פורסם ב-2007 אך אקטואלי תמיד [מאי 2017]
מי שרוצה להבין עד כמה מנותקת האליטה המזערית של קוראי וכותבי "הארץ" מן המציאות הישראלית, חייב לקרוא את מאמרו של בני ציפר, עורך המדור הספרותי, על הגששים.
אומה שלמה נתעטפה באבל עם היוודע מותו של ישראל פוליאקוב (פולי). אומה שלמה צחקה מחדש, בעיניים דומעות, מן הטקסטים שהם זיכרונות הנעורים של שלושה דורות. אומה שלמה הפגינה הסכמה כללית נדירה שאפיינה את היחס לגששים בכל השנים בהן הופיעו על הבמה.
אבל בני ציפר לא שייך לעניין. וכך הוא כותב: "וידוי אישי – מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית הגשש החיוור יותר מבידור וולגארי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסייה: בדיחות מהווי העדות, הצבא, והלעג ל'אינטליגנטים'. כמעט לא נעים לי להיזכר שימי בחרותי עברו עלי על רקע הפסקול הבלתי נגמר הזה שבקע ממקלטי הרדיו שבבתים וחנויות, במוניות ובצריפי המשרדים הצבאיים: דקה של בליל להגים בלקני ערבי ואחריו כחצי דקה של הקלטת געיות צחוק קולקטיבי, ושוב הבליל הזה ושוב הצחוק… במרחק הזמנים אפשר לומר לזכות הגששים שהם הראו לעם הישראלי מאיזה חמרים נחותים הוא מורכב בעצם וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו… "
ומהו אופק הציפיות של בני ציפר? האינטליגנט הזה נפגע מן הגששים עד כדי כך שנזקק למונח גרמני, 'אונטרהלטונג'. את משמעותו הסביר לנו, בעלי המכנה המשותף הנמוך: "כלי תעמולתי מתוחכם ממדרגה ראשונה של משטרים מדכאים, הנועד להחליש באמצעות הנועם של הצחוק בצוותא את פוטנציאל ההתמרדות של האוכלוסייה".
מי הם האנשים העומדים מאחורי התכנית השטנית הזו של הגששים לדיכוי האוכלוסיה?
את הטקסטים למערכונים ולפזמונים של הגששים כתבו מיטב היוצרים הישראלים. את רוב המערכונים כתב יוסי בנאי אך תרמו להם גם ניסים אלוני ושייקה אופיר (שגם ביימו), אפרים קישון, דן אלמגור ודן בן אמוץ.
הגששים היו לא רק שחקנים מעולים אלא גם להקת זמר מופלאה, שביצעה שירים ברמה מוסיקלית גבוהה. מיטב המלחינים והפזמונאים הישראליים תרמו מפרי רוחם לשלישיה: נעמי שמר, יורם טהר לב, אריאל זילבר, דני סנדרסון, ירון לונדון, דן אלמגור, יוסי גמזו, דוד אבידן, צביקה פיק, מתי כספי, דוד קריבושי, ועוד רבים. הגששים ביצעו גם קטעים של יוצרים קלאסיים: צ'רניחובסקי, אלתרמן, גורי, ארגוב, שארל אזנבור – ובסך הכל 63 פזמונים שהושרו ב-10 תכניות וב-11 סרטים.
ומה תרם בני ציפר כעורך הספרותי של העתון לאנשים חושבים לתרבות הישראלית, שהיא "בליל להגים בלקני"?
נביא שתי דוגמאות.
בראשית שנה זו ראה אור הספר "אדום עתיק" מאת גבריאלה אבידר-רותם. זהו רומן מקסים המשלב בין סיפור דמיוני לבין פרקים המתעדים את תולדות המפעל הציוני: השומר, תל-חי וטרומפלדור, שרה גיבורת נילי, יוסף לישנסקי, אבשלום פיינברג, המשוררת רחל ועוד – כולם פרקים המבוססים על מחקר מעמיק.
הספר זכה לביקורות נלהבות כארוע ספרותי תרבותי ממדרגה ראשונה. אך העורך האינטליגנטי של המוסף הספרותי לא פרסם ביקורת על הספר. במקום זאת נתן לאחד, יפתח אשכנזי, לכתוב ביקורת במסווה של סיפור על איזו סופרת אלמונית ששמה אביגורה.
במקום לבקר את הספר עסקה הספק ביקורת ספק יצירה ספרותית הזו בחייה הפרטיים של גבריאלה אביגור-רותם, על היותה בגיל הבלות וקמטים על צווארה, על בני זוגה בעבר ובהווה, ועל כך שהיא מתגוררת בבית מוזנח.
ומה הביא לכתב הפלסתר הזה נגד הסופרת? היטיב להגדיר זאת העורך היוצא של מעריב, אמנון דנקנר: "אדום עתיק הינו יצירה שנודף ממנה באופן מובהק ובלתי ניתן להכחשה ניחוח של ספר ציוני. אוי, ישמור ה' ויציל, אתם מאמינים? ספר, רומן ועוד מצליח, שהוא ציוני. לאן נוליך את החרפה?"
ופרשה אחרת הקשורה בתרבותו של העורך בני ציפר. הוא כתב מאמר על המשורר יעקב בסר ז"ל שכותרתו "כל הצרידות הזאת".
על מאמר זה הגיב המשורר גיורא לשם במכתב למו"ל הארץ עמוס שוקן, בו הוא אומר בין היתר: "אני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות… כל הצרידות הזאת… כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה… ציפר מגלה בורות… במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע… על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין".
עד כאן דברי המשורר גיורא לשם.
הבנת את זה מר ברוך?
על גידוך שגידף ציפר את גרשום שלום (ראה בסוף המאמר)
