בשנת 1865 בישר עורך עיתון לקוראיו: "כל בר דעת יודע כי אין כל אפשרות להעביר קול באמצעות חוטים, ואפילו ניתן יהיה לעשות זאת זה, לא יהא לדבר כל ערך מעשי".

עשר שנים לאחר מכן יצאה ממעבדתו של אלכסנדר גרהם בל המצאת הטלפון ששינתה את פני העולם.

ב-17 בדצמבר 1903 המריאו האחים וילבר ואולביר רייט את לטיסה הראשונה והניחו את היסוד למהפכת התעופה. העיתונים סרבו לדווח על האירוע כי העורכים המפוכחים, יציבי הרוח, שרגליהם נטועות היטב בקרקע המציאות, סרבו להאמין שמכשיר הכבד מן האוויר יכול להתרומם ולטוס כציפור. אחד המומחים באותה תקופה, האסטרונום האמריקני סימון ניוקאם, כתב זמן מה קודם לכן: "לא תיתכן תשלובת של חומרים ידועים, צורות מיכון ידועות ומקורות כוח ידועים המסוגלת לשמש מכשיר מעשי להטסת בני אדם למרחקים ארוכים".

בערך באותה תקופה הכריז מומחה אחר כי "ההנחה שמתנועת המרכבות ללא סוסים עתידות לנבוע תוצאות כלשהן, אינה אלא רפיון מוחין מוחלט". שש שנים לאחר מכן ירדה המכונית המיליון מפס הייצור של מפעלי "פורד".

אפילו הפיסיקאי הבריטי ארנסט רתרפורד, שגילה את גרעין האטום, טען ב-1933 שהאנרגיה הגלומה בגרעין לא תשוחרר לעולם. לאחר תריסר שנים הוטלה הפצצה האטומית על הירושימה.

הלם העתיד

את הסיפורים שלמעלה מביא הסופר העתידן אלווין טופלר בספרו "הלם העתיד" (FUTURE SHOCK) שראה אור בסוף שנות השישים ובתרגום עברי ב-1970 בהוצאת "עם עובד". הוא מביא אותם כדוגמאות לכך שאנשים "שפויים" מסרבים להכיר בתמורות המתחוללות סביבם ועוצמים עיניהם מן התוצאות שתמורות אלה עתידות לחולל.

קריאת הספר הזה הטילה הלם בקוראיו. טופלר השכיל לשלב ממצאים מתחומים רבים ושונים ולהצביע על המהפכה המתחוללת לנגד עינינו ועתידה לחולל תמורה מפליגה באורחות חיינו. המוטו של הספר היה "מותו של הקבוע".

טופלר פותח את ספרו במילים הבאות: "בשלושת העשורים המפרידים בינינו לבין המאה העשרים ואחת ימצאו עצמם מיליוני אנשים בריאים בנפשם בעימות חריף עם העתיד. רבים וטובים מאזרחי האומות העשירות ועתירות הטכנולוגיה עתידים לגלות שסיפוק הדרישה הבלתי פוסקת לתמורה המאפיינת את זמננו הוא במידה גוברת והולכת תהליך מכאיב. העתיד, לגבי דידם, יגיע מוקדם מדי"

שלושת העשורים חלפו וטופלר נתגלה כנביא מודרני. הוא צפה את המשברים שיעברו בני אדם שאינם מוכנים לתמורות הצפויות, את הפיגור המאיים על חברות שלא יכשירו עצמן לשינויים, את שינויים בחיי המשפחה, מוסד הנישואין, חיי החברה, השימוש בסמים כבריחה מן המציאות, הבריחה אל כיתות דתיות ופעילות מיסטית, המהפכה שיביא המחשב בחינוך ובארגון ובניהול. הוא קרא בספרו להתכונן לעתיד כדי לצמצם את נזקיו ולסגל את ההמונים למציאות החדשה. רבים התעלמו ממנו.

סגירת "נגב קרמיקה"

ככל הזכור לי ההתייחסות בישראל לספר הזה הייתה מאדישות פושרת ועד דחייה. היחיד שהתייחס לספר ברצינות היה אליעזר ליבנה, שלדעתי הוא מגדולי ההוגים של הדור. הוא כתב סידרה של שלושה או ארבעה מאמרים שהשתרעו על כמה עמודים ב"מעריב" וקרא לצמרת של ישראל להיערך לקראת הלם העתיד.

בינתיים חלפו שלושת העשורים והגענו למאה העשרים ואחת. טופלר כתב בינתיים כמה ספרים חשובים שפיתחו את הרעיונות המרכזיים שבספרו הראשון ("הגל השלישי", "מהפך העוצמה" ועוד). רבים מתחזיותיו של טופלר התאמתו להפליא במיוחד תחזיותיו על ההפרעות הנפשיות והחברתיות של הלם העתיד.

יש קשר בין תחזיתו של טופלר לבין סגירת "נגב קרמיקה" בדימונה, "לבידי אשקלון" ומפעלים דומים. מפוטרים הבוכים אל מול מצלמת הטלוויזיה ושואלים: "מה אעשה עכשיו" הם קרבנות "הלם העתיד". ליתר דיוק: קרבנות של כל ממשלות ישראל ללא יוצא מן הכלל שלא הכינו את החברה הישראלית לקראת ההלם הזה.

אחד הנושאים שטופלר מעלה בספריו הוא התחלופה המהירה במקצועות של התקופה. אם בימי הביניים הייתה תוחלת החיים של מקצוע כמה מאות שנים ואם במהפכה התעשייתי הראשונה עשרות שנים ובמהפכה התעשייתית השנייה תריסר שנים, הנה עכשיו מדובר על תחלופה בקצב שנפש האדם לא תמיד יכולה לעמוד בו.

דפוס גוטנברג בימינו

הואיל ואני שייך לקו התפר בין התקופות אני יכול לספר משהו מניסיון חיי. התחלתי את עבודתי העיתונאית במכונת כתיבה "הרמס בייבי" ואחר כך "אריקה" שליוו אותי עשרות שנים. התחלתי עבודתי בדפוס שבו שלטה העופרת. בתי הדפוס שנחשבו אך לפני שני עשורים כ"מודרניים" לא היו שונים מהותית מן הדפוס שהמציא גוטנברג באמצע המאה ה-15. היה לי דוד בירושלים שהיה לו דפוס נוסח גוטנברג: ארגז ובו כמה עשרות תיבות, שבתוכן אותיות עופרת ועץ. סדרי הדפוס היו מסדרים את הטקסטים באותיות הללו במהירות מדהימה. חלק ממכונות הדפוס באותה תקופה אפילו לא הופעלו בחשמל אלא בעבודת יד. תודות לכך יכול היה "ידיעות אחרונות" להוציא מהדורה ירושלמית של העיתון בעת המצור של מלחמת השחרור. העיתון שהוציא ידיעות אחרונות בירושלים היה הפרוייקט הראשון של דב יודקובסקי שמאז הפך לעורך בפועל למוביל ולבונה העיתון.

מכונת הלינוטייפ

דפוס העופרת המודרני הוליד מקצוע חדש. במקום מסדר האותיות הבודדות בא "הבחור הזעצער", הביטוי היידי לסדר במכונת לינוטייפ (או אינטרטייפ בתקופה מאוחרת יותר). החידוש הגדול של הלינוטייפ היה שבמקום לסדר את האותיות ביד סודרו האותיות במכונה. הסדר ישב ליד לוח מקשים דומה לזה של מכונת כתיבה אך יותר מסובך. כל הקשה גרמה להפלת אמהה עשויה נחושת של אחת האותיות. האמהות סודרו אוטומטית בשורות. לתוך השורות נוצקה עופרת וכך נוצרו במהירות רבה שורות הדפוס שסודרו בעמודים ומהם הוכנו גלילי העופרת להדפסת רוטציה. זה היה שיא התחכום של המחצית הראשונה של המאה העשרים. סדרי המכונות זכו לתנאי עבודה מצוינים. שכרם היה גבוה מזה של העיתונאים ובצדק. סדר מכונה צריך היה להיות גם אינטליגנטי ומשכיל. הוא היה צריך להיות בעל יכולת לפענח כתב-יד משובש (חלק מהם היו משכילים ומתוחכמים מן העיתונאים, ונהגו לערוך אותם בסתר). הם היו גם בעלי חושים טכניים ויכולת לתקן את המכונה שהתקלקלה לעתים קרובות. כל זאת בתוך אדי עופרת רעילה, שנבעו ממיכל גדול בו הותכה העופרת. אדים אלה גרמו לחלק מהם הרעלת עופרת שהייתה מחלה לא קלה.

מהפכת הדפוס הממוחשב

בשנת 1977, במהלך ביקור בלונדון, ערכתי מסע השתלמות בעיתונים הבריטיים שב"פליט סטריט". רוב עיתונים הבריטיים היו אז ברמה טכנית שנפלה מן הרמה שהייתה נהוגה בארץ, אך כבר נראו הניצנים של מהפכת הדפוס הממוחשב. קראו לזה אז "סדר צילום". אנשים שלא הבינו מחשב מהו סברו שמדובר באיזו טכנולוגיה הגורמת לכך שהאותיות יצולמו במקום שנוצקו בעופרת. היו עיתונים שכבר דילגו על השלב של סדר הדפוס ועיתונאים כתבו מיד מול צג באמצעות מעבד תמלילים.

החידוש הזה הפעים אותי בעיקר ברמה המקצועית האישית. פתאום אתה משוחרר מאימת הנייר הלבן שבמכונת הכתיבה. אינך צריך להכניס עוד ועוד ניירות למכונה ולכתוב שוב ושוב פיסקה שלא הצלחת להעלות על הנייר. פתאום יש לך צג מחשב שהוא כמו הנייר החלק אך עולה עליו לאין שעור. אתה יכול למחוק ולשנות ולהעביר קטעים ולבדוק איות ולחפש מילים ולהחליף מילים. חופשי לגמרי מן הצורך להכין טיוטה ולתקן בלי סוף.

המעסיקים שלנו ראו כמובן את היתרון הכלכלי הגנוז בשיטה החדשה. לדלג בבת אחת על שני שלבים בהפקת הדפוס – סדר המכונה והמגיה. עיתונאים יכולים לכתוב ישר אל הצג ומשם אל המחשב ואל מערכת ההפקה בלי שום צורך בתיווך נוסף. לא צריך לשלם משכורות לסדרים ולמגיהים.

כשחזרתי ארצה אמרתי לפועלי הדפוס שעליהם להתכונן נפשית שהמקצוע שלהם עומד לחלוף מן העולם. הם צחקו ממני. במקום לעבור הסבה למקצועות חדשים העדיפו לקיים מאבק. הם הצליחו – כמו חבריהם למקצוע בארצות המערב – לעכב את התהליך. הפועלים מנעו בכוח הנהגת סדר מחשב.

הפועלים ניהלו מלחמת מאסף שטרם הסתיימה. הסכימו להנהגת דפוס ממוחשב רק לאחר שהגנו על מקצועם ופרנסתם בחרוף נפש וקבלו זכויות מפליגות. כשעמוס שוקן הוציא את "חדשות" זכרונו לברכה מנעו פועלי הדפוס הישן של העיתון את הוצאתו והוא נאלץ לגייס הליקופטרים כדי להוציא את העיתונים המודפסים מן הדפוס החדש שהקים. המאבק הזה טרם נסתיים ופועלי הדפוס הוותיקים עדיין בעלי זכויות רבות שאין להן שום קשר לטכנולוגיה החדשה.

אבל זהו מאבק אבוד. היום יכולה כתבנית שקיבלה הכשרה של חצי שעה להקליד חומר בשכר הנמוך במאות אחוזים משכרו של סדר מכונה שלהכשרתו נדרשו שנים רבות. העיתונאים מעבירים את החומר הכתוב מבתיהם באמצעות קו טלפון ופועלי הדפוס אפילו אינם רואים אותו.

מעניין אגב שבשלב הראשון של המהפכה גם המעסיקים לא היו משוכנעים שהיא הכרחית. נוני מוזס אמר לי, בתקופה שהיה עוזר של אביו נוח מוזס, כי אינו משוכנע שההשקעה זו במחשוב בכלל כדאית.

על מי פסחה המהפכה

ומן המיקרו של הניסיון האישי למאקרו של מדינת ישראל. באף אחת מממשלות ישראל לא נמצא איש בעל חזון (פרט אולי לשמעון פרס) שצפה את הלם העתיד. אבל היוזמה האישית והכישרונות הטבעיים עשו את שלהם. ישראל הפכה למדינה השנייה בעולם בתחום חברות הסטארט, לא תודות לממשלות ישראל אלא למרות.

אבל מי ומי בסטארט אפ? שמעתם על מפעל כזה בנתיבות? באופקים? בירוחם?

מי שלמד בתיכון יוקרתי ברמת אביב, ברמת השרון או ברחביה הגיע ליחידת המחשוב בצה"ל. ומכאן, עם ציונים טובים ופסיכוטכני גבוה השיג תואר אקדמי המתאים לתמורות של התקופה.

על רקע זה נראה הפער בין מזרחיים ותושבי הפריפריה לבין תושבי המרכז כפצע ממאיר. אדם בן חמישים שהמפעל שעבד בו רוב שנות חייו נסגר איננו מסוגל לפרנס את עצמו במציאות החדשה. אפשר לצעוק מבוקר עד ערב למה לא מקימים תעשיות היי טק בירוחם. אך העבודה היחידה שיכולים לבצע אנשים חסרי השכלה אקדמית והכשרה זו עבודה טכנית פשוטה שהצורך בה הולך ונעלם.
ראה גם
האם יש עתיד לעתידנות
http://www.zeevgalili.com/?p=215