ארכיון פוסטים מאת: זאב גלילי

אלמה מהלר, פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסא דאג, וסיפורי צפרוני

 

 

d7a6d799d7a4d7a8d795d7a0d799-d7a1d795d7a4d799

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)
ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

המלך דוד ראשית שנות השלושים

המלך דוד ראשית שנות השלושים

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

אלמה מהאלר 1909 ויקיפשיה אנגלית

 

 

פרנץ ורפל ויקישיתוף

 

ולטר גרופיוס 1920 ויקישיתוף

 

גוסטב מהלר ויקישיתוף

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009


בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

אביבה מרקס כאלמה מאהלר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

אביבה מרקס בהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהרבהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי) אביבה מרקס ועדי גילת מגלמות את אלמה מהלר בתקופות שונות בחייה.

 

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

המלך דןד לאחר פיצותו

המלך דןד לאחר פיצוצו

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין:

 

אוסקר קוקושקה דיוקן על בול גרמני 1986 ויקיפדיה גרמנית

בין המהפכה הספרדית למהפכה האשכנזית

בשנת 1964 הופיע בתל־אביב הספר ׳המהפכה האשכנזית' פרי עטו של קלמן קצנלסון, איש התנועה הרביזיוניסטית. זה היה ספר מוזר של אדם תמהוני.

הרעיון המרכזי של הספר הוא שהיהודים ״האמיתיים״ הם האשכנזים והשפה שמדינת ישראל צריכה לאמץ לה היא השפה היידית. בני עדות המזרח, לפי הספר, הורידו את רמת מדינת ישראל ועליהם ללמוד יידיש ולהתאשכנז.
זה היה ספר גזעני, מתנשא וגם אידיוטי. אצל אנשים רציניים עורר הספר גיחוך. אך הספר הצליח לעורר סערה ציבורית כי הוא נתן אישור לטענותיהם של רבים מבני עדות המזרח על ההתנשאות והגזענות של האליטה האשכנזית באותה תקופה.

הספר נשכח מכבר, וככל הידוע לי לא הפכה היידיש לשפה הרשמית של מדינת ישראל וגם אינני רואה נהירה גדולה של יוצאי ארצות המזרח לאולפנים המלמדים יידיש.

"בבל וכתריאליבקה"

אך בימים אלה הופיע הספר ׳בבל וכתריאליבקה׳, המעלה באוב את ספרו של קצנלסון ומטיף לתפיסת עולם הפוכה. מחבר הספר, יוסף מאיר, טוען כי ״אני רואה בספר ׳המהפכה האשכנזית׳ השתקפות מדויקת של דמות ההגמוניה האשכנזית״…

משפחה יהודית בשטעטל במזרח אירופה 1903 - ויקישיתוף

משפחה יהודית בשטעטל במזרח אירופה 1903 – ויקישיתוף

עוד הוא כותב כי ״הביקורת האשכנזית לא הפריכה את טענותיו של הספר נגד המזרחיים ובין השורות ניתן להתרשם שהמבקרים היו תמימי דעה עמו״.

ספרו של יוסף מאיר הוא בעצם תאום ספרדי לספרו של קצנלסון. אפשר בהחלט לקרוא לו ׳המהפכה הספרדית׳.
בין הפנינים שבספר:
* ״כל עוד ההגמוניה האשכנזית קיימת אין כל סיכוי ליהודים המזרחים, כקבוצה, להתקדם בצורה כזו שיסגרו את הפער התרבותי-חבדתי-כלכלי בינם לבין האשכנזים".

* "השתחררותם של המזרחים מעול ההגמוניה האשכנזית, הוא תנאי מוקדם לצעידתם בתהליך סגירת פערים וקידמה. כמו כן, השתחררות זו צריכה להיות טוטאלית. כלומר, השתחררות לאומית ומעמדית״.

* ״אם רוצה הציבור המזרחי לצאת מהמלכודת אליה הכניסה אותו ההגמוניה האשכנזית, להתפתח ולשגשג בדומה לציבור האשכנזי, אין לו ברירה אלא לסלק את ההגמוניה ולתפוס את מקומה״.

* ״לאשכנזים היתה שואה פיזית באירופה מידי עם שראה עצמו מתורבת מאוד, ואילו למזרחים הייתה שואה רוחנית במולדתם מידי אחים שראו עצמם יותר מתורבתים״.

*  ״במלחמת יום הכיפורים נתגלתה ההגמוניה האשכנזית  בכל עליבותה ומערומיה״…

משפחה יהודית בעיראק 1948

משפחה יהודית בעיראק 1948

למרות שאיני מסכים עם מסקנותיו של המחבר, אני מוכן לומר לשבחו שהוא ריכז מידע רב על תהליך הדיכוי של עולי ארצות המזרח. זה לא היה דיכוי של הגמוניה אשכנזית, אלא דיכוי של ההגמוניה של מפא"י שהופנה לא רק נגד המזרחיים אלא גם נגד אשכנזים שלא הלכו בתלם.

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222

חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

ההמצאה האווילית של "יהודים ערביים"

http://www.zeevgalili.com/?p=11083

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות הפוסטציונית והפוסטיהודית החדשה

השמאל הישן הוא תנועת העבודה לפלגיה ולדורותיה, מבן-גוריון וברל ואשכול ועד מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן-אהרון.

*הם היו יהודים. בכל רמ"ח איבריהם. ברקע המשפחתי שלהם, ביידיש המתנגנת בפיהם, בגירסא דינקותא של ה'חדר' והישיבה. הם אכלו חזיר ביום-הכיפורים אך ידעו מהו יום-הכיפורים. הם עישנו סיגריה בשבת ובאותה שעה למדו דף גמרא ובגילוי ראש. הם היו כופרים אבל תלמידי חכמים. והעיקר: יהודים.

*הם היו ציונים מהפכנים. ציונים עם אש בעיניים. לעיתים אש זרה, אך גם אש משיחית יהודית. ציונות מעוותת לפעמים, עם המון איזמים – סוציאליזם, מרקסיזם, לניניזם, בורכוביזם ועוד איזמים. חלק מהם דיברו על מולדת נוספת בארץ המהפכה. אך עיניהם היו לציון וגופם היה בציון.

* הם היו אידאליסטים. הם נטשו אוניברסיטאות ובתים עשירים. הם נטשו חיי נוחות וקריירה אישית. הם היו מוכנים להקריב הכל כדי להגשים בגופם ובמעשיהם את אמונתם. סלילת כבישים וייבוש ביצות לא היו מליצה אלא מציאות חיים.

 

הם היו משכילים. הם ידעו את הספרות והשירה הרוסית מפושקין ועד טולסטוי, מדוסטוייבסקי ועד לרמונטוב. הם הכירו את כל הספרות המהפכנית. לא פתחו את הפה לפני שקראו את כל כתבי מרקס ואנגלס ולנין ובורכוב.

 

השמאל הפוסטציוני החדש

אין שום דמיון בין השמאל הישן לבין השמאל החדש. אין פלא שבלשון המדוברת לא אומרים 'שמאל חדש' (מונח שהיה מקובל עוד בשנות השבעים) אלא מדברים על שמאלנות ('רב מילים' – המילון השלם החדש של יעקב שוויקה, אומר: "שמאלני, בישראל לרוב בנימת גנאי").

שורשי השמאלנות הישראלית הם בשמאל החדש האירופי שהחל להתגבש באנגליה לאחר מבצע סיני, בצרפת לאחר שהאינטלקטואלים המרכסיסטים נואשו מן המהפכה ופיתחו את הפוסטמודרניזם ותפישתם חילחלה לארצות הברית בכיסוי של הליברליזם החדש.

לישראל הגיע השמאל החדש קצת באיחור. תחילה הוא מצא את ביטויו בתנועות קיצוניות קיקיוניות נוסח 'מצפן', שהיו אנטי-ציוניות במוצהר. בהמשך התגבשה התפיסה של השמאל החדש בתנועות פוליטיות לגיטימיות, אליהן עברו גם אישים מן השמאל הציוני הישן. התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת תכלת-ארום שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית. אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.

התונעה היחידה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית היא 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני. בשנות השמונים הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.

השמאלנות הישראלית

*הם התרחקו מאוד מן היהדות. כמו בכל הכללה, גם בזו יש יוצאי דופן. לובה אליאב היה יהודי שורשי מן הסוג של השמאל הישן. שולמית אלוני היא חצי רבנית בידע ההלכתי שלה. אבל על הציבור הנוהה אחריהם אפשר בהחלט לומר כי התרחק מאוד מן היהדות. הם אינם שונים מכלל הציבור החילוני בישראל, שמערכת החינוך הישראלית השכיחה ממנו את יהדותו. אך בקרב ציבור זה החילוניות היא דגל. המושגים היהודיים היחידים המוכרים להם הם אלו שבהם הם נלחמים- שבת בכביש בר-אילן, קולנוע בשבתות, דיני אישות. הם אדישים לתשעה באב וליום-הכיפורים, אוכלים חזיר בלי להכעיס, חמץ בפסח אינו דווקא אלא סתם אדישות של חול. תשעה באב לא אומר להם כלום, ועכשיו אפשר גם לשבת בבית קפה.

*הם התרחקו מן הציונות. חלקם מודים בפה מלא שאינם ציונים. חלקם יתקוממו נגד הגדרה זו. אך השמאל החדש מעצם הגדרתו – הכרתו בישות פלסטינית, אי הכרתו בזכותנו על הארץ – הופך אותו ללא ציוני בפועל. 'לא ציוני' במושגי השמאל הציוני הישן.

הפגנת שלום עכשיו נגד המתנחלים

הפגנת שלום עכשיו נגד המתנחלים – ויקישיתוף

*הם סלון מהפכנים. רובם אינם מוכנים לצאת מן הסלון ליותר מהפגנה גדולה, מצעד של דגלים שחורים, עמידה בצמתות. המונח 'הגשמה' לא קיים במילון שלהם. לא פעם הביעו קינאה במעשי ההגשמה של 'גוש אמונים', אבל כעסו על יעקב חזן כשאמר כי 'גוש אמונים' הם ממשיכי ההגשמה של השמאל הישן.

*האידאולוגיה שלהם שטחית. גם הכללה זו מחייבת תיקון. מאיר פעיל הוא היסטוריון רחב אופקים. אמנון רובינשטיין, ד"ר גדי יציב, ורבים אחרים בשמאל הישראלי הם אנשי רוח בעלי שיעור קומה. אך הציבור של השמאל החדש הוא נבער לא רק מיהדות, אלא גם מן היסודות ההגותיים שפותחו בשמאל החדש והישן בעולם. מכל מקום, אין להשוות את העמקות והיסודיות  של השמאל הציוני הישן לאלה של השמאלנות החדשה.

אסון ההמרצה

השמאל החדש אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי אינו גדול ממשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית. הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.

התנערות טוטלית מן המדינה כרזה של טרטקובר

התנערות טוטלית מן המדינה כרזה של טרטקובר

איך אדם נהיה שמאלני?

לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. אדם שוקל שיקול רציונלי ומגיע להכרעה רציונלית וכך הוא מגבש את דעותיו הפוליטיות – על דמותה של מדינת ישראל, היחס ל'תהליך השלום', היחס לדת ולתרבות. לא זה המסלול, אומר לי בחור  אינטליגנטי צעיר. תהליך הפיכתו של אדם לבעל מעמד של שמאלני מוצהר אינו מתחיל ברציו ובבדיקת אלטרנטיבות. הוא מתחיל בשאלות של דימוי עצמי, ומסתיים בהכרעה לא רצונית כמעט של עמדה פוליטית.
צעיר, אשר אך זה עמד על דעתו, שואל עצמו: איך אני רוצה להיראות, מה הדימוי העצמי שלי. הצעיר אומר לעצמו, אני רוצה להיות ולהיראות:
*אינטיליגנטי
*משכיל (גם אם לא כל כך הצלחתי בלימודים)
*מוסרי
*נאור
*מתקדם (זה תמיד באופנה)
*לבוש זרוק, ג'ינס קרוע, עגיל באוזן
*אשכנזי (גם אם ההורים שלי לא באו מפולניה)
*מתמצא במה שהולך בעולם הזמר והפופ.
*גר בשינקין או ברמת-אביב ג' או בשכונות הנושקות להם, או לפחות מתחכך בכאלה (גם פלורנטין הולך).
*עוסק במקצוע שהוא IN. היום זה כל מקצועות התקשורת – רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אך גם דוברות, פירסום, יחסי ציבור, שיווק, קידום תדמית, ייעוץ לפוליטיקאים. היי טק, מינהל עסקים וכלכלה ורצוי קריירה אקדמית. רק לא צווארון כחול.
אם כך אני רוצה להיראות ולהיות, מה צריכות להיות ההשקפות הפוליטיות שלי? – כמובן שמאל.
שהרי אם אביע השקפות ימניות איחשב בעיני זולתי לציוני, גזעני, בן עדות המזרח, דתי, עולה מרוסיה – בקיצור, כל הדפוקים והמאוסים בחברה. זה לא בשבילי.

ראה

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

השמאל מת מזמן

אהוד ברק מתנצל בשם מפא"י ההיסטורית בפני עדות המזרח בנוסח "האנס המנומס"

לפני כתריסר שנים התפרסמה בתקשורת פרשה פלילית שזכתה לכינוי ׳האנס המנומס׳ או ׳האנס המתנצל׳. אותו אנס נהג לארוב לקורבנותיו בצפון תל־אביב ומשך תקופה ארוכה הטיל פחד על הנשים באזור. הוא זכה לפרסום רב הואיל ולפי עדות קורבנותיו נהג להתנצל לאחר שביצע בהן את זממו.

אהוד ברק ויקישיתוף

אהוד ברק ויקישיתוף

בישראל הגברית והמצ׳ואיסטית, שבה יש אנשים הרואים באונס מעין ספורט, הסיפור הזה הצחיק. כך הוא השתקף בתקשורת. איש לא שאל את הנאנסות, אם גם אותן זה מצחיק. אונס הוא אונס, וקורבן אונם נפגעת בגופה ובנפשה לכל ימי חייה.

נזכרתי בפרשיה פלילית זו בהקשר של התנצלות אהוד ברק בפני יוצאי עדות המזרח. ההתנצלות של ברק היא לדעתי טעות נוספת בשרשרת הטעויות שהוא עשה עד כה. שכן בהתנצלותו הוא הזדהה עם אחד ממעשי האונס האכזריים ביותר שידעה ארץ ישראל מידי מפא"י ההיסטורית מראשית הציונות ועד מהפך 1977.

״בסיס מוסרי לכפייה״

האנס בסיפור שלנו הוא תנועת העבודה, שבגלגוליה השונים קיבלה את שם המותג מפא״י. האונס החל זמן רב לפני הקמת המדינה והוא הופנה לא רק כלפי בני עדות המזרח. האונס של ימי טרום מדינה נשא אופי של אלימות פיזית כפשוטה. הוא הופעל כלפי יריבים פוליטיים בתנועת ז'בוטינסקי, וכלפי איכרים ותעשיינים שהעזו להעסיק עובדים שלא באמצעות הפתק האדום של ההסתדרות.

 

אניטה שפירא. צילום זאב גלילי C

 

 

במחקר שנושאו ׳הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות 1932-1935׳ (הופיע בספר ׳ההליכה על קו האופק׳, עמוד 82),  כותבת אניטה שפירא: ״… מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שינקה השראתה מן המהפכה הבולשביסטית ומלקחיה. מסורת זו מצאה את ביטויה בשיטות הארגון הצנטרליסטיות, שלפיהן אורגנה התנועה, ובשימוש במנגנון ההסתדרות לשם כפיית ׳רצון הכלל׳, כפי שנתפס אצל ההנהגה, על פרטים ועל גופים… הסובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא הייתה מקובלת. ׳משחק הוגן׳ לא היה מהמושגים שהביאו אנשי העליות השנייה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה. הקנאות האידיאית ליוותה את מעורבותם במאבקים השונים. במשך הזמן נהייתה זו גם לקנאות ארגונית. ביטחונם המוחלט, שהם מייצגים את דרך המלך של תנועת הפועלים בארץ, נתן לחברי ׳אחדות העבודה׳ ואחר כך מפא״י, את הבסיס המוסרי לכפיית רצונם על האחרים״.

האלימות של המדינה

בשנות השלושים נעשתה כפיית הרצון בדרך של התנפלות על תהלוכות בית״ר והכאת ילדים, מניעת עבודה מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית והפעלת אלימות כלפי מעבידים שלא סרו למרותה של ההסתדרות.

עם הקמת המדינה לא היה צורך באלימות של רחוב. האלימות עברה לידי המדינה שבשליטת מפא״י. היא החלה בריסוס ׳פליט׳ על העולים, נמשכה ביצירת תלות בפקידים הכל יכולים במעברה ואחר כך ביישוב הנידח אליו נשלחו. תלות בפרנסה, תלות בשיכון, תלות בחינוך, תלות בבריאות. תלות מוחלטת בכל.

גם את טומי לפיד ריססו ב׳פליט׳, כפי שסיפר ב׳פופוליטיקה׳. גם כלפי העולים מרומניה הפעילו את האונס הכלכלי. אך יוצאי אירופה היו חסינים יותר, ידעו להתגונן ולבנות מחדש את חייהם כאן.

את יוצאי עדות המזרח האונס המפא״יי פשוט ריסק. ריסק את הכבוד, את הדימוי העצמי, את מערכת הערכים, את החיים הדתיים, את המשפחה.

פלוגת הפועל בחיפה. אחת מרבות שהפעילה מפא"י באלימות נגד מתנגדיה במקומות עבודה במצעדים של בית"ר ובכל תחום בו נדרשה י"יד חזקה".  ויקישיתוף

פלוגת הפועל בחיפה. אחת מרבות שהפעילה מפא"י באלימות נגד מתנגדיה במקומות עבודה בכל מקום בו נדרשה "יד חזקה" ויקישיתוף

סיפורו של ניסים משעל

ניסים משעל מספר בראיון לאילנה דיין בראיון ל"ידיעות אחרונות": ״אם יש משהו שעדיין כואב, זה מה שעשו לאבא. הקריסה של האיש הזה, שבלילה אחד חרב עליו עולמו. הוא היה איש עשיר ובעל מעמד בעיראק, שבן לילה נאלץ להתמודד פה מול ממסד שלם. בלי משפחה, בלי חברים, בלי כסף. חסר אונים מול כל העולם״. כך חשו מאות אלפים. ואת רגשות הזעם והתסכול והעלבון
הם שומרים בליבם חמישים שנה, והעבירו אותם לילדיהם ולנכדיהם.

התנצלותו של אהוד ברק הולידה גל של מחאות בתוך המחנה שלו. ״על מה יש לגו להתנצל, הרי רק את טובתם רצינו״. ואפשר להאמין להם. כי הם באמת חשבו שבמעשה האונס הזה, בו כפו את השקפת עולמם החילונית, הסוציאליסטית, הבולשביקית, על יוצאי מדבריות תימן ומערות הרי האטלס, הם עושים טובה.

במפא״י לא הבינו מעולם מדוע בגין נחשב בעיני יוצאי עדות המזרח למרוקאי. מדוע ׳חירות׳, שרוב צמרתה הייתה מורכבת מיוצאי פולניה, הייתה אהודה ועדיין אהודה על בני עדות המזרח.
את התשובה נתנה השבוע ילדה מקריית-מלאכי שאמרה: ״אנחנו שונאים אשכנזים, אבל ביבי לא אשכנזי, הוא ליכוד״ (׳הארץ׳, 1.10.97).

 

ניסים משעל

ניסים משעל ויקישיתוף

 

==============================================================

קישורים

 

אהוד ברק – מפצח מנעולים או רב בריח

http://www.zeevgalili.com/?p=628

"יהודים ערבים מאלבר ממי עד יהודה שנהב

http://www.zeevgalili.com/?p=11112

השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י

http://www.zeevgalili.com/?p=491#more-491

הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין

http://www.zeevgalili.com/?p=37

אניטה שפירא: המתנחלים גנבו לנו את התנך

http://www.zeevgalili.com/?p=229