ארכיון תגיות: שלמה בן יוסף

מי באמת גרש את הבריטים ואיך היו החיים בימי המנדט

מאמר מומלץ  היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם

נתגלגל לידי הספר "ימי הכלניות" של תום שגב, שהופיע לפני כעשר שנים, וכבר כתבתי עליו פעם. תום שגב איננו כוס התה שלי בתחום השקפת העולם הפוליטית. הוא איש שמאל מובהק, למעשה פוסט ציוני, ותאוריו ההיסטוריים מושפעים כמובן מהשקפותיו.

אבל שגב מצליח להחיות את רוחה של תקופת המנדט הבריטי על שלל אישיה וארועיה. למרות שהסופר מתייחס למאבק הציוני כאילו היה משקיף או"ם, רואה בארץ ישראל ארץ ערבית ומלגלג על הצהרת בלפור זהו ספר שראוי לקרוא וללמוד.

נקרא בנשימה עצורה

זהו ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק כי מדובר בתקופה מרתקת, בה הצליחה התנועה הציונית להפוך הזיה משיחית למציאות מדינית. הספר מרתק גם
ובעיקר תודות למחבר, עיתונאי וסופר מחונן והיסטוריון מיומן.

ימי הכלניות שער הספר

שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות חיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים.

שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם סתם פשוטי עם. מכתבים ויומנים אלה שופכים אור על אירועי הדור הזה ומניעי גיבוריו יותר ממסמכים רשמיים.

שני סיפורים מתוך הספר ימחישו את הז'אנר הזה:

אמא שולחת חבילות מוילנה

ביוני 1926הגיע לנמל חיפה צעיר יהודי כבן 18 ושמו יפים גורדין. זה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בוילנה. מוריו דברו על אפשרות שימשיך ללמוד בשוויץ או באיטליה, אך גורדין רצה לארץ ישראל. הוא היה ציוני. הוא כתב להוריו מכתבים, יום יום, לפחות ארבעה עמודים בכל פעם, אותיות זעירות וצפופות, לחסוך נייר ודמי משלוח. הוא חילק אתם חלומות לאומיים וצרות אישיות.

 

תום שגב ויקישיתוף פליקר

 

 מהסכסוך עם הערבים ועד החורים הראשונים בגרביים. אמא גורדין היתה שולחת חבילות ובהן: שירי יהודה הלוי, בקבוק עם שומן אווז, נקניק, תיבה עם ביסקוויטים אפויים בחמאה, ריבת שזיפים, סוכריות. דודה ברכה שלחה אגסים משומרים: תיבה עגולה קטנה הקפיד גורדין לציין. אמא שלחה גם פרימוס וקומקום וצנצנת דובדבנים, ומחזור תפילות. באוניברסיטה התעמק גורדין, ששינה בינתיים את שמו להלוי, במדעי היהדות והרוח. מורו, יוסף קלוזנר, היה נערץ עליו.

סדר יום של סטודנט

סדר היום של הלוי: קימה בחמש וחצי ותפילה. את ארוחת הבוקר אכל במסעדה: כוס חלב עם עוגות. בשבע היה במשרד, בהדסה. באחת עשרה הפסקה, כוס לבן ופרוסת עוגה. בשתיים ארוחת צהריים במסעדה. אחר כך נסע לאוניברסיטה בהר הצופים. בשבע וחצי חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב, קורא ושוכב לישון. לעתים הלך לתיאטרון. ראה את "הדיבוק" ואת "הגולם" ואת "היהודי הנצחי" שגרם לו לבכות.

משאלה לגרוש הערבים

במכתביו נתן הלוי ביטוי לכאב, לזעם לעלבון ולשנאה שחש כלפי הערבים בעקבות אירועי הכותל המערבי בשנת 1929 .

כניעת המנהיגות היהודית לתביעת הערבים לסלק מרחבת הכותל ארון קודש הביאה את הלוי לכתוב את הדברים הבאים: "עד עכשיו יכולתי להיפגש עם אנגלי או ערבי ולהביט ישר בעיניהם. היינו מתנגדים ראויים איש לרעהו. הוא שנא אותי ואני אותו ושנינו נלחמים. עכשיו לא כך. אודם יכסה לחיי בפוגשי כעת בנוכרי. הרי הוא ראה אותנו בעצם חולשתנו".

 

"הביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים".  ערבים בירושלים שער הפרלחים שנות העשרים

 

הלוי התנחם בנקמת ההיסטוריה והביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים מהארץ.


גנרל ברקר מניע לארץ

בשנת 1946הגיע לארץ הגנרל סר אלווין ברקר. הוא בא לכאן כדי לדכא ביד ברזל את המלחמה שכפו האצ"ל והלח"י על בריטניה. הוא התפרסם באמירה אנטישמית: הכו את היהודים במקום הכואב ביותר – בכיס שלהם.

 

הציע לנכות את היהודים במקום הכואב- בכיסם. גנראל ברקר.

 

כשהגיע לארץ היה בן 42, נשוי ואב לבן. הוא היה חייל מקצועי, לחם במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן.

ברקר היה קצין מהאסכולה הישנה – כותב שגב. הוא שידר התנשאות קולוניאלית גבה קומה, צנום, כפוף קימעה, בעיניו מבט מתכתי חודר שלא הסגיר כל רגש.

המאהבת הערביה של הגנרל

בארץ-ישראל הכיר את קאתי אנטוניוס, בתו של ד"ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף כנראה באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור והמכתבים של הגנרל נפלו בידי היהודים הארורים.

שינאת ברקר ליהודים

באחד המכתבים שכתב במטוס בדרכו לחופשת מולדת אומר ברקר: "אינני איש סנטימנטלי אך רגיש אני לאהבה ולחום, וכשיצאתי הבוקר לדרכי – לא יכולתי לעצור את דמעותי. את תחשבי שזה היה טיפשי". עד שנחת המטוס הספיק לכתוב מכתב נוסף בו הבטיח לאהובתו שהוא עומד לצד ערבים וגם גילה לה סודות מבצעיים, כולל תכניות למלחמה בטרור היהודי.

 

קאתי אנטוניוס, המאהבת הערביה של גנרל ברקר. "היהודים הם עם מתועב" כתב לה הגנראל".

 

במכתב שכתב לקאתי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, (וגם בגלל החשש שהמחתרת תחסל אותו- ז.ג.) הוא אומר: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב". (כמו במקרה של הלורד מוין נתגלה לאחר שנים שאצ"ל ולח"י צדקו בכך שראו בו בן מוות – ז.ג.)


כמו משקיף או"ם

תום שגב שוזר ביד אמן עשרות סיפורים כמו שני אלה שלמעלה. סיפורים של אישים ערביים, חיילים בריטיים, לוחמים במחתרות. סיפורים המסבירים מהלכים היסטוריים, נותנים להם עומק אנושי והמחשה מתחום הריאלייה שאינך מוצא לרוב בספרי היסטוריה.

הז'אנר הזה יש לו יתרון עצום על פני ספר היסטורי, הצמוד לעובדות היבשות, בכך שהוא מעניין יותר. הוא יכול גם להיות מעמיק יותר. מגרעתו היא בכך שבצורת כתיבה כזו לעולם אינך מקבל תמונה אובייקטיבית שאינה מושפעת מהשקפותיו של הכותב. מבין אלפי הציטטות, הסיפורים האנושיים והמסמכים בוחר המחבר את אלה המשקפים לדעתו את ההיסטוריה כפי שהיתה. ובידי הקורא אין שום כלי לבדוק את אמיתותה ושלמותה של התמונה המצוירת.

בנוסף למגרעת הכללית של הז'אנר יש לספר הזה מגרעת נוספת. אולי מפני שהספר נועד גם לקוראים בשפות זרות הוא אינו נקרא כספר שכתב ישראלי למען ישראלים. תום שגב משחק בספר הזה את משקיף או"ם האובייקטיבי המסתכל על הדרמה הארצישראלית כמשקיף מן הצד שאינו נוגע בעניין.

"המחבל היהודי הראשון שהוצא להורג"

תום שגב – על פי התבטאויותיו הפומביות והטור שלו ב"הארץ" – הוא איש שמאל. אדייק ואומר כי מדובר באיש שמאל-חדש, נוסח מרץ. לא השמאל הציוני של שנות המנדט שנלחם על עבודה עברית, נישול פלחים ערביים ותכנן במלוא הרצינות טרנספר של ערביי ארץ ישראל.

השמאל הישראלי החדש, כמו גם ההיסטוריונים החדשים,  אינו מקבל למעשה את העמדה הציונית בדבר זכותנו על הארץ. הוא משוכנע שגרמנו עוול ואי צדק לערבים ועלינו לכפר על כך.

השקפותיו של שגב באות לביטוי בראש ובראשונה במינוח שבו הוא משתמש. למשל: בבית הקברות שבשיפולי הר ציון, כך הוא כותב, קבורים בריטים שהם קרבנות הטרור הערבי לצד בריטים שהם קרבנות "הטרור היהודי". הציונים באו ל"ארץ ערבית". הנחת היסוד היא האמירה המפורסמת של ארתור קסטלר כי בהצהרת בלפור בה הבטיחה אומה אחת לאומה שנייה את ארצו של עם שלישי.

 

שלמה בן יוסף הרוג המלכות הראשון. שגב מכנה אותו המחבל היהודי הראשון.

את הרוג המלכות הראשון, הבית"רי שלמה בן-יוסף, שנידון למוות ונתלה על תקיפת אוטובוס ערבי, מכנה שגב "המחבלי היהודי הראשון שהוצא להורג"

המיתוס של הקשר לארץ

את התזכיר שכתב הרברט סמואל היהודי, שהיה הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל מגדיר שגב "כולו מיתוס ונבואה".

ומה המיתוס של סמואל? "הקשר בין היהודים לבין ארץ ישראל עתיק יומין הוא כדברי ימי עולם. אלף שמונה מאות שנה הם חיים בערגה לשוב אליה… בעודם חיים בארץ ישראל הוציאו מתוכם היהודים הרבה אישים דגולים – מדינאים ונביאים שופטים וחיילים".

ניסוחים אלה, המזכירים את מגילת העצמאות שחיבר בן גוריון שלושים שנה מאוחר יותר, הם בעיני שגב "מיתוס".

"גאולת קרקע מושג דתי"

שגב ממש נוזף בלורד בלפור על שבהצהרתו המפורסמת לא הזכיר את הערבים "כמו לא היתה זו ארץ ערבית". שגב נשמע גם כמי שנוזף בדרישות ל"מפת החלום הציוני" שהוגשו לועידת השלום בפריס ואשר כללה את דרום לבנון, רמת הגולן ועבר הירדן המזרחי.

 

יהושע חנקין מגואלי אדמות ארץ ישראל

 

                   

את הביטוי "גאולת הקרקע" מכנה שגב מונח "כמו דתי", אשר בדומה למונחים, "חלוציות" , "ישוב" "עליה" ו"ירידה" היה "עמוס מטען כבד של רגש ואידיאולוגיה". את יהושוע חנקין, גואל האדמות הגדול מכנה שגב "גואל" במרכאות. ואילו הערבים שמכרו קרקעות היו לפי הגדרתו "בוגדים במחשך".

כששגב מבקש להגיד משהו על הכותל הוא מביא ציטטה מפי מרג'ורי בנטוויטש, אחותו של התובע הכללי נורמן בנטוויטש: "לראות איש המשליך עצמו על האבנים ומנשק אותן האין זה מקומם? כמו פולחן לאליל, כאילו לאבן יש אוזניים לשמוע. הכי טוב היה אילו הרסו אותו עד היסוד".

"המרד הערבי והטרור היהודי"

כל הסיפורים ששגב חורז בכשרון רב כל כך לא נועדו אלא לשמש פרפראות לסיפור העיקרי: כיצד הפך החלום הציוני מיעוט של פחות ממאה אלף יהודים בעת הכיבוש
הבריטי ב- 1917לכוח כלכלי, תרבותי וצבאי בן 600 אלף נפש שהיה הגרעין להקמת מדינת ישראל.ובכך עושה שגב שרות גדול לרעיון הציוני ומכאן גם חשיבות הספר.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

שגב כאילו עומד מן הצד ואינו מבין מה הניע את בריטים לפעול להקמת "הבית הלאומי" של היהודים, דבר שהיה לדעתו בניגוד לאינטרסים שלהם. הוא מייחס לויצמן תחכום, עורמה, חכמה ויכולת שלא מן העולם הזה. ויצמן הוא האיש שהופיע בפני ראשי הממשל הבריטי כשהוא מייצג כאילו מעצמה עולמית – את העם היהודי. כל מה שעמד מאחוריו היה משרד של כמה חדרים אפלים בלונדון. אותו ויצמן מופיע בלשכתו של לויד ג'ורג' – האיש שפיקד על צבא של מיליונים במלחמה בה נספו מאות אלפי בריטים – במוצאי המלחמה, והוא מוצא את לויד ג'ורג' קורא בספר תהילים.

שוב ושוב מדגיש שגב ששום אינטרס בריטי לא עמד מאחורי הצהרת בלפור. ורק הצלחתו של ויצמן, לאמת כאילו את הפרוטוקולים של זקני ציון, מסבירה את הצהרת בלפור ואת תרומת הבריטים להקמת הבית הלאומי היהודי.

השפעת המרד הערבי

מה הביא את הבריטים לעזוב את הארץ?

הספר מעלה שתי תזות היסטוריות עיקריות, שתיהן שגויות לעניות דעתי. התיזה הראשונה היא השפעת ה"מאורעות" ששגב מכנה אותם"המרד הערבי" – המהומות שהחלו ב- 1929 ונמשכו לסרוגין עשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה – עד עזיבת הבריטים את הארץ.

המרד הזה, לדעת שגב, ולא מאבק הישוב ומלחמת המחתרות הביא את הבריטים למסקנה שאין להם מה לעשות כאן, שהארץ הזו נמאסה עליהם ולא נותנת להם שום יתרון אסטרטגי.

במהומות שחוללו הערבים בתקופה זו נהרגו כארבע מאות יהודים, 150בריטים ואלפי ערבים. המספר המדויק של הערבים שנהרגו אינו ידוע, כי רובם לא נהרגו בידי בריטים או יהודים אלא בידי אחיהם.

 

הפגנות ערבים ביפו במאורעות 1933

שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם. כי ל"מרד" הזה לא היתה מנהיגות בעלת יוזמה שהציבה לעצמה מטרות מוגדרות. זו היתה התפרצות זעם ושינאה כמו ספונטנית של ההמון הערבי שראה עצמו מאוים, ובצדק, על ידי העלייה וההתבססות של הישוב היהודי.

אמצעי הדיכוי הבריטיים

הבריטים דיכאו את האינתיפאדה הזו ביד ברזל, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הם הרסו מאות בתים בקסבה של יפו (יש אומרים 800 ויש אומרים 300 ) וכך נוצר מה שהיה פעם "השטח הגדול". דיירי הבתים האלה נדרשו בכרוזים שהוטלו ממטוסים לעזוב את בתיהם בתוך 24שעות ולא קיבלו כל פיצוי.

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936


הבריטים הנהיגו שיטות חקירה ברוטליות מלוות בהשפלות, במכות ובעינויים.
מתחילת 1938עד 1939נדונו למוות יותר ממאה ערבים ושלושים מהם הוצאו להורג.

במאי 1939הוציאו הבריטים את כל תושבי הכפר חלחול שליד חברון, החזיקו אותם בשתי מכלאות, האחת לגברים והשנייה לנשים. הם הוחזקו תחת כיפת השמיים ללא
מזון וללא מים ורבים מתו מצמא. פעולות דומות בוצעו גם בכפרים אחרים. הצבא הבריטי חדר לכפרים וישב בהם חודשים ארוכים. כפרים רבים התרוקנו מתושביהם. הם הנהיגו ענישה קולקטיבית – הטילו קנסות על כל תושבי כפר בשל מעשה שנעשה בתחומם. הרסו במהלך התקופה הזו, לפי אחת ההערכות, כאלפיים בתים.

 

הבריטים השתמשו בערבים כבני ערובה  נגד מיקוש רכבות

הבריטים לא נרתעו גם משימוש בערבים כמגן חי. הם הכריחו אזרחים ערבים לנסוע בראש השיירות שלהם והיו מושיבים אותם בקרוניות בראש רכבות כדי למנוע מן
המחבלים למקש את המסילות. הם גם לא נרתעו מלהפציץ כפרים ערביים ביהודה ושומרון מן האוויר. היו אף שהציעו שעל כל הרוג כתוצאה מן הטרור הערבי יוסיפו השלטונות מאה רשיונות עליה.

וינגייט מחסל ערבים

במלחמה ב"מרד" הערבי סייעו היהודים לבריטים בין בשיתוף פעולה ובין ביוזמה עצמית. "הידיד הידוע", אורד וינגייט, אנגלי שהיה בעל אמונה קנאית בציונות, הפעיל שיטות של טרור נגד טרור. וינגייט היה חודר לכפרים ערביים עם חייליו האנגלים (בפעולות כאלה נמנע בדרך כלל מלשתף יהודים) מעניש אותם במכות ובשוטים וגם ירה בהם למוות. באחת הפעולות השתתף יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. זה היה בכפר חיטין, פעולת תגמול על טבח שביצעו הערבים בטבריה. וינגייט אסף את כל הגברים שבכפר, נאם בפניהם נאום בו אמר: "הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על מעשיכם אני דן אתכם למוות". לפי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים והרגום.

 

יגאל אלון, השתתף עם וינגייט בפעולת טרור נגד טרור

פעולות אלה ואחרות חיסלו לחלוטין את המהומות הקרויות "מרד" והארץ שקטה כמעט עשר שנים – מפרוץ מלחמת העולם ב- 1939ועד עזיבת הבריטים ב-.1948

עד כמה מגוחכת התיזה של המרד הערבי כגורם לעזיבת הבריטים ניתן ללמוד מניתוח שעושה שגב עצמו על מצב ערביי ארץ ישראל ערב הקמת המדינה. ציבור זה היה חסר מנהיגות מרכזית, מפולג בין שכבות חברתיות שונות, משפחות וגם בין ערים וכפרים. רק שלושה מכל 10 נערים ערביים היו בעלי השכלה כלשהי. הרוב היו אנאלפביתים – ללא ציוד, ללא נשק. הם נמחצו על-ידי המדינה היהודית שבדרך, שהצליחה גם לבלום בשלב הבא את צבאות ערב.

מה עשו המחתרות אם "המרד הערבי" הוא שגרש את הבריטים, מה עשה המאבק המדיני של בן-גוריון

ומה עשו האצ"ל והלח"י?

כאן מעלה שגב תזה מופרכת לחלוטין, אפילו על פי העובדות והסיפורים שהוא עצמו מביא.

לתקופה המכרעת במאבק על הקמת המדינה – השנים – 1948-1944מקדיש שגב רק 40 עמודים מתוך 421 עמודי הספר. וגם בעמודים המעטים הללו הוא מתאר ביד האמן
שלו כיצד הפכו ארגוני המחתרת את החיים הטובים שהיו לבריטים בארץ לגיהינום.
כיצד הביאו הבריטים לארץ את אנשי הדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות" בפי הישוב, על שמם קרוי הספר). יחד עם יתר הכוחות ששהו בארץ הם מנו "בשיאו של הטרור" מאה אלף חיילים ואנשי בטחון. ואלה הובאו אך ורק כדי לדכא את המחתרות היהודיות. הערבים כבר לא שיחקו במגרש הזה בשנים אלה. אם המחתרת היהודית לא השפיעה על החלטת הבריטים למה הביאו לכאן כוח אדיר כזה? – שגב לא מסביר.

 

מפעולות המחתרות: חבלה ברכבות

                                      רכבת בריטית שפוצצה על ידי האצ"ל

זה עלה המון כסף למשלם המסים הבריטי, שכמעט לא הוציא פרוטה מכיסו על הקמת הבית הלאומי היהודי עד אז. החזקת מאה אלף חיילים כאן עלתה לבריטניה שלושים מיליון לירות שטרלינג בשנה.

זה גם היה מטרד גדול לבריטים מבית. לא רק שהטרור היהודי הגיע אל תוך בריטניה. הגיעו המוני מכתבים של חיילים ששרתו בארץ ושאלו למה עליהם לשפוך כאן את דמם. היו שאילתות בפרלמנט, וגדול התובעים לעזוב את ארץ ישראל היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל. והיה לחץ של דעת הקהל העולמית ובראש ובראשונה של דעת הקהל האמריקנית.

לחי מעלים באש את מתקני הנפט במפרץ חיפה

השאלה איננה מי גרש את הבריטים. השאלה היא כיצד נוצר התזמון החד פעמי הזה בהיסטוריה היהודית שאפשר את הקמת המדינה. לתזמון הזה חברו יחד מאבק הישוב, המדיניות החכמה של בן גוריון, המצפון של העולם על השואה, לחץ העקורים באירופה ומלחמת המחתרות. ולא במקום האחרון התפרקות האימפריה הבריטית מכל נכסיה בעקבות מלחמת העולם.

חללים מוצאים ממלון המלך דוד שפוצץ על ידי אצל

כל אלה הביאו לכך שהבריטים עזבו את הארץ ומסרו את ההכרעה לידי האו"ם. מי שהמאיס את החיים על הבריטים והביא אותם לעזוב ברגע נתון היו אצ"ל ולח"י והאיש שידע לנצל את ה"טרור" היהודי לידי מימוש המטרה הציונית להקמת מדינה היה דוד בן גוריון.

אבל שגב מעלה תזה חסרת שחר. כל מלחמת המחתרות לא היתה אלא פיקציה פוליטית ופסיכולוגית שמטרתה היתה מאבק על הנהגת הישוב. זה באמת טעון לא רציני. בגין לא שלט אלא על כמה אלפי אנשים חמושים. השמאל בראשות בן גוריון שלטו ב"הגנה" שהיתה כבר צבא, שלטו בקיבוצים ובמפעלים משקיים עירוניים, שלטו במנגנון הציוני ובתקציביו והטילו את מרותם גם על הישוב העירוני ה"אזרחי", שלא היה "פועלי". לא היתה כל אלטרנטיבה לשלטון על הישוב ועל המדינה שבדרך.
התאוריה שהועלתה באחרונה כאילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מחשש שבגין יעשה זאת היא חסרת שחר באותה מידה.

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל


ספר חובה

לספר הזה יש לקח אופטימי ולקח פסימי.

הלקח האופטימי הוא שאם עברנו את גנרל ברקר נעבור גם את פרעה המודרני. פשוט קשה להבין כיצד הצליחה התנועה הציונית להקים בסיס לא רק למדינה אלא לעם. כיצד החייתה את השפה העברית, בנתה מערכות חינוך, הקימה משק בעל עוצמה. בא לבכות למחשבה מה היו פני הדברים אילו הצלחנו להקים את המדינה כמה שנים קודם ופותחים את שערי הארץ ליהודי אירופה.

הלקח הפסימי הוא לגבי עמדת הערבים. מי שקורא את הספר חוזר ולומד שבעצם מאומה לא השתנה אצלם בתחום האיבה למפעל הציוני ולעם היהודי. אותם נימוקים שאנו שומעים מאבו עמר ומאבו עלא השמיעו אנשי המופתי והחוסיינים והנאשאשיבים לפני שנות דור. היום הם רק מתוחכמים יותר. למען האמת הם למדו את הטכניקות של התנועה הציונית. אבל מי שאוזנו כרויה לעבר ולהווה יכול להבין שהם לא ויתרו ולא יוותרו מאומה. לא על בתיהם ביפו וברמלה ובעכו ובירושלים. לא על האחיזה בהר הבית ובחברון ובהרי יהודה ושומרון. לא על השאיפה לזרוק את היהודים לים.

מסקנה פסימית נוספת היא עמדתו של תום שגב. שגב הוא אדם משכיל, נעים הליכות, מוכשר הן כחוקר, הן כהיסטוריון והן כעיתונאי. אבל העמדות שלו מייצגות קבוצה של יהודים שבעצם לא התחברו לרעיון הציוני ובכך התנתקו מן הציונות ומן היהדות גם יחד. קריאת ספר זה חשובה גם כדי להבין את הדור הזה ולדעת להתמודד עמו.

ראה אוצר הצילומים של ארץ ישראל הריקה

  המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/?p=325

"טוהר הנשק" במפעל הציוני – מתליית שלמה בן יוסף ועד אלאור עזריה

מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות של ריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה לא רק כתפיסה מוסרית. זו היתה תורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה  "הבלגה" .

על מדיניות זו כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: " דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב , שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… (" חרב היונה" 322).

מדיניות ה" הבלגה" נומקה בנימוקים משני סוגים: מוסריים ופרגמטיים.

אניטה שם\פירא [צילום זאב גלילי]

אניטה שם\פירא [צילום זאב גלילי]

" נשקנו טהור"

גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע נשקנו נשאר טהור" . המושג "טוהר הנשק", שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו. המדיניות עצמה לא השתנתה.

מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור " פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים". כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.

 

פורעים ערבים ב"מאורעות" 1936

פורעים ערבים ב"מאורעות" 1936

שבירת ההבלגה

מי שערער על התפיסה הזו בשנות השלושים היו אנשי התנועה הרביזיוניסטית. ב-21 באפריל 1938 תקף הבית"רי שלמה בן יוסף אוטובוס ערבי, מתוך כוונה להרוג נוסעים ערבים ("חפים מפשע"). זאת, בתגובה לסדרת מעשי רצח ערביים ששיתקו את התחבורה היהודית. הוא נתפס על ידי הבריטים, הועמד לדין והיה עולה הגרדום הראשון. זאב ז'בוטינסקי – שקדם לראשי התנועה הציונית בהבנה שהמאבק בארץ ישראל איננו מאבק נגד פושעים ופורעים אלא מאבק בין לאומים – לא יזם את פעולתו של בן יוסף. אך לאחר תלייתו אמר כי הוא נותן לו לאחר מעשה את הפקודה לעשות מה שעשה.

 

. שבר את ההבלגה. שלמה בן יוסף

שבר את ההבלגה. שלמה בן יוסף

 

משך כל ה"מאורעות" וגם בראשית מלחמת השחרור המשיכו אצ"ל ולח"י לראות בציבור הערבי כולו אויב ובתגובה למעשי טרור ערביים הפעילו טרור נגדי על ידי הטלת פצצות בשווקים ובבתי קולנוע ערביים. ה"הגנה" חיפשה " אשמים", דבר שהיה חסר שחר. בפעולות רצח של יהודים השתתפו בדרך כלל כל תושבי הכפרים הערביים, כשנפלה לידיהם ההזדמנות – כך ברצח הל"ה בדרך לגוש עציון, כך בהתקפות על השיירות לירושלים ועוד.

 מחפשים " אשמים"

מדינת ישראל חזרה למדיניות ה"הבלגה" בשמות אחרים. פרט לחריגים מעטים חיפשו את             ה" אשמים" במעשי טרור. הואיל ושיגור " פידאינים" – אלה הם חלוצי ה"שאהידים" המתאבדים – הפכה להיות חלק מן האסטרטגיה של מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן, הפעילה ישראל פעולות עונשין נגד צבאות מדינות אלה במה שכונה "פעולות תגמול" .

 

. חפים מפשע או " פורעים" חנות נעליים שבה נמכר נשק לכל דורש בשוק, ערב מלחמת הקוממיות. (ארכיון יעקב אלעזר).

חפים מפשע או " פורעים" חנות נעליים שבה נמכר נשק לכל דורש בשוק, ערב מלחמת הקוממיות. (ארכיון יעקב אלעזר).

את מצרים הצליחו פעולות אלה להרגיע ל-11 שנים, בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים. את ירדן אילצו לחסל את הטרור הערבי בדרך שרק מדינה ערבית יודעת לטפל בטרור : מכונות ירייה הקוצרות את הטרוריסטים עם בני משפחותיהם במחנות הפליטים (ספטמבר השחור 1969).

" מדינה לא מדינה"

במרוצת השנים למדו הערבים את הלקח והפכו את חוסר הסימטריה בין מעשיהם לבין תגובות היהודים לאסטרטגיה מרכזית. אילו הבינו גאוני "תהליך השלום" את התפתחות האסטרטגיה הזו היו מבינים שערפת – וכמוהו גם יורשו אבו מאזן – אינו רוצה בכלל מדינה פלשתינית. מדינה עם צבא וגבולות תובס בתוך 24 שעות במלחמה גלויה עם צה"ל. לעומת זאת "הרשות הפלשתינית", שהיא מדינה לא מדינה, נהנית מכל היתרונות של הטרור בלי לשלם את המחיר שמדינה ריבונית משלמת על מעשי איבה משטחה.

זה מה שקרה וקורה בלבנון עשרות שנים. כל אחד מילדינו נתון לסכנה מתמדת של פגיעה מקטיושות. ילדיו הקטנים של נסראללה היו מוגנים (רק אחד מבניו הגדולים שכבר היה טרוריסט " אשם" חוסל בפעולה צבאית). זה מה שקורה בחמסטאן שבעזה. ז

 שבירת טוהר הנשק בלבנון

להיסטוריה יש דרכים משלה. ממשלת אולמרט, שהיתה  הכי פחות מיליטנטית שקמה אי פעם בישראל, עמדה בני הכרעה. חיל האוויר הציג רשימת מטרות: טילים ארוכי טווח המוסתרים בתוך בתים של אזרחים "חפים מפשע". הממשלה היתה צריכה להחליט אם לתקוף מטרות אלה.

התקבלה החלטה היסטורית: להפציץ את הטילים יחד עם המחסנאים שלהם. הרב עובדיה יוסף, שנשאל על כך על ידי אלי ישי, קבע: "טיל בבית הוא לא קמע לאריכות ימים" .

יש להניח שההחלטה שנתקבלה באותה ישיבת קבינט לא היתה החלטה לשינוי אסטרטגיה. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הביטחון כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה" ל 16/7/06).

פרשת הרצח של שושנה הר ציון

בשנת 1954 נרצחה בע בעת טיול בערבה, שושנה הר ציון וחברה עודד ויגמסטר. הרוצחים היו בני שבט בדואי מירדן.

אחיה של שושנה, מאיר הר ציון, היה לוחם וסייר משכמו ומעלה. הרמטכ"ל, משה דיין, אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא". מאיר הר ציון נמנה עם ראשוני יחידה 101 ששברה את ההבלגה שהיתה נהוגה עד אז  ויצאה להגיב על סדרת רציחות של "פידאיון" שחדרו לישראל מעבר לגבול של המדינות השכנות.

 

מאיר הר ציון בראש יחידה באחת מפעולות התגמול

מאיר הר ציון בראש יחידה באחת מפעולות התגמול [באדיבות אתר הצנחנים]

זמן קצר לאחר הרצח של שושנה הר ציון וחברה לכדה קבוצת לוחמים ישראלים כמה מבני השבט ממנו יצאו הרוצחים וחיסלו אותם. אחד מבני השבט שוחרר על מנת שיחזור לשבטו ויספר על מה שראו עיניו.

בעקבות תלונה שהוגשה לאו"ם וחקירת משטרת ישראל נפל החשד כי מעשה הנקמה בבדואים בוצע בידי מאיר הר ציון. הר ציון נעצר ועמדו להגיש נגדו כתב אישום.

 ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין התערבו ומנעו הגשת תביעה. הר ציון הורחק מצה"ל לחצי שנה ולאחר שובו חזר להילחם והשתתף בפעולות התגמול.

(התמונות של מאיר הר ציון באדיבות אתר הצנחנים

http://www.zanhanim.org.il/)