תגובה למכתבה של עירית אמינוף על ארז ביטון

לאף אחד אין מונופול על המושגים הטעונים "שואה" "גטו" * אדם יכול להרגיש עצמו ב"גטו" כאשר מדירים אותו מהכלל  * אנו חיים ליד גטאות ועוצמים עיניים* לאורך שנים הייתה בארצנו הדרה מכוונת של עדות המזרח * גדלנו ליד מעברות ולא ראינו אותן

 

                                   -מאת יהודית פלד, בית השיטה –

כשקראתי את דבריה הנסערים והנרגשים של עירית בעקבות "דו"ח ביטון" והראיונות שקיימו עם המשורר, חשתי את כאבה ואת רצונה להביא זווית הסתכלות אישית על היחסים בין  אשכנזים  למזרחיים.

אקדים ואומר שגם בתוכי קיימת הסתייגות מהקמת הוועדה. לדעתי, היעוד שלנו כמחנכים הוא לחפש את המשותף לגווניה השונים של החברה הישראלית. מניפולציה פוליטית צינית עשתה שימוש בארז ביטון וחבריו הטובים. וחבל שהעולם הספרותי נפל למלכודת הזאת.
אני מוקירה את שירתו של ארז ביטון, שיש בה יכולת ראייה עמוקה מאוד. הוא מצליח, למרות ה"נופים חבושי עיניים" (שם ספרו האחרון), לראות בחדות את הסמוי מהעין.

כולם נושאים את צער הפרידה

ומכאן לקושי שלי עם דבריה של ד"ר עירית אמינוף.

"אני נושא עימי את צער הפרידה" כתב אורלנד על משפחתו שנשארה שם. אנו שרים שיר זה, (בלחן הנפלא של דוד זהבי) בערגה. כל אחד חש שהוא נושא עמו את כאב הפרידה ממשפחה שמעולם לא הכיר ומעולם ומלואו עליו יכול היה ללמוד מסיפורים, קריאה ושמיעה בלבד.
העם היהודי שלנו, או "העם הייעודי", מורכב מכל כך הרבה תרבויות וגלויות ולכל אחד הנרטיב שלו והדברים ידועים. וככל שאנו מתבגרים אנו יכולים להכיל יותר את השונות. אנו לומדים להקשיב, לכבד ולא לרצות שמישהו יהיה יותר מהשני, אלא לחוש שיש מקום ל כ ו ל ם לכל הגוונים ולכל הדעות.

לאף אחד אין מונופול על המושגים הטעונים "שואה" "גטו", שזה מכבר הפכו למטפורות למצבי קיצון של בידוד אנוש, של החפצת האדם, של זוועות שלא ניתן לתארן במילים.

היתה הדרה מכוונת 

שום דבר אינו דומה, אבל אדם יכול להרגיש עצמו "בגטו" כאשר מדירים אותו מהכלל. כמו למשל היחס לתימנים של תקופת העליה הראשונה ותחילת המאה העשרים. או היחס לאתיופים שהגיעו לארץ בסוף המאה העשרים והושמו עד היום ב"גטאות". הגטאות שלהם נמצאים בשכנות קרובה אלינו. כאן, ליד מרחביה או בית אלפא. ליד אנשים הדוגלים בשוויון זכויות. אנו חיים לידם ועוצמים עיניים מראותם.
חשוב לנו להביט להיסטוריה בעיניים, כמו שאנו מתבוננים על עצמנו ועל נקודות חשוכות או לא נעימות בעברנו, כל אחד וסיפוריו הוא.
והעובדות הן שלאורך שנים הייתה בארצנו הדרה מכוונת של עדות המזרח. נודה בכך.
התרבות השלטת הייתה אשכנזית, נכיר בכך.
כמה דוגמאות:
* סרטי קזבלן, סאלח שבתי (שנכתב ע"י אשכנזי) ואחרים המבטאים זאת,

* המוסיקה שהושמעה ברדיו הייתה "אשכנזית" (חילונית) בלבד כשפינה קטנה הוקצתה מדי שבוע לזמר המזרחי והחסידי,

* הכותבים בעיתונות הכתובה ומעצבי דעת הקהל גם הם היו אשכנזים.

* ילדים שהגיעו לכאן כפליטים ללא הוריהם זכו מיד לעברות שמותיהם ושמות משפחתם. ספריהם של סמי מיכאל, אלי עמיר ואחרים מתארים זאת טוב ממני.

* תקופת השואה והרדיפה של היהודים בארצות המזרח גם היא כתובה בספרי ההיסטוריה – ובריחת הילדים בדרך לא דרך מנותקים מהוריהם.

*המעברות לידן גדלנו. אני גדלתי ליד "חלסה" שהייתה עיר פחונים ענקית שמעולם כף רגלינו לא דרכה והציצה אליה. רק בשנות השישים נחשפנו דרך מחנכת מיוחדת, לקולות הנשמעים משם. רק אז התחלנו להכיר שיש שם בני אדם ולא רק מחטטים באשפתות.

לסבל האנושי פנים רבות. ראוי שנלמד להקשיב, לכבד. לא לרצות שאחת מהתרבויות תהיה יותר מהשנייה, אלא לאפשר לכולם, לכל הגוונים לחיות את תרבותם ולהביע את דעותיהם.
הקיטוב ש"מישהו" (ההנהגה שכך משיגה הון פוליטי), רוצה ליצור בינינו הוא לא דרכנו. עלינו לחפש עוד ועוד מכנים משותפים.
זה מכבר הפכנו להיות משפחות מעורבות, והארומה של השילובים המשפחתי של כלות וחתנים ממרוקו, פרס, עיראק ועוד יוצרת מיזוגים נפלאים.

טון בוטה אינו פתח לשיחה

איני יכולה שלא להתייחס לטון הבוטה שחשתי בעת קריאת דברי עירית אמינוף. היא יודעת טוב ממני ש"דברי חכמים בנחת נשמעים" והכעס אינו פתח לשיחה אמיתית. על כן הצטערתי על דבריה שבאו בהטחה שאינה מזמינה להמשך השיח.

הדברים אינם מכוונים כלפי עירית אמינןף, אותה אני מוקירה ומעריכה מאוד מאוד. הדברים נועדו לעצמנו, לכולנו.
משימת הדור שלנו היום היא למצוא את המשותף, את המאחד. להבין שלאמת פנים רבות. לחפש ולהתאגד סביב אמת משותפת.
ימים אלה של בין המצרים מזכירים לנו שוב ושוב את אותה "שנאת חינם" שהבעירה והחריבה את קיומנו כאן בארץ…זה הרמזור האדום שאומר לנו – "עצור".

מציאת המכנה המשותף

לפני זמן מה עשתה נכדתי שיעורים בחיבור שברים כשאני יושבת לידה. ופתאום הניחה את העיפרון והביטה בי בייאוש: "סבתא למה אני צריכה ללמוד את זה? כל כך משעמם"…
הבטתי בה ושאלתי – עומר איך את פותרת את התרגיל?
והיא ענתה- "מחפשת מכנה משותף"…
יופי עניתי- אז זה מה שאנו מחפשים בחיים שלנו… והוספתי לשאול (סבתא מורה…)
– עומר מה המכנה המשותף של יהודים וערבים?
עומר הביטה בי בתמיהה של מה השאלה בכלל וענתה מיד- "כולנו בני אדם".

מה שהילדים זוכרים ויודעים – אנחנו לפעמים שכחנו.
כולנו מאותו מקור. אין שום חשיבות לצבע העור. המוצא השונה מביא  עוד ייחודיות וארומה וטעם למעגל הצירופים המופלא שאנו מהווים.
ככל שנהיה יותר אמפטיים, סלחנים (כלפי עצמנו, כלפי אחרים, כלפי התקופה בה גדלנו), כך נצליח יותר במשימת הדור שלנו – לחיות בשלום עם עצמנו ועם השונים מאיתנו על כל גוניהם.