ארכיון תגיות: דני מס

ראה הנה מוטלות גופותינו

המשורר חיים גורי בשנת 1948 (באדיבות ד"ר אריה גילאי מנהל אתר הצנחנים)

http://www.202.org.il/Pages/gdud_890/history/a1948.php

"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
—–
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער
".

 כמעט 60 שנה חלפו מאז נשא המשורר חיים גורי את הקינה הזו על ל"ה החללים שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור.

מה נשתנה בתקופה זו?

שום דבר.


הל"ה נפלו כי שמרו על "טוהר הנשק".  בדרכם לישובי הגוש פגשו רועה ערבי זקן. הם לא יכלו לקחתו בשבי והתלבטו אם לחסלו. לבסוף גבר עליהם החינוך ל"טוהר הנשק" והם שחררו את הרועה למרות הסכנה שיסגיר אותם. ואכן, הרועה הודיע לכפריים שבסביבה על המחלקה, המוני פורעים הקיפו אותם והם נלחמו עד הכדור האחרון.  קצין בריטי שביקר במקום הקרב סיפר כי מצא באגרופו של אחד הלוחמים אבן אותה התכוון להטיל על רוצחיו לאחר שאזלה תחמושתו.

יש הטוענים כי לסיפור אין בסיס עובדתי. אך הסיפור עובר מדור לדור כמיתוס של התנהגות מופתית – כך אנו צריכים לנהוג ברוצחינו. וכך אנו נוהגים בהם עד היום.

הרבה השתנה מאז ה-15   בינואר 1948 , היום בו נפלו הל"ה. ישראל שיחררה את יהודה ושומרון ושולטת באותם כפרים מהם יצאו הרוצחים.

אך אלה למדו מהר מאד לדעת – כשם שלמדו מבצעי הטבח בחברון בשנת תרפ"ט – כי היהודים לא השתנו. הם מקבלים כחוק טבע שערבים רשאים לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי  ואילו היהודים אינם פוגעים ב"חפים מפשע".

בעת ששורות אלה נכתבות עדיין מוטלות גופותיהם של תלמידי "מרכז הרב" על הגמרות המגואלות בדמם. בעת שנכתבות שורות אלה נמנעים מלהוציא את הגופות מחשש לזעם הציבור.

וברחובות שכם ורמאללה וג'נין שבשליטה ישראלית  רוקדים ערבים משמחה לריח דם יהודי טרי. וברחובות ירושלים "המזרחית", ערבים תושבי ישראל, הנהנים מכל מנעמי השלטון הישראלי, מחלקים סוכריות ברחובות. ועוד מעט תוקם סוכת אבלים וההורים של הרוצח המתועב יצהירו מול מצלמות הטלוויזיה עד כמה מאושרים הם בשאהיד  שלהם.  ואינם חוששים שמישהו יעלה אותם על משאית. את האבא והאמא והאחים והאחיות, וישלח אותם לעזה או לעזאזל.  וערבים "ישראליים"  בגליל וביתר חלקי הארץ אינם מסתירים את שמחתם ואת הזדהותם עם הרוצחים  וממתינים רק ל-28 בחודש, כדי לקבל את מענקי הביטוח הלאומי.

ובראש המדינה עומדים שני נוכלים נוסח מלכישוע וכדרלעומר  שמתייחסים אל עם ישראל בדרכי כחש ומירמה כמו  שרימו החתול והשועל את פינוקיו התמים.

רב אלוף (מיל.) אהוד ברק מציג "שאלת קיטבג" ליועץ המשפטי, אם מותר לירות לעבר מקורות הירי בעזה. וראש הממשלה, בנכלול טיפוסי, מצהיר כי אם החמאס יפסיק את האש גם הוא יפסיק את התקיפות בעזה. וכך הוא מבטיח לחמאס ההולך וקורס את נשימת החמצן הדרושה לו כדי להתאושש מן המכה הקטנה שהיכה בו צה"ל בשבוע שעבר. ויחדיר לרצועה, בעזרתה האדיבה של מצרים שבגין חתם אתה שלום עולמים,  עוד טילים. שיגיעו הלאה מאשדוד והלאה מראשון לציון,אם להשתמש בלשון הפז של נסראללה.

 ואחרי שהחמאס יתאושש ויחזור להטיל קסאמים וגראדים וקטיושות ברדיוס גדל והולך , הוא יצטייד גם בטילים נגד מטוסים, שיאיימו על כל התעבורה האווירית לישראל. ואז  – אם ימשיכו שני הנוכלים הללו להיות עדיין בשלטון – יפנו לבג"ץ כדי לקבל רשות להפעיל את האמצעים היחידים שמבינים הערבים.

וכשם שהבריחה הנלוזה מלבנון המיטה עלינו את האינתיפאדה כך תביא עלינו הבריחה מעזה אינתיפאדה מתוצרת בית של ערביי ישראל. ראו הוזהרתם.
 

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

 

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגירסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שיחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.

עוד על נפילת הל"ה ראה "זעקת האבות"

http://www.zeevgalili.com/?p=219

" זעקת האבות" – על נפילת הל"ה וגלגולו של אחד מסיפורי החורבן

סיפור המבוסס על אחד ממדרשי החורבן פורסם ב-1948 בעיתון " ההד" של הציונות הדתית כקינה על נפילת הל"ה * הסיפור הועתק לביטאון "הנוער העובד" בלי ציון המקור * אכן היו נערי גבעות  גם בתש"ח

 

בשבוע שעבר פרסמתי כאן   סיפור שהכתרתי בכותרת " נוער הגבעות 1948" . הסיפור, המתאר בלשון תנ"כית את זיקתנו לחברון ולארץ ישראל, פורסם ב"במעלה" , בטאון "הנוער העובד" . הבאתי סיפור זה להוכחת טענתי על זיקתו של מה שהיה פעם השמאל הציוני לארץ ישראל.

יעל אריאלי

                                    יעל אריאלי

הסיפור הזה נראה מוכר לקוראת יעל אריאלי, אם לארבעה ילדים מדולב. אריאלי היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה בר אילן. נושא הדוקטורט שלה הוא "ייצוגים ספרותיים של חברון בספרות העברית" .

במהלך עבודתה גילתה אריאלי את הסיפור " זעקת האבות", שהתפרסם בכתב העת "ההד" בראשית שנת 1947, בסמוך לנפילת הל"ה. [" ההד" הוא כתב עת של הציונות הדתית שראה אור  בירושלים בשנים תר"פ – תשי"ג].

הסיפור מתאר בלשון מקראית את המתרחש במערת המכפלה, לאחר נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון, כשזעקת הנרצחים מגיעה לשערי מערת המכפלה.   גרעין הסיפור לקוח ממדרש איכה רבה (פתיחתא כד). נאמר שם שכאשר ראה הקב"ה בחורבן הבית ובגלות העם היה בוכה ומקונן על האסון הגדול. הוא ביקש מירמיהו, נביא החורבן, שילך ויקרא לאברהם ליצחק ליעקב ולמשה מקבריהם כיוון ’שהם יודעים לבכות’. המדרש מביא את דברי האבות המבקשים ללמד זכות על עם ישראל אולם אף אחד מהם לא מצליח לשנות את הגזירה.

ירמיהו מקונןעל החורבן

ירמיהו מקונן על החורבן

רחל אמנו, קפצה ואמרה לפני הקב"ה: כשם שאני  מחלתי לאחותי, כך אני מבקשת שיהא הקב"ה רחמן ולא יהיה קנאי לעבודה הזרה שחטאו בה ישראל. והמדרש מסיים: " מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן" .

קבר רחל 1931

על הגרעין הזה בנה מחבר הסיפור ד. כהן ב"ההד" את הקינה על נפילת הל"ה, כשהוא נאמן למקור במדרש רבא ומשלב את סיפור לחימת הגבורה של הבחורים שנפלו בדרכם להצלת הגוש.

כחב העת "במעלה" גיליון ראשון

כחב העת "במעלה" גיליון ראשון

נראה שעורכי "במעלה" , החליט שקינה זו ראויה לפרסום בביטאון "הנוער העובד" . אך הוא טרח להתאים אותו לרוח קוראיו. הוא השמיט מן הסיפור משפטים בעלי אופי דתי. כמו למשל  בתיאור אנשי גוש עציון כ"אנשי עבודה ושלום הולכים בדרך אלוהים ושומרים את תורתו ומצוותיו" . העורך ב"במעלה" גם קיצר חלק מן הסיפור המקורי המתאר את זעקת האמהות ובראשן רחל אמנו.

אך בסך הכל שמר הסיפור המקוצר על רוח המקור  והעתיק ממנו חלקים שלמים מילה במילה. אכן היו נערי גבעות ב-1948.

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

דני מס

דני מס

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור, שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגרסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.  שירו של חיים גורי " הנה מוטלות גופותינו" נכתב בעקבות נפילת הל"ה.

ראה הנה מוטלות גופותינו