העיתונאי שהציל את כבוד התקשורת

קלמן ליבסקינד

קלמן ליבסקינד, עיתונאי יחיד  נגד כל הגל העכור

 

 

ביום שישי האחרון חשתי בושה עמוקה. בושה מן המקצוע בו עסקתי עשרות שנים. בושה מן התקשורת הישראלית, שדמתה לעיתונות הסובייטית בתקופה החשוכה ביותר של הסטאליניזם. משתווה אולי לעיתונות הצפון קוריאנית היום.

התקשורת הישראלית מעולם לא היתה פלורליסטית. אך שום ארוע לא שיקף את החד צדדיות שלה בבוטות כזו כמו ארועי חברון.

מי שרואה עצמו "נורמלי", מתקשה  להבין את מניעיהם ומעשיהם של חבורת הנערים והנערות, שהתמקמו ב"בית השלום" והחליטו לחסום בגופם עוד שלב בשרשרת נסיגות ההתאבדות של מדינת ישראל.  אולי מדובר בטרוף. אך מי שדעתו לא נטרפה אחרי חורבן גוש קטיף ותוצאותיו  הוא אולי חסר דעת בכלל.

 

שני צידי המישוואה

אבל גם השמאלן הקיצוני ביותר, אם עיניים לו בראשו  ומעט תבונה בליבו, מכיר ויודע מי עומד בצד השני של המשוואה.

מן הצד האחד: ממשלה שבראשה עבריין פלילי שאולי לא יצליח להימלט מן הכלא. ממשלה שחלק משריה יועציה ועוזריה, בהווה ובעבר, נמצאים תחת חקירה. ממשלה שאינה מצליחה להגן על אזרחיה – לא ממשפחות הפשע המאורגן  ולא ממדינות הפשע שבצפון ובדרום.  ממשלה ששר הביטחון שלה עומד בראש מפלגה קיקיונית פושטת רגל. שר ביטחון שברח בחרפה מלבנון ואיפשר את הקמת חיזבאללהסטן. שר שמאפשר מאז מונה לתפקידו את התחזקותה של חמסטאן שבדרום. שר ביטחון שתמיד ברח מכל אחריות (זוכרים את אסון צאלים, בו עמד כנפוליאון והתבונן בפצועים ובגוססים בלי להניד עפעף, בלי להגיש עזרה).

ומן הצד השני נערים "מטורפים", שאינם מבלים את לילותיהם בפאבים והעונש החמור ביותר בעיניהם הוא לשלול מהם את הזכות והחובה לשרת בצה"ל.
השאלות שלא נשאלו

מול המשוואה הזו צריך היה כל עיתונאי, בר דעת ובעל יושר מקצועי , לעצור לרגע ולחשוב לפני שהוא משרבט  על הנייר את דעותיו.
האם החלטת בג"ץ באמת חייבה לפנות את הבית מיד (לא !!! קבע השופט בדימוס טירקל).

האם נעשה מאמץ לפתור את הבעיה בדרכי שלום? (לא, אהוד ברק נהג כאחרון המאפיונרים, המחבקים את יריביהם לפני שהם תוקעים סכין בגבם).

מה שהתרחש בחברון קרע את הלב של כל יהודי הגון בארץ הזו. אך העיתונים יצאו בקריאות צהלה. שישו ושמחו. סוף סוף צה"ל ומג"ב והמשטרה מנצחים.

תדריך ממשטרת המחשבות

כולם כתבו כמעט באותה לשון, כאילו קיבלו תדריך ממשטרת המחשבות של 1984 (ג'ורג' אורוול).
בן דרור ימיני ("ראיתי והתביישתי"). בן כספית ("מחבלים יהודים"). עפר שלח (בחברון נזרעים זרעי התבוסה של צה"ל בעימות הבא). עד כאן מעריב.

ובידיעות אחרונות:  איתן הבר, ידיד אישי ומעריץ של ברק  (המסר אתמול: יש ממשלה בירושלים). נחום ברנע ("הפעם לא חזרו על המשגים בעמונה"). סימה קדמון (פינוי בית המריבה החזיר לתודעה את אהוד מהסיירת). אורי  משגב ("לתפארת המדינה").
רק אורי אורבך השמיע איזה ציוץ שה"מתנחלים" נתנו גול עצמי ליהדות הכיפה הסרוגה.  צר לי לומר זאת, אבל אורי אורבך החביב הכליל עצמו בין אלה המכונים "דוס מחמד" –  מושג מבריק שהוא  המציא לגבי כמה חובשי כיפה שבתקשורת.

העיתון היחיד שנהג בהגינות הוא "ישראל היום" בעריכת עמוס רגב, שנתן מקום לצליל שונה מן הקקופוניה של התקשורת. הוא פירסם שני מאמרים, פרי עטם של יו"ר מועצת ישע דני דיין ושל אורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע.

גם דן מרגלית זכור לטוב בכך שחזר והצהיר כי מי שקורא בעיון את החלטת בג"ץ אינו מוצא בו הוראה  לפינוי מיידי של הבית.

(אינני מכליל במילה "תקשורת" את "מקור ראשון" העיתון בו הופיע טור זה כ-11 שנים. הוא העמיד את מיטב כותביו, ובראשם אמנון לורד העורך וחגי סגל  כדי להשיב מנה אחת אפיים לגל העכור. אך בהיותו עיתון סקטוריאלי דל תפוצה לא נשמע קולו).

הצדיק היחיד בסדום

הצדיק היחיד בסדום התקשורתית היה כתב מעריב קלמן ליבסקינד, במאמר, שעורכי העיתון דחקו לעמוד השישי,  הוא כתב דברים כדורבנות נגד כל הזרם העכור של  התקשורת כולה.  ועל כך הוא ראוי לקבל בבוא היום את פרס ישראל לתקשורת.

להלן המאמר  במלואו:

ד מ ו ק ר ט י ה     מ ז ו י פ ת

 

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות.

הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תכנית ההתנתקות  ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"צ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה.

הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולארית וזוכים לאהדה השמורה לקרבנות. איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

הוא לא תופס איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א, ואיזו אמונה יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליו כמו על משוגע כשהוא מבקש לגור בעיר האבות.  כשהפועל ת"א והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, הוא שואל, אנחנו או אתם במדינת תל אביב?

כשהוא רואה בסקרים שמחצית העם חושבת כמותו, אבל לא מוצא שריד מהמחצית הזו בעיתונות,  ברור לו שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הוא לא מוכן עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר.  כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים.

מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב  ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת  והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה.

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא כשכלי התקשורת היחיד שנותר היא האבן.
קלמן ליבסקינד

*  *   *

קלמן ליבסקינד נולד לפני 38 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון.  בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון"  עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5  שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את  איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

המו"ל והבעלים של "מקור ראשון" באותה תקופה היה מייקל כריש ז"ל.  כשנודע על כוונתו של ליבסקינד לעבור ל"מעריב" שאלתי  את מייקל כריש: מדוע אתה מוותר על עיתונאי מקצועי מן המדרגה הראשונה, שיכול להתחרות בהצלחה בעיתונים חוקרים של העיתונות המסחרית. כריש השיב לי כדברים הבאים: "לא השקעתי במקור ראשון את מיטב כספי  כדי לעשות רווחים, אלא כדי להשפיע על השיח הצבורי ועל התקשורת. אם התלחנו לגדל בתוכנו כישרון  כזה והוא עם כשרונו והשקפותיו עובר לעבוד באחד משלושת העיתונים הנפוצים, הקובעים את הטון במדינה, אני רואה בכך הצלחה  ביעד שקבעתי".
חלקתי אז על דעתו של המו"ל. אמרתי לו כי ויתור על כישרון כזה מקטין את סיכויי "מקור ראשון" להפוך לעיתון מקצועי ונפוץ.

השבוע נכחתי שמייקל כריש ז"ל, אציל נפש וצדיק תמים, צדק. יהי זיכרו ברוך.
זאב גלילי

*        *       *

ראה איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית ומושחתת

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מעריב, מתנחלים, תקשורת, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא העיתונאי שהציל את כבוד התקשורת

  1. פינגבאק: פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: פרשת ענת קם – קלמן ליבסקינד שוב הציל את כבוד התקשורת

  3. פינגבאק: המזימה לחיסול "ישראל היום"

  4. פינגבאק: מכתב גלוי ל-400,000 "אידיוטים שימושיים" | היגיון בשיגעון

  5. מאת עופר‏:

    נהדר!

השאר תגובה