מוסד הנשיאות: מאלברט אינשטיין ועד דליה איציק

הנשיא הראשון, חיים ויצמן, נבחר לתפקיד כתוצאה מטעות היסטורית * בן גוריון התנגד אך נכשל בניסיונו לתקן את הטעות על ידי מינוי "האישיות היהודית הגדולה ביותר על כדור הארץ" * מאז, הלך " מוסד הנשיאות" והידרדר – עזר ויצמן שפרש בקלון וקצב המרצה עונש בכלא *  פרס המשיך בתפקידו כנשיא למלא את תפקיד "החתרן הבלתי נלאה"  מתחת למדיניות נתניהו * ההמולה התקשורתית הנוכחית לקראת הבחירות לנשיאות  מעוררת את השאלה: האם לא הגיע הזמן לסגור את בית הנשיא * זה יחסוך 57.5 מיליון שקל [שעלתה כהונת פרס בשנה האחרונה] * ואיזו דמות תהיה לנשיאות עם אישיות דגולה כדליה איציק

כשנפטר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, ב-9 בנובמבר 1952, החלה התרוצצות בין המפלגות למצוא יורש לנשיא המת.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לא נטל חלק בהתרוצצות. הוא אמר כי צריך "לחפש את האישיות הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ ולעשותה לסמל העליון של ישראל" . הוא החליט שאלברט אינשטיין הוא האיש הראוי והציע לו את המשרה הרמה. אינשטיין דחה את ההצעה ואז החל הסחר-מכר המפלגתי לבחירת נשיא חדש.

 

בפניה לאינשטיין ביקש בן גוריון לתקן טעות היסטורית שהוא היה אחראי לה. בן גוריון התנגד מלכתחילה לעצם מוסד הנשיאות. הוא השלים בדיעבד עם הבחירה בויצמן, מנהיג התנועה הציונית משך שנות דור, שנעשתה על ידי מועצת המדינה הזמנית.

באותה תקופה הצליח ויצמן, ביוזמה המדינית האחרונה שלו. הוא שכנע את נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, להכיר במדינת ישראל, לדחות את התכנית הבריטית לקרוע את הנגב מהמדינה ולהעניק לישראל מלווה שהיה דרוש לה כאוויר לנשימה

בן גוריון מנע מראש מתן סמכויות כלשהן לנשיא. בנובמבר 1948 ביקש ויצמן לשלוח מברק לטרומן ולבקש אספקת נשק לישראל. בן גוריון אסר עליו לעשות זאת וכתב:    "רצוי להעיר לנשיא מועצת המדינה שאין הוא יכול לבוא בדברים עם נשיא ארצות הברית …"

" השבוי מרחובות"

בתקופת כהונתו הקצרה דיכא בן גוריון את ויצמן עד עפר. לא שיתף אותו בהחלטות וסרב אפילו לאפשר לו לעיין בפרוטוקולים מישיבות הממשלה. ויצמן אמר אז: " מטפחתי היא הדבר היחיד שבו בן גוריון מרשה לי לתחוב את אפי" . עוד אמר כי הוא רואה עצמו "השבוי מרחובות" . השווה עצמו לתאו זקן שראה בדרום אפריקה. "רובץ ליד סלע בודד וממתין בעיניים עצבות למותו" .

כדי למנוע בחירת אישיות הקשורה בויצמן, הוציא בן גוריון מן הנפטלין הפוליטי חבר נעורים שלו, יצחק בן צבי. זה היה מועמד ראוי, אדם בעל שאר רוח שקנה את עולמו כחוקר ההיסטוריה של ארץ ישראל ונדחי ישראל. לא היו לו כל שאיפות פוליטיות ומילא בנאמנות את תפקיד הסמל.

כמו בית המלוכה

ההמשך ידוע. למשכן הנשיא נכנסו אישים שנבחרו בקוניוקטורה פוליטית. חלק מהם היו אנשים מורמים מעם כמו זלמן שז"ר (היסטוריון ותלמיד חכם), אפרים קציר (מדען בעל מוניטין) יצחק נבון (נעים הליכות ואיש ספר). אבל עם יצחק נבון פסקה המסורת של נשיאים שמותר להם לתחוב את אפם רק במטפחתם. הוא התערב בפוליטיקה במהלך נשיאותו ולאחר שפרש חזר לעסקנות פוליטית ואף שאף להיבחר לראש הממשלה. הוא היה רחוק מלהיות אדם צנוע כפי שיצא שמו לתהילה. בשעתו ביקרתי בבית הנשיא לפי הזמנת רעייתו המנוחה,אופירה ז"ל. היא ביקשה לכתוב ספר זכרונות ומישהו המליץ בפניה שאני יכול לסייע לה בכך. בצאתנו מן הפגישה  שהתקיימה בחדר האורחים, פגשנו בנשיא באקראי במסדרון. היא הציגה אותי בפניו (אם כי הכרתי אותו מן התקופה בה היה עוזרו של בן גוריון ומבקר בתדירות במערכת עיתון "הבוקר" בו עבדתי. שם היה נפגש עם העורך גבריאל צפרוני). שאלתי את הנשיא בארשת רצינית, אם כי לא התכוונתי לכך ברצינות, האם בפגישה עמו אני  צריך לברך  את הברכה המקובלת כשנפגשים עם מלך יהודי. במלוא הרצינות השיב לי כן. הניח כיפה על ראשו ואני ברכתי בשם ובמלכות "שחלק מחכמתו ליראיו".

חיים הרצוג היה ילד טוב ירושלים. עזר ויצמן היה בעל עבר בטחוני גדול אך גם עם פה גדול וסיים את כהונתו בקלון. שניים מן הנשיאים היו מעורבים בשערוריות המזכירות את בית המלוכה הבריטי.

נשיא בלי ממחטה

בחירתו של משה קצב, עוררה יותר גיחוך מאשר איבה. רק גדעון לוי כתב דבר מקומם: שבחירתו מזכירה לו את רצח רבין. הבחירה עוררה גיחוך כי הוא היה הנשיא הראשון שמגילת חייו כללה רק תחמנות פוליטית. והוא לא נזקק כלל לממחטה. לא חלף יום בלי שהביע דעתו בכל נושא: נתן ברכתו לתכנית הסעודית, נגרר ליוזמה לנאום בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית; הזמין את אסד (האב) לבקר בישראל ותמך בחורבן גוש קטיף.

בשעתו כתבתי כי לא משנה איך תסתיים פרשת משה קצב. אשם או זכאי. כל מי שיבוא במקומו לא יהיה טוב ממנו. לא " החתרן הבלתי נלאה" ולא דליה איציק שחתרה לנשיאות כתתככנית פוליטית לא פחות מקצב. אינשטיין היא לא.

זו אולי ההזדמנות לשים קץ ל"מוסד הנשיאות" ובאותה הזדמנות לחסוך 57.5 מיליון שקל [שעלתה כהונת פרס בשנה האחרונה]. רווח נקי שיאפשר לחמישים זוגות צעירים למצוא קורת גג.

 האיש שידע "למנפל"

מוטי מורל הוא האיש ששמו קשור במילה חדשה שנקלטה בשפה העברית: " למנפל". מילה מאד שימושית במערכת הפוליטית ובמיוחד בזו הקשורה במוסד הנשיאות.

פרסמתי את המלה הזו במאמרי "איך שוטפים את מוחנו" אני ייחסתי אותה לאסטרטג מוטי מורל, בעקבות שורה של שיחות שקיימתי עמו (וכך היא מופיעה גם במקום הראשון ב" גוגל" ). העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטאל (מחבר " מילון הסלנג המקיף" ) צד את הפועל הזה ובכך הקנה לו מקום כבוד בשפה העברית.

מוטי מורל אינו זוכר שהוא חידש את המלה הזו. ייתכן שהיא נולדה במוחי הקודח, בהשפעת השיחות עמו, אבל אין לי ספק שזכות היוצרים מגיעה לו. באחת השיחות דיבר מורל על כך שישראל איבדה את המטרה המשותפת שאיחדה אותה בעבר, ובאין מטרה נמצאת החברה בתהליך התפוררות.

החלל הריק שנוצר העלה כוח חדש: התקשורת. זו מעין רשות רביעית – רשות בעלת עוצמה רבה אך ללא כל ביקורת. כך הפכה ישראל מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית.

הוא אמר אז בין היתר:

" הרשות הרביעית" , אמר אז מורל, " מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פיי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל. כך הפכה ישראל מדמוקרטיה ל"מדיה-קרטיה" . דברי מורל בשנת 2004.

במילון "רב מלים" מוגדרת מניפולציה כ"שימוש מתוחכם בתחבולות בתמרונים ובתכסיסים (כמו הפעלת השפעה סמויה על אנשים אחרים, משחק ברגשותיהם, גניבת דעת, ומרמה)" . לפי מורל מותר להשתמש במניפולציה במשמעות הראשונה שלה, כדי להילחם במניפולתיות של גניבת דעת ומירמה. במדיה-קרטיה הישראלית, אם אתה קורבן של מניפולציה תקשורתית, הדרך להתגונן היא למנפל.

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 54, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו במינפול דעת הקהל. הוא ניהל את המערכות שהביאו לראשות הממשלה גם את רבין וגם את נתניהו. הוא הביא להצלחת הקמפיין של " ישראל בעליה" והוא גם ניהל את המערכה שהביאה לבחירת משה קצב לנשיאות.

 

מוטי מורל [צילום:זאב גלילי]

" כולנו" – אומר לי מורל – " עוסקים במניפולציה של דעת הקהל. אני לפחות לא מסתתר. המניפולציה שלי היא גלוייה ולא מוסווית כמו של חלקים גדולים בתקשורת. לפני הנאום של קצב היה רוב הציבור משוכנע שהנשיא אשם. כי הציבור היה שרוי בטראנס היפנוטי של שטיפת המוח התקשורתית. הנאום שבר את הטראנס והיום רוב הציבור אומר "אני לא יודע אם הוא אשם או לא. הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו, והתקשורת חרצה את דינו ללא משפט" – וזה בדיוק מה שרצינו להשיג" .

" הנשק הסודי שלי, פעם אחר פעם, הוא לא למכור לציבור איזושהי המצאה, אלא להיפך: להעלות ולהציף לדיון ציבורי את האמת, אותה אמת שאחרים מנסים להסתיר או שהציבור אינו מודע לה. עכשיו תגיד לי אם זו מניפולציה. ואם כן – האם היא יותר חמורה או פחות חמורה מהמניפולציות שאמצעי התקשורת עושים עלינו השכם והערב" .

הערה מספטמבר 2009

מוטי מורל כמעט הצליח לחלץ את קצב. על פי הנחיותיו ערך קצב מסיבת עיתונאים בבית הנשיא, בלי לאפשר לעיתונאים לשאול שאלות. הכין לו טקסט מבריק שהפך אותו לקורבן התקשורת. במסיבת עיתונאים זו  הצליח מורל לעצור את העליהום התקשורתי על הנשיא ולהביא לידי כך שאנשים אמרו אולי יש משהו בדבריו.  אולי זו סתם עלילה שמעלילים עליו.

אך מצבו של הנשיא הלך והידרדר. אחרי שהגיע לעיסקת טיעון שיכולה היתה להוציא אותו בזול מן הבוץ הוא חזר בו. ההליך הפלילי חודש, עורכי הדין  הלכו לבנק עם שירה בלב והתקשורת חידשה את העליהום.

שוב הכין מורל מסיבת עיתונאחם בה אמור היה הנשיא לחשוף גילויים מזעזעים שישנו את התמונה. הוא פתח בנאום מצויין שהכין לו מורל ובשלב מסויים נטש את הכתוב והתחיל בנאום משל עצתמו שנמשך שעות ארוכות אל תוך הלילה. הטלוויזיות הפסיקו לשדר את הנאום. מסיבת העיתונאים השיגה את ההפך ממה שאמורה היתה להשיג. הנשיא עשה רושם שאיבד כל כיוון והוא מנסה להחלץ מן הפלונטר אליו נכנס בטענות שוא. מוטי מורל ועוזריו התפטרו.

 

 דצמבר 2011

משה קצב החל לרצות שבע שנות מאסר

ראה איך שוטפים את מוחנו בשיטת פבלוב

כל האמת מאחורי יום ההולדת של פרס

אדוארד סרוסי החבר של עזר ויצמן

מאמר זה הוא גירסה מעודכנת למאמר שפורסם ב-2007

 

תגובות במייל ובפייסבוק 

מאלברט איינשטיין עד שמעון פרס

 במלים אחרות :

      מהיגיון עד שיגעון

גדעון ארליך