לרגל הענקת פרס ישראל לתקשורת לעורך " ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את " ידיעות אחרונות" . ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור" . מכוחה של נוסחה זו הגיע " דיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון ואין עוד עיתון כזה בשום ארץ מערבית. השבוע הוחלט להעניק ליודקובסקי את פרס ישראל לתקשורת ובכך נעשה צדק לאיש התקשורת החשוב ביותר במדינה, שמרבית ימיו היה אלמוני.

"הסמרטוט של המדינה"

כשקיבל יודקובסקי לידיו את עריכת העיתון בשנת 1948 היתה תפוצתו קרובה לאפס. העיתון החזיק דף אחד בלבד, על נייר שבכל יום היה בתבנית אחרת. הדפסה גרועה, גרפיקה איומה, תוכן דליל. התואר היאה לו אז היה "הסמרטוט של המדינה" . בעל העיתון, יהודה מוזס, שילם לילדים מוכרי עיתונים על מנת שאלה יסכימו להתרוצץ ברחובות ולהכריז "ידיעות אחרונות" . זאת, אך ורק כדי להפגין את נוכחות העיתון וקיומו. באותה תקופה (חודשים מאי יוני 1948) הגיעה תפוצת "מעריב" ל-33 אלף ביום. תפוצה זו גדלה במרוצת השנים למאות אלפים ו"מעריב" נשא את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" . "ידיעות אחרונות" קירטע אחרי מעריב ונדרשו עוד כעשרים שנה עד שתפוצת שני העיתונים השתוותה(בראשית שנות השבעים).

בשנת 1989 כשיודקובסקי אולץ לפרוש מתפקידו על-ידי קבוצת היורשים למשפחת מוזס, התקרבה תפוצת העיתון ל-600 אלף עותקים (בסופי שבוע). " מעריב" באותה עת היה בתהליך של ירידה מתמדת. תפוצתו (בימי חול) ירדה לכ-70 אלף בלבד ולולא רוברט מאקסוול שרכש אותו היה העיתון מגיעה לסף סגירה.

ה" פוטש" של קרליבך

" ידיעות אחרונות" נרכש על ידי יהודה מוזס, ערב מלחמת העולם השניה. הוא מסר את עריכתו לד"ר עזריאל קרליבך, שהצליח בתוך כמה שנים לחולל מהפך בסגנון העיתונאי של ארץ ישראל הקטנה. "ידיעות אחרונות" של קרליבך היה אנטי תיזה לעיתונות של התקופה – רובה עיתונות מפלגתית מגוייסת, משעממת. מאמרים כאורך הגלות, מעט מידע והרבה קלישאות. קרליבך הנהיג את הרפורטז'ה, את הסיפורים האנושיים, את הסגנון התוסס והפך את העיתון להצלחה גדולה. בשנים בהן צמח והתבסס " ידיעות אחרונות" של קרליבך היה יודקובסקי באושוויץ.

בפברואר 1947 חולל קרליבך " פוטש" ב"ידיעות אחרונות" . הוא נטל את כל עובדי המערכת והדפוס, הקים בן לילה עיתון מתחרה שקרא לו  "ידיעות מעריב" ובאותה הזדמנות גזל גם את כל קוראי "ידיעות אחרונות" .

עורך בתואר ועורך בפועל

הבעלים של " ידיעות אחרונות" , יהודה מוזס, היה צריך למצוא במהירות פתרונות כדי להציל את המפעל שנגזל ממנו ב"פוטש" . הוא היה זקוק לאישיות ציבורית מוכרת בתפקיד העורך ולמישהו שיעשה את עבודת העריכה בפועל. הוא בחר בד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט רב מוניטין שהיה מחותמי מגילת העצמאות, לתפקיד העורך. על יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה, הטיל את התפקיד לשקם את העיתון מהריסותיו.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. לאחר הסרת המצור מעל ירושלים בא יודקובסקי לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון.

הרקע לאלמוניותו רבת השנים של יודקובסקי נבע מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל העיתון. העורך בתואר, ד" ר הרצל רוזנבלום, היה יהודי נחמד שהיה מסוגל לכתוב מאמרי מערכת חוצבי אש ולהבה והשקפותיו היו מוגדרות היום כימין קיצוני. אך הוא לא היה מסוגל להיות עורך בפועל ותפקיד זה מילא יודקובסקי כשהוא נושא שנים בתואר הבלתי ברור " מרכז מערכת" . רוזנבלום המשיך להחזיק בתואר עורך גם לאחר שהגיע לפנסיה וזכה לאריכות ימים מופלגת. נח מוזס לא שחרר אותו מתפקידו כי הוא רצה לעצמו את תואר העורך. פעם הציע ליודקובסקי רוטציה בתפקידים, וכבטחון שיפנה את מקומו הציע להפקיד בידי יודקובסקי את מניותיו בעיתון. יודקובסקי סרב וכך נמשך שנים המצב המוזר הזה שכל גדולי המדינה יודעים מיהו העורך האמיתי של העיתון אבל איש מקוראי העיתון לא ידע זאת.

מבחינות רבות היה המאבק בין דב יודקובסקי ונח מוזס לא רק על תואר העורך אלא גם על אהבת האב. יהודה מוזס ראה ביודקובסקי את בנו האמיתי וממשיך דרכו. באחד ממכתביו ליודקובסקי הוא כותב: אני כל כך מתגעגע אליך ואוהב אותך.

נוסחת יודקובסקי

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הוא עצמו אינו מסוגל לעשות זאת, כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמו במטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. יודקובסקי הוא בראש ובראשונה איש תרבות אנין טעם. תרבותו ואנינותו הטביעה את חותמה על העובדים ועל העיתון, קבעה את גבולות המותר והאסור. יודקובסקי נתן ביטוי מעל דפי העיתון לכל קשת הדעות הפוליטית, אך לא היה מקום לביטויים זולים, להפקרות לשונית או לפגיעה בערכי היסוד של החברה והמדינה. הוא אפשר לאנשי שמאל מוכשרים לפרסם את דעתם, אבל הוא לא אפשר להם לפרסם כל מה שרצו. משך שנים הקפיד יודקובסקי לקרוא כל יום חמישי את כל המאמרים הרגישים (שנועדו לעתון של שבת) ולא היסס לפסול דברים שחרגו מן הגבולות שקבע. כשהיה נעדר מן הארץ מילא תפקיד זה שותפו לדרך, נח מוזס, ומעולם לא נעדרו שניהם יחד מן הארץ כדי של ייעשה משהו בהעדרם שיפגע בעיתון.

לאחר מותו של נוח מוזס מילאתי את מקומו של יודקובסקי בעת העדרו מן הארץ. ערב צאתו נהג לומר לי: כל כשלון שלך ייסלח פרט לכך שתאפשר פרסום דברים שאני לא הייתי מאשר. באחד הימים בהם היה בחו"ל הגיעה לשולחני מקאמה פרי עטו של חיים חפר שתקפה את הדתיים במילים שהנייר איננו סובל. הודעתי לחפר כי איני מאשר את המקאמה לפרסום. חפר השתולל מרוב כעס. הזהיר אותי כי יש לו חוזה עם העיתון המבטיח לו חופש הבעת דעה, איים כי יתבע פיצויים, כי יפרסם את המקאמה במקום אחר. הדבר לא עזר לו ובאותו שבוע הופיע העיתון בלי מקאמה של חפר. כשחזר יודקובסקי לארץ הוא אמר לי: טוב עשית.

גאון ונדיב ואכזר

כתבתי כאן פעם כי הייתי מגדיר את יודקובסקי במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שאין מוצאים דוגמתה בימינו, ודאי לא בתקשורת. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות-מקצועיות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו על תזמורת. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. למרות שלא ידע לכתוב היה גאון בהערכת טיבם של טקסטים וברוח הלשון המתחדשת בפי הדור החדש. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גוני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים. שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר, הקפיד שלא תהיה סטייה קלה כחמורה מן האמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון פלצנית וריקה מתוכן. שפה בהירה וברורה. הוא לימד את כולנו שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

יודקובסקי לא היה נקי משגיאות. לא כל האנשים שבחר בהם לעבוד עמו היו בחירה מוצלחת. לפחות אחד האנשים היה בחירה מאד לא מוצלחת והיה הגורם המרכזי להדחתו ממפעל חייו.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

ראה הימים בהם היה העולם כמרקחה

ראה פרס סוקולוב ליודקובסקי (קטע אחרון)

ראה כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================

 

 

 

 

 

מהי נסיגה?

נסיגה היא הסתאבות. נסיגה היא גם התנוונות והתרחקות וירידה ופיגור וקלקול והתקפלות ובריחה ומנוסה.

את האוסף הזה של מילים הנרדפות למילה נסיגה מצאתי ב"מילה במילה" – "אוצר המילים הנרדפות, ניגודים ושדות סמנטיים" מאת איתן אבניאון. היועץ המדעי של האוצר הוא פרופסור רפאל ניר.

 

ייאמר מייד שאף שיש בפי דברי ביקורת על אוצר המילים הזה הרי יש להתחיל בברכה. אמנם לא ברכת שהחיינו, הואיל וקדמו לאוצר מילים זה כמה מפעלים גדולים ממנו. אבל ברכה על שסוף סוף עומד לרשות הכותב העברי ספר זמין וקל לשימוש, הדומה במידת מה למה שעומד לרשותו של הכותב אנגלית מזה כמאה וחמישים שנה, הלוא הוא   ROGET'S THESARUS האוצר של רוג'ט.

מהו רוג'טס תזארוס?

ניתן לומר כי זהו היפוכו של מילון. למילון אתה פונה כאשר אתה נתקל במילה שאינך מכיר, או אינך יודע את פרושה המדויק. לתזארוס פונה מי שכבר שולט היטב בשפה ואינו זקוק לפרוש המילים, אבל חסרה לו מילה הנמצאת כאילו על קצה שונו. לכן, אם אתה רוצה לכתוב על הירידה הצפויה מהגולן, עומד לרשותך אוצר מילים שבו אתה יכול להצביע על ההתקפלות והבריחה והמנוסה הכרוכות בנסיגה הזו, וגם על ההתנוונות שהיא משקפת. לשפה יש חכמה משלה שלא תמיד היא נחלת הדוברים בה.

בתזארוס הקלאסי אתה יכול למצוא כל מילה הקשורה בנושא כלשהו – מילה נרדפת,מילה מנוגדת או מילה הקשורה איכשהו בנושא. קוראים לזה שדה סמנטי. אם למשל אתה מחפש את המילה קלעים או לחשן, אתה יודע שהיא שייכת לתחום התיאטרון.

והמילים אדאג'יו או טנור שייכות לתחום המוסיקה. וכך הלאה.

 

קשיים בחיפוש

אני מסתכל למשל בערך "כלי נגינה" שבתזארוס האנגלי ומוצא רשימה של כל כלי הנגינה הקיימים החל בצ'מבלו, בפסנתר ובכינור וכלה בתופים ובחצוצרות ואפילו "נבל יהודי" – מסתבר שיש כלי נגינה הנושא שם זה. בסמוך לערך "כלי נגינה" תמצא בתזארוס האנגלי את הערך "מוסיקה", המביא לך את כל המילים האפשריות הקשורות במוסיקה קלאסית ומודרנית: ג'אז וסולו ודואט ומוסיקה ווקאלית וסימפוניה ומוסיקה קאמרית ועוד ועוד.

 

על מנת להקל על המשתמש בתזארוס האנגלי צורף לו מפתח המפנה את המחפש לערכים המתאימים. המפתח במהדורה שבידי עשיר מאד ומחזיק כמחצית עמודי הספר. נוסח זה של האוצר מכביד מאד על השימוש בו ומחייב ריצה הלוך ושוב מן המפתח על הערכים וחוזר חלילה.

במרוצת השנים יצאו מהדורות משוכללות יותר של התזארוס שהקלו על השימוש בו.

בין היתר יצאו תזארוסים בצורת מילון – דהיינו סידור השדות הסמנטייםעל פי סדר האלף בית – שחסכו את הריצה מן המפתח לרשימת השדות הסמנטיים וחוזר חלילה.

שילוב מוצלח

עורכי "מילה במילה" התזארוס החדש בעריכת איתן אבניאון, יצרו שילוב מוצלח בין מילון למילים נרדפות לבין רשימה של שדות סמנטיים.

בחלק הראשון תמצא את המילים הנרדפות הבאות לערך עניות למשל: אביונות, דלפונות, חוסר כל, מחסור, פשיטת יד, קבצנות, תפרנות.

בחלק השני של האוצר, המחזיק את השדות הסמנטיים, תמצא בערך אבטלה, בין היתר את המילים הבאות: מחדל, קיצוצים, מיתון, אזור מצוקה, בזבוז, חוסר מעש, לחם עבודה, מוקד אבטלה ועוד.

במבוא כותב המחבר כי "מילה במילה הוא האוסף העברי השלם והמקיף ביותר של מילים קרובות משמעות, ניגודים ושדות סמנטיים". עם כל הכבוד זוהי הגזמה פרועה. המחבר מזכיר אמנם את אלה שקדמו לו, אך אינו מציין את עליונותם בתחומים שונים.

האוצר של חיים רבין

המפעל הגדול ביותר בתחום זה נכתב על ידי פרופסור חיים רבין (תכנון) וד"ר צבי רדי (עורך). זהו "אוצר המלים" שיצא לאור בהוצאת קרית ספר בראשית שנות השבעים. הספר בנוי בשיטת תזארוס הקלאסית, דהיינו אוסף מילים המסודרות לפי תחומי משמעות. אך אוצר זה מכיל גם אמרות ופתגמים המעשירים את לשונו של המשתמש באוצר.

בערך "נסיגה"נמצא מילים שאין בכלל ב"מילה במילה"כמו "קיפול הדגל", ואמרות כמו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" או "בא זקוף כשעורה והלך לו נמוך כעדשה".

והערך הזה, באוצר של רבין, מפנה אותנו לערך "כישלון" בו נמצא מושגים הקשורים לנסיגה ולמשא והמתן המדיני כמו "דו שיח של חרשים" "התאבדות פוליטית", "סוף נפוליאוני", ועוד ועוד.

האוצר של רבין ורדי הוא האוסף העשיר ביותר של מילים נרדפות ניגודים ושדות סמנטיים וכולל בנוסף פתגמים ואמרות. אך לאוצר זה מגרעות רבות. המגרעת העיקרית יא שאין בו מפתח, דבר המקשה מאד למצוא מילה שמחפשים, אם אין יודעים לאיזה שדה סמנטי היא שייכת. האוצר גם מיושן למדי ומאז נכתב השתנתה השפה העברית

ונוספו לה אלפי ביטויים וצירופי לשון, המצויים באוצר החדש.

מה פרוש מתנה

אמרנו קודם שהשפה חכמה מן הדוברים בה. נוכל ללמוד זאת מן הערך מתנה המנסר עתה בחלל עולמנו. ובכן לפי "מילה במילה" של אבניאון מתנה  היא גם אתנן ובקשיש, גמול, דורון, הטבה, הענקה,טיפ, מענק, מתת, נדבה,נתינה, פרס, שי, תרומה, תשלום.

האוצר של רבין-רדי מפנה אותנו לערך שיושם אנו מוצאים שפע של פתגמים הקשורים במתנה:

הנותן משעבד – המקבל משועבד

מקבל מתנה עבד הוא לנותנה

צורת הנתינה – ערכה רב מן המתן עצמו

מתנות קלות מפרנסות את הידידות

אוהב מתנות שונא חופש

אם נוכל נותן לך מתנה דע כי בא לקחת זוז תחת מנה

בתשורות ניתן לקנות את לב האלים

הנותן לי שי כופת אבריי

הנותן לך מתנה כבדהו וחשדהו

מילה במילה" של אבניאון, למרות מגבלותיו, הוא בשורה גדולה לכל חובבי השפה העברית ולכל מי שעוסק בכתיבה. הוא זמין, קל לשימוש, מודרני, מדבר בשפת ההווה.

אי אפשר לסיים סקירה זו בלי להזכיר קיומו של אוצר נוסף – "אוצר השפה העברית" של נחום סטוצ'קוב, שחיבר גם את "אוצר לשון יידיש". אך זהו נושא המחייב דיון נפרד.

ראה הכשר משפטי למלה כוסית"

על מילון רב מילים
http://www.zeevgalili.com/?p=9693

פרוש המלה טמבל וגילגוליה
http://www.zeevgalili.com/?p=7875

מילון קצר של השפה המכובסת
http://www.zeevgalili.com/?p=360