– מאת דודו אלהרר –
ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לקבור את "חוק האמנים המשתמטים". בכך היא סללה את הדרך לעוד ועוד משתמטים מן החובה הבסיסית – להגן על עצמם ועל משפחותיהם, ולשאת בנטל שבלעדיו אין למדינה קיום.
ההחלטה האומללה הזאת מסיגה את מדינת-ישראל עוד צעד אחד אחורה בדרך להתהוות עַם רפוס של הדוניסטים טפילים בצד עוני מחפיר. גיבורי ישראל הם כיום הבורחים מן המערכה ומשליכים על כתפי אחרים את האחריות לביסוס המדינה וחיזוקה.
דודו אלהרר (צילום באדיבות יצחק אלהרר)
תלמודיסט, מתמטיקאי, איש מחשבים, בלש של מילים צילום: זאב גלילי
אם כבר אז למה לא להרחיב את הקריטריונים של דם על הידיים?
למשל:
דם ורדרד, דם נקי, דם הלב, דם קר, דם יזע ודמעות,דם מורתח, ברית דמים, גאולת דם, דם הנפש, דם נקי, לחץ דם, , מנת דם, סוגי דם, קשרי דם, שטף דם, שקיעת דם.
כל אחד מן המושגים האלה יכול לשמש עילה לשיחרור רוצחים. למשל אם האסיר סובל מיתר לחץ דם, או שקיעת דם גרועה יש לשחררו כדי שלא תיפגע חלילה בריאותו. אפשר גם לסווג את הרוצחים לפי סוג הדם של הנרצחים. בכל זאת יש הבדל אם הנרצח היה בעל סוג דם O שהוא סוג דם נדיר או -Oשהוא נדיר עוד יותר לבין אם היה לנרצח סתם סוג דם נפוץ כמו Aאו Bיש גם להבחין בין רוצח של חייל, שדמו מותר, ואז סעיף השחרור ייקרא "דם המכבים", לבין מי שרצח אזרח שהוא "חף מפשע". יש להבחין בין רוצח שרצח בדם קר או רצח בדם לבו. אפשר גם להבחין בין מי שרצח כנקמת דם על פגיעה בבן משפחתו שיש לו אליו קשר דם לבין מי שרצח סתם יהודי.
ועדה מיוחדת תסווג את הרוצחים ואת הנרצחים ואט אט ישוחררו כולם.
ועל כך כבר אמר הנביא "ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו א-15 ).
איך מסירים כתמי "דם על הידים"?
זאת אפשר אולי ללמוד מהמחזאי ויליאם שייקספיר.
הדרכה מפורטת ולקחים אפשר למצוא במחזה "מקבת" , בו זוג הרוצחים: מקבת וליידי מקבת עומדים מול הדם. בתחילה זה נראה ענין קל. מקבת מתחבט בייסוריו על הרצח ושנתו נודדת. ליידי מקבת מרגיעה אותו ואומרת:
" לך, קח קצת מים
ושטוף רבב עדות זו מידך"
אך מקבת איננו נרגע. מבוהל מכל רעש קטן הוא אומר לאשתו:
" ידים אלו מהן?…
כל מי האוקיאנוס של פוסידון
כלום די בהם למחות דם זה כליל
מעל ידי? לא…"
ליידי מקבת עדיין רגועה. גם לה דם על הידיים אך היא מעידה על עצמה כי ליבה צח להפליא וחוזרת על הצעתה הראשונה
" קצת מים ינקונו מהכל
הרי זה כל כך קל…"
כל זה במערכה השניה.
" צא כתם רע, צא כבר אני אומרת". ליידי מקבת עם דם על הידיים איור בתוכניה להצגה לונדונית …
אך במערכה החמישית מגלה ליידי מקבת שזה לא כל כך פשוט. היא משפשפשת את ידיה במים והדם אינו יורד.
" צא כתם רע, צא כבר אני אומרת…
מה אתכן ידים לעולם לא תהיינה נקיות?…
ריח דם כל הזמן: כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת" .
הטקסטים בתרגום מאיר ויזלטיר.
ראה "פידיון שבויים לא בכל מחיר"
שולי רנד מתוך הסרט
הסרט הזה טבוע בחותם של אמת. בעלי הזקן הצמיחו אותו מזמן ולא נזקקו לזקן מודבק. השטריימלך והשייטלך והקפוטות לא נלקחו ממחסן תלבושות של תיאטרון. הם ספוגים בזיעה של בעליהם. זירת האירוע היא שכונה חרדית בירושלים, שכונה ממש לא תפאורות קרטון.
זה איננו סרט דוקומנטארי. האמת שלו היא אמת אמנותית. אמת הנובעת מן התסריט המצוין שכתב שולי רנד, מן המשחק המעולה שלו ושל רעייתו מיכל בת-שבע, מן הבימוי הרגיש של גידי דר ורפי בוקאי ז" ל (שנפטר במהלך הפקת הסרט).
עלילת " אושפיזין" מתרחשת ערב חג הסוכות, בשכונה חרדית בירושלים. משה ומלי (שולי ומיכל רנד) הם, בסרט כמו בחיים, זוג בעלי תשובה. בעבר היה משה חבר בכנופיית עבריינים באילת. חבריו לכנופיה יושבים בכלא, משה יושב בישיבה של חוזרים בתשובה. חייהם של בני הזוג קשים. חג הסוכות מתקרב והפרוטה אינה מצויה. אין כסף לסוכה, לארבעת המינים, לסעודות החג. השניים מתפללים לנס.
והנה מתרחש נס. בני הזוג עולים בגורל של איזו גמילות חסד ומקבלים במתנה אלף דולר. עכשיו יש סוכה, יש שולחן ועליו כל מעדני החג ויש ארבעה מינים. משה רוכש אתרוג מהודר, " היהלום" , שרק עשירים מופלגים יכולים להרשות לעצמם דוגמתו. אלף שקל עולה האתרוג, ובני הזוג מקווים כי סגולת האתרוג להביא בן זכר תפתח את הרחם הסגור של האישה. ולהשלמת הנס מגיעים גם אושפיזין לסוכה. אושפיזין שלפי המסורת הקבלית מייצגים את אבות האומה הצדיקים.
האושפיזין שהגיעו, יוסף ואליהו (השחקנים שאול מזרחי ואילן גנני), אינם בדיוק צדיקי יסוד עולם. הם עבריינים נמלטים, המחפשים מקלט בביתם של בני הזוג החוזרים בתשובה. סיפורו של הסרט הוא האינטראקציה בין האושפיזין לבין משה ומלי, על רקע החיים בעדה החרדית. זו אינטראקציה של צחוק ודמע, של אלימות ושל רוך. אינטראקציה החושפת את פנימיותה של הנפש הישראלית.
משה ומלי עושים הכל כדי לארח את האושפיזין באהבה ולהשרות עליהם את אווירת החג. זוג הפוחחים מתנהגים בגסות, זוללים וסובאים, מתאמצים להפשיט את חברם החוזר בתשובה מן החזות החדשה שלו. לחשוף את עברו ולומר לו שבעצם כל החזרה בתשןבה שלו היא כאילו.
הדברים מגיעים לשיא הדרמטי כששני העבריינים עורכים מנגל במרכז השכונה החרדית, מפעילים טייפ במוסיקה רעשנית, משתוללים. מיכל בורחת מן הבית ומן השכונה, משה כמעט מגיע לעימות אלים. דומה כי כל העולם שלהם התמוטט.
הסרט מסתיים בהפי אנד. מיכל חוזרת ובביטנה עובר. בחגיגת הברית משתתפים שני העבריינים, שהפנימו את העובדה שחברם כבר אינו שייך לעולמם, כי השינוי שחל בו אמיתי.
הסרט מתאר חוויה ישראלית אמיתית. לאמת הזו מסייעת העובדה שכל משתתפיה החרדים של הסרט הם חרדים באמת. והמצלמה משוטטת בשכונה שמעולם לא נכנסה אליה מצלמת קולנוע. אך האמת מבצבצת מתוך התסריט, שבו מתערבבת לשון היראים של החרדים עם הלשון הצ"חצ"חית של העבריינים. שמבעד ללשונם הנקיה של משה ומלי מבצבצת לשון הסלנג הפושטקית של עברם וממחישה את הציפוי הדק של הווייתם הנוכחית.
כבר סיפרתי כאן פעם את סיפורו של שולי רנד, כשהעלה את הצגת היחיד " יארצייט" שזכתה להצלחה מדהימה.
לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. שולי (אז שלמה) היה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. כבר אז בלט בכישרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: " פרחים לאלג"רון" . זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.
שלמה רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. משך כעשר שנים דרך כוכבו בשמי התיאטרון הישראלי. הוא מילא תפקידים מרכזיים ב" המלט" , " הדיבוק" , " קרנבל בוונציה" ועוד.
גם כשחקן קולנוע עשה חייל. אחד התפקידים הבולטים ששיחק היה השומר הפסיכופט ב" חיים על פי אגפא" , שזיכה אותו בפרס השחקן המצטיין לשנת 1992.
לפני כתשע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. הוא נעדר מן הבמה כארבע שנים וחזר בהצגת " יארצייט" – עיבוד תיאטרלי נפלא לסיפורו של ש" י עגנון " שני תלמידי חכמים היו בעירנו" .
כתבתי אז: " זהו ציון דרך בתרבות הישראלית. חשיבותה של ההצגה איננה רק בתחום האמנותי. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח לתיאטרון יהודי מקורי" .
" אושפיזין" הוא ציון דרך בקולנוע הישראלי והרחבת כיבושה של דרך חדשה בתרבות הישראלית. בתחום התיאטרון יצר שולי רנד אנטיתיזה לחנוך לויניזם. בתחום הקולנוע הוא מפגין בסרט החדש אנטיתיזה לסרטים הישראליים הפלקטיים המשרתים את הפלשתינאים.
על חנוך לוין אמר בשעתו רנד: " חנוך לוין היה מגויס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה" .
יצירותיו של שולי רנד אומרות כי יש משהו מעבר לכאן ולעכשיו. ולכן יש בהם תקווה גדולה.
================================================
נפלאות הן דרכי החיים ונפתוליהם. לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. .אני זוכר משפחה זו משתי סיבות. האחת קשורה בבנם, שלמה רנד, שהיה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. השניה קשורה בענף אחר של משפחתי שהיה קשור בקשרי עבודה וידידות עם הוריו של שלמה רנד, והיו שותפים למצוקותיהם (החזרה בשאלה של בנם לא היתה הגדולה בהם).
זכור לי כי כבר אז בלט רנד בכשרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: "פרחים לאלג"רון".זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.הסיפור הזה הפך למחזה שעלה על במות רבות בעולם בהצלחה רבה וגם הופק סרט על פיו. הצגת מחזה כזה בבני עקיבא היתה בהחלט מעשה יוצא דופן באותה תקופה.
במרוצת הזמן, כך למדתי באיחור רב, שלום רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. כבר סיפרתי כאן פעם כי תקופה ארוכה הידרתי רגליי מן התיאטרון בגלל מה שאני קורא ה"חנוך לויניזם".שולי רנד החדש, זה שחזר בתשובה והעלה את "יארצייט" נתן לכך ביטוי חריף: "חנוך לוין היה מגוייס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה". הייתי מוסיף כאן שבמחזותיו הפוליטיים היה חנוך לוין מגוייס לעירעור צידקת קיומנו כאן בארץ וכמחזאי כשרוני מאד הצליח בכך מאד.
משך כעשר שנים נחשב רנד לכוכב מזהיר בשמי התיאטרון הישראלי. הוא שיחק תפקידים מרכזיים ב"המלט","הדיבוק", "קרנבל בוונציה" ועוד.
לפני כארבע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים בתיאטרון ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. ניסיון העבר לימד כי אמנים שחזרו בתשובה לא חזרו עוד אל העשייה האמנותית (אורי זוהר, פופיק ארנון, איקה ישראלי) ורבים אחרים.
שולי רנד נעדר מן הבמות ארבע שנים ובימים אלה חזר בהצגת "יארצייט", שאי אפשר להגזים בחשיבותה. זהו ציון דרך בתרבות הישראלית.
אינני מבקש לכתוב כאן ביקורת תיאטרון, אלא להצביע על החשיבות התרבותית והחברתית של המופע. מופע ששולי רנד הרים בכוחות עצמו, תחילה ב"חאן" הירושלמי ועכשיו פותחת בפניו "הבימה" את שעריה.
העיצוב האמנותי הבימוי, התפאורה והמוסיקה מקוריים ומרתקים ויוצרים את האווירה הנכונה. אין במה אלא שולחן גדול מידות, "טיש", עליו כלי אוכל יפים, קוגל אמיתי, מלפפונים חמוצים וקוניאק טוב.סביב השולחן יושבים גברים בלבד והנשים יושבות מאחורכך יש הפרדה בין גברים ונשים. ההצגה מתנהלת כ"יארצייט" לשני תלמידי חכמים, שהם גיבורי סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".
שולי רנד יושב בראש השולחן,מתעטף בשייטל, אומר "בורא מיני מזונות" על הקוגל ו"שהכל" על הברנדי, מריח קצת טביקה ומחלק למסובים. ואז הוא פותח ומספר כאילו לפי תומו את הסיפור של שני תלמידי החכמים שחיו בדור שהתורה היתה תפארתם של ישראל. זהו סיפור של אהבת התורה אך גם סיפור של קינאה ושינאה קשה כשאול, בין ר' משה פנחס בן הכפר הדלפון בעל ההליכות המוזרות לבין ר' שלמה הנשוי למשפחה אמידה והוא בן לשושלת רבנים מפוארת.
אף שאני מכיר את הסיפור כמעט על פה ישבתי מרותק משך כל ההצגה. רנד הצליח כמעט בלי שינויים בטקסט (אך עם שינויים זעירים ונבונים שלא פגמו בשפת המקור אך התאימו אותו לשפת הבמה) להחיות את הדמויות, את התקופה ואת יצירתו של עגנון.
צפיתי בקהל ולהערכתי רובו לא היה דתי. הכל ישבו מרותקים וניכר היה שעברו חוויה עמוקה. ישב לידי בן משפחה צעיר המעיד על עצמו כעל אתיאיסט ששום דבר יהודי אינו מעניין אותו. בתום ההצגה אמר לי: אולי בכל זאת יש משהו ביהדות.
חשיבותה של ההצגה איננה בתחום האמנותי דווקא למרות שמדובר כאן ביצירה העומדת בכל הקריטריונים. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח (כפי שכתב ידידי פרופסור בן עמי פיינגולד) לתיאטרון יהודי מקורי. וחשיבות מיוחדת נודגעת לעובדה שיוצרי תיאטרון זה הם שלומי אמונים, שיתרגמו את האוצרות האדירים של התרבות היהודית לשפתו של הדור הזה.
תקציר הסרט בוידאו