לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126

 

 

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)

ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

 

 

 

 

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009

בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

 

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין: