המאבק האמיתי בארץ  איננו  בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי, החולש על עמדות הכוח ומכתיב את כללי המשחק הדמוקרטי.

מהי הישראליות

הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). היא מוצאת את ביטויה בעמדות פוליטיות, תרבותיות ומוסריות. הישראליות ביסודה היא תופעה יהודית מובהקת: ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית" .

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

המרד במורשת

שורשיה של הישראליות במרד של מחוללי הציונות המעשית במורשת היהודית. למרות המרידה היו האבות המייסדים קשורים בקרקע יניקתם ובתודעתם העצמית לשורשיהם היהודיים. הסופר חיים יוסף ברנר, גדול החילונים של דור האבות המייסדים, כתב: " אנחנו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש… כל מה שיקר לנו ביום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו… זוהי יהדותנו…"

לא חלפו מאה שנים מאז נכתבו מילים אלה ובארץ קם דור חדש, כמעט עם חדש, הישראלים. ההיסטוריון פרופסור אוריאל טל הסביר זאת כך: " בשעה שדור האבות הכיר את מקורות היניקה של התרבות היהודית נולד דור הבנים אל מציאות חילונית מנוכרת, יתום ממורשת ישראל ומנותק מן השורשים הרוחניים שקישרו את אבותיו לאבות אבותיהם מדור לדור…. תנועות מהפכניות (אחרות בעולם) לא ניתקו את זיקתן למקורות היניקה שלהן ולא התנכרו אליהן כפי שנהגנו אנו" .

אי אפשר להבין את המשבר העובר היום על מדינת ישראל, בלי לבחון את הנתק הזה ואת השפעותיו. בלי להכיר את התחליף שמצאה החברה הישראלית לשורשיה היהודיים.

מיהדות למערביות

אליעזר לבנה, מגדולי ההוגים של תנועת העבודה, צפה לפני שנים את המשבר. מה שקרה לחברה הישראלית הוא שהמירה את המורשת היהודית בציוויליזציה המערבית. זאת, בתקופה שציוויליזציה זו נתונה במשבר עמוק.

" ההומניזם המערבי" , כותב לבנה, " שאף לגיבושו של פרט מאושר, חופשי בבחירת ייעודיו והנאותיו ככל שניתן…. רמת מחיה חומרית מרבית לכלל הגדול נחשבה נורמה מוסכמת לאושר… משיגים מכסימום של אושר כאשר כל אחד רשאי לבחור סיפוקים החופפים את נטיותיו… משכב זכר ומשכב בהמה ושאר נטיות שנחשבו פרברטיות נתקבלו כסיפוקים המוסיפים לאושרם מרובה הגוונים של בני אדם…" .

נגד ההתמערבות

הציוויליזציה היהודית, אומר לבנה, קדמה לציוויליזציה המערבית, איננה חלק ממנה ואינה נתפשת במושגיה. היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה.

היהדות, אומר לבנה, היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון. אושר פירושו הגשמה של מצוות על סיפוקיהן וסבלותיהן. ספר תהלים נפתח בהגדרת האושר היהודי : " אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" . היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים.

סכנה קיומית

לבנה מזהיר כי המצב אליו הגיעה החברה הישראלית טומן סכנה לחוסנה הנפשי והפיסי עד כדי סכנה קיומית .

לבנה: " ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק ממפיצי ההשפעות הזרות נמנה על חוגים אינטלקטואליים הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו. ללא מערך חיים השונה ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה" ל תלויים בהזדהות אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל. אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד" .

ומה הלאה 

היהודים הם רוב  בארץ הזו. השלטון הוא לכאורה בידי הימין. אך יש במדינה גורמים שהתפרקו מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים.  הם מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים. הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית. אין ברירה – הכיפה הסרוגה שוב תצטרך לשאת את הדגל.

תגובה למאמר זה הופיעה בספר "יד איש באחיו" של פרופסור יורם פרי

ראה בין ישראלי ליהודי ובין ברל לבין יורם

================================================================

 בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.

אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.

מספר ירדני:

אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.

הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.

בפרק זמן קצר של 3 שנים, בין השנים 1540 ל-1542 שהה אליהו בחור בעיר קטנה ויפהפייה בבוואריה, אליה נקלעתי באחרונה.

אליהו בחור הוזמן על ידי חובב העברית והרפורמטור הדתי פאולוס פגיוס לעבוד אצלו כעורך ומגיה בבית הדפוס שיסד זה עתה. אליהו, הרפתקן בטבעו, קיבל את ההזמנה ועל אף עומס 71 שנותיו, חצה את האלפים מאיטליה לגרמניה.

בסך הכל ידועים לנו 15 ספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה, רובם ככולם בשפה העברית. בכמה מהם מגמה מיסיונרית מובהקת, אך מנוסחת במתינות. אפשר רק לנחש מה היו תחושותיו של אליהו בחור, יהודי מאמין ושומר מצוות, שטרח להגיה ספרים אלה.

בכנסייה אשר בה שירת פגיוס כמטיף, נשתמרו חדר עבודתו וספרייתו כמות שהיו בימיו. מקום כבוד תופסים בספריה הספרים שנדפסו בדפוס שלו. ביקרתי בחדר עם המטיף היושב היום על כיסאו של פגיוס ותוך עיון בספרים נזדקרה תגלית מפתיעה לעיני.

ספר אחד בלבד מן הספרים שהדפיס פגיוס הוא ספר מיסיונרי מובהק ובוטה. "ספר אמנה" שמו. בפתיח למהדורה העברית כותב פאולוס פגיוס: "ספר אמנה, יקר טוב ונעים אשר חיבר אותו איש ישראלי חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות גמורות וברורות שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב"ה באב ובן ורוח הקדש ובדברים אחרים שלימה, נכונה ובלי ספק …"

כמנהג הימים שבהם התגאו המדפיסים במלאכתם, הדפיס פאולוס פגיוס בסוף ספריו, את "דגל המדפיס" שלו. חיתוך עץ יפהפה, מוקף פסוקים שאותם החשיב כמוטו של חייו. בתחתית הדגל נהג לכתוב "תקוותי במשיח הנשלח, אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים".

תוך עלעול בספר הזה הגעתי לתגלית המפתיעה. במוטו לספר המיסיונרי נכתב "המשיח הנשלך" במקום "המשיח הנשלח" (כלומר המשיח שהיהודים השליכו אותו ולא המשיח שנשלח אל היהודים).

דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"

ממרחק של 450 שנה שלח אליהו בחור באינטרנט היהודי מסר מחוייך לאחיו היהודיים וגילה את דעתו על הספר שהגיה.

אליהו בחור זכה לאריכות הימים מופלגת, אך לא זכה לכך שאשת נעוריו תאריך ימים כמוהו כפי שתאר בשירו הנפלא:

אנא אלי, לי ולאשתי החסד גם האמת מן
שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן
יחד נמות, ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן
יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן.

 

[גירסה למאמר שפורסם ב-2005]

 

 טקס האזכרה לחיים נחמן ביאליק החל בשעה 5 בערב, שעת בין השמשות:  

 "ובעת רחמים בין השמשות  

שחי ואגל לך סוד יסורי"  

 

בין הבאים לא היתה אף אישיות ציבורית אחת, פרט ללובה אליאב, שביאליק היה חבר נעורים שלו:  

"אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי"

 בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אי של ירק ושל היסטוריה בתוך הכרך הסואן. ממקלטי הרדיו שבמגדלי הדירות המקיפים את בית העלמין בקעו קולות מכינוס מרכז מפלגת העבודה.

 "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה"

 היו שם זקנים רבים:

 "שוב לפני: זקן בלה

פנים מצומקים  ומצוררים

צל קש יבש, נד כעלה,

נד ונע על-גבי ספרים"

 זקנים שהתקבצו להתחמם לאורו של המשורר, להרגיש הרגשת יחד בעולם שהפך להיות קר ומנוכר:

 "מה רב, אוי מה רב השממון

בארץ המלאה הפתוחה,

שהכל נותנת היא לנו,

רק אחת לא תיתן – מנוחה

 גם פנים לך לא יאירו

גם שלום לך לא יאמרו"

"גם אבני הרחוב, גם שמים על ראשך לך יתנכרו"

 והיו שם גם צעירות יפהפיות. כל אחת מהן כאילו היתה מושא אהבתו של ביאליק. כל אחת מהן כאילו כתבה לו איגרת קטנה:

 "מה שנתן נשמת רוח חיים אחת אל אפינו

מה שהדליק שמש אחת על ראש שנינו

מה שיצק חלום פז אחד על רוחנו המאוחדת"

 והיו שם גם תינוקות שאבותיהם הביאום בסל על גבם וילדים חובשי כיפות שבאו עם סבא, פיזזו בין הקברים וכאילו שרו בליבם :

 "בין נהר פרת ונהר חידקל

על ההר מתמר דקל

ובדקל בין עפאיו

תשכן לה דוכיפת זהב"

 

"יש  לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי

מדי שבת בא מחמדי

מים זכים ישת מכדי"

 

שמחת החיים של הילדים הסיחה לרגע את הדעת מן המעמד. אך החזן שאמר אל מלא רחמים וקדיש הזכיר כי אנו נמצאים בבית עולם:

 "דומם נעו האלות,

דומם שחו אלי בואה חסה בצילנו,

רק תחתנו איש חי חיה תחיה בכל,

באשר תהיה שם – אל תחתינו,

תחתינו בואה בשר ודם

ככה דומם האלות  נעו  שחו אלי

אלמות עמדו מצבות – אף הן חמלו עלי"

 המשורר ממשיך לחיות מתחת למצבה הגדולה ואילו אנו נותרנו לבד:

"וגדול מאד, מאד הכאב היה איש

וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד אבד לעד".

================================================================

הזיופים במפלגת העבודה חשפו את העובדה שכמה אלפי מתפקדים ערביים יכריעו מי יהיה מועמד המפלגה לראשות ממשלה * וזאת בתקופה בה ערביי ישראל מזדהים עם העמדות הקוראות לחיסול המדינה * ישראל בורחת מן הדפוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן

שנת 1963, הקריא ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת, קטעים מתוך מחברות של תלמידים במגזר הערבי. מן הציטוטים הללו ניתן היה ללמוד על הערצה גוברת של התלמידים הערבים לרודן המצרי, גמאל עבדול נאצר. האיש שזמם להשמיד את ישראל.

בן גוריון " לא סיפר כיצד הגיעו המחברות לידיו" אומר ההיסטוריון תום שגב, המביא סיפור זה בספרו " 1967" . אבל הכל ידעו אז כי מקור המחברות הוא שרות הבי טחון הכללי, שקיים מעקב של קבע אחר הנעשה בבתי הספר הערביים.

המעקב הזה נמשך (בצורה כזו או אחרת) עד ימים אלה, באמצעות נציג השב" כ, שכיהן כמנהל האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. בידי הנציג הזה הייתה הסמכות למנוע מינויים של מורים בעלי רקע אנטי ישראלי. הממונים עליו במשרד החינוך לא היו רשאים לערער על החלטותיו.

באחרונה בוטל תפקיד הנציג. על הביטול נודע מהודעת פרקליטות המדינה, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון " עדאלה" לבג" ץ. מעכשיו יכולים תלמידים ערבים לכתוב כל מה שיעלה על דעתם על המדינה. מוריהם יוכלו להטיף להם מה שירצו, בלי שלמדינה תהיה יכולת להתערב.

פיגועי התאבדות

למותר לציין שביטול פיקוח השב" כ על בתי הספר הערביים אינו נובע מהתערות ערביי ישראל במדינה ומהזדהותם עם ערכיה. ההפך הוא הנכון. במרוצת השנים חלה עליה תלולה במספרם של ערבים אזרחי המדינה הנוטלים חלק במלחמת הטרור נגד ישראל. השתתפות ערביי ישראל בטרור גברה מאז האינתיפאדה האחרונה, ובמיוחד בפיגועי התאבדות. ראש השב" כ, אבי דיכטר, אף הצהיר בזמנו בכנסת כי הוא רואה את מנהיגות ערביי ישראל אחראית לפריצת האינתיפאדה.

 

בין הפיגועים שערבים ישראלים היו מעורבים בהם:

• · פיגוע ההתאבדות באוטובוס בצומת מירון באוגוסט 2000.
• · הפיגוע בדולפינריום, יוני 2001.
• · מחבל ערבי ישראלי מתאבד, תושב אבו סנאן, ביצע את הפיגוע בתחנת הרכבת בנהרייה – ספטמבר 2001.
• · מחבלת מתאבדת שהתפוצצה במחסום מכבים הוסעה על ידי שני ערבים תושבי לוד, פברואר 2002.
• · מחבל מתפוצץ בצומת אום אל פאחם באותו חודש.
• · פיגוע התאבדות במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג"נין. מרץ 2002

והרשימה ארוכה.

 

פיגועי אינטרנט

על הפיגועים בהם השתתפו ערבים ישראליים ניתן היה לומר כי מדובר במיעוט מבוטל. כי הרוב המכריע של האזרחים הערבים שומרי חוק ונאמנים למדינה.

הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם גילויים של הזדהות הולכת וגוברת של ערביי ישראל עם האסטרטגיה הפלסטינית לחיסול ישראל. אחד מגילויים אלה הוא ההשתתפות במה שהם מכנים " טרור אלקטרוני" .

על מידת מעורבותם של ערביי ישראל במלחמה הזו למדתי משיטוט ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" , שעליו סיפרתי כאן פעמים אחדות.

זהו אתר התעמולה המרכזי של אש"ף. הוא מתעד סיפוריהם של פליטים, מביא סיפורים וצילומים על רכוש ערבי שכאילו נשדד, מעלה את התביעה להחזרת כל הפליטים למקומות מגוריהם בכל שטח ישראל ועוד. האתר קורא בפרוש ל"זכות השיבה" הטוטאלית של כל הפליטים ולחיסול המדינה. הוא מערער על עצם צדקת קיומה של המדינה ועל זכות היהודים על ארץ ישראל (בין היתר בנימוק שאנחנו צאצאי הכוזרים).

בשיטוט האחרון שלי באתר מצאתי כי הם מפנים לקישור העוסק ב"ערביי 1948" – הכינוי הפלסטיני לערביי ישראל. בעוד שאתר הזיכרון המרכזי כתוב כולו אנגלית (ויש בו גם נישה בעברית, בה ניתן ביטוי ל"גוש שלום",   "זוכרות" וארגונים שמאלניים אחרים), הנה האתר החדש כתוב כולו ערבית.

על פענוח הכתוב בו סייעו בידי שני קוראים נאמנים יודעי ערבית – עזריאל נאור ויואל אליצור.

האתר הוא לכאורה תמים. הוא נראה כמו מסגרת קהילתית, המצרפת את ערביי ישראל אל מדורת השבט הכלל פלשתינאי. יש כאן פינת חדשות, מועדונים,ספורט, מוסיקה, מדע, וטכנולוגיה. כמו כן יש קישורים לתחנות שידור ערביות וגם ישראליות כולל גלי צה" ל.

בפועל יש כאן אמירה ברורה של הזדהות הציבור הערבי במדינת ישראל עם מטרות החיסול הקיצוניות של הפלשתינאים.

על אופיו של האתר ניתן ללמוד מחידושים המתפרסמים בו חדשות לבקרים. למשל: גילוי של מסמך עותמני על "מזימה וקשר" למכירת אדמות ליהודים בשנת 1890.

" כיכר העיר מלאה"

מן האתר נמצאתי למד גם על שיתוף פעולה בין ערבים ישראליים לשמאל הרדיקלי בפעילות שיטתית לאיתור, שילוט וסימון כפרים ערביים שננטשו ונהרסו בשנת 1948. בין היתר נערך ב-21 במאי השנה אירוע בכיכר רבין בתל-אביב שכותרתו "כיכר העיר מלאה" . משתתפי האירוע הביאו עמם כרטיסים עם שמות הכפרים הערביים ההרוסים, הניחו אותם ברחבה וכך בנו מחדש את העבר הפלסטיני, לתפארת חורבנה של מדינת ישראל.

 

פליט ערבי מכפר סומייל (רחוב איבן גבירול פינת ארלוזורוב בתל-אביב), מצביע בעת סיור על בית ילדותו אותו נטש עם משפחתו ערב מלחמת העצמאות. צילום ווזכות יוצרים מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

 

בתאור האירוע נאמר בין היתר: " בשיטחה של תל אביב היום היו עד 1948 6 כפרים פלסטינים שאחד מהם, סומייל, נמצא פחות מקילומטר מכיכר רבין" .

במקום אחר מתוארת פניה לנשיא אוניברסיטת תל-אביב להקים בשטח האוניברסיטה אנדרטה לזכר הכפר הערבי שייך מוניס שעל אדמותיו שוכנת האוניברסיטה.

לכאורה ניתן לומר כי מדובר באמצעי נוסף לביטוי השאיפות של המיעוט הערבי. זה היה לגיטימי לו היה מדובר במאבק אזרחי על זכויות. אבל כאן מדובר בהזדהות גמורה עם מלחמה שתכליתה החרבת המדינה (כפי שניתן ללמוד מן הקריקטורות המובאות כאן).

האתר הזה הוא ביטוי להתחזקות המגזר הערבי שיש בו חיזוי חמור לעתיד. בראשית שנות החמישים היו בישראל כ-150 אלף אזרחים ערביים כמחציתם פליטים שחזרו. ערב מלחמת ששת הימים כבר הגיע מספרם ל-300 אלף וכיום הם מונים כמיליון ו-130 אלף נפש. ב-1950 הכריז בן גוריון " הערבים האלה לא צריכים לשבת פה, כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה" . בן גוריון הקפיד כל תקופת כהונתו כראש ממשלה שלא לבקר באף כפר ערבי. מפא"י לא קיבלה אז חברים ערביים לשורותיה. היום עשויים כמה עשרות אלפי ערבים המתפקדים למפלגת העבודה (בצורה ישרה או בזיופים) לקבוע מי ירוץ בראשה לכנסת ואולי גם מי יהיה ראש הממשלה הבא. ומתן וילנאי שפתח את מסע הבחירות שלו לפריימריס שנדחו בינתיים עשה זאת בנצרת והכריז שם: " כל השנים, מאז שאני בפוליטיקה, אני אומר שאחד הנושאים המרכזיים, אחד הדגלים של העבודה, זה הלגיטימיות של המגזר הערבי. אני הייתי הראשון שמינה סמנכ" ל ערבי במשרד ממשלתי" .

אנחנו בורחים מן הדמוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן בבית.

כתובת אתר " ערביי 48" :

http://www.arabs48.com/

כתובת אתר הזיכרון הפלשתינאי:

http://www.palestineremembered.com

ראה "החזון  הפלסטיני לחיסול המדינה"

==============================================================

על "זוכרות" ועל חירייה – בורות ומגוחכות

סמל ארגון זוכרות

– מאת  יואל אליצור –

הסמל של אגודת זוכרות כולל את המילה זוכרות בשלוש שפות – ערבית עברית ואנגלית, הראשונה שבין השלוש היא, איך לא, הערבית, אלא שהמילה הערבית היחידה הזאת כתובה בצורה שגויה: "תַד'כֻּרְן" (בדומה לעברית 'תזכורנה') במקום "יַדְ'כֻּרְן" המתבקש לפי חוקי הערבית.

מסתבר שחברות העמותה לא הצליחו למצוא ערבי אותנטי אחד לרפואה שיסייע להן לכתוב את המילה הערבית כראוי (אגב, לא זכינו להסבר למה באנגלית נכתב תעתיק של המילה העברית – ZOCHROT ואילו בערבית נכתב כביכול תרגומה של המילה).

ה'ערביות' הזאת בלי ערבים היא מחלה יהודית נפוצה, פושטת צורה ולובשת צורה. גרשום שלום מספר בספרו 'דברים בגו' איך גילה את יהדותו בעודו ילד. הוריו היו אינטלקטואלים מתבוללים שהיו בטוחים שהם גרמנים. היה להם חוג חברים שהיה מתאסף בביתם אחת לשבועיים ומסב על קפה עם קצפת לשמוע יצירות ספרותיות ומוסיקליות גרמניות. בנם הצעיר היה, כנהוג במקרים כאלה, מציץ בגניבה אל תוך הארוע של הגדולים. יום אחד הציץ אל המפגש של הוריו והבחין פתאום שכל הנאספים ללא יוצא מן הכלל – יהודים! כששאל את אביו למה כל הבאים יהודים, נתקף האב בפרץ של זעם והגיב בצעקות שגרשום שלום לא יודע לחזור עליהן.

היה לי דוד יקה וחילוני מאד שחי שנים רבות בנהריה. לעת זקנתו סיפר לי שהוא וכמה חברים בנהרייה הקימו "חוג לאחוות עמים", ולאחר מאמץ הצליחו לצרף לחוג גרמני אחד חובב תנ"ך שהגיע לארץ. הדוד הודה שלמרות כל המאמצים לא רצה שום ערבי להצטרף לחוג, ובסופו של דבר נרצח הגרמני בידי ערבים בשומרון.

כאילו זוכרות אבל שוכחות

'זוכרות' שוכחות או משכיחות את העובדה שח'ירייה הוא שם חדש שנוצר באופן מלאכותי בשנת 1929 מסיבות לאומניות. שמו האמיתי של הכפר היה אבן אִבְּרַאק השומר את השם בני ברק המנויה בין ערי שבט דן (יהושע יט, מה) שהיתה בזמן התנאים עירו של ר' עקיבא (סנהדרין לב ע"ב ועוד) ובזמן האמוראים נחשבה המייצג המובהק של "ארץ זבת חלב ודבש" (כתובות קיא ע"ב). ההתעניינות שעורר שם הכפר אצל היהודים המכירים כולם מתוך ההגדה של פסח את סיפור החכמים שהיו מסובים בבני ברק, גרם לערבים להחליט לשנות את השם. יחד איתו שינו גם את שם הכפר הסמוך יהודייה היא יהוד המקראית (יהושע יט שם; כיום בתוך שטח העיר יהוד) לעבאסייה. מקומה של בני ברק הקדומה ויורשה הכפר אבן אבראק-ח'ירייה היה מדרום מערב למחלף 'מסובים', בצמוד למחלף, כחצי ק"מ צפונית מזרחית לאתר האשפה הגדול 'ח'ירייה'. העיר בני ברק שהיתה בראשיתה מושבה עטורת פרדסים, נוסדה בשנת 1924 על אדמות שנרכשו מהכפר אבן אבראק, כ-5 ק"מ מצפון לכפר ונקראה על שמו.

 

סיפורים דומים אפשר לספר על עשרות כפרים ערביים ש"זוכרות" רוצות להעלות מאוב את עברם הערבי הקצר והקרוב ושוכחות את כברם היהודי.

הכותב הוא מזרחן

ראה אנחנו וערביי ארץ ישראל

============================================

" סוד המוח היהודי?"

הועבר והורחב http://www.zeevgalili.com/?p=5305

=============================================================

מי רצח את השופט אזר ומי רצח את הבל

הועבר לברי חמיש כשרלוק הולמס

===================================================================

---

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל

הגניוס היהודי מאינשטיין ועד מאיר לנסקי

בדיחהידועה מספרת על גוי שהתחנן בפני חברו היהודי שיגלה לו את סוד השכל היהודי. אמר לו היהודי כי יש בעולם דג, יקר המציאות, שהיהודים נוהגים לאכול את ראשו ומכאן שיכלם.

הסכים היהודי למכור לגוי את הדג היקר. לאחר שזה טעם ממנו אמר: הרי זה דג מלוח רגיל.

השיב לו היהודי: אתה רואה? כבר יש לך שכל יהודי והבחנת שזה דג מלוח רגיל.

יש אינסוף בדיחות כאלה על עליונות המוח היהודי על מוחו של הגוי.

כשגוי רוצה ללמוד גמרא

מעשה בכומר שהפציר בידידו הרב וביקש שילמד אותו גמרא.
אמר לו הרב: איני מאמין שאדם עם ראש של גוי יוכל להבין דף גמרא.  אבל אלמד אותך אם תענה לי על שאלה אחת.  שני אנשים יוצאים מארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי, מי משניהם ילך להתרחץ?
המלוכלך יתרחץ והנקי לא – משיב הכומר.
בדיוק להיפך, אומר הרב ומסביר: הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ. המלוכלך לעומת זאת, מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ.
על זה לא חשבתי, מסכים הכומר. שאל אותי עוד שאלה.
שואל הרב שוב אותה שאלה.
הפעם עונה הכומר בביטחון: הנקי מתרחץ והמלוכלך לא.
שוב טעית, אומר לו הרב. הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ. המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ.  לפי הגמרא, מסביר הרב, צריך לחשוב על כל האפשרויות.
טוב, נאנח הכומר, בוא ננסה שוב, שאל אותי עוד שאלה.
פעם אחרונה, אומר הרב, ומציג שוב אותה שאלה.
זה פשוט, מחייך הכומר. אם יש שם מראה המלוכלך יתרחץ. אם אין מראה הנקי יתרחץ.
אומר לו הרב: אמרתי לך שעם ראש של גוי לא תצליח להבין גמרא. תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים ייצאו מארובה, והאחד ייצא מלוכלך והשני נקי?

 

נזכרתי בבדיחות הללו למקרא הידיעה שהיפנים תרגמו את הספר "סוד המוח היהודי" של ערן כץ והספר כבר תופס מקום נכבד ברשימת רבי המכר.

האם נתגלה הסוד?

ערן כץ מחייך ודאי כל הדרך לבנק ועינינו אינה  צרה בהצלחתו של יהודי למכור משהו לגויים. הואיל ואין יפנים רבים הקוראים טור זה, יש להניח שמה שייכתב כאן לא יקלקל לו את השמחה.  איש לא ייקח מערן כץ את השיא העולמי של גינס בזכירת מספרים. הוא הפגין יכולת זו בצורה מאד משכנעת בתכניתם של לונדון וקירשנבוים. אבל לעניות דעתי הסיכוי של הגויים לזכות במוח יהודי באמצעות "סודות המוח היהודי", איננו גדול מן הסיכוי של הגוי שקנה את הדג מלוח.

הוא כתוב כסיפור די ילדותי על אחד בשם ג'רום (בן דמותו של המחבר), המשוטט במאה שערים ובמקומות אחרים, נפגש עם רבנים, מתבונן בתלמידי ישיבה, מחטט בספרים ישנים – הכל כדי לגלות את סודות המוח היהודי.

הוא מתאר כגילוי אמריקה את שיטות הלימוד הישיבתיות (חברותא, לימוד ושינון בקול רם,  נענועי גוף וכדומה). מפזר תיאוריות שהביסוס שלהם בסימן שאלה (כמו זרימת דם למוח ועמידתו של בן גוריון על הראש). החלק הזה של הספר גם גדוש בבדיחות טפשיות למדי.  הוא מביא ציטוט מפי הרב בלשון זו: "על כך כתוב במסכת עירובין, ש'אדם צריך לשים עצמו כבושם שהכל מתבשמים ממנו'".
ועל כך מגיב ג'רו: "ניסיתי את הענין הזה פעם  אבל זה היה בושם זול שקניתי בשקמית בצבא וזה השיג  תוצאה הפוכה. במשך שנה אף אחד לא התקרב אלי. אפילו לא זבובים".

מילא בדיחה תפלה. אבל המחבר לא  טרח לבדוק את הציטוט במקור. המקור שהוא מציין אינו מדוייק (נג עמוד א במקום נד עמוד א) וגם הציטוט אינו מדוייק.

כמי שעיקר התמחותו בתחומי שיפור הזיכרון  עיקר הספר מוקדש לנושא זה והחשיבות שהוא מייחס לנושא בהקשר היהודי מופרז ביותר. תמיד היה עדיף כמעיין המתגבר על פני בור סיד.

מהו באמת סוד המוח היהודי?

אם השאלה מתייחסת לעובדה ששבט קטן באזור מדברי  הטביע את חותמו על האנושות כולה באמצעות ספר הספרים. אזי לשאלה הזו אין תשובה טובה יותר ממה שנאמר בברכת התורה ("אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו").

אבל בשאלה הזו מתכוונים גם לעובדה שבפחות ממאה וחמישים שנים (מן האמנסיפציה ועד לראשית המאה העשרים) עבר העם היהודי מטמורפוזה מופלאה מחברת גטו לעם הכי אקדמי בעולם.  הביטוי הבולט בתמורה הזו הוא במספר חתני פרס נובל יהודיים.

מאז החלו בהענקת פרסי נובל זכו בפרס יותר מ-170 יהודים או יהודים למחצה,שהם כ-22 אחוזים מכלל מקבלי הפרס בעולם כולו. זאת, כשהעם היהודי מונה כ-0.02 אחוזים מכלל האנושות. שעור פרסי נובל יהודיים מבין מקבלי פרסי נובל בארצות הברית מגיע ל-37 אחוזים. שעורם באוכלוסיה 2 אחוזים. (למען ההשוואה: העולם הערבי כולו העמיד שישה חתני פרס נובל, ביניהם יאסר ערפאת).

אין צורך במחקרים סוציולוגיים מסובכים כדי להסביר תופעה זו. די לפתוח בהלכות תלמוד תורה ב"ספר המדע" של הרמב"ם כדי להבין את מרכזיותו של הלימוד בתרבות היהודית. וכך הוא אומר: " כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן… עד אימתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו… וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימים את אנשי העיר… אין מבטלים התינוקות אפילו לבנין בית המקדש… תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן" .

תרבות שאלה הכללים המכוננים שלה מזה שלושת אלפים שנה. תרבות שלא היו בה אנאלפביתים, שעה שברוב התרבויות הייתה ידיעת קרוא וכתוב נחלת מיעוט. תרבות ששרדה את כל המעצמות הגדולות שחרבו – תרבות זו מצמיחה אינשטיינים כדבר מובן מאליו.

לרשות העם היהודי עמד מפעל אדירים כמו התלמוד ונושאי כליו, שהפכו כמעט כל יהודי בעיירה קטנה, באזורים הנחותים ביותר של מזרח אירופה, לפרופסור בפוטנציה.

רק עם הארץ כמו טומי לפיד יכול היה להצהיר (בהיותו שר משפטים) את הדברים הבאים: " אם תחשוב על עשרות מיליוני שעות שיהודים עם המוח הנפלא שלהם השקיעו במרוצת הדורות בשאלת שור נגח. אם היו משקיעים את אותן האנרגיות הנפשיות במדע, כל העולם היה נראה אחרת. בוזבזו 2000 שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי פעם עלי אדמות" .

 

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל