הכומר אלכסנדר גלסברג (באדיבות מרכז מורשת יהדות בבל)
איזה מבצעים ביצע בשרות המוסד * מדוע סרב אלוף (מיל) יוסף גבע להיפגש עם הכומר, שהיה בן דוד של אביו * סיפור מופלא על אדם שזכה בתואר "חסיד אומות העולם" למרות שראה עצמו יהודי ולא הפסיד אף ליל סדר.
בשנת 1964 היה יוסף גבע, אז אלוף פיקוד מרכז, בביקור פרטי בפריז. על אותו ביקור סיפר לי גבע השבוע: " נפגשתי עם חברים ובין היתר פגשתי איש מוסד בכיר, שאמר לי: "בן הדוד של אבא שלך רוצה לראות אותך. זהו הכומר אלכסנדר גלסברג. חשוב מאד שתראה אותו הוא אדם שעשה רבות למען העם היהודי וגם היום הוא עוזר לנו הרבה מאד".
" השבתי לאיש המוסד" – אומר אלוף (מיל.) גבע – " שאני מצטער אבל אין לי שום קרוב משפחה שהוא כומר, ובכך נסתיים העניין. האמת היא שידעתי אז מי הכומר הזה. אחי כבר נפגש עמו כמה שנים לפני כן בפריז ואמר לי, בעקבות אותה פגישה, "האיש הזה נראה כמו העתק מדויק של אבא שלנו. רק עם גלימה של כומר". "
" בדיעבד אני מצטער שלא נפגשתי עם הקרוב המומר שלנו. אך חזקה היתה עלי מצוות אבינו, יקותיאל גלסברג זכרונו לברכה, שאין להעלות על דל שפתנו את עצם קיומו של אותו האיש. זה היה סוד אפל, המלווה את משפחתנו כמה דורות. בפעם הראשונה נודע לי על קיומו של הכומר במהלך מלחמת העצמאות. הוא ביקר אז בארץ וד" ר יוסף בורג, מראשי המזרחי, ביקש מאבי להיפגש עמו. אבי סרב. הוא אמר שסבא שלנו, קופל גלסברג, כבר ישב שבעה על אחיו ועל בניו שמתו. הוא לא אמר שהתנצרו. זו רק לשון הרע שהתנצרו, אמר. בשבילו הם מתו ואינם קיימים עוד. זה היה הרקע להחלטתי שלא להיפגש עם האיש. אני חושב שעשיתי טעות אבל נהגתי בדרך אבותיי" .
מי היה הכומר, שמוסד " יד ושם" העניק לו תואר " חסיד אומות העולם" ?
פתח דרכי מילוט
המחנך וההיסטוריון הירושלמי לוסיאן לזר פרסם בשנת 1991 ספר ביוגרפי על האיש (" אלכסנדר גלסברג – כומר יהודי" בהוצאת " מורשת" ). אך הספר הצנום איננו מפענח את חידתו של האיש. לפי הספר נולד גלסברג בשנת 1902 בז"יטומיר, עיירה במערב אוקראינה שבסמוך לה נולד חיים נחמן ביאליק. נסיבות התנצרותו לוטות בערפל. לפי גירסה אחת הוא הוטבל לנצרות על ידי הוריו עוד בהיותו בן 5. הוא הגיע לצרפת כשהיה בן 30 והחל להכין עצמו לכמורה. מלחמת העולם השנייה החזירה אותו ליהדותו כשכבר היה כומר. לא החזירה במשמעות של חזרה בתשובה אלא בנכונותו לסכן את חייו להצלת יהודים. לפי אחת הגרסאות (שהביוגרף לא מאשר אותה) הציל גלסברג יותר יהודים מכל אדם בודד אחר במהלך השואה. בדרך לא דרך מנע משלוח יהודים מצרפת של וישי למחנות ההשמדה, סיפק להם תעודות מזויפות, העמיד לרשותם מקומות מקלט ודרכי מילוט.
כדי להתחקות אחר חידת האב גלסברג פניתי לשני אנשים שהכירו אותו מקרוב, לובה אליאב ושלמה הלל.
" כמו אחד משלנו"
" על האב אלכסנדר גלסברד" – מספר לובה אליאב – " שמענו, אנו אנשי עליה ב" בצרפת, מיד אחרי מלחמת העולם. יהודים סיפרו לנו, שבשנות המלחמה הציל הכומר הרבה יהודים על ידי מתן תעודות ועל ידי העברתם לארצות בהם ניצלו, בעיקר לספרד ולפורטוגל. האנשים שלנו בסניף הצרפתי של ההעפלה יצרו אתו קשר והוא נרתם מהר מאד לעבוד כאחד משלנו. הוא ניצל למעננו את הקשרים המצוינים שלו עם השלטונות הצרפתיים, אפילו בדרגים הגבוהים ביותר.
הכומר סייע ביציאת אירופה. לובה אליאב. (צילום: זאב גלילי)
" לשיא זה הגיע כשהבריטים שלחו את אניית המעפילים "יציאת אירופה" ("אקסודוס") מחופי הארץ בחזרה לצרפת. הוא ארגן את כל המסע הציבורי הגדול נגד הבריטים. הפעולה שלו, יחד עם הפעולה שלנו, מנעה מן הבריטים להוריד את היהודים בצרפת והם הובלו להמבורג שבגרמניה" .( הסערה שעוררה הפרשה בדעת הקהל העולמית הייתה בין הגורמים המרכזיים להחלטת או" ם על הקמת המדינה).
בשיירה לירושלים
" במלחמת העצמאות פנה אלי שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב", וביקש ממני שאתלווה לכומר בעת ביקורו בארץ. הדבר היה במארס 1948, ערב פסח, כחודשיים לפני הקמת המדינה. ירושלים הלכה ונסגרה במצור והעיר העתיקה כבר הייתה מנותקת. הכומר הגיע לארץ כדי לסייע למפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, בהעברת הודעות לאנשי העיר העתיקה הנצורים.
" הכומר בא אלי ואני נסעתי אתו דרך חולדה בשיירת נחשון האחרונה, שאחריה נסגרה הדרך לירושלים. על השיירה נפתחה אש תופת. היו הרבה הרוגים ופצועים. הגענו לירושלים, הבאתי את הכומר לדוד שאלתיאל והוא ארגן, יחד עם כמרים ונזירים מירושלים המערבית, קשר לירושלים העתיקה. עד שהעיר העתיקה נפלה.
" בסוף שנות החמישים החל הכומר להירתם לנושא המאבק למען יהודי ברית המועצות. אני הייתי אז ראש הצוות של "נתיב" במוסקבה. הכומר ניצל את הקשרים המצוינים שהיו לו במפלגה הקומוניסטית בצרפת ובאיטליה. הייתה לזה חשיבות גדולה כי הוא יזם למעשה מחאה מתוך לב המפלגות הקומוניסטיות נגד מפלגת האם שלהם בברית המועצות" .
כומר דובר יידיש
על תרומתו לעליית יהודי עיראק לארץ סיפר לי שלמה הלל:
" אני הייתי פעיל בארגון עליה מארצות המזרח בשנות הארבעים. בשנת 1948 חזרתי מסוריה ולבנון ונתבקשתי להילוות אליו בעת ביקורו בארץ.
במפגש הראשון שלו אמר לי: בוא נדבר יידיש. אמרתי לו שאני לא מדבר יידיש. אז הוא אמר לי: איך זה יהודי לא מדבר יידיש?. בסוף דברנו בצרפתית שבורה שלי וצרפתית רהוטה שלו וכל מיני מילים ביידיש שכן הבנתי. הסתדרנו.
פגישה בפריז
" בסוף ההפוגה הראשונה במלחמת הקוממיות הייתי צריך לצאת שוב לעיראק כי המצב שם היה מאד קשה. נסעתי דרך צרפת ושם התעכבתי כי הניירות לא היו בסדר. יום אחד אני בא למשרד לעליה ב" בפריז ומוצא שם את האב גלסברג. הוא הזמין אותי לארוחת צהריים. וכך התחיל הסיפור של עיראק.
" האפשרות להבריח יהודים מעיראק לארץ דרך ירדן וסוריה נחסמה אז בגלל המלחמה. עלה בדעתי רעיון להבריח יהודים לארץ דרך פרס. המטרה העיקרית שלי הייתה להבריח כמה עשרות פעילים בתנועה החלוצית, שהמשטרה העיראקית רדפה אותם. באתי עם הרעיון לממונים עלי במוסד לעליה ב" . הם היו עסוקים מעל לראש ואמרו לי: אל תבלבל את המוח.
" אז הכומר לוקח אותי לארוחת הצהריים ואיכשהו מתחיל להוציא ממני מה אני עושה. סיפרתי לו על הרעיון להבריח יהודים דרך פרס ואז הוא אמר לי: "אתה אמרת שאינך יודע יידיש אבל יש לך יידישע קאפ (ראש יהודי). אני מוכן לבוא אתך לפרס ולקשר אותך עם האשורים"" .
" האשורים הם בני כת נוצרית עתיקה שנרדפים ונשחטים גם בעיראק וגם בפרס. פעם הם בורחים מעיראק לפרס ופעם מפרס לעיראק. הוא אימץ את הקהילה הקטנה הזו ועזר להם. לאחר שיחתנו הוא בא למוסד ושכנע את הממונים עלי: "זה רעיון נהדר, צריך לתת לזה צ"אנס"" .
הפגישה עם האשורים
" סוכם שאני נוסע לפרס וכעבור שבוע הגיע לשם הכומר, כמובן עם המזכירה שלו, נינו שמה. נסענו שלושתנו, הכומר, נינו ואני, לגבול עיראק שם היה מנזר אשורי. נפגשנו עם ראשי הכנסייה ונתברר כי הם אנשים מאד נחמדים. אבל היכולת שלהם לעזור לנו הייתה אפסית. אבל הם אישרו שהם מבריחים אנשים מעיראק לפרס. אם הם יכולים אז גם אנחנו יכולים.
" יצרנו קשרים בפרס עם אנשים מן המשטרה הפרסית, קיבלנו הבטחה שאם יצליחו להגיע אנשים מעיראק לפרס הם לא יחזירו אותם לשם. הם ישפטו אותם, יטילו עליהם קנס ויחייבו אותם לצאת מפרס. הסידור הזה נעשה כמובן תמורת כסף,
" אני גם קומוניסט"
" הבעיה שלי הייתה לאן להוציא אותם. ואז באה העזרה של הכומר. הוא אמר לי: "בנוסף לזה שאני יהודי וכומר קתולי אני גם קצת קומוניסט ויש לי חבר, שר הפנים בצרפת, שהוא גם כן קומוניסט. אני מסדר לך ויזה. כמה אתה רוצה? אמרתי 250 ויזות. אז הוא אומר לי: טוב, תן לי את השמות שלהם. ישבתי וחיברתי רשימה של מאתיים וחמישים משפחות: אבא, אמא, דודה, סבתא. סתם שמות מההפטרה. נתתי לו את הרשימה וכעבור שבועיים התקשרו אליי מהקונסוליה הצרפתית בטהרן: תבוא יש לך פה 250 ויזות" .
מחנה בבית קברות
" הפעולה של הכומר פתחה בפנינו נתיב להברחת יהודים מעיראק. בסך הכל הגיעו בדרך זו לישראל, מסוף 48 עד סוף 49, כ- 12 עד 13 אלף איש . הרדיפות בעיראק היו כאלה שברגע שנתברר שיש פתח מילוט התחיל זרם שלא יכולנו לעצור אותו. הייתה בעיה איפה לשכן את האנשים. בהתחלה אכסנתי אותם בבית מלון, אבל כמה בתי מלון היו אז בטהרן? אחר כך פלשנו לבית הקברות היהודי הישן בטהרן. הקמנו בו מחנה עולים, שעברו דרכו אלפים רבים. אחר כך הזדקקנו לעוד מחנה. הכל בזכותן של הכומר היהודי הזה" .
סוף יהודי טוב
לסיפור הזה יש סוף יהודי טוב. " לאחר מותו של הכומר ב-1981" – סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע – " החלטתי לטעת יער לזכרו בניצנה. אמרתי לעצמי הרי לא ייתכן שלא חזר בתשובה. והרי חז" ל קבעו כי אדם זוכה לחיי העולם הבא אפילו חזר בתשובה ממש לפני מותו" .
ערב יום כיפור
בטהרן, מספר שלמה הלל, שהינו בבית מלון קטן, אני הכומר ומזכירתו, והיינו נפגשים כל יום כדי לסכם דברים. יום אחד אמרה לי המזכירה נינו: תבוא מחר בצהריים נאכל יחד. השבתי כי איני יכול לבוא הואיל ומחר יום כיפור. והיא השיבה: לא שמעתי מעולם על יום כיפור.
הכומר היה אז כבר די שתוי. הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: מה אתה מצפה ממנה היא חצי גויה.
הוא לא היה סגפן
" הוא היה איש שופע חיים. אפילו נהנתן" – מספר לובה אליאב – " לא היה סגפן, לא היה רזה ולא היה מצומק ומצ"וקמק. זה היה איש בריא בשר ואדום לחיים. אוהב חיים ובעל הומור משתפך לכל הכיוונים. הוא לא התנזר מיין. אהב לשתות ולאכול. גם מנשים הוא לא התנזר" . ושלמה הלל מספר: " כומר יהודי לא נוסע לשום מקום בלי המזכירה שלו" .
על היום בו נפטר נכתב בביוגרפיה: " ליד שולחן ארוחת הבוקר היסס האב, האם לקחת ביצה אחת או שתיים. קפה או שוקו חם. הרי מעולם לא הצטיין בהתאפקות. "אני קצת עייף" אמר. אמר ומת" .
מה הניע אותו
מה הביא את הכומר למהלך חיים שבו סיכן את חייו משך עשרות שנים?
הביוגרף לוסיאן לזר סבור כי המניע העיקרי שלו היה לתקן את העולם. לובה אליאב סבור אחרת: " המניע הגלוי שלו היה אמנם אוניברסאלי. אבל לפי דעתי זה היה רובד עליון. מתחת לזה היה רובד עמוק יותר של יהודי. של המידות היהודיות של שלום, טובה וברכה, חיים, חן וחסד ורחמים" .
אליאב סבור כי למרות שהוטבל לנצרות בגיל 5 הייתה לו גירסא דינקותא. הוא נהג להתארח בליל סדר בכל שנה בבית יהודים המקיימים את הסדר המסורתי. וכך גם בערבי שבת רבים. אחד ממארחיו סיפר שנדהם לגלות עד כמה הוא בקיא במסורת ובסדרי התפילה. רבים סיפרו כי הוא גילה ממש תעוב כלפי יהודים שהמירו דתם.
אחיו הקריב עצמו
הגסטפו רדף אחרי האב גלסברג והגיע לאחיו. האח, ורמונט שמו, החליט להקריב עצמו כדי להציל את אחיו. הוא הציג עצמו כאילו הוא הכומר אלכסנדר גלסברג ושילם על כך בחייו.
פעולותיו במוסד
נראה שהמבצעים שביצע הכומר גלסברג במוסד יישארו עלומים עוד שנים רבות. כמה שבועות לאחר מותו ב-1981 פרסמו סוכני המוסד שפעלו בצרפת חוברת לזכרו בה תארו את דבקותו במדינת ישראל ובעם היהודי. אחד מבכירי המוסד, אפרים שילה, כתב בחוברת: " היה זה יהודי טוב, יהודי חם – הנה עמד לפניך כעין למד וו ניק כזה, שכל כולו קודש לפעילות ההצלה. אף פעם הוא לא קיבל כסף מאיתנו. כמה מהפעולות שעשה בשבילנו היו כרוכות בסיכון אישי רציני. הוא לא ידע מה זה פחד והיה נענה לכל בקשה משלנו מבלי לשאול: מדוע או בשביל מה בחרתם דווקא בי" .
אלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר כי סגן ראש המוסד, יעקב כרוז, הביא לו את התיק של גלסברג במוסד הצרפתי. מן התיק עולה כי הצרפתים חשדו בו כי הוא סוכן קומוניסטי, בגלל ריבוי הנסיעות שעשה לגוש המזרחי בשליחות המוסד.
יהודי או גוי?
האם יהודי מומר נחשב יהודי?
רש" י קבע כי " אף על פי שחטא ישראל הוא" ומומר נחשב יהודי לכל דבר – ניתן לצרף אותו למניין, הוא זכאי לירושה וקידושיו קידושין וכו".
התפישה שנשתרשה, אומר לי ד" ר רמי ריינר ממכון הרטמן, היא שמומר אינו יכול להפקיע עצמו מיהדותו מבחינת מעמד אישי. אך בהלכות ספציפיות מתייחסים בתקופות שונות אל המומר כאל גוי ונתעוררו מחלוקות.
מעמד חסיד אומות העולם ניתן על פי חוק " יד ושם" לגוי ולא ליהודי. לוסיאן לזר, היושב שנים רבות בוועדה הקובעת מי ראוי לתואר: " היו ויכוחים רבים סביב העניין.למי שהיה יהודי ועזר ליהודים לא מגיע אות חסיד אומות העולם. כי הוא מילא את חובתו לעמו. אני נמנעתי בהצבעה בדיון על גלסברג כי הושפעתי ממה שאמר לי איש המוסד, אפרים שילה, שגלסברג ראה עצמו יהודי" .
האב גלסברג חובש כיפה
בעקבות הדברים שפרסמתי כאן קיבלתי מכתב מן הקורא מיכאל אלבאום מירושלים על קשר משפחתי עם האב גלסברג.ואלה דבריו: " המעשה שאכתוב להלן ארע במאי 1961 בבית הוריי בפאריז. הייתי אז בן תשע וחצי. אבל האירוע נחרת כל כך עמוק בזכרוני שאני זוכר אותו לכל פרטיו עד היום." אבי, ר' שמואל אלבאום ז" ל, היה ידידו של אב גלסברג. הורי הזמינו את גלסברג לארוחת ערב בביתנו שבפאריז. יהודי אשכנז-צרפת אינם מקפידים כידוע על כיסוי ראש בבית, פרט לארוחות או באמירת דברים שבקדושה. נגשנו לשולחן ואז אבי ז"ל הוציא מכיסו כיפה וחבש אותה לראשו. פנה אז הכומר גלסברג לאבי ואמר לו ומה אתי? שאל אותו אבי בתמיהה: אב גלסברג אתה רוצה כיפה?תשובתו של הכומר: "או שאתה יהודי או שאתה לא יהודי" .ברור שבדבריו התכוון לומר שהוא רואה עצמו יהודי. באותו ערב נתן גלסברג לאבי שי: ספר האגדה של ח.נ. ביאליק. הוא כתב הקדשה בצרפתית וזה תרגומה: " לזכר השנים הקשות, פאריז 1951". "
מאמר זה פורסם בגירסה קודמת בשנת 2004. אודה למי שמכיר את הנושא מקרוב אם יוסיף פרטים על האיש המופלא הזה. להעביר ל-GALILI@NETVISION.HET.IL
זאב גלילי
כמה טוב שמתוך מסך כתבות על רוע ורשעות, ועוולות, וביקורת, וגלי שנאה וחרפות טוקבקיסטיות, מבצבצת דמות מופת – ומי שחרף נפשו להצלת יהודים כבר כיפר על כל חטאיו.
פינגבאק: שבועות – חג הקציר, חג הביכורים, זמן מתן תורה, חגה של רות | היגיון בשיגעון
תמשיך לזכות את הרבים בדברי טעם