הסופר חיים סבתו חושף בגילוי לב נדיר את חיבוטי הנפש של היוצר * מגלה לנו כיצד דימיין את דרך חייו של קרוב משפחתו שפנה לקומוניזם, היה סגנו של דני האדום ומזכירו של סארטר ובסוף חייו חזר לעולמה של תורה * ואז נתגלה שהסיפור הדמיוני הוא גם הסיפור האמיתי * הדברים נאמרו בטקס בו קיבל הסופר את פרס ניומן לשנת תשס"ט באוניברסיטת בר אילן להמשיך לקרוא ←

"כתבתי בשולי הדף: יופי.  יש לי עסק עם סופר" . יהודה מלצר.

ד"ר יהודה מלצר, עורך ספרי סבתו, מספר על הדרך בה נחשף  לציבור ועל השפעת ספריו *  אנשים רבים  שלא הניחו תפילין מימיהם הזילו דמעה בעת קריאת  'אמת מארץ תצמח'* בכנס מומחים לנפגעי הלם נדהמו מהשפעת 'תאום כוונות' על מטופלים * הספר הגיע גם לחייל יהודי  המשרת בעיראק * חרדים קוראים את הספר בהסתר

עד פרסום ספרו הראשון (אמת מארץ תצמח) בשנת תשנ"ז היה הרב חיים סבתו כמעט אלמוני. הוא היה מוכר אמנם לתלמידיו הרבים בישיבת מעלה אדומים שהיה ממקימיה. הכירו אותו גם חבריו ללימודים בישיבת בני עקיבא  ובישיבת הכותל, שרבים מהם היו גם חבריו לנשק במלחמת יום הכיפורים.

אבל על כשרונו הספרותי ידעו רק מתי מעט – חברים קרובים, בני משפחה  וגם קוראי "הצופה",  בו פרסם  כמה סיפורים בחגים ובמועדים.
סבתו פרץ לתודעה הציבורית והפך להיות סופר מוכר רק עם פרסום ספרו הראשון והוא אז כבן ארבעים וחמש. סבתו עצמו, כפי שסיפר לי בראיון,
ראה: http://www.zeevgalili.com/?p=1045
הרבה לכתוב, אך לא חשב כלל על פרסום. נחום לנגנטל, שנמנה בעבר עם תלמידיו, העביר כמה מסיפוריו ל"ידיעות אחרונות" וההמשך ידוע.

נראה לי כי האיש שתרם תרומה מכרעת לחשיפת סבתו הוא  ד"ר יהודה מלצר, בעל הוצאת ספרים קטנה ("ספריית עליית הגג"),  המרבה להוציא לאור ספרים בשיתוף עם "ידיעות אחרונות". מלצר  טוען שאינו ראוי להחשב ל"מגלה" של סבתו. אך הדברים מדברים בעד עצמם.

"תרומתו של שמאלן"

וזה הסיפור שסיפר לי מלצר:

"בעקרון אני לא עוסק בסופרים עבריים. אחת הסיבות לכך היא שאין לי כוח. לא לטלפונים שלהם ולא לאגו שלהם. איני רוצה להעליב, אז לא אמרתי שאני גם לא מעריך את רובם. אני מעדיף להוציא לאור ספרים פילוסופיים. הסוכן של דקרט וגם דקרט  עצמו לא נוהגים לצלצל אלי.  ובטח לא אשתו של אפלטון. אני מעדיף לעבוד על כתבי הפילוסופים כי זה גם נעים לי מאד ואני גם כאילו נלחם עם הנצח.

"אני שמאלן, תרומתי למדינה איננה בתחום הנדל"ן, אלא  בכך שאני משאיר טקסטים של המיטב שאני יכול. בספרות: בולגקוב ודוסטוייבסקי. ועכשיו אני עושה דברים שקשורים לפילוסופיה ודברים שבגבול בין פילוסופיה ומדע. ספרו של דקארט כבר יוצא במהדורה שניה ושלישית. כל מהדורה כאלפיים שלושת אלפים עותקים. התרגום הקודם של דקארט (בהוצאת מאגנס) יצא לפני שבעים שנה. אני מקווה שהמדינה תהיה מספיק תרבותית בעוד שבעים שנה כדי שיקנו אז את דקראט.

"מסתובב כתב יד"

"ענין סבתו הוא חריג. יום אחד פנו אלי חבריי בידיעות אחרונות (המנהל דב אייכנוואלד והעורכת  הראשית עליזה ציגלר) ואמרו לי: מסתובב פה  איזה כתב יד שאנחנו לא יודעים לטפל בו. זו שפה שאינה ברורה לנו. האם תסכים להסתכל בזה? הרי היית פעם מורה לתלמוד. תגיד אם יש לנו מה לעשות עם זה.

"סבתו כל כך צנוע עד שלא הרים טלפון כדי לנגוש בי. וכתב היד שכב במעטפה והמתין.  יום אחד אני פותח את המעטפה בכל זאת. כעורך אתה מקבל המון מעטפות  ובהן כזה זבל שמתוך נימוס אתה לא יודע מה לעשות בו. אתה זורק את זה, או  מחזיר את זה ומתנצל – לא עכשיו ואולי בעתיד, וכך הלאה. כלומר: השיגרה של עורך זה איך להיפטר מערמות עצומות של זבל שמגיע אליך.

"פתחתי  את  המעטפה. היו שם שנים שלושה סיפורים קצרים. קראתי סיפור אחד  ועד העמוד החמישי שישי ראיתי שהשפה נפלאה ומיוחדת. אבל שפה יפה לא עושה סיפור. התקדמתי בקריאה ופתאום מצאתי את עצמי כותב בשולי הדף הערה בת מילה אחת: יופי.  יש לי עסק עם סופר. כי ראיתי שזו לא רק שפה יפה אלא סיפור. זה היה סיפור שלא התפרסם עד היום והוא ייכנס בוודאי לספר השלישי של סבתו, או כחלק מרומן גדול.
פגישה בשינקין

"צלצלתי לסבתו. אמרתי: שלום, שמי יהודה מלצר, אני מספרי 'עליית הגג'. חברי היפנו אלי את כתב היד שלך. קבענו פגישה בשינקין.

"בעקבות הפגישה הראשונה שלנו התחזקה דעתי שמדובר כאן באדם בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא. הגילוי השני שלי היה שהוא בעל ענווה. הוא מוכן לשמוע והוא מוכן לעבוד ומקבל הערות. יש לי המון מה ללמוד ממנו ויש לו אולי גם מה להקשיב לי.

"לאחר הפגישה היה ברור שאנחנו הולכים לעבוד והוא שלח לי עוד קטעים והיו לי ברוטו בערך פי שניים מכפי שיש ב"אמת מארץ תצמח". חלקם דברים שפורסמו ב'הצופה' ובבמות אחרות וחלק כתבי יד של דברים חדשים. כל הזמן היה לי בראש דבר אחד. הוא כותב נפלא. איך עושים מזה ספר.

"לימים נהיינו גם מאד ידידים. אני מקווה שאני מדבר גם בשמו. נוצר בינינו איזה סוג של אמון שאנחנו צריכים לשתף פעולה בעניין שהוא מעבר לכתיבה. כי בכתיבה  הוא יוצר בזכות עצמו ובעל כשרונות עצומים. השאלה היתה איך עושים מזה את האריזה של המוצר כביכול, אם מותר לדבר כך.

"בשלב מסויים התגבשה בינינו התפיסה מה צריך להיכנס בספר. דווקא הסיפור הראשון שלו שקראתי, אשר כה הרשים אותי, נדחה כאמור לספר השלישי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות משהו הכולל צרור סיפורי המשפחה החלבית. וכך נולד "אמת מארץ תצמח" (ואני מקווה שהקורא יודע שארץ אלו ראשי תיבות של ארם צובא, שמה העברי של חלב). הספר מתחיל ב"סבי זכרונו לברכה" ומסתיים ב"ליווינו את סבא לבית המנוחות".  יש שם נובלה אחת, "גלגולו של עולם", שיכול להיות ספר בזכות עצמו, המספר על כמה וכמה דורות של אנשי חלב. ועוד שני סיפורים. פתאום היה ברור – יש ספר. ספר העוסק בדרך זו או אחרת בתולדות משפחה מיוחדת במינה של תלמידי חכמים מאנשי חלב.  וספיחיה של אותה משפחה בארץ.

קוראים הזילו דמעה

"הספר התקבל לשמחתי באהבה רבה בחוגים רבים, אבל לא חדר במידה מספקת לציבור החילוני. עם זאת אני יכול לומר כי חברים רבים מאד שלי שקראו אותו הרגישו איזה סוג של התבשמות ונהנו מאד. אנשים רבים מאד שקראו את הסיפור 'גלגולו של עולם' שבספר הזילו דמעה. ומדובר באנשים שלא הניחו תפילין מימיהם, ולא ידעו פיוט בעל פה מימיהם, ובטח לא ראו דף גמרא מימיהם. ואף על פי כן מאד התרגשו. יש רבים כאלה.

תיאום כוונות

"יום אחד בא אלי חיים סבתו ואמר לי: יש עוד סיפור אחד שעד שלא אוציא אותו מקרבי אני לא אהיה שקט. וזה מלחמת יום כיפור. בניגוד לספר הראשון את הספר הזה הוא הרביץ במשיכה אחת.  נדמה לי שבכמה שבועות הוא הוציא את כל הספר הזה מקרבו.
"מנקודת המבט של עורך עמדה בעיה אחרת לגמרי.  כאן המאורעות מאד מאד דרמטיים וכולם רשומים על מערכת העצבים והזכרון שלו ואי אפשר לשנות פה יותר מדי. זה ספר שכתוב  באמת מאש לבו. אבל נתעוררה שאלה הקשורה באופן חמור לענייני עריכה – מה לעשות בשפה.
היתה בעיית שפה שונה לחלוטין מאשר בספר הראשון.
באמת מארץ תצמח הוא יכול היה להתפנק בעושר הלשוני העצום שלו. יש לו את מדרשי חזל ויש לו את  כל התנך ויש לו כמויות עצומות של פיוטים.  כולל פיוטים שאיש מן האשכנזים אינו מכיר כי הם פיוטים של עדות המזרח. איך אתה מכניס את השפה הזאת לשפה הצהלית.

מדרשים ושפה צהלית

"וגם לגבי המונחים הצהליים יש לאנשים רבים בעיית הבנה. אני הייתי בצבא בפלוגה מסייעת, מחלקת תול"ר (תותח ללא רתע).  בת זוגי,  לילי, שעלתה ארצה בגיל 12, למדה פה בתיכון וקראה את  עגנון, לא יודעת מה זה  תול"ר. היא גם לא יודעת שעל הקנה של טנק אתה יכול לעשות תאום כוונות עם שני חוטים.  היא לא מבינה בכלל לא את המשמעות הטכנית של הביטוי ולא  את המשמעות השניה של תאום כוונות, המשמעות האמונית. אנשים דתיים רבים, חרדים שלא היו בצבא, קוראים את ספרו בהסתר. מאיפה הם יידעו מה זה תאום כוונות? מנין יידעו מה זה מט"ק? ושרשראות ופגזים. והיתה הבעיה של הינזרותו של סבתו מדיבורי גסות.  ופתאום אתה מקבל מדרש על רבי חנינא בן תרדיון שזו העברית הנפלאה ביותר שיש.  אז היתה בעיה איך אתה מגשר בין שתי השפות האלה. וסבתו פתר את הבעיה.

שפה למוכי הלם

לא ידענו איך יתקבל הספר. אך הוא הצליח ועשרים וחמישה אלף אנשים קנו אותו. הספר גרם להתרגשות הרבה יותר גדולה ממה שגם אני וגם הוא חשבנו. השתתפתי בכנס של  עמותה מאד חשובה שנקראת נטל (נפגעי טראומות). אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה ואני רק מסייע, עם אנשים אחרים, לעמותה. בכנס השתתפו אנשי מקצוע ואנשי אמנות  ואנשי רפואה ותורמים. מעט מאד חובשי כיפות. ובא סבתו וקרא קטע מ"תאום כוונות" וכולם הקשיבו לדבריו.  היית צריך לראות מה קרה אחר כך. כולם באו אלי ואמרו לי: מאיפה הבאת את האיש הזה. אנשים היו בהלם מן הדרך שבה הוא תאר את מה שעבר.  בין השאר סיפר סבתו באותו כינוס על התגובות לספר שלו. אנשים באים ואומרים לו: פתחת לנו את היכולת לדבר על הדבר הזה. תגובות מן הסוג הזה יש בלי סוף. סבתו הקריא קטעים מספרו בכנס אנשי שריון – לא של בחורי ישיבות – ונשים של שריונאים חילוניים כותבות לו שבהשפעת הספר פעם ראשונה בחיים הבעל שלי מדבר על הטראומה.  באחרונה קיבל סבתו מכתב מחייל יהודי המשרת בעיראק וקרא שם את התרגום האנגלי של "תאום כוונות".

*     *    *

איך קובעים איזה
ספר הוא רב מכר

"אמת מארץ תצמח"  מכר אלפים רבים אך לא נכנס לרשימת רבי המכר. גם "תאום כוונות", שבו חגגנו "ספר זהב" לאחר שנמכרו 25 אלף עותקים, לא היה יום אחד ברשימת רבי המכר של הארץ וידיעות. לעומת זאת ספרים רבים שמכרו אלפיים שלושת אלפים כבר היו ברשימת רבי המכר. כי שיטת הבדיקה מבוססת על מכירה בחנויות מסוימות. אבל יש מקומות וחנויות שאנשי הסטטיסטיקה של מדורי הספרים בהארץ ובידיעות לא שוזפים אותם בכלל. שלא לדבר על מכירות בטלפון ומכירות באינטרנט.  בסך הכל אפשר לומר שהספר הראשון של סבתו חדר למקומות רבים. אבל הוא לא עשה את החדירה הגדולה לציבור החילוני הגדול, שקורא ספרות עברית מודרנית. וזה חבל.

*   *   *

מי מקבל פרסים

כשקיבל סבתו את פרס ספיר זו היתה הפתעה עצומה. הזמינו אותי למפעל הפיס (נותן הפרס) לישיבת לקחים שלאחר מתן הפרס. כי בינתיים נשמעו כל מיני הערות ביקורת על שסבתו נבחר. יש מנהג אצל  עורכים בכל הוצאות הספרים לבלבל את המוח לכתבים ולעיתונאים. למנחם פרי ולאחרים היה כמובן מה להגיד והערות כאלה ואחרות הופיעו בכל העיתונים: שהשנה השופטים לא

טובים; שיש סופר אחר שהיה צריך לקבל את הפרס. ומישהו אמר שנתנו את הפרס לתושב התנחלות כדי לרצות את המתנחלים לפני שמפנים אותם (זה היה לפני האינתיפאדה השניה). ומישהו אמר שבאותה הזדמנות  ביקשו לרצות גם  את עדות המזרח.
אמרתי לאנשי מפעל הפיס: אל תקשיבו למלה אחת מכל מה שאומרים לכם המומחים במרכאות. כולם קשורים להוצאה זו או אחרת. כולם שקועים עד צוואר באינטרסים. אני לא עובד עם אף סופר עברי חוץ מסבתו ואין לי שום אינטרס. אני בא אליכם בידיים נקיות.
כדי שתבינו עד כמה מכוערות כל הטענות הללו, אמרתי להם, אקרא לכם קטע מסיפור שכתב סבתו חמש שנים לפני קבלת הפרס. וקראתי להם את הקטע  על פרופסור טוויל, חוקר שירת ימי הביניים, המקבל פרס  על מחקר חשוב וגילוי שירים לא ידועים של יהודה הלוי. והפרופסורים רומזים שקיבל את הפרס כי הוא בן עדות המזרח יוצא חלב.

*       *        *
לא אני גיליתי

"אני  לא 'גיליתי' את חיים סבתו", אומר יהודה מלצר.  אני לא אוהב את הפוזה הזו שבאים אנשים ו'מגלים'. אני לא מגלה כי אני לא טריטוריאליסט. הרבה מן העורכים בארץ הם טריטוריאליסטים. צועקים: הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם. כמו ילדים שמוצאים איזה חפץ מתחת לאבן.

מה שגיליתי הוא גילוי לעצמי. שיש איש בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא.

ראה גם:
"מהארי פוטר לבואי הרוח לחיים סבתו"
http://www.zeevgalili.com/?p=536

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו" ראיון עם חיים סבתו
http://www.zeevgalili.com/?p=1045

 

ראיון זה עם הרב הסופר חיים סבתו התקיים  בשנת  2003 ומתפרסם עתה לרגל הענקת פרס ראש הממשלה לסופר..

(צילום: הויקיפדיה העברית)

 

 

המשבר בין עולם התורה לעולם הספרות אינו אמיתי *   כמה 'ספרות יפה' יש בפסקי הרמב"ם ובתפילה, איזה יופי, איזה הוד * המלחמה חיזקה את האמונה שלי *  הבנתי את התנגדות החרדים לציונות  אבל הרב קוק הכריע אצלי * שיחה עם הרב חיים סבתו

 

 

חיים  סבתו החל לפרוט על המיתר החבוי בלב כל אחד מאתנו בשנת תשנ"ז, בה הופיע ספרו אמת מארץ תצמח.
בתחילה השמיע המיתר ניגון חרישי. ניגון שהיה בו הרבה מן המוכר, אך בקע ממנו  צליל חדש ומסעיר.  חדי עין הבחינו בבשורה החדשה שנושא עמו הצליל הזה. אחד מהם, ירון לונדון, כתב אז:

להמשיך לקרוא ←

קומיקו יאיאמה מנגנת באוד. (צילום: זאב גלילי)

בין ר" ישראל נג'ארה לאום כולתום * שיחה עם ד" ר קומיקו יאיאמה על דרכה בחקר מסורת מוסיקאלית יהודית מופלאה

אומרים על היפנים כי הם אינם מחייכים לעולם. כי אין להם בכלל שפת גוף ואינם מחצינים רגשות. כי הם נימוסיים עד כדי צינה. כי הם סגורים בשפתם עד כדי ניתוק מכל שפה אחרת.

לפי קריטריונים אלה ד"ר קומיקו יאיאמה איננה יפנית כלל. במהלך השיחה שקיימתי עמה היא לא פסקה מלחייך וגם לצחוק בקול לשמע בדיחות יהודיות. לא פסקה לדבר בשפת הגוף כשהיא זוקרת את בוהן ידה הימנית כמו תלמיד ישיבה מתפלפל. דיברה עברית שוטפת, חלקה במילים של בית מרקחת וחלקה בסלנג סחבקי. אחרי אחת עשרה שנים בישראל קומיקו יותר ישראלית מישראלית. רק המבטא שלה ונימוסיה הסגירו את היותה יפנית.

בת לנהג מונית

קומיקו נולדה לפני 37 שנים בפוקואוקה, עיר גדולה בדרום מערב יפן. בת יחידה להורים קשי יום, אב נהג מונית ואם עקרת בית. המצב הכלכלי של ההורים היה למטה מבינוני. אבל הם השקיעו את כל כספם בחינוכה של הבת האהובה. כסף למוסד חינוך יוקרתי פרטי לא היה והיא למדה בבתי הספר הציבוריים. אך מגיל 4 כבר למדה בלט קלאסי ומגיל 6 למדה לפרוט על פסנתר. לאב היה תחביב: לשמוע מוסיקה קלאסית במערכות סטריאו משוכללות. האם חלמה שבתה תעסוק במוסיקה. מאמצי ההורים ונטיותיה של הבת הובילו אותה לקריירה שעיקרה מוסיקה.

מוסיקה מערבית כמובן. ילד יפני שלומד מוסיקה לומד לפרוט על פסנתר מערבי, לא על כלים יפניים. למוסיקה היפנית התוודעה רק כשלמדה במיכללה למוסיקה בטוקיו.

עבודה קשה מרצון

ילדותה ונעוריה של קומיקו עברו עליה בעבודה קשה. לימודים בבית הספר בו הדרישות רבות מאד. לימודי המוסיקה ואימוני הנגינה גזלו את יתר הזמן. " כשאני רואה כאן את הנערים והנערות עושים כיף, מבלים בדיסקוטקים ובטיולים איני מבינה איך יש להם זמן לזה. אני זוכרת שלי לא היה בגילים האלה זמן לנשום. אמנם לא היה לי כל כך טוב מן הלחץ הזה, אבל אני הכרחתי את עצמי" .

הבילוי היחידי של אותה תקופה היה צפייה בסרטים, אמריקניים בדיבוב יפני, או בסרטים יפניים. קראה הרבה ספרם מן הספרות העולמית – מדווסטויבסקי ועד שקספיר. הכל בתרגום ליפנית. היפנים יכולים להסתדר היטב בלי לדעת אף שפה מלבד יפנית, יש תרגומים לכל הספרות, אומרת קומיקו. ללמוד אנגלית התחילה בגיל 12 וזה היה די קשה. מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בטוקיו, למדה גם גרמנית ובאופן פרטי הלכה ללמוד רוסית וצרפתית.

שכר לימוד גבוה

לאחר שגמרה את לימודיה בתיכון עברה ללמוד במכללה למוסיקה בטוקיו. במכללה כזו לומדים בעיקר בנים למשפחות עשירות. הוריה נטלו על עצמם עול כבד כדי לאפשר לה את הלימודים. שכרו של אביה הגיע להערכתה, במושגים של היום, לכ-60 אלף דולר לשנה. זה לא הרבה ביפן, כי שם הכל יקר. שכר הלימוד במכללה למוסיקה היה כ-15 אלף דולר. קומיקו יכלה לעבוד רק בחופשות, כך שהוריה היו צריכים לשאת גם בהוצאות הדיור והמזון. " זה היה המון כסף" , היא אומרת, " וזה העיק על מצפוני שהם מתאמצים כל כך בשבילי" .

" נדלקתי על מינץ"

איך בכלל הגיעה לישראל ולעם היהודי?

" תמיד שאפתי להכיר תרבויות חדשות ולצאת לחוץ לארץ. היה זמן שהתעניינתי בתרבות הרוסית ומשם דווקא הגעתי להכרות עם היהדות. מצאתי שם המון מוסיקאים יהודיים, כליזמר, יידיש. בבית הספר לא למדנו כמעט כלום על התרבות היהודית. על השואה למדתי מקריאת יומנה של אנה פרנק. על התנ"ך למדנו מעט, אבל יפנים נוצרים בקיאים בו כמובן יותר. איני יודעת אם בעיר בה נולדתי היו יהודים. אם היו לא הכרתי אותם. היהודי הראשון שהכרתי היה מוסיקאי יהודי מניו יורק שלמד בטוקיו. מה שמשך אותי במיוחד היה הריבוי של מוסיקאים יהודיים. שמעתי בתקליטים את יאשה חפץ, יהודי מנוחין, ארתור רובינשטיין ורבים אחרים. בקונצרטים חיים שמעתי מבצעים ישראלים מעולים כמו ולדימיר אשכנזי, יצחק פרלמן ובמיוחד נדלקתי על שלמה מינץ. הגעתי למסקנה שכל המוסיקאים הגדולים הם יהודים וצריך להכיר את התרבות הזו" .

" עד אז (זה היה ב-1992 עם סיום לימודי תואר שני במוסיקה ואני אז בת 26) הקשר שלי עם העולם היהודי היה רוחני בלבד. רציתי לדעת מה עומד מאחורי התרבות היהודית שלא ידעתי עליה הרבה. אבל איש לא שם עלי עין" .

" יום אחד, בתום קונצרט של שלמה מינץ בטוקיו, אזרתי אומץ, נכנסתי לאחורי הקלעים והצגתי עצמי. היה מרתק לדבר עם שלמה מינץ. מצאתי אצלו דינמיקה של תרבות מסקרנת מאד – קיבוץ, ישראל, יהדות. זה היה ראשית הקשר שלי עם ישראל" .

מילגה לשנה אחת

" בעקבות הפגישה החלטתי ללמוד מוסיקה יהודית. לא היה דבר כזה בטוקיו ואז פניתי לשגרירות ישראל. נודע לי שיש מלגות לסטודנטים יפניים הרוצים ללמוד בישראל, עברתי מבחנים וראיון וקיבלתי את המלגה"

" הגעתי בשנת 1992, בתחילה למדתי בבית ספר לתלמידי חו" ל. לקח לי שנה להשתלט על עברית. זה לא היה קל אבל אתה מסתגל. זה פחות קשה מאשר ללמוד שוודית. פה יש ניסיון רב בהוראה לזרים. אפשר לדבר עברית לא כל כך מדויקת. כולם מתמודדים עם השפה" .

" את התקופה של לימודי העברית ניצלתי כדי לחפש נושא רציני, מעניין ומשמעותי לדוקטוראט. באחד הימים הצטרפתי לקורס במחלקה למוסיקולוגיה, שבו עסקו ביחס שבין מוסיקה מזרחית ומערבית. המרצה לקח את התלמידים להאזין לשירת הבקשות בבית כנסת ירושלמי וזה שבה את לבי" .

" כשנגמרה השנה נגמרה גם המלגה. אבל מצאתי עבודה כמורה ליפנית באוניברסיטה שאפשרה לי המשך הקיום. גם מלגה שקבלתי (מאוחר יותר) מן המרכז למורשת ארם צובא עזרה לי. נכנסתי למחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, למדתי והתחלתי בעבודה" .

מהי שירת הבקשות

" שירת הבקשות של יהודי חלב שבה עוסקת העבודה שלי היא מסורת מוסיקלית של הקהילה החלבית בירושלים. היא כוללת פיוטים (בקשות) ופסוקים מן המקרא (פתיחות) ומתקיימת כאירוע מוסיקלי דתי-חברתי בבית הכנסת, מדי שבת, מחצות ליל-שבת ועד מועד תפילת שחרית, בתקופה שבין סוכות לפסח. שירת הבקשות לפי מסורת חלב תופסת מקום מיוחד בין המסורות המוסיקליות של יהודי המזרח והיא נפוצה כיום בירושלים גם בעדות מזרחיות אחרות, ומהווה חלק חשוב מחיי התרבות והחברה של היהודים המזרחיים המסורתיים בעיר" .

" מסורות מוסיקליות של עדות שונות הושפעו מרעיונות קבליים ובשירת הבקשות השפעתם בולטת במיוחד. שירת הבקשות קשורה לתפיסה הקבלית המייחסת משמעות מיוחדת לשירה בלילה. בימי חול, בחצות הלילה, מתקיים נוהג "תיקון חצות" שבו בוכים על גלות השכינה, ואילו בשבת, משום שאסור להתאבל, שרים בקשות. על שורשים מוקדמים של מנהג שירת הבקשות אפשר ללמוד מעדויות היסטוריות מתקופת ספרד, אך התגבשותו חלה בעקבות עליית התנועה הקבלית מיסודו של יצחק לוריא בצפת במאה ה.16- בתקופה זו גברה חשיבותה של הזמרה ופיוטים ובקשות רבים חוברו על-ידי משוררים עבריים ביניהם בלט בגדולתו המשורר ישראל נג'ארה (בערך 1625-1555) שירת הבקשות התפתחה במיוחד בשני מרכזים: בסוריה, בעיקר בעיר חאלב, ובמרוקו" .

חאלב באה לירושלים

" בחאלב, הידועה בשמה העברי "ארם צובא", הייתה קהילה יהודית מבוססת כבר בתקופות קדומות והעיר נודעה כמקום מושבם של חכמים גדולים. בהיותה מרכז עירוני ומסחרי וצומת בין מערב ומזרח, הצטיינה העיר חלב באווירה קוסמופוליטית ובפעילות תרבותית ענפה, ובין היתר הייתה מרכז מוסיקלי חשוב במזרח התיכון. כל אלה תרמו לשגשוגה של שירת הבקשות בחלב כמסורת מוסיקלית" .

" עולי חלב, ביניהם רבים מחכמיה – שהגיעו לירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – הביאו את מסורת שירת הבקשות לשכונות הירושלמיות שהוקמו מחוץ לחומה באותה תקופה. שירת הבקשות הפכה לפופולרית בקרב רוב עדות המזרח בירושלים: האורפלים, הפרסים, הבוכרים, הכורדים, העירקים,התימנים והמרוקאים."

" כיום, שירת הבקשות על-פי מסורת יהודי חלב מתקיימת בירושלים בשני מרכזים: בית הכנסת " עדס" בשכונת נחלת ציון ובית הכנסת " מוסאיוף" בשכונת הבוכרים. בנוסף לבתי הכנסת האלה ישנם כמה בתי כנסת המקיימים שירת בקשות מקוצרת בערב שבת, או בשבת אחרי הצהרים. יש גם בתי כנסת שבהם נערכים חוגי בקשות בערבי ימי חול. ותיקי הבקשות נוהגים לשיר את הבקשות על-פי סדרן הקבוע כבר יותר מחמישים שנה, בכל שנה ומדי שבוע, ואף שהם חוזרים ושרים אותן כמעט באותה המתכונת, הם מתמידים להשתתף בשירת הבקשות "כי השירה היא התרוממות הרוח וכשאנחנו שרים, אנחנו נמצאים בעולם רוחני" – כך הם מסבירים. שירת הבקשות היא עבורם תמצית השירה והמוסיקה הגורמות לאדם שמחה ועונג" .

" חמים על הבקשות"

עבודתה של קמיקו חייבה בילוי לילות שלמים, משך שש שנים, בבתי הכנסת השונים שבהם שרים את שירי הבקשות. היא ישבה לבדה בעזרת הנשים בלילות החורף הקשים, מנועה מלהקליט או לרשום בגלל קדושת השבת. אך, לפי דבריה, " האנשים שקוראים את הבקשות " כל כך חמים על בקשות שלא מספיק להם החורף והם ממשיכים גם בקיץ וגם ביום חמישי וגם ביום שני וגם ביום שלישי. ויש המון קוראי בקשות. וזה אפשר לי להקליט. יש לי יותר ממאתיים קלטות" .

קומיקו למדה קבלה (" מעט. בעיקר עניינה אותי יחסה של הקבלה למוסיקה" ). אבל עיקר עיסוקה הוא בתחום המוסיקה ומטרת העבודה הייתה לחקור את היסודות המוסיקליים של מסורת זו ואפיון היבטיה ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. למטרה זו למדה חזנות ספרדית אצל החזן והזמר מוותיקי הבקשות, יעקב כהן. היא למדה לנגד בעוד מפי מורה ערבי מן הגליל וקיימה שורת ראיונות עם ותיקי חאלב ועם משתתפי שירת הבקשות. על העוד אומרת קומיקו כי זהו כלי עתיק מאד, מרכזי מאד במוסיקה של המזרח התיכון. הצליל שלו עמוק יותר מן הצליל של כלי מיתר אחרים ויש בו מגוון אפשרויות לחצאי טונים וליותר מזה.

" זהות יהודית ערבית"

במסקנות המחקר מצביעה קומיקו על היחס בין לחן וטקסט, לאור הצורך להצדיק את אימוצם של לחנים זרים (ערביים, תורכיים ואחרים). היא מצביעה על היסודות המוסיקליים הערביים וסגנון השירה המזרחית, הבאים לידי ביטוי בשירת הבקשות. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שהייתה תקופת הזהב של המוסיקה המצרית, " הכניסו את המוסיקה של עבדול ווהאב ואום כולתום לתוך המנגינות של הבקשות. בישראל הכניסו גם מנגינות של שירים עבריים" .

בסיכום אומרת קומיקו כי המאפיין את הלחנים של שירת הבקשות הוא זהות כפולה יהודית-ערבית ועם זאת היות השירה הזאת בעלת מסורת חזקה ומגובשת השומרת על דינמיות ופתיחות.

" פתיחותה של המסורת באה לידי ביטוי במישורים שונים: אופיה החברתי המקבל בברכה אנשים מעדות שונות ומעודד את השתתפותם בשירה של זמרים בעלי יכולות שירה ברמות שונות; התפיסה המאפשרת הכנסתם של לחנים זרים אל בין כותלי בית הכנסת; המבנים המוסיקליים הייחודיים, המאפשרים קליטה של לחנים זרים ומאפיינים סגנוניים של עדות מזרחיות שונות. פתיחות זו עושה את שירת הבקשות למסורת דינמית. נראה שהאיזון בין חוזקה של המסורת ובין פתיחותה לסביבה הוא המבטיח את המשכיותה גם כיום" .

הסחבקיות הישראלית

" פה האנשים מאד פתוחים. כל הזמן יש לי חברים וחברות תחילה בבית ספר לתלמידי חו" ל ואחר כך חברים ישראלים במחלקה למוסיקולוגיה וכן מן השכונה. מן הבחינה החברתית לא הייתה לי בעיה. החברים מוכנים לעזור, מקדישים זמן בשבילי. כאן הרבה יותר קל מאשר ביפן. פה, אם אתה רוצה לפגוש מישהו, אומרים יאללה תבואי. בטוקיו כולם עסוקים ואתה בודד. אבל יש דברים שקשה להתרגל אליהם. למשל תלוש משכורת, אף פעם לא בזמן אף פעם אתה לא יודע מה שאתה מקבל. בשביל מי שבא מיפאן זה הלם" .

חיים סבתו על שירת הבקשות

שירת הבקשות משמשת נושא מרכזי בסיפור " אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו. זהו מעין סיפור בלשי, שבו מפענח סבתו חידה המטרידה את מנוחתו: מדוע נגנז ספר פסקי הלכה שעליו טרח אחד מאבות אבותיו (" זקננו הגדול" ) על פי גזירת חכמי קהילת חלב. סבתו מכתת רגליו בין סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ומגלה כי הגזרה נגזרה משום שבאחד מפסקיו ציווה למחוק פסוקי פיוט, המתייחסים לשבתי צבי. לאורך העלילה נחרז סיפורם של פיוטי בקשות ש" זקננו הגדול" זכה שחיבר אחד מהם.

וכך כותב סבתו:

" שבת אחרי שבת היה חכם מואיז שעיו פותח, " ידידי רועי ומקימי" , ושבת אחר שבת היו בניו נוצחים אותו. גאים אנשי ארם צובא, ואוהבי זמרה. ניצחה אהבת הזמרה את גאוותו, ויתר על הפזמון החלבי, למד אף הוא את הניגון הירושלמי ושר עימהם. סבי זכרונו לברכה לא ויתר. לא על הפיוט ולא על הנעימה. אומר היה פיוטים שבספר הפזמונים לארם צובא, חסידים ואנשי מעשה עשאום ושיקעו בהם כל כוחם. חן יש בהם ותחנונים יש בהם, ומביאים את האדם ליראת שמים…"

" …שספר הבקשות לאנשי ארם צובא חכמים גדולים עשאוהו. מלא הוא כיסופים וגעגועים לאבינו שבשמים, וצער על גלות השכינה וגלות ישראל, ובכל בקשה ופיוט רמזים מן המשנה ומן התלמוד, על פי הפשט ועל פי הסוד…"

על תלמוד תורה בחאלב ראה ראיון עם הסופר חיים סבתו "מיתר יש בנפש"

ראה גם דרכו של נובוקה הטורי אל היהדות