ארכיון תגיות: לוי אשכול

לוי אשכול – הדמות הטראגי-קומית של מלחמת ששת הימים

 

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.

על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".

עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

"מדוע אינו מתרחץ"

העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת. 

כמה בדיחות לדוגמה:

  • "מדוע אשכול אף פעם לא מתרחץ? – כי בכל פעם שהוא נכנס לאמבטיה הוא רואה שני ברזים – למים החמים ולמים הקרים, ואינו יכול להחליט איזה מהם לפתוח".
  • "מה ההבדל בין אשכול לג'יימס בונד סוכן 007? תשובה: 7".
  • "ליד משרד ראש הממשלה נעצרה מכונית ריקה – ומתוכה יצא אשכול…".

לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

ההומור ככלי פוליטי

הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.

צחק על עצמו

אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

בהלווייתו של הרב הרצוג  הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.

אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.

ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.

אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.

וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".

כשנמתחה ביקורת  על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"

הומור יידישיסטי

אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.

ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.

"איך זוחלים מפה"

עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".

גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".

כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

"ריכוך עמדות"

עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.

הערה אישית על כישלון מקצועי אישי

באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.

סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.

באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.

החלטתי לא לפרסם את הידיעה.

וכל השאר היסטוריה.

בבנק ישראל מייצרים כסף אז למה לא לקחת כמו בחברת החשמל

תרבות הניהול הציבורי שהתפתחה בישראל קובעת כי כל עובד רשאי לקחת משהו ממקום העבודה שלו *  בבנק ישראל מייצרים כסף  ולכן מותר לקחת כסף*  בחברת החשמל מייצרים חשמל והעובדים מקבלים חשמל חינם הביתה * וכך גם בקואופרטיבים לתחבורה וב"אל על". ואיפה לא * לוי אשכול נתן לכך הכשר ב-1951 כשהכריז בתגובה על דו"ח ביקורת שחשף שחיתות בסוכנות, ש"אין  לחסום שור בדישו" * הוא נימק זאת בכך שגם בפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועלים לקחת פרי הביתה * ומדוע לא למדו את פרוש רש"י על " ואל כליך לא תיתן"

מי שרוצה להבין את החוצפה של בכירי בנק ישראל הממלאים את כיסיהם במזומנים, חייב לשמוע את הסיפור על הדודה המעופפת שלי.

דודתי עליה השלום היתה אלמנה ערירית, משך שנים רבות, והתגוררה בחיפה. קראנו לה "הדודה המעופפת" כי נהגה לשוטט ברחבי הארץ, לבקר קרובי משפחה וידידים, קרובים ורחוקים, כמעט מדי יום. אצלנו נהגה לבקר לפחות פעם בשבוע ולעתים פעמיים. באחד הימים אף חזרה באותו יום לביתנו לאחר שכבר היתה בחיפה, כי שכחה אצלנו את המסרגות שלה.

"הדודה המעופפת" יכולה היתה להרשות לעצמה את הטיולים הללו כי הנסיעות לא עלו לה מאומה. כי דודתנו היתה אם לבן שהיה חבר "אגד" ונהנתה מן הזכות לנסוע בכל הקווים ללא הגבלה, חינם אין כסף.

הדודה המעופפת שלי, נוחה עדן, היא מדגם קטן של התרבות הארגונית שימיה כימי המפעל הציוני. זוהי התרבות של "לא תחסום שור בדישו" .

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום:  ESTER INBAR ויקיפדיה)

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום: ESTER INBAR ויקיפדיה)

" ביקורת ג'נטלמנית"

"חמישה תפוזים מותר לקחת". לוי אשכול (ויקיפדיה)

"חמישה תפוזים מותר לקחת". לוי אשכול (ויקיפדיה)

האיש שטבע מטבע לשון זו היה לוי אשכול בשנת 1953 אשכול, אז גזבר הסוכנות, הגיב במכתב חריף על דו"ח ביקורת קשה של המבקר, שגילה אי סדרים כספיים במוסד.

במכתבו סיפר אשכול כי כשעבד בצעירותו כפועל בפרדסי פתח תקווה, היה הפרדסן בודק בתום יום העבודה בכליהם של הפועלים, כדי לוודא שלא גנבו מן התפוזים שקטפו. "אבל", הטעים אשכול, "חמישה עד עשרה תפוזים מותר היה לקחת".

קטיף בפרדסי פתח תקווה בשנות ה-30 למאה הקודמת

קטיף בפרדסי פתח תקווה בשנות ה-30 למאה הקודמת

הוא נזף במבקר על ביקורתו הקשה וכתב:  "דרושה ביקורת קפדנית, אך דרושה גם גישה אנושית וג'נטלמנית". הוא סיים במילים: "לא תחסום שור בדישו" .

קנו תנורי חימום

מבקר אמיל שמוראק

מבקר אמיל שמוראק

המדינה היתה קטנה וגם מעשי השחיתות היו קטנים. השחיתות שמבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, גילה  לא היתה מי יודע מה. בין היתר גילה המבקר בדו"ח שלו כי שני פקידי סוכנות רכשו בקפריסין תנורי חימום בדולרים שניתנו להם בשער נמוך מזה שניתן לסתם אזרחים. (באותם ימים לא היה שער אחיד לדולר. הקצבות הדולרים היו בידי פקידים שקבעו שער לכל מטרה). לזכותם של הפקידים נאמר כי בתקופת המצור על ירושלים, חמש שנים לפני כתיבת הדו"ח, הם שהו בעיר הקרה.

במושגי השחיתות של ימינו מדובר בכסף קטן, אבל גם אז זו לא היתה שחיתות גרנדיוזית.

נוהג שהפך לזכות

הנוהג של "לא תחסום שור בדישו" מלווה את המפעל הציוני מראשיתו ובתחומים רבים נמשך עד ימינו. אפשר לומר שזו אחת המצוות המעטות שבתורה שמקיימים כאן בדקדקנות. הנוהג הזה קבע שכל עובד בכל מפעל מקבל, כזכות טבעית בלתי מעורערת, חלק מתוצרת המפעל, בנוסף לשכרו.

עובדי חברת החשמל קיבלו חשמל חינם מן היום הראשון להקמת החברה והם ממשיכים לקבל עד ימינו. עובדי הקואופרטיבים לתחבורה קיבלו זכות לנסיעה חינם, להם ולבני משפחותיהם (ביניהם הדודה שלי), ללא הגבלה. ואם הקואופרטיבים לתחבורה כך למה ייגרע חלקם של משפחות טייסים וציוותי אוויר? וילדיהם של חברי הסגל במוסדות האקדמיים הנהנים מלימודים חינם.

תחנת הכוח הראשונה הפועלת בדיזל בחיפה  1925

תחנת הכוח הראשונה הפועלת בדיזל בחיפה 1925

90 אלף ₪ לספרן

הנוהג הזה, שהיה מקובל בעיקר במפעלים הציבוריים המונופוליסטיים, עבר גם לתעשיה הפרטית. עובדי "עלית" קיבלו שוקולדים ועובדי "ארטיק" הביאו חבילות גלידה הביתה. וכך בכל ענף כמעט. בקופת חולים קיבלה כל עובדת חבילה צמר גפן אחת לחודש. פועלי דפוס קיבלו בקבוק חלב ליום כאילו כהגנה נגד הרעלת עופרת וממשיכיםצ לקבל  גם לאחר המעבר לדפוס הדיגיטלי).

בבנק ישראל, בהיותו מוסד לא פרטי, התפתחה תרבות של לא תחסום שור בדישו בהקפים סיטונאיים. בעיקר בדרגים הגבוהים. איך אפשר להסביר משכורות של 60 אלף שקל ומעלה לחודש לבכירי הבנק. או שעלות שכרו של הספרן הראשי בבנק מגיעה ל-90 אלף ₪? איך אפשר לנמק רכישת רכב שטח בסכום עתק, שנועד לאפשר לאחד הנגידים הקודמים להגיע לירושלים בימי שלג? איך אפשר להסביר     "תוספת התייעלות" שהצטברה ליותר ממאה מיליון שקל? ועכשיו, כשביקשו שיחזירו את הכספים הללו (שהעובדים נטלו לעצמם בניגוד לכל כללי המינהל התקין) רוקעים שוורי הבנק ברגליהם וזועקים מרה: " לא תחסום שור בדישו" .

כרזה של פרדס בן עזר  על תפוזי יפו 1924

כרזה של פרדס בן עזר על תפוזי יפו 1924

לוי אשכול היה יהודי טוב ושורשי אך תלמיד חכם גדול לא היה. אחרת לא היה מביא דוגמא מן השוורים אלא ממצווה אחרת הקשורה בזכויותיו של שכיר: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן" (דברים כג – כה). מפסוק זה יכול היה אשכול ללמוד שאותו פרדסן היה צדיק גדול שהתיר לפועלים בנוסף לאכילת הפרי במקום העבודה, ליטול בכליהם חמישה עד עשרה תפוזים. יותר מזה: רש"י בפרושו במקום מסייג את הזכות הזו: אכול כמה שתרצה  "אבל לא אכילה גסה" . וגם זאת, רק בשעת הבציר עצמו. והיו בחז"ל שפרשו "שלא יאכל הפועל יותר על שכרו" . ועוד אמרו "שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו" . והאיסור לקחת הביתה היה איסור מוחלט. אפילו נזיר העובד בכרם, ואינו רשאי לאכול מפריו, אינו רשאי לקחת לכליו מן הפרי.

למה זה נוגע לנו?

כשהתורה התירה לא תחסום שור בדישו היא התייחסה למעסיק פרטי. בימינו  השוורים הם עובדי המוסדות המיוחסים ששכרם גבוה מעצם מהות המפעלים שהם עובדים בהם. כשהם נוטלים תמורה מעבר לשכר הרגיל הם אינם מקטינים את הכנסותיו של הפרדסן בפתח תקווה. הם פוגעים ברמת החיים שלנו. אנו מממנים את שכרם הגבוה של עובדי בנק ישראל. את חשמל החינם שמקבלים עובדי חברת החשמל. את נסיעות החינם בקואופרטיבים וכך בכל המפעלים שעובדיהם חולבים את הקופה הציבורית.