בימים אלה הלך לעולמו אשר ידלין בגיל 93  *  הוא היה בן למשפחה מצמרת מפא"י  ועמד להתמנות נגיד בנק ישראל * כשנחשפו מעשי השחיתות שלו הפך היועץ המשפטי דאז אהרון ברק את המשפט נגדו לפרויקט מרכזי  *  משפטו היה חלק משרשרת מעשי שחיתות שנתגלו  והיו מהגורמים למהפך של 1977

בספטמבר  1976 החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, למנות את אשר ידלין, שהיה אז מנכ"ל קופת חולים הכללית, לנגיד בנק ישראל. גם הממשלה וגם ידלין לא ידעו כי שלושה ימים לפני החלטת הממשלה פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד ידלין בחשד לקבלת שוחד. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש העיתונאי יגאל לביב (אז כתב "העולם הזה").

החלטת הממשלה על המינוי החישה את החקירה וכבר לאחר שבועיים זומן ידלין לשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז אהרון ברק. השיחה הזו היתה ראשיתה של חקירה גלויה שנסתיימה בהגשת כתב אישום. תחילה הכחיש ידלין הכל. לאחר תקופה קצרה, בה היה עצור עד תום ההליכים, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה ונדון לחמש שנות מאסר.

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר  47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" שנשם (כפי שאמרה השופטת הדסה בן עתו בפסק דינה) אל מעמקי הכלא, בו בילה  1217 ימים ולילות.

משפטו של ידלין היה חלק משרשרת  מעשי שחיתות שנחשפו באותה תקופה, בין היתר חשד שהביא להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר. גילויים אלו היו בין הגורמים שהביאו למהפך ולעליית הליכוד לשלטון בשנת .1977 .

חוזה על קופסת סיגריות

כשנה לפני תום תקופת מאסרו של ידלין פנה אלי עורך "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי, והטיל עלי להיות סופר צללים של ידלין. יודקובסקי ביקר בכלא בו ישב ידלין והחתים אותו על חוזה לפרסם את זיכרונותיו, בספר ובסדרת כתבות. ההסכם נחתם בחיפזון על נייר של קופסת סיגריות.

לא הייתי מאושר, בלשון המעטה, מן המשימה שהוטלה עלי. סופר צללים המבקש להצליח במלאכתו חייב להגיע למידה כזו או אחרת של הזדהות עם האיש שאת ספרו הוא כותב. לא הכרתי עד אז את אשר ידלין, פרט למפגשים אקראיים בענייני עבודה. אך ממה שקראתי ושמעתי ידעתי שאין סיכוי שאוכל להזדהות עם האיש ועם המעשים המיוחסים לו.

אך העורך לא הרפה ובלית ברירה נטלתי על עצמי את המשימה שהיתה מאד לא שגרתית. כתיבת ספר צללים מחייבת מגע אישי עם בעל הספר, הכרת מניעיו, דרכי מחשבתו, אמונותיו, סגנון חייו שפת הגוף שלו. כל אלו היו בלתי אפשריים. הכלא חצץ ביני לבין ידלין וכל מה שקבלתי היה קטעים של כתב יד משובש מאד, שהוברחו מן הכלא. היה לי גם קשר עקיף עם ידלין באמצעות חברתו לחיים, טליה, שכפרקליטה יכלה לבקר את ידלין בכלא לעתים מזומנות.

כמו שחקן על הבמה

בהעדר יכולת להזדהות עם מעשיו של האיש חיפשתי דרכים להבין את מניעיו. אמרתי לעצמי שאני במעמד של שחקן הנכנס לעורו של יאגו או אותלו או המלט, ומצליח להעלות על הבמה את צפונותיו של האיש. אך כדי לעשות זאת הייתי חייב להיפגש עם האיש ולשמוע את פילוסופיית החיים שלו בלא חציצה.

הצלחתי להיפגש עמו כמה פעמים במהלך ישיבתו בכלא – בעת שאושפז בבית החולים, יצא לחופשה ועוד. נדמה לי שקלטתי את האיש ועל כך אני מבקש לספר. לא אוכל לספר כאן דברים שלא נחשפו בבית המשפט, או נכתבו בספר, אך נדמה לי שאוכל להאיר דרך סיפורו של האיש הזה פרק חשוב בתולדות החברה הישראלית. פרק שלא נס לחו.

סיפור צמרת המדינה

סיפורו של ידלין הוא סיפור הצמרת של מדינת ישראל. ילדות בראשון לציון, לימודים בגימנסיה "הרצליה", פעילות בתנועת "מחנות העולים",    טיולים בכל הארץ מהחרמון ועד עקבה, עבודה בקיבוץ ולבסוף נישואין לדליה גולומב, בתו של מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. אמה של דליה, עדה, היתה אחותו של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל) ושל רבקה הוז אשתו של דב הוז מן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה.

"אותם הימים", מספר ידלין בספרו , "בבית הגולומבים עיצבו את חיי… בבית זה חונכו מיטב האנשים, שם צמחה הרוח הגדולה".

כבר בגיל 16 במסגרת פעילותו בתנועה, נפגש ידלין עם כל אבות תנועת העבודה – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון ורבים אחרים. שנה מאוחר יותר בהיותו בן   17ביקר בבית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד 23 בתל-אביב. בבית זה (כיום מוזיאון ה"הגנה") אומר ידלין בספרו "ידעתי כי כאן נוצרת המדינה יום יום שעה שעה".

ביקוריו של ידלין הלכו ותכפו. הוא התאהב בדליה גולומב בתו של מפקד ה"הגנה" ועד מהרה נשא אותה לאשה והצטרף בכך לאחת ממשפחות הצמרת של המדינה בדרך.

דרך סלולה

כשאתה בן למשפחה כזו באותם הימים דרכך היתה סלולה. המסלול התחיל בחברות בקיבוץ חמדיה, שליחות מטעם הסוכנות לארצות הברית, חזרה לקיבוץ. מכאן במישרין למזכירות מפא"י, שכללה את המנהיגות ההיסטורית של המפלגה – בן גוריון, שרת, אשכול, לבון, גולדה ואחרים. ידלין הוזמן למזכירות על-ידי הדוד של אשתו, משה שרת, שהיה אז ראש ממשלה (לאחר שבן גוריון פרש לשדה בוקר). מכאן היתה הדרך קצרה למרכז המפה הפוליטית. ידלין היה מראשי "חוג הצעירים" עמם נמנו שמעון פרס, משה דיין ורבים אחרים. ומן העולם הפוליטי לצמרת הכלכלית – שהיתה אז בעיקר המשק ההסתדרותי.

ב- 1966נתמנה ידלין   לעמוד בראש חברת העובדים. גם מבקריו הגדולים מודים שהוא היה מנהל מוכשר שהצליח להפוך את המשק ההסתדרותי לגורם מרכזי בתעשייה הישראלית והפך את "כור" לקונצרן התעשייתי הגדול ביותר.

ב- 1972התמנה ידלין יו"ר הנהלת קופת חולים וגם כאן הפליא את הכל ביכולת הניהולית שלו. אך במקביל לפעילותו הניהולית היה ידלין מעורב עד צוואר בעניינים הפוליטיים ובטריקים השונים שבהם השתמשה מפא"י כדי לממן עצמה בכספי ציבור.

המימון המפלגתי

וכך כותב ידלין: "טרנסקציות במטבע חוץ היו צינור אידיאלי למימון המפלגה – זאת בשל היכולת לטשטש בקלות את עקבות הכספים". ידלין מספר בפרוט על עמותות שונות ומשונות שהוקמו כדי לעקוף את חוק מימון המפלגות.

"עקיפת חוק מימון הבחירות נעשתה גם על ידי פתיחת חשבונות בנק על שמות אנשים פרטיים. כך, למשל הוחזקו כספים של המפלגה בתל-אביב בחשבונות פרטיים על שמותיהם של כמה עסקנים בכירים".

"פטנט אחר שהופעל על ידי אשפי המימון היה למכור נכסים של הסתדרות במחיר פיקטיבי, כשהקונה מעביר למפלגה את ההפרש בין המחיר האמיתי לבין המחיר הפיקטיבי"

המשותף לכל הסיפורים שמספר ידלין על דרכי המימון של המפלגה היה השיטתיות בה עברו על החוק, העדר גבול ברור בין כספים ממלכתיים לכספי המפלגה. וגם, לא מעט, העדר גבול ברור בין כספי ציבור וטובות הנאה מסוגים שונים. ידלין מספר כיצד קבל ממשרד החוץ מלגה קבועה בעת לימודיו באנגליה. שר החוץ דאז, משה שרת, נתן לו פתק לשגרירות ומשם העבירו לו את הכסף. כששאל פעם ידלין את הדוד של אשתו מנין הכסף הסביר לו שרת: זה "כסף שלנו". הגזבר של השגרירות עשה כמה טרנזקציות במטבע חוץ מתקציב השגרירות, המיר שטרלינגים בדולרים וחוזר חלילה ועשה רווח יפה. והכסף הזה הוא כמובן "שלנו" ועומד לשרותנו.

ידלין מספר גם על דוד הכהן – מראשי מפא"י שהיה שגריר ישראל בבורמה – שקיבל 70 אלף דולר כדי לשחד את הבורמזים שרכשו מטוסי "ספיטפייר" ישנים של צה"ל. הבורמזים סרבו לקבל את הכסף והכהן החזיר את הכסף ומסר אותו אישית לאישיות בכירה במפלגה. על שר האוצר לוי אשכול מספר ידלין כי נהג להביא  אלפי דולרים במזומנים וראה במימון המפלגה חלק בלתי נפרד מתפקידו כשר האוצר.

לא הבין מה קרה

כששמעתי את סיפורו של ידלין מפיו (לאחר שקראתי חלק גדול מטענותיו בכתב) הרושם הראשון שלי היה שהאיש פשוט לא מבין מה קרה לו. הוא לא מצא פסול בשום דבר שעשה ואת כל האחריות הטיל על ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ש"לא ידע לדפוק על השולחן" ולהפסיק את החקירה כמו שעשו ראשי ממשלה קודמים בכל פעם שהחלה חקירה באיזו פרשת שחיתות. הוא כעס גם על חבריו שהפקירו אותו ונשבר מהתאבדות ידידו, השר אברהם עופר.

מה נשתנה מאז ועד היום?

שאלתי את יגאל לביב על הרקע להגשת התלונה. הוא סיפר לי כי הגיש את התלונה למשטרה זמן רב לפני שהתמנה ידלין לנגיד בנק ישראל. התלונה התבססה על מידע שהגיע אליו ממקורות שונים בדבר שוחד שמקבל ידלין. איש לא טיפל בתלונה והיא נשכחה. רק כשהתמנה ידלין לנגיד נזכר בנימין זיגל, שעמד בראש היחידה לחקירת פשעים חמורים, בתלונתו של לביב. הוא חיפש את התלונה בתיקי המשטרה ולא מצא אותה. זיגל פנה אלי, מספר לביב, לשחזר את התלונה שלי ולמסור לו את המידע שהיה לי.

 

הרבה השתנה מאז ימי ידלין. המשק ההסתדרותי, קופת חולים, חברת העובדים, ההסתדרות כולם קרסו. השחיתות של אז נבעה מן הפער בין האידאלים לבין המציאות הכלכלית. בעלי עמדה כמו ידלין ניהלו מערכות בהיקף של מיליארדים וקיבלו משכורת רשמית של פרוטות. החיים הטובים שלהם היו מבוססים על תנאים מיוחדים – מכונית, בילויים, נסיעות לחוץ לארץ, מלונות פאר. אך שום דבר ממשי ביד. הם ראו כיצד מתעשרים ספקים ויזמים ואילו הם נשארים עם משכורת קטנה ומעמדם תלוי במשבי הרוח הפוליטיים. השחיתות נבעה מן הצורך של בעלי עמדה בחיים הפוליטיים והכלכליים להבטיח את עתידם.

פרשת ידלין היא איפוא רק משל. את הנמשל לגבי 2016 יכול כל איש לבחור לו כראות
עיניו.

מאמר זה פורסם לראשונה בשנת 2000

ראה

רקויאם למפאי ההיסטורית

השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י

כשאהוד ברק התנצל על חטאי מפא"י