זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

 

 

 

 

 

 

 

להמשיך לקרוא ←

1. מדוע אי אפשר להאמין לסקרים

2.  " אוצר הספר העברי" – עבר לפוסט אחר

 3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א עבר לקישור הבא

את המעשה סיפר חתן פרס נובל, ישראל אומן, שהמחיש באמצעותו את העובדה ש" סקרים הם שקרים" * הסקרים חסרי בסיס, יש בהם אפקט של עדר וייתכן שהם נעשים כמניפולציות * שימוש בסקרים היא כרפואת אליל

מעשה ביהודי שבא לעיירה ופרסם קול קורא: אני אמתח חבל מעל לנהר השוטף והקוצף ואעבור עליו מן הגדה האחת לשנייה. מחיר ההצגה: 10 קופיקות.

יהודי העיירה נהרו לגדות הנהר בנעריהם ובזקניהם. היה שם אכן חבל מתוח בין שתי הגדות, אבל היהודי הלוליין עלה על במה והצהיר: ללכת על חבל מעל הנהר איני יודע. אם אתם רוצים לראות יהודי נופל למים השוצפים תמורת 10 קופיקות אני מוכן לעשות זאת.

היהודים, רחמנים בני רחמנים, החליטו לוותר גם על ההצגה וגם על הקופיקות. בטרם התפזרו הודיע הלוליין המדומה: יש לי הודעה חשובה. מחר תהיה הופעה נוספת.

 

אנחנו הטפשים"

חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור ישראל אומן, סיפר סיפור זה בהרצאה שנשא בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שנערך בשבוע שעבר בזיכרון יעקב. הסיפור נועד להמחיש את המסקנה העיקרית של נושא ההרצאה שלו שהיה : " מישאלי דעת קהל: מי הטיפש" .

הטפשים זה אנחנו, הנעזרים בסקרים, עורכים אותם שוב ושוב, ומאמינים להם, אומר פרופסור אומן. ומי שאומר שאין אלטרנטיבה אחרת כאילו אמר שאין ברירה אלא להיעזר ברפואת אליל.

באמתחתו של פרופסור אומן שורה של דוגמאות שגם ההדיוט יכול להסיק מהן כי אי אפשר לסמוך על סקרים, מפני שחלק גדול מן הנשאלים משקרים.

מספר לי פרופסור אומן: " פרופסור קמיל פוקס, ראש המחלקה לסטטיסטיקה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא אדם שאני מאד מחבב. הוא סיפר לי כי לאחר הבחירות הקודמות, שבהן שעור המצביעים היה 68.9 אחוזים הוא ערך סקר טלפוני.הוא הציג שתי שאלות: האם הצבעת בבחירות ולמי הצבעת. 90 אחוז מהנשאלים השיבו כי השתתפו בהצבעה.

כלומר: יותר משני שליש מאלה שלא הלכו לקלפי אמרו שהשתתפו בהצבעה. זה הפך כמובן לבלתי רלבנטי את התשובות לשאלה השניה" .

למה הנשאלים משקרים?

לנשאלים ששיקרו, אומר פרופסור אומן, לא היה נעים, אפילו כלפי עצמם, להגיד: לא הצבעתי. ההצבעה נחשבת חובה אזרחית שלא יפה לא למלא אותה. " זה משהו מאד ידוע ומוכר בפסיכולוגיה. אינני ממציא את הגלגל. התופעה הזו פוסלת את כל נושא הסקרים" .

הנטייה איננה ישראלית דווקא. בארצות הברית, במרוץ למושל מדינת קונטיקט, היו שלושה מועמדים: האחד קיבל 37 אחוז, השני 33 אחוז, והשלישי 30 אחוז. לפי חוקת קונטיקט נבחר המועמד שקיבל 37 אחוז.

אחרי שלושה שבועות עשו סקר שבו הוצגה השאלה: למי הצבעת – 57 אחוז השיבו כי הצביעו בעד המנצח.

חמורה יותר התוצאה וההשפעה של סקרים שנערכים לפני הבחירות. " סקרים כאלה" , אומר לי פרופסור אומן, " הם חסרי בסיס. אי אפשר לבדוק אותם וייתכן שהם נעשים כמניפולציות. קדימה הרי התחילה ב-43 מנדטים בסקרים. יכול להיות שהתוצאה הזו הייתה מצוצה מן האצבע" .

אם המדגם " נכון" למה אנשים משקרים לסוקר?

פרופסור אומן: " בסקרים פוליטיים יש אפקט של עדר. כשכל הסקרים אומרים שאולמרט מוביל ושרון גיבור אנשים אינם משיבים לסוקר מה שהם באמת חושבים, אלא מה שנראה להם כמקובל. לא נעים לך להודות שאתה ימני קיצוני ושאתה מצביע לאפי איתם או לאביגדור ליברמן" .

לסקרים גם יש השפעה על התוצאה ועל עצם ההתמודדות. הדבר בולט במיוחד כשיש יותר משני מתמודדים. כך היה כשהתמודדו ברק, נתניהו ואיציק מרדכי (בבחירות האישיות לראשות הממשלה ב-1999). בסקרים שנערכו כמה חודשים לפני הבחירות, היה לכל אחד מהמתמודדים כ-30 אחוז. למרדכי היה קצת פחות. בסקר הבא מרדכי ירד עוד יותר. ירידתו נמשכה עוד ועוד עד שהגיעה ל-6 אחוזים והוא פרש מן המרוץ.

יש דרך לערוך סקרים אמינים יותר, אומר פרופסור אומן, אך היא יקרה מאד. כדי להבין אותה צריך לדעת קצת מתמטיקה. מדובר בסקר שבו אתה אוסף קבוצה אקראית של מספרי תעודות זהות ומאתר כל אחד מהם. ואם אחד נסע לניו יורק והשני נופש באילת אתה צריך למצוא אותם ולהציג להם את השאלות.

בפועל זה לא נעשה כך. והבעיה העיקרית שהאנשים אינם אומרים אמת נשארת גם אם הסקרים ייערכו בשיטה יותר משוכללת. וגרוע מזה. כל אחד יכול לערוך סקרים ולפרסם תוצאות ולהגיד מה שהוא רוצה. כדי לעסוק ברפואה צריך ללמוד כמה שנים ולקבל רישיון. עריכת סקרים, שהם נושא מרכזי בחיינו, פתוחה בפני כל אדם.

" השתתפתי פעם בוועדה ממלכתית" , מספר פרופסור אומן, " ויושב ראש הוועדה רצה להזמין סקר מאיזו חברת סקרים. סקר לא פוליטי של מה אתה מעדיף א" או ב". מחברת הסקרים אמרו: תגידו לנו איזה תוצאה אתם רוצים" .

והמסקנה: סקרים הם שקרים.

תגובה: האם סקרים הם אכן רק שקרים?

הדברים שהבאתי כאן  עוררו גל תגובות. אחד המגיבים, איש מקצוע המקורב לנושא כותב לי:

" אני מסכים עם טענת אומן כי "השימוש שעושים הפוליטיקאים בסטטיסטיקה הוא מניפולטיבי". אך מן הדברים שכתבת ניתן היה להבין כי סקרים הם שקרים, ולא היא. הסקרים הם כלי-עבודה חסר תחליף לפוליטיקאי.

להוכחת טענתי אביא את הסיפור הבא:

לקראת בחירות 1996, פנו אלי שני אנשים, שידעו על הידידות רבת-השנים ביני לבין פואד בן אליעזר, ששימש אז יו"ר מטה הבחירות של " העבודה" . היו אלה חיים אסא, לשעבר יועצו של רבין, ויוסי ודנה, מנהל ובעלים של מכון הסקרים " פנורמה" .

ודנה טען מאז ומתמיד ששני המנבאים הטובים ביותר בישראל להצבעה בבחירות הם עדה ודת. עוד טען כי סוקרים אחרים הגזימו בחשיבות ההשכלה וההכנסה. נקודת המוצא שלו הייתה שרצח רבין העביר מאות אלפי מצביעים פוטנציאליים לשורות "העבודה" כביטוי לשאט נפשם מהרצח.

לטענתו, הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלה הייתה של יוצאי עדות המזרח בעלי נטייה טבעית למסורת, שהיו אז מצביעי ליכוד ברובם. להערכתו, קבוצה זו מונה כמיליון מצביעים, ומתוכה כ-300 אלף נטו לשנות את הצבעתם, במחאה על הרצח.

אולם ככל שעבר הזמן, נטייה זו נחלשה והלכה. לטענת ודנה, הסיבה העיקריתלשינוי נטיה זו הייתה ההאשמות של השמאל, שהתבטאו באמירה, "רבין נרצח על-ידי יהודי חובש כיפה". אנשים אלה, אף שרובם חובשים כיפה רק בזמן ה"קידוש" בליל שבת, זעמו על התבטאויות אלה, והתקשו להצביע בעד מפלגה שהזדהתה איתן.

ודנה ואסא סיפרו לי כי הם ניסו להגיע לפרס ולא הצליחו. גם פואד לא רצה להיפגש איתם. הם הביאו לי תקציר שכתב ודנה, ובו ממצאיו, התומכים בתיזה שלו, וכן הצעה לדרכי-פעולה.

כששמע פואד באיזה עניין באתי, הגיב בזעם: אני לא רוצה לראות את זה (התקציר) ולא לשמוע אותך. קלמן גאייר (הסוציולוג ששרת אז את העבודה) הזהיר את פרס ואותי מהשניים האלה. ודנה כועס על שלא לקחנו אותו. עכשיו הוא מבלבל את המוח ורוצה להוכיח שהוא יותר טוב מקלמן. אני רואה כל יום את הסקרים של קלמן ושל "מודיעין אזרחי" – אנחנו ננצח" .

מוסר השכל? יש סקרים ויש סקרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

==============================================================**על חיים ומוות בידי הסטטיסטיקה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=413

==========================================================

2." אוצר הספר העברי" – מורחב ודיגיטאלי

עברנו דירה

===============================================================

3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א

עבר לקישור הבא

=============================================

סיכום ביניים

גיליון זה של " דיוקן" , מספר 458, הוא האחרון בו מופיע " היגיון בשיגעון" , העומד לעבור לאכסניה אחרת (" יומן" ), לאחר חופשה קצרה. זו הזדמנות לסיכום ביניים.

הטור הופיע מן הגיליון הראשון של " מקור ראשון" , לפני כשמונה וחצי שנים, כמעט ללא הפסקה. להערכתי פורסמו כ-440 טורים ובסך הכל קרוב למיליון מילים.

האם המילים הללו שינו משהו במדינה? אני מסופק.. האם תרמו משהו לקוראים בחשיפת ההיגיון מאחורי השיגעון שבמציאות חיינו? אני מקווה שכן.

אני מודה לכל הקוראים, ותיקים וחדשים, ששמרו לי אמונים כל אותן שנים ומקווה שימצאו אותי גם באכסניה החדשה.

לקוראים הרבים הפונים אלי תדירות בבקשה להעביר להם מאמרים שפורסמו במהלך השנים הקמתי אתר שיכלול כל מה שפורסם. האתר עדיין נמצא בבניה ואני מקווה שבתוך זמן לא רב ניתן יהיה למצוא בו בקלות כל מה שפורסם ב"היגיון בשיגעון" .

www.zeevgalili.com

במלחמת השיחרור הייתי ילד קטן, אבל אני זוכר אותה כאילו התרחשה אתמול. התגוררנו אז בבית ישן בתל-אביב על גבול יפו. (לכאן עברו הוריי זמן קצר לפני כן). שלוש משפחות בדירה קטנה בת שלושה חדרים.

מבחינתנו החלה המלחמה בלילה של הכ"ט בנובמבר  1947, היום בו החליטה עצרת או"מ על הקמת המדינה. היא נפתחה במטר יריות ופיצוצים שליוו אותנו מאז כמוסיקת רקע קבועה מדי לילה. לא פעם היינו רואים מן הגבול הקרוב של יפו הערבית, את להבות האש העולות מהתפוצצויות, חרדים לאח המאייש את אחת העמדות של האצ"ל באזור. לפחות פעמיים חדרו כדורים לחלון החדר הקיצוני, פגע בקיר שמעל מיטתה של בת אחותי התינוקת.

הליכה ברחובות היתה מבצע מסוכן. ברחוב הרצל הוקמה חומת מגן לרוחב הכביש להגנה מצלפים. מי שהלך בחסות החומה היה מוגן. אך היו רבים שהתעצלו ללכת עד לחומה ועברו את הרחוב בריצה שפופה. באחד הימים נהרג לנגד עיניי מכדור צלף ילד בן גילי, בנו של מוכר עיתונים שהיה לו דוכן ברחוב הרצל פינת לוינסקי.

לא היתה פינה בעיר שהייתה בטוחה. ברחוב הירקון פינת אלנבי הוצב שלט גדול: אזרח, האויב רואה אותך, המעבר בדרך זו אסור – בפקודה. וכך בצומת אלנבי שוק התקווה וברחובות רבים אחרים. האוייב שראה אותך היה צלף שהיה מוצב דרך קבע בראש מסגד חסן בק.

לילדים זו הייתה בסך הכל תקופה של כיף. פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הגבול בין יפו לתל-אביב פלשו לבית הספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום בו למדתי והלימודים נפסקו. פליטים שלא מצאו מקלט בבית הספר פלשו לחדרי מדרגות בבתים של הצפון הישן של תל-אביב.

 

יהודים נמלטו מגבול יפו  והפכו לפליטים [צילום: פילדלפיה אנרוואייר]

 כשתקף אצ"ל את יפו הוצבה מרגמת שלושה אינץ' בחצר בית הספר "תחכמוני" בתל-אביב בו למדתי. אנחנו הילדים הקפנו את הלוחמים, מגישים להם קפה וסננדביצ'ים, משתדלים לעזור להם ככל יכולתנו. לעתים נתנו לנו להגיש להם את הפגזים. הם היו מנשקים את הפגז ואומרים משהו כמו "זה מתנה לערבים". אז היינו אוטמים את אוזנינו והפגז נזרק אל הלוע ונפלט בשאגה. תודות לפגזים אלה התרוקנה יפו מערבים.

זו היתה תקופת כיף כי החיים היו מלאי עניין ולא הבנו בדיוק את הסכנה האיומה שנשקפה לעצם הקיום שלנו. עסקנו ב"החלפות" של תרמילי כדורים (שלושה תרמילי צ'כי תמורת תרמיל אחד של טומיגן, או שני תרמילים של סטן). פינטזנו על הצטרפות ללוחמים, וניסינו להבין מה בדיוק הולך על ידי האזנה לחדשות. העיתונים היו מודפסים במסגרות שחורות ובהם רשימת החללים היומית שהלכה והתארכה. אי אפשר היה לנסוע לשום מקום כי כל הדרכים היו בשליטת כנופיות ערביות.

 

עמדנו בתור לקבל פחית נפט. קרח לא היה ומקררי הקרח יצאו מכלל שימוש. גם החשמל הופסק לעיתים קרובות. גיסי שרת במישלט בכפר קולה שליד ראש העין בא וסיפר סיפורי זוועה על חילול גופות הרוגים בידי העיראקים שתקפו באיזור. היו המון הפצצות, גם ביום וגם בלילה.  גם זה היה כיף – רצים למקלטים ומצטופפים. היו מקלטים בשדרות רוטשילד מתחת לאדמה ורבים הפכו את חדרי המדרגות למקלטים על ידי בניית קירות לבנים או שקי חול. זה היה פחות כיף כשבאחד הימים שהיתי בבית (ברחוב שלמה המלך) בו פגעה פצצה וכמה דיירים נהרגו. אך מה שזכור לי יותר מכל זו האמונה המוחלטת לא רק בצידקת דרכנו. איש לא פיקפק בכך. היתה  לנו אמונה מוחלטת בנצחון הצפוי.

 איך היה בתקופת ה"מאורעות"

בן משפחתי המתגורר בימים אלו  ברובע הערבי בעיר העתיקה סיפר לנו כי הם ידעו – מפי שכניהם הערבים – על ההתפרעויות הצפויות (אינתיפאדת אל אקצה)  כמה ימים לפני שהתרחשו, כאילו בתגובה על ביקור שרון בהר הבית.

זה הזכיר לי את מה שהיה בצפת ב"מאורעות". כך קראו אז לפוגרומים שערכו הערבים ביהודי ארץ ישראל בשנים 1922, 1929 , 1936-1939 גם ובין התקופות. יהודי הישוב הישן בצפת, עמו נמנתה משפחתנו מדורי דורות, היו בקשרים הדוקים עם ערביי העיר והסביבה. קשרי מסחר והיו גם קשרי ידידות אמיצים. תמיד הודיעו הידידים, כך סיפרה לי אמא, על ה"מאורעות" הצפויים. (חלק מאותם "ידידים" הפכו לרוצחים אבל זה סיפור אחר).

 ואיך הגיבו יהודי צפת? הכינו את הקרשים לחסימת הפתחים והכניסות. הכשירו את המרתף בו התחבאו.

 האם השתנה משהו מאז?

                                                        פליטים ערביים נמלטים