1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520

מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז