"מבחן הילדים הבוערים" כנימוק מכריע להחלטה לתקוף את איראן

זאב גלילי

12 שנים ago

פרופסור יחזקאל דרור, מומחה בינלאומי לתכנון אסטרטגי, צפה לפני 30 שנה את הסכנה האירנית * על פי משנתו העיקרון העליון הוא קיום העם היהודי אחרי השואה * נקודת המוצא: מה היו אומרים הילדים שניספו באושוויץ אילו היו שותפים לדיון האסטרטגי * הוא קורא לתקוף את איראן * אולי כדי למנוע ילדים בוערים בתל-אביב

אושוויץ. ילדים מציגים את המספר החקוק על ידיהם

כשפצצה הוטלה על תל-אביב

העיתונאי וההיסטוריון שלמה נקדימון, פותח את ספרו "תמוז בלהבות", המספר את סיפור תקיפת הכור בעיראק ב-1981, בתרחיש דמיוני.

לפי התרחיש התקרב מטוס בואינג אזרחי בלתי מזוהה לגבולות הארץ. הוא לא נענה לקריאות מטוסי חיל האוויר להזדהות. בטרם הספיקו להפילו הוטל מהמטוס חפץ גדול.

וכך מתאר נקדימון את שארע לאחר מכן:

"תל־אביב כולה הוארה בברק מסנוור, חזק פי כמה וכמה מאור השמש. 70 אלף אנשים, בקריה, באיזור התעשיה, בשטח שבין רחוב דיזנגוף ממערב, רחוב יגאל אלון ממזרח, רחוב ז׳בוטינסקי מצפון ורחוב לה־גארדיה מדרום, מתו תוך מיליונית השנייה. הם – וכן הבניינים, המכוניות והעצים – נהפכו לענן של גזים, שהטמפרטורה שלו הגיעה לאלפי מעלות צלזיוס…

"25 שניות לאחר ההתפוצצות, הגיע הדף האוויר לשכונת התקווה, לגבעת רמב״ם, לשיכון בבלי בצפון תל־אביב. מאות בניינים קרסו תחתיהם כמגדלי קלפים. עוד 25 אלף אנשים נהרגו בו במקום. בשבועות הקרובים ימותו עוד 40 אלף איש שנחשפו לקרינה הנוראה.
"תל־אביב, העיר הגדולה בישראל, מרכז העצבים של המדינה היהודית, נהפכה לגל עשן של אפר.

אולם הישיבות של ממשלת ישראל [שעה לאחר הטלת הפצצה]

"בגין דיבר בשקט, אך בקולו הייתה נימה שהקפיאה את הדם בעורקי מאזיניו. ״יש לנו עוד עבודה רבה לעשות היום רבותי, ותיכף נתפזר. ברור שצדאם חוסיין ישלם על כך. אך לפני כן אני רוצה לומר משהו: אני נוטל על עצמי את כל האחריות לשואה זו, שפקדה את עמנו, 40 שנה אחרי שואת אירופה. אני האשם! לפני חמש שנים היתה לנו האפשרות הצבאית לחסל את הכור האטומי העיראקי, עוד לפני שהחל לפעול. אלו מכם, ששירתו אז בממשלתי, זוכרים בוודאי את הדיונים הארוכים באותו עניין. זכור לכם כמה התלבטנו. בסופו של דבר קיבלתי את דעתם של מומחים ושרים, והחלטנו להימנע מהפצצת הכור, מחשש להתפתחויות המדיניות. אבל איני מאשים אף אחד. האחריות היא עלי. אני האשם. לצערי, אינני רואה כיצד יוכל אדם בן תמותה לשלם על אחריות כזו״.

ראש־הממשלה סיים את דבריו. הוא נשא את פניו אל היושבים בחדר ופרץ בבכי".

עד כאן דברי שלמה נקדימון, בספרו "תמוז בלהבות".

התאור הזה, שאמור היה להתרחש בשנת 1985, נשאר בגדר בידיון. ב-7 ביוני 1981 יצאו מטוסי חיל האוויר וחיסלו את הסכנה באיבה.

מי צריך להחליט

מומחים מן העבר הקרוב והרחוק, פרשנים ועיתונאים וגם כאלה המכונים "אנשי רוח" – כולם מביעים את דעתם מה צריך לעשות נוכח כוונתו המוצהרת של אחמדיניג'אד למחוק את מדינת ישראל.

לדוד בן גוריון, המנהיג שהחליט כמה מן ההחלטות הגורליות בתולדות המדינה, היתה דעה מוצקה בנושא.
על כך סיפר לי פעם ידידי, האלוף במילואים יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963, סיפר גבע , הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.

מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן (וכבר היה לו מינוי של ראש המוסד). נשא נאום מבריק שבו ניתח את המצב הלאומי. בין היתר אמר כי לא צפויה מלחמה בשנתיים הבאות. בדיעבד אפשר לומר כי תחזיותיו היו מדויקות.

בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו, אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.

בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד. אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האויב, או מי שאתה חושב שהוא האויב. אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האויב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים. מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט, אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח. אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות. הוא צריך לשקול.

לאחר זמן, מספר גבע, כשלמדתי להכיר את בן גוריון הבנתי את שיקוליו. החלטות של חיים ומוות ומלחמה ושלום הן החלטות של מנהיגים. רק מנהיגים יכולים לנחש ולהעריך מה חושב מנהיג האויב ומה יחליט. רק למנהיג יש מבט כולל של המציאות המורכבת.

בן גוריון הקפיד תמיד להתייעץ עם מומחים בעלי דעות שונות ומנוגדות. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו. כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר: כל המומחים יודעים 'להתנבא' על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד. אין מומחים לעתיד. לכן, אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות.

האם אפשר לסמוך על מומחים?

למרבית הצער הלקח הזה של בן גוריון לא נלמד. גולדה מאיר היתה מנהיגה גדולה, אבל בן גוריון היא לא היתה. לכן, ערב מלחמת יום הכיפורים סמכה על הגנרלים (ואפילו אמרה: אם הגנרלים אומרים שלא לגייס מילואים אני יכולה להתווכח אתם?).
[אבל גם החלטתה שלא לצאת בהתקפת מנע, בניגוד לתביעת הגנרלים היתה שגויה].

אמ"ן הוכיח עצמו במהלך השנים כגוף יעיל באיסוף מידע. אך הוא נכשל בכל הנוגע להערכת המידע הזה ותחזיותיו.

להלן רשימה חלקית של כשלונותיו באיסוף מידע ובהערכתו:

• 1955 – לא התריע על התגבשות עיסקת הנשק הצ'כוסלובקית מצרית, שהיה בה איום בסיסי על בטחון ישראל והובילה למלחמת קדש.
• 1960 – המצרים החדירו לסיני 500 טנקים שהגיעו לגבול הנגב ומולם עמדו רק 30 טנקים ישראלים. רק בעקבות התראה אמריקנית הועברו כוחות של צה"ל לדרום.
• 1962 – המצרים שיגרו 4 טילים בליסטיים ואמ"ן לא נתן כל התרעה.
• 1967 – אמ"ן העריך שנאצר לא יסתכן במלחמה עם ישראל כי היה מסובך אותה שעה במלחמה בתימן. [אך במלחמה זו השיג אמ"ן השג חשוב כשיירט שיחת טלפון בין נאצר לחוסיין].
• 1968 – אמ"ן נכשל בחיזוי הסיוע שיגישו הסובייטים למצרים בניהול מלחמת ההתשה.
• 1973 – הכישלון הגדול ביותר של אמ"ן, אי חיזוי ההתקפה המצרית סורית. למרות 11 התרעות אסטרטגיות קבע אמ"ן בראשות אלוף אלי זעירא כי יש "סבירות נמוכה" לפריצת מלחמה.
1977 – ערב ביקורו של סאדאת העריך אמ"ן שמדובר במזימה מצרית ושעומדת לפרוץ מלחמה.
1987 – אמ"ן לא צפה את האינתיפאדה הראשונה.
1990 – אמ"ן לא התריע על הפלישה הצפויה של עיראק לכוויית.
ולאחר פלישת עיראק לכווית, אמר ראש אמ"ן, אהרון יריב, כי: "ארה"ב לא תיזום מלחמה". יומיים לאחר מכן אמר הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור: "אם תתפתח מלחמה, סדאם יהיה כל כך עסוק בתחום הזה שהוא צריך להיות יותר ממשוגע כדי לגרור את ישראל לעניין". ראש אמ"ן לשעבר יהושע שגיא, אמר כי לדעתו הסעודים לא יתנו לאמריקנים לקיים בסיס קרקעי בתחומם ולכן ייאלצו להסתפק בפעילות מדינית כדי להוציא את סאדאם מכוויית. ד"ר חיים יעבץ, שהיה יועץ לוועדת החוץ והביטחון ומומחה לתכנון שדה הקרב העתידי, הצהיר שאין סכנה שאפילו טיל עיראקי אחד ינחת בישראל".

1993 – אמ"ן העריך שאין כל סיכוי לחתום הסכם שלום עם ירדן ושנה לאחר מכן נחתם ההסכם.
2003 – אמ"ן (בראשות האלוף זאבי פרקש) העריך [במהלך מלחמת עיראק] בוודאות כי בידי סאדאם חוסיין בין 50 ל-100 טילים כימיים. ניתנה הוראה לפתוח את אריזות ערכות המגן. כתוצאה מכך כמעט מחצית האוכלוסיה בישראל חסרת מסכות היום.
2003 – רק לאחר שלוב הצהירה כי החליטה להפסיק את פיתוחו של נשק גרעיני נודע לאמ"ן שיש בכלל תכניות כאלה בלוב.
2004 – אמ"ן לא חזה את סכנת הקסאמים. ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי (פרקש), אמר כי רקטות ה"קסאם" אינן מסוכנות הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה.
2005 – תכנית ההתנתקות של אריאל שרון זוכה לגיבוי מסיבי של מומחים למיניהם, אף שברור לכל שהמניע העיקרי של שרון היה להימלט מחבל התליה המשפטי על שחיתותו. "התכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך" – נאמר במסמך רשמי של הממשלה.

2006 – אמ"ן לא חזה את מלחמת לבנון השניה ולא ידע במדויק או לא יישם נכון את המידע על הבונקרים של החיזבאללה ועל הימצאות טילים ימיים בידיו.

פגיעת רקט גראג בבאר-שבע

ואם נחזור לימינו צריך לזכור כי כמעט כל אנשי הביטחון שמדברים היום על איראן היו שותפים למפלה הגדולה ביותר בכל מלחמות ישראל – מלחמת לבנון השנייה.

מבחן הילדים הבוערים

פרופסור יחזקאל דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחומי מינהל מדיניות ואסטרטגיה, נחשב לבר סמכא בינלאומי בתחום.

בדצמבר 1973 פרסם דרור את הספר " מדינות מטורפות" , שהוא מסמך כמעט נבואי. באותה שנה היה חומייני גולה בלתי ידוע בפאריז ואיראן הייתה בת ברית של ישראל, מלוכה שהתקדמה לכיוון מודרניזציה. ערפאת היה טרוריסט מנודה שהתרוצץ בכל רחבי העולם.

בספרו צפה דרור בין היתר היווצרות מדינה "מטורפת" שתהווה איום קיומי על ישראל. הוא התווה אז שורה של אמצעים לריסונה של מדינה כזו. כשכל האמצעים נכשלים יש להשמיד את היכולת שלה. וכך הוא כותב: " … האמצעים הנדרשים כדי להכות את המדינה המטורפת תלויים ביכולת הפעולה החיצונית שלה. מהלומה גרעינית, פעולות חבלה, הנחתת כוחות מוטסים והפצצות ממוקדות…"

פרופסור דרור הוא חוקר אך בראש ובראשונה הוא רואה עצמו יהודי וציוני המחויב לערכי היהדות והציונות ולקיומם של העם היהודי ומדינת ישראל. את משנתו האסטרטגית ציונית ניסח בספרו "חידוש הציונות" שראה אור ב-1997.

מצווה נוספת על תרי"ג

נקודת המוצא בתפיסה האסטרטגית של הציונות והמדינה , היא שקיום העם היהודי הוא ערך עליון. הוא מסתמך, בין היתר, על הפילוסוף והתיאולוג היהודי אמיל פקנהיים, שקבע כי מניעת שואה נוספת היא מצווה שנוספה לנו בדור זה על תרי" ג מצוות שחייב בה כל יהודי.
וכך כותב פקנהיים:

המצווה ה-614: "ליהודים של היום אסור להנחיל נצחונות להיטלר לאחר מותו. הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו…"

יחזקאל דרור איננו אדם דתי והתרגום שלו למצווה ה-614 היא זו: הכרעה ערכית יהודית ציונית מועמדת במבחן המחשבתי והרגשי של דיון שבו נוכחים כאילו הילדים הבוערים שנשרפו באושוויץ בעודם בחיים.

זהו עקרון מצמרר לקביעת דרכה של מדינת ישראל, עיקרון הממחיש במשפט אחד את גורלנו, את הכוח המניע ואת טעם הקיום של מדינת היהודים.

דרור חזה את אוסלו

פרופסור יחזקאל דרור, 84, הוא נשיא מכונן של "המכון לתכנון מדיניות העם היהודי" . כיהן כפרופסור למדע המדינה ומנהל ציבורי, באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כיועץ בכיר לראשי ממשלה ושרי ביטחון, וגופי ממשל נוספים. זכה בפרס ישראל ובפרסים רבים אחרים.

בספרו " מדינות מטורפות" מנה שורה של כשלי חשיבה האופיניים לישראל. הכשל האחד הוא " אמונה בתועלת שבמשא ומתן" והשני הוא " האמונה בהסכם" . על הכשל הראשון אומר דרור כי האמונה במשא ומתן יוצאת מן ההנחה שהצד השני שואף לאותם דברים שאנחנו שואפים ומשא ומתן יביא להסכם פשרה שיהיה טוב לשני הצדדים. הוא מצביע על החשיבות המוגזמת שמייחסים לבעיות ניסוח החסרות כל משמעות של ממש, הסתמכות על ענייני נוהל חסרי תוכן מהותי וכניעה ליריב בענייני מינוח. כן מצביע דרור על כך שכשל האמונה במשא ומתן מביא לכשל החשיבה של חשיבות ההסכמים שכמעט תמיד מופרים על ידי הצד הרוצה בכך.

אילו רבין היה נוהג לקרוא ספרים והיה מגיע לספרו של דרור ייתכן שהסכם אוסלו לא היה בא לעולם.

התנתקות = פוסט ציונות

פרופסור דרור שלל בחריפות את חורבן גוש קטיף הקרוי התנתקות. באחד ממאמריו כתב: " …ההינתקות והמשכיה הצפויים מהווים שבר בציונות הקלאסית… השבר בערכי ההתיישבות עשוי לחזק את מי שסבורים כי "הציונות" בכללותה גמרה את תפקידה – וכעת יש לפתח את ישראל למדינה "נורמלית". זהו ניצחון לפוסט-ציונות…"