"כתבתי בשולי הדף: יופי. יש לי עסק עם סופר" . יהודה מלצר.
ד"ר יהודה מלצר, עורך ספרי סבתו, מספר על הדרך בה נחשף לציבור ועל השפעת ספריו * אנשים רבים שלא הניחו תפילין מימיהם הזילו דמעה בעת קריאת 'אמת מארץ תצמח'* בכנס מומחים לנפגעי הלם נדהמו מהשפעת 'תאום כוונות' על מטופלים * הספר הגיע גם לחייל יהודי המשרת בעיראק * חרדים קוראים את הספר בהסתר
עד פרסום ספרו הראשון (אמת מארץ תצמח) בשנת תשנ"ז היה הרב חיים סבתו כמעט אלמוני. הוא היה מוכר אמנם לתלמידיו הרבים בישיבת מעלה אדומים שהיה ממקימיה. הכירו אותו גם חבריו ללימודים בישיבת בני עקיבא ובישיבת הכותל, שרבים מהם היו גם חבריו לנשק במלחמת יום הכיפורים.
אבל על כשרונו הספרותי ידעו רק מתי מעט – חברים קרובים, בני משפחה וגם קוראי "הצופה", בו פרסם כמה סיפורים בחגים ובמועדים.
סבתו פרץ לתודעה הציבורית והפך להיות סופר מוכר רק עם פרסום ספרו הראשון והוא אז כבן ארבעים וחמש. סבתו עצמו, כפי שסיפר לי בראיון,
ראה: http://www.zeevgalili.com/?p=1045
הרבה לכתוב, אך לא חשב כלל על פרסום. נחום לנגנטל, שנמנה בעבר עם תלמידיו, העביר כמה מסיפוריו ל"ידיעות אחרונות" וההמשך ידוע.
נראה לי כי האיש שתרם תרומה מכרעת לחשיפת סבתו הוא ד"ר יהודה מלצר, בעל הוצאת ספרים קטנה ("ספריית עליית הגג"), המרבה להוציא לאור ספרים בשיתוף עם "ידיעות אחרונות". מלצר טוען שאינו ראוי להחשב ל"מגלה" של סבתו. אך הדברים מדברים בעד עצמם.
"תרומתו של שמאלן"
וזה הסיפור שסיפר לי מלצר:
"בעקרון אני לא עוסק בסופרים עבריים. אחת הסיבות לכך היא שאין לי כוח. לא לטלפונים שלהם ולא לאגו שלהם. איני רוצה להעליב, אז לא אמרתי שאני גם לא מעריך את רובם. אני מעדיף להוציא לאור ספרים פילוסופיים. הסוכן של דקרט וגם דקרט עצמו לא נוהגים לצלצל אלי. ובטח לא אשתו של אפלטון. אני מעדיף לעבוד על כתבי הפילוסופים כי זה גם נעים לי מאד ואני גם כאילו נלחם עם הנצח.
"אני שמאלן, תרומתי למדינה איננה בתחום הנדל"ן, אלא בכך שאני משאיר טקסטים של המיטב שאני יכול. בספרות: בולגקוב ודוסטוייבסקי. ועכשיו אני עושה דברים שקשורים לפילוסופיה ודברים שבגבול בין פילוסופיה ומדע. ספרו של דקארט כבר יוצא במהדורה שניה ושלישית. כל מהדורה כאלפיים שלושת אלפים עותקים. התרגום הקודם של דקארט (בהוצאת מאגנס) יצא לפני שבעים שנה. אני מקווה שהמדינה תהיה מספיק תרבותית בעוד שבעים שנה כדי שיקנו אז את דקראט.
"מסתובב כתב יד"
"ענין סבתו הוא חריג. יום אחד פנו אלי חבריי בידיעות אחרונות (המנהל דב אייכנוואלד והעורכת הראשית עליזה ציגלר) ואמרו לי: מסתובב פה איזה כתב יד שאנחנו לא יודעים לטפל בו. זו שפה שאינה ברורה לנו. האם תסכים להסתכל בזה? הרי היית פעם מורה לתלמוד. תגיד אם יש לנו מה לעשות עם זה.
"סבתו כל כך צנוע עד שלא הרים טלפון כדי לנגוש בי. וכתב היד שכב במעטפה והמתין. יום אחד אני פותח את המעטפה בכל זאת. כעורך אתה מקבל המון מעטפות ובהן כזה זבל שמתוך נימוס אתה לא יודע מה לעשות בו. אתה זורק את זה, או מחזיר את זה ומתנצל – לא עכשיו ואולי בעתיד, וכך הלאה. כלומר: השיגרה של עורך זה איך להיפטר מערמות עצומות של זבל שמגיע אליך.
"פתחתי את המעטפה. היו שם שנים שלושה סיפורים קצרים. קראתי סיפור אחד ועד העמוד החמישי שישי ראיתי שהשפה נפלאה ומיוחדת. אבל שפה יפה לא עושה סיפור. התקדמתי בקריאה ופתאום מצאתי את עצמי כותב בשולי הדף הערה בת מילה אחת: יופי. יש לי עסק עם סופר. כי ראיתי שזו לא רק שפה יפה אלא סיפור. זה היה סיפור שלא התפרסם עד היום והוא ייכנס בוודאי לספר השלישי של סבתו, או כחלק מרומן גדול.
פגישה בשינקין
"צלצלתי לסבתו. אמרתי: שלום, שמי יהודה מלצר, אני מספרי 'עליית הגג'. חברי היפנו אלי את כתב היד שלך. קבענו פגישה בשינקין.
"בעקבות הפגישה הראשונה שלנו התחזקה דעתי שמדובר כאן באדם בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא. הגילוי השני שלי היה שהוא בעל ענווה. הוא מוכן לשמוע והוא מוכן לעבוד ומקבל הערות. יש לי המון מה ללמוד ממנו ויש לו אולי גם מה להקשיב לי.
"לאחר הפגישה היה ברור שאנחנו הולכים לעבוד והוא שלח לי עוד קטעים והיו לי ברוטו בערך פי שניים מכפי שיש ב"אמת מארץ תצמח". חלקם דברים שפורסמו ב'הצופה' ובבמות אחרות וחלק כתבי יד של דברים חדשים. כל הזמן היה לי בראש דבר אחד. הוא כותב נפלא. איך עושים מזה ספר.
"לימים נהיינו גם מאד ידידים. אני מקווה שאני מדבר גם בשמו. נוצר בינינו איזה סוג של אמון שאנחנו צריכים לשתף פעולה בעניין שהוא מעבר לכתיבה. כי בכתיבה הוא יוצר בזכות עצמו ובעל כשרונות עצומים. השאלה היתה איך עושים מזה את האריזה של המוצר כביכול, אם מותר לדבר כך.
"בשלב מסויים התגבשה בינינו התפיסה מה צריך להיכנס בספר. דווקא הסיפור הראשון שלו שקראתי, אשר כה הרשים אותי, נדחה כאמור לספר השלישי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות משהו הכולל צרור סיפורי המשפחה החלבית. וכך נולד "אמת מארץ תצמח" (ואני מקווה שהקורא יודע שארץ אלו ראשי תיבות של ארם צובא, שמה העברי של חלב). הספר מתחיל ב"סבי זכרונו לברכה" ומסתיים ב"ליווינו את סבא לבית המנוחות". יש שם נובלה אחת, "גלגולו של עולם", שיכול להיות ספר בזכות עצמו, המספר על כמה וכמה דורות של אנשי חלב. ועוד שני סיפורים. פתאום היה ברור – יש ספר. ספר העוסק בדרך זו או אחרת בתולדות משפחה מיוחדת במינה של תלמידי חכמים מאנשי חלב. וספיחיה של אותה משפחה בארץ.
קוראים הזילו דמעה
"הספר התקבל לשמחתי באהבה רבה בחוגים רבים, אבל לא חדר במידה מספקת לציבור החילוני. עם זאת אני יכול לומר כי חברים רבים מאד שלי שקראו אותו הרגישו איזה סוג של התבשמות ונהנו מאד. אנשים רבים מאד שקראו את הסיפור 'גלגולו של עולם' שבספר הזילו דמעה. ומדובר באנשים שלא הניחו תפילין מימיהם, ולא ידעו פיוט בעל פה מימיהם, ובטח לא ראו דף גמרא מימיהם. ואף על פי כן מאד התרגשו. יש רבים כאלה.
תיאום כוונות
"יום אחד בא אלי חיים סבתו ואמר לי: יש עוד סיפור אחד שעד שלא אוציא אותו מקרבי אני לא אהיה שקט. וזה מלחמת יום כיפור. בניגוד לספר הראשון את הספר הזה הוא הרביץ במשיכה אחת. נדמה לי שבכמה שבועות הוא הוציא את כל הספר הזה מקרבו.
"מנקודת המבט של עורך עמדה בעיה אחרת לגמרי. כאן המאורעות מאד מאד דרמטיים וכולם רשומים על מערכת העצבים והזכרון שלו ואי אפשר לשנות פה יותר מדי. זה ספר שכתוב באמת מאש לבו. אבל נתעוררה שאלה הקשורה באופן חמור לענייני עריכה – מה לעשות בשפה.
היתה בעיית שפה שונה לחלוטין מאשר בספר הראשון.
באמת מארץ תצמח הוא יכול היה להתפנק בעושר הלשוני העצום שלו. יש לו את מדרשי חזל ויש לו את כל התנך ויש לו כמויות עצומות של פיוטים. כולל פיוטים שאיש מן האשכנזים אינו מכיר כי הם פיוטים של עדות המזרח. איך אתה מכניס את השפה הזאת לשפה הצהלית.
מדרשים ושפה צהלית
"וגם לגבי המונחים הצהליים יש לאנשים רבים בעיית הבנה. אני הייתי בצבא בפלוגה מסייעת, מחלקת תול"ר (תותח ללא רתע). בת זוגי, לילי, שעלתה ארצה בגיל 12, למדה פה בתיכון וקראה את עגנון, לא יודעת מה זה תול"ר. היא גם לא יודעת שעל הקנה של טנק אתה יכול לעשות תאום כוונות עם שני חוטים. היא לא מבינה בכלל לא את המשמעות הטכנית של הביטוי ולא את המשמעות השניה של תאום כוונות, המשמעות האמונית. אנשים דתיים רבים, חרדים שלא היו בצבא, קוראים את ספרו בהסתר. מאיפה הם יידעו מה זה תאום כוונות? מנין יידעו מה זה מט"ק? ושרשראות ופגזים. והיתה הבעיה של הינזרותו של סבתו מדיבורי גסות. ופתאום אתה מקבל מדרש על רבי חנינא בן תרדיון שזו העברית הנפלאה ביותר שיש. אז היתה בעיה איך אתה מגשר בין שתי השפות האלה. וסבתו פתר את הבעיה.
שפה למוכי הלם
לא ידענו איך יתקבל הספר. אך הוא הצליח ועשרים וחמישה אלף אנשים קנו אותו. הספר גרם להתרגשות הרבה יותר גדולה ממה שגם אני וגם הוא חשבנו. השתתפתי בכנס של עמותה מאד חשובה שנקראת נטל (נפגעי טראומות). אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה ואני רק מסייע, עם אנשים אחרים, לעמותה. בכנס השתתפו אנשי מקצוע ואנשי אמנות ואנשי רפואה ותורמים. מעט מאד חובשי כיפות. ובא סבתו וקרא קטע מ"תאום כוונות" וכולם הקשיבו לדבריו. היית צריך לראות מה קרה אחר כך. כולם באו אלי ואמרו לי: מאיפה הבאת את האיש הזה. אנשים היו בהלם מן הדרך שבה הוא תאר את מה שעבר. בין השאר סיפר סבתו באותו כינוס על התגובות לספר שלו. אנשים באים ואומרים לו: פתחת לנו את היכולת לדבר על הדבר הזה. תגובות מן הסוג הזה יש בלי סוף. סבתו הקריא קטעים מספרו בכנס אנשי שריון – לא של בחורי ישיבות – ונשים של שריונאים חילוניים כותבות לו שבהשפעת הספר פעם ראשונה בחיים הבעל שלי מדבר על הטראומה. באחרונה קיבל סבתו מכתב מחייל יהודי המשרת בעיראק וקרא שם את התרגום האנגלי של "תאום כוונות".
* * *
איך קובעים איזה
ספר הוא רב מכר
"אמת מארץ תצמח" מכר אלפים רבים אך לא נכנס לרשימת רבי המכר. גם "תאום כוונות", שבו חגגנו "ספר זהב" לאחר שנמכרו 25 אלף עותקים, לא היה יום אחד ברשימת רבי המכר של הארץ וידיעות. לעומת זאת ספרים רבים שמכרו אלפיים שלושת אלפים כבר היו ברשימת רבי המכר. כי שיטת הבדיקה מבוססת על מכירה בחנויות מסוימות. אבל יש מקומות וחנויות שאנשי הסטטיסטיקה של מדורי הספרים בהארץ ובידיעות לא שוזפים אותם בכלל. שלא לדבר על מכירות בטלפון ומכירות באינטרנט. בסך הכל אפשר לומר שהספר הראשון של סבתו חדר למקומות רבים. אבל הוא לא עשה את החדירה הגדולה לציבור החילוני הגדול, שקורא ספרות עברית מודרנית. וזה חבל.
* * *
מי מקבל פרסים
כשקיבל סבתו את פרס ספיר זו היתה הפתעה עצומה. הזמינו אותי למפעל הפיס (נותן הפרס) לישיבת לקחים שלאחר מתן הפרס. כי בינתיים נשמעו כל מיני הערות ביקורת על שסבתו נבחר. יש מנהג אצל עורכים בכל הוצאות הספרים לבלבל את המוח לכתבים ולעיתונאים. למנחם פרי ולאחרים היה כמובן מה להגיד והערות כאלה ואחרות הופיעו בכל העיתונים: שהשנה השופטים לא
טובים; שיש סופר אחר שהיה צריך לקבל את הפרס. ומישהו אמר שנתנו את הפרס לתושב התנחלות כדי לרצות את המתנחלים לפני שמפנים אותם (זה היה לפני האינתיפאדה השניה). ומישהו אמר שבאותה הזדמנות ביקשו לרצות גם את עדות המזרח.
אמרתי לאנשי מפעל הפיס: אל תקשיבו למלה אחת מכל מה שאומרים לכם המומחים במרכאות. כולם קשורים להוצאה זו או אחרת. כולם שקועים עד צוואר באינטרסים. אני לא עובד עם אף סופר עברי חוץ מסבתו ואין לי שום אינטרס. אני בא אליכם בידיים נקיות.
כדי שתבינו עד כמה מכוערות כל הטענות הללו, אמרתי להם, אקרא לכם קטע מסיפור שכתב סבתו חמש שנים לפני קבלת הפרס. וקראתי להם את הקטע על פרופסור טוויל, חוקר שירת ימי הביניים, המקבל פרס על מחקר חשוב וגילוי שירים לא ידועים של יהודה הלוי. והפרופסורים רומזים שקיבל את הפרס כי הוא בן עדות המזרח יוצא חלב.
* * *
לא אני גיליתי
"אני לא 'גיליתי' את חיים סבתו", אומר יהודה מלצר. אני לא אוהב את הפוזה הזו שבאים אנשים ו'מגלים'. אני לא מגלה כי אני לא טריטוריאליסט. הרבה מן העורכים בארץ הם טריטוריאליסטים. צועקים: הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם. כמו ילדים שמוצאים איזה חפץ מתחת לאבן.
מה שגיליתי הוא גילוי לעצמי. שיש איש בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא.
ראה גם:
"מהארי פוטר לבואי הרוח לחיים סבתו"
http://www.zeevgalili.com/?p=536
"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו" ראיון עם חיים סבתו
http://www.zeevgalili.com/?p=1045
