מהו מקור המנהג לאכילת פירות בטו"בשבט

                                          – מאת: ד"ר יואל רפל –

אחת התשובות לשאלה זו ניתן למצוא בשירה המופלא של נעמי שמר "שלג על עירי". העיר עליה שרה נעמי שמר היא מטאפורה לקיום העם בגלות והשיר מביע געגועים לארץ ישראל.
הסמל של ארץ ישראל לפי השיר הם פירותיה של הארץ. וכך היא כותבת

מארצות החום לי יביא תמר
דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב
הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא.
והשיר מסתיים במלים
ובתוך הפרי כל געגועי

געגועים לארץ ישראל המתבטאים ביחס לפירותיה מבטא מנדלי מוכר ספרים ב"מסעות בנימין השלישי".
הוא מספר שם על מעשה באדם מישראל שהביא לעיירה תמר וכל בני העיר למקטנם ועד גדולם רצו לראות את הפרי המוזכר בתורה. אכילת פירות ארץ ישראל בטו בשבט היה לפי סיפורי מנדלי מוקד חלומם של יהודים שכאשר אכלו אותם היו "עיניהם מקור דמעה".

קערת פירות יבשים [ויקיפדיה]

קערת פירות יבשים [ויקיפדיה]

מתי החל המנהג

עד לני זמן לא רב היה מקובל בין חוקרי החג כי הראשון אשר מזכיר את מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט הוא ר' יששכר בן סוסאן, מחכמי מרוקו, שהתיישב בצפת ואשר בספרו 'תיקון יששכר' (נכתב ב-1579) כותב:
"יום ט"ו בו (בחודש שבט) ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלין בו נפילת אפיים ולא מתענין בו. האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום… "
אבל מסתבר שהמנהג שנרשם בצפת במחצית השנייה של המאה ה-16 היה מוכר קודם לכן בקהילות ישראל באשכנז, אך לא בקהילות ספרד.
פרופ' משה חלמיש בספרו 'הקבלה :בתפילה, בהלכה ובמנהג' מצא מקור מוקדם יותר בספר שהודפס ב-1557 בסביוניטה ושם מנומק ט"ו בשבט בנימוקים הלכתיים. אך המחבר מוסיף "ולפי שיום זה הוא ראש השנה לאילן הוא מנהג כל אחד לקנות ביום זה מעט מכל פרי ופרי אשר יימצא" (עמ' 325).
מן המקורות המוקדמים משתמע באופן מפורש כי המנהג קדם למאה ה-16 שאז כבר היה מקובל על 'כל אחד'. ראוי לשים לב למקור מ-1557 שלפיו אכילת מיני הפירות רבים – ללא קשר למקום גידולם בארץ-ישראל או בחו"ל-היא הדרך הנכונה לחגוג את ט"ו בשבט.

השפעת הספר "חמדת ימים"

משך מאתיים שנים ויותר היה מנהג אכילת הפירות מוכר ומקובל בקרב יהדות אשכנז בלבד.
המפנה הגדול התרחש בעקבות פרסום ספר המוסר הקבלי 'חמדת ימים', שזהות מחברו לא נפתרה עד היום. מחבר הספר חידש את פני החג על דעתו, בלי שמצא סמך לדבריו בכתבי האר"י ור' חיים ויטאל.
הוא הקדיש לעיצוב היום קונטרס מיוחד בשם 'פרי עץ הדר' שהוא הבסיס ל 'סדר ט"ו בשבט' שהודפס לראשונה בשנת תפ"ח=1728 ואשר רבים יקיימו בשבוע הקרוב.

ספר חמדת ימים

ספר חמדת ימים

טקס "סדר טו בשבט"
בטקס המיוחד שמציג הספר נכללים אכילת פירות ואמירת תפילות, כוונות קבליות, פסוקי תורה, נביאים וכתובים, משניות ומאמרים רבים מספר 'הזוהר'.
החלק המרכזי בטקס מתואר כך :"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם…. לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".
בהמשך הוא מביא את דברי חיים ויטאל [תלמידו של האר"י ומנסח תורתו] שיש שלושים מיני פירות,מהם עשרה הנאכלים פנים וחוץ (ענבים,תאנים), עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים), עשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה, שקדים).
שלושה סוגים אלה של פירות הם כנגד שלושה העולמות לפי הקבלה – עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשייה. המחבר קובע את סדר אכילתם כדי להשפיע את שפע האילן הקדוש הוא עץ החיים.

אין חיוב הילכתי
מן המקורות השונים עולים שלושה טעמים מרכזיים לאכילת הפירות בט"ו בשבט.
• זכירת יום המועד ט"ו בשבט,
• זכירת תרומות ומעשרות
• זיכרון ארץ-ישראל
יש שוודאי יוסיפו טעם רביעי, שאינו נזכר: טעמם המעולה ומתיקותם של פירות ארץ-ישראל כפי שהם מוכרים לנו. אלא שבספרות הדנה בחג האילנות טעם חשוב זה אינו נזכר באופן מפורש.

מסתבר "שלא נמצא מקור לדין אכילת הפירות בחג לא בפוסקים ולא בספרי המקובלים".
עם זאת מצאנו שבספר מנהגי החת"ם סופר, שנודע בקביעתו כי 'חדש אסור מן התורה' נכתב כי "בט"ו בשבט באו על שולחנו כל מיני פירות". וכל כך למה? "על ידי זה שמרבים בו באכילת פירות האילנות,ייזכרו שהוא ראש השנה לאילנות, ויתפללו עליהם שיתברכו הפירות".
במקום אחר נאמר כי אכילת הפירות נועדה לשבח על פירות העבר ולהביע תקווה על פירות העתיד "שיעלו ויפריחו פירות שמנים ומתוקים לצרכי האדם"

ויש שהסבירו כי "נהגו להרבות באכילת פירות ביום זה, כדי לזכור את דיני תרומות ומעשרות וערלה התלויים ביום זה, ומשום כך הקפידו יותר על פירות ארץ- ישראל".

פסק הלכה מעניין במיוחד הנקשר לכך חיבר ר"ש דבליצקי, מגדולי הפוסקים בבני ברק, הכותב נגד שילובם והוספתם של פירות עליהם מברכים פרי האדמה."כאשר אחד הטעמים לאכילת פירות ביום זה הוא להראות שהיום ראש השנה לאילנות לעניין תרומות ומעשרות… אדרבה מהראוי היה להקפיד שדווקא לא לאכול מפרי האדמה בתוך סדר הפירות בכדי שלא יבואו לטעות שגם לגביהם קובע יום זה".

החג בספרות העברית

זיכרון ארץ-ישראל שאין בו מרכיב דתי או הלכתי הוזכר רבות בספרות העברית שנכתבה בגלות. ביטוי לכך נתן ש"י עגנון ב 'סיפור נאה של סידור תפילתי' שבו הוא מתרעם על שעורך הסידור קיפח את ט"ו בשבט ולא כלל אותו בסידור. שביום זה 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל'. וכבר הזכרנו את סיפורו שלמנדלי במסעות בנימין השלישי.

מנדלי מוכר ספרים

מנדלי מוכר ספרים

כמה מיני פירות

מרובים הם מיני הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אלא שמנהג זה שמקורו במולדת והתפתחותו בגולה עורר את השאלה, היש מספר חובה של מיני פירות שצריך לאכול בט"ו בשבט. נפלגו הדעות לפי הטעמים השונים. יש המרבים במיני הפירות ככל אשר תשיג ידם. יש הנוהגים לאכול רק את שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ-ישראל.
יש שנהגו לאכול חמישה עשר כמנין ימות החודש עד החג, כמנין פרקי המשנה, כמנין פרקי תהילים
בקרב הקהילה היהודית הלא גדולה שהתקיימה בהודו נהגו לאכול חמישים מיני פירות בסעודת החג. במקומות רבים הקפידו לאכול תחילה את מיני הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, כחלק מהזיכרון של חג זה שאין בו ריבוי הלכות ויש בו ריבוי פנים של מנהגים. יש שנהגו להקפיד ולאכול פרי חדש על מנת לזכות ולברך בערב החג ברכת 'שהחיינו'. בקרב רבים מעדות אשכנז היה נהוג לאכול את מרקחת-ריבה מהאתרוג של סוכות לסעודת ט"ו בשבט.

טקסי האכילה

אכילת הפירות לוותה בטקס בפני עצמו שהתגבש באופן שונה בכל קהילה וקהילה. אך ברוב המקרים היסוד היה התיקון 'פרי עץ הדר'. באיזמיר ,למשל, האיש היה מברך על החיטה והאשה על הגפן 'אשתך כגפן פוריה' ,הבן ברך על הזית 'בניך כשתלי זיתים',וברכת הרימון והאגוז נמסרה לבנות 'כל כבודה של בת מלך פנימה'.
בסאלוניקי הוקרא שיר מיוחד בלאדינו שחיבר ר' יהודה קלעי 'קונפלאש די ט"ו בשבט', ובעת הסעודה היה האב מברך על כל פרי ופרי והמסובין רק ענו 'אמן'.
בכורדיסטאן נהגו לבד מסעודת הפירות לקיים 'משלוח מנות' כדוגמת פורים אך כל תוכנו פירות.

הגדה סדר טו בשבט בעריכת יואל רפל ובהוצאת משרד החינוך

הגדה סדר טו בשבט בעריכת יואל רפל ובהוצאת משרד החינוך

תמיד זיכרון ארץ ישראל

כאשר לשמחה אין חיובים הלכתיים אלא רק מנהגים המנעימים אותה היא יוצרת  אותה אווירה של התרוממות רוח ואחווה משפחתית וקהילתית. זיכרונה של ארץ-ישראל היה תמיד במוקד טקסי החג כפי שביטא זאת המשורר אברהם רגלסון בשירו :

צלחת לחמישה עשר

על פני צלחת קטנה זו
פרושה ציון כולה-
מ'ראשון' שקדים, מצפת חרוב,
ענבים ממטולה.

אשא תפוח-זהב ביד
ואשקו-יען
רקחיו מימי ירדן הם,
קליפתו-שמש כנען.

רימון אגיף ברתת-
עסיסיו כמה טהורים!
הרימון צמח בתל חי
ודמו-דם גיבורים.
============================================
ד"ר יואל רפל,ייסד וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון.מחבר האנציקלופדיה 'מועדי ישראל'.

פורסם בקטגוריה חגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא מהו מקור המנהג לאכילת פירות בטו"בשבט

  1. מאת משה פלאם‏:

    כבר נתברר ללא ספק מיהו מחבר הספר או יותר נכון "מלקט הספר" חמדת ימים. הלא הוא יצחק אלגזי בעצמו. וכל התמיהות בעניין נתן עזתי (גימטריה של שמות המחבר) וקשריו לשבתאות (שאין עליהן עוררין) נופלים מאליהם ברגע שמבינים שהוא המלקט אך לא המקור לרוב הכתובים שם המלוקטים משלל מקומות כלשונם, עם שינוי שמות האומרים ל"אמר מורי" וכיוצא באלו. והרוצה פירוט יעיין בויקיפדיה ובהערות המחכימות שם.

    וכך מתברר שגם הרב ראובן מרגליות וגם מתנגדיו צדקו. אלגזי היה שבתאי, אך מקורותיו כולם מרח"ו ותלמידיו ('כתבי האר"י', וכתבים קבליים בעקבותיו) וכך הינם כשרים למהדרין ולא דבק בהם שמץ פסול. וגם שבתאותו היתה מהמין שנצרב ונצרף יחדיו עם היהדות השלימה, זו השומרת הלכה, המעורבת כיום עם חסידות וקבלה. נכדו, מנהיג הקהילה היהודית בירושלים כבר היה לאחד מגיבורי ישראל מחרף נפשו למען קהילתו, למרות הפירוד והמבוכה אשר השבתאות זרתה דורות קודם.

  2. שלום לך, זאב
    למשפחתי, שמקורה בגרמניה בגבול השוויצרי יש מנהג לחוג את טו' בשבט בצורה יחודית.
    אוכלים חמישה-עשר פרות. פותחים בפרי חדש ל"שהחיינו" ועוברים למיני הפרות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.ואח"כ מכל הבא ליד, כולל פרות יבשים ואגוזים. אחר אכילת כל פרי ופרי קוראים לפי הסדר את חמישה-עשר פרקי "שיר המעלות" {פרקים-קכ – קל"ד). – חלקם בניגונים מיוחדים. וגם מוסיפים דברי תורה או פרשנות מצרור שירי המעלות. אשתקד
    הסברתי את הפסוק:" אויה-לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר." . "משך" הם תושבי אירופה מבני יפת."קדר", הם מבני ישמעאל ואכן יונתן בן עזיאל מזהה אותם כערבים. אויה לנו , שאלו גרים בקרבתנו !
    חג שמח 1
    קוראך הנאמן מארצות הכפור והקרח,
    יצחק ר. דויטש
    טורונטו, קנדה

  3. מאת גדעון ארליךן ארליך‏:

    בספר חמדת הימים נראה הדבר ברור שהעיקר הוא הברכה על הפרי , הודאה לבורא עולם על הפרות שברא.
    משונה ביותר שראיתחי חוברת הקרויה "סדר טו בשבט" ( יצירת דמיון מלאכותי לסדר פסח) ששם כתוב "לנוהגים לברך .. כאילו לגיטימי שלא לברך.

השאר תגובה