ראה גם מכחישי הציונות

מורה דרך לקריירה אקדמית

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד" ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלשתינאים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול לקביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב בפרסומים אין קץ.

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או "מדעי" ), תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

 

עובדה. ד"ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר (מרצונו מכובן. אבל פפה לא משוגע לוותרעל משרה אקדמית מכניסה*.פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר: "המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

 

 

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא "האידיאולוגיה הציונית", יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.
הטבח שלא היה
תדי כץ הוא אדם לא צעיר, הסובל מבעיות בריאות. הוא הגיש הצעה לכתוב עבודה שרבות כמותה זיכו את כותביהן בקידום נכבד במסלול האקדמי. איני יודע אם היה מקבל אישור על הנושא אם היה מציע לכתוב עבודה על טבח יהודי חברון למשל. או איזה ציון היה מקבל אם היה מגיע למסקנה שהטבח בטנטורה לא היה ולא נברא. מכל מקום הוא אסף עדויות בעל פה מערבים והגיע למסקנה שהיה טבח בטנטורה. העבודה אושרה והוא אף קיבל ציון 97. למזלו הרע היו גם עדים יהודים למה שארע באמת בטנטורה ב-1948. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני הגישו נגדו תביעה ובמהלך הדיון הראשוני הוא נשבר, הסביר שהוא סובל מבעיות רפואיות, חזר בו מהאשמת הטבח והתנצל. מה עוד שבמהלך הדיון נתברר כי הציטוטים שמופיעים בעבודה אינן זהות למה שמצוי בקלטות. אבל אנשי "מחנה השלום" החליטו לצאת למאבק משפטי נוסף ודחפו את כץ לפנות לבית המשפט ולחזור בו מהתנצלותו. בית המשפט דחה את הפניה. אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה שתבעה מכץ לתקן את העבודה ולבסוף לא אישרה לו את התואר. נגד החלטה זו נלחם אילן פפה. עכשיו הוא אומר: תנו לתדי כץ את התואר והחרם הבריטי יוסר.

טנטורה בעיני הפלסטינים

טנטורה בשנת 1935 – כפר דייגים עלוב

עד פרשת תדי כץ לא היו הפלסטינים משוכנעים כנראה שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם עושים בה שימוש תעמולתי רב. באחרונה נתגלה גם כי הם תרמו למימון מאבקו המשפטי של תדי כץ.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה פתאום לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח ועל החיים בכפר.

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: "אני פלשתינאי המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

 

טנטורה מבט מן האוויר מתוך אתר הזיכרון הפלסטינאי

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלשתינאי. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ"שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

 

בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בטנטורה( ויקישיתוף) והפלסטינים מציגים כאתר ארכאולוגי(תמטנה למטה)

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

כך "גילו" הערבים אתהטבח שלא היה

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלשתינאי למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

סיוע למסקנה זו קיבלתי מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו בימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו". החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

אליצור עוסק במחקר גאוגרפי היסטורי של ארצישראל. מלמד במכללת הרצוג, במכללת ירושלים ובאוניברסיטה העברית.

חיבר ספר באנגלית על מקורותיהם של שמות מקומות בארץ. " שמות מקומות עתיקים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם" .

אליצור בוחן מחדש זיהויים מקובלים של ישובים ואתרים בארץ ומנסה להסיק מסקנות לגבי תולדות הלשון ומפגשי לשונות. דוגמא לחידושיו:

* דבורה ודבוריה

: שני השמות קיימים למרגלות הר תבור. אליצור קובע כי הראשון משמר את "תבור" והשני את "דברת".

* ואדי אל-חראמיה,

בין עפרה לשילה, נקרא בימי קדם "גב". בניגוד לחוקרים חשובים שזיהו אותו עם חלק מהזכרות "גבע" שבמקרא.

* נחל זרד

המקראי אינו זה שמסומן בשם זה במפות כיום אלא ואדי צפוני יותר. הביסוס העיקרי לזיהוי היה קריאה שגויה במפת מידבא.

* "כפר שיחלים"

של מקורות חז" ל שהיו בו " כפלים כיוצאי מצרים" היה כנראה בתוך שטח קרית גת של היום. זאת, על פי מרחקי מיל ב"אונומסטיקון" של אוסביוס, שימוש בחוקי השתמרות השמות שגילה בעבודתו (ש" משתמרת ביהודה כ-s ובגליל כ-sh) ומעקב בלשי אחרי גלגולי השם במקורות שונים ורחוקים זה מזה.

==============================================================

אסא כשר מגנה אבל משבח

דוגמה נוספת לקשר בין קריירה אקדמית לבין עמדות פוליטיות (שמאלניות כמובן)  היא זו  של פרשת הספר "חמורו של משיח".

בשנת 1998 ראה אור הספר "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי. זה היה ספר השמצה חסר תקדים על  היהדות ועל הציבור הדתי, ובמיוחד על הציבור המזדהה עם משנתו של הרב  אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

מחבר הספר, שייחס לעצמו ידע מעמיק ביהדות, הפריח אמרות והביא ציטוטים שלא היו ולא נבראו. הוא עורר רעש גדול אך נמתחה עליו ביקורת חריפה ביותר .

בין המבקרים היה גם פרופסור אסא כשר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מנובמבר 1998

אסא כשר, זאת לדעת, הוא לא רק פרופסור מחונן לפילוסופיה אלא גם תלמיד חכם בתחום היהדות.  הוא נכדו של הרב מנחם כשר ז"ל בעל המפעל המונומנטלי "תורה שלמה" ובנו של המשורר ואיש ההלכה שמעון כשר ז"ל, בעל החיבור "פשוטו של מקרא". כשבא לבחון למשל אחד מים הטעויות והבדיות שהספר רצוף בהם הוא מספר כי  חיפש בספרי אביו וסבו את עקבות בתו של נוח, אשר ספי רכלבסקי  הזכיר כהוכחה לכך שלגוי אסור לבוא על אשת איש אבל לא על בתו. וראיה לכך נוח שבא לדעת המלומד רכלבסקי על בתו, כל אלה פרי המצאתו של רכלבסקי.

הספר של רכלבסקי עורר רעש הואיל והוא בישר על שלוש תזות מרכזיות:

* ביהדות זמננו שלטת תפיסה קבלית.

* תפיסה זו עומדת ביסוד הפעילות הפוליטית של זרמים מרכזיים במחנה הדתי בישראל מזה שנים.

* תפיסה זו עומדת ביסודו של רצח רבין.

ביד אמן מקלף אסא כשר את כל הקליפות של התיזות הללו, ובעיקר את ההוכחות המדומות שמביא המחבר וחושף אותו עירום ועריה. לא רק את בתו של נוח המציא רכלבסקי אלא גם ספר הלכות של הרמב"ם בשם "איסורי רואה" שלא היה ולא נברא. הוא גם ממציא הלכה הקובעת ש"מי שילך אחר בית שמאי דינו מוות". רכלבסקי  איננו טורח לציין מקורות לקביעותיו ובמקום שהוא כבר מביא ציטוטים מגלה אסא כשר כי גם כשיש גרשיים כפולים אין המחבר מביא דברים במדויק מן המקורות.

לאור ליקוי יסודי זה בבסיס הספר ניתן היה לצפות שהמבקר הנכבד ישליך אותו ואפילו לא יטרח לכתוב עליו ביקורת. אבל לא. אסא כשר עושה הנחות. ואומר: נניח שהמחבר יוציא מהדורה מחודשת של ספרו ובה יתקן את כל הליקויים  בהבאת המקורות ומראי המקומות. הבה נשאל האם המתודה בה הוא נוקט היא נכונה. אם גם זו לא תצא נקייה אולי בכל זאת  התיזה נכונה – אחרי שהמחבר יוציא מהדורה שלישית ומתוקנת.

המסקנה הסופית אליה מגיע אסא כשר עגומה מאד לגבי האדון רכלבסקי: "דומה שאין מנוס מהערכה שלילית של הספר… הקליפה העובדתית שלו לקויה, הקליפה המתודית שלו רעועה, התיזה המרכזית שלו לא נכונה וגם התיזה המשנית(בדבר מעמדו של היהודי החילוני והתפיסה הקבלית המשיחית – ז.ג.) נגועה באי הבנה.

נו, מה נותר מלבד להמליץ על גריסת הספר במגרסה טובה (כך עשיתי אני, לכן כל הציטוטים מן הספר המובאים כאן הם מתוך מאמרו של אסא כשר).

מסקנתו של אסא כשר: "אילו הוגש לי הספר הזה כעבודה לתואר גבוה לא הייתי מאשר אותו במתכונתו הנוכחית אבל הייתי יוצא מגדרי למצוא דרך להעניק לספי רכלבסקי מלגה, כדי שיוכל להוסיף וללמוד, להוסיף ולכתוב, לא עוד ספר בדיוק כזה, אלא ספרים אחרים, שיתגלו בהם המעוף, המעמקים והמקוריות שהוא מסוגל לגלות".

הבנתם את זה?
אסא כשר אומר שרכלבסקי הוציא מתחת ידיו סמרטוט שלא שווה את הנייר עליו הוא מודפס. אך הואיל והוא תוקף את גוש אמונים ואת ההתנחלות הוא הופך להיות מועמד למלגה בה יגלה "מעוף ומקוריות" כפי שנתגלו בספר העלוב הזה.

 

קישורים

עוד על אילן פפה

http://www.camera.org/index.asp?x_context=2&x_outlet=118&x_article=2188

עוד על פרשת טנטורה

http://www.zeevgalili.com/?p=245

אתר הזיכרון הפלסטיני

http://www.palestineremembered.com/index.html

 

 

 

 

לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126