ג'ורג' אורוול ויקישיתוף
– מאת טל גלילי –
בקצרה: הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי אנחנו באמת.
בעיני, זה פרוייקט ההסברה הישראלי המשמעותי ביותר שצץ אי פעם באינטרנט הישראלי.
אופיר נותן ביטוי לעמדותיו בעשרות מאמרים – בכתבי עת פוליטיים ומדעיים, בשורה של ספרים חשובים וגם באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. השפעתו רבה גם בקרב חוג נרחב של תלמידים באקדמיה.
בתכנית "המקור" בערוץ 10 אמר זך את הדברים הבאים:
"קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות".
כששאל אותו המראיין, עופר שלח, מאיזה תוקף הוא קובע מהי התרבות העליונה השיב: "אני מלמד בשלוש אוניברסיטאות".
בלי לזלזל באופי הגזעני של דברי זך, אני חייב לומר כי המהומה שהקימו רבים שנפגעו מדבריו (פטיציות, שירים, מחאות וטוקבקים למכביר) הייתה מיותרת. נתן זך איננו גזען אלא נרקיסיסט.
נתן זך 1991 ויקישיתוף
זוהי הפרעת אישיות של אנשים שמאפייניה הם שאפתנות חסרת גבולות, הערכה עצמית מופרזת, אמונה בחשיבותם ובכך שהם ראויים להערצה, יהירות, שתלטנות, וחוסר אמפתיה לזולת. לכל זולת.
נרקיסוס המאוהב בעצמו מתבונן בדיוקנו עד מוות.על פי הסיפור מהמיתולוגיה היוונית - ויקישיתוף
שם ההפרעה מבוסס על המיתולוגיה היוונית המספרת אודות הנסיך נרקיסוס, שהיה כל כך מאוהב בעצמו עד שהסתכל ללא הרף בדיוקנו הנשקף במי הביצה, בלי יכולת להינתק עד שגווע למות.
זיכרון הציבור קצר והסערות בתקשורת חולפות מהר. אך בדיקה ארכיונית מלמדת שזך אמר דברים דומים בעבר לא רק על יוצאי ארצות ערב ("שבאו מהמערות") אלא גם על עולים מברית המועצות, שהם צחורים כשלג ואולי בילו ביערות כפרטיזנים אך לא במערות.
בדיון ב"פופוליטיקה", שהתקיים בינואר 2003, עורר זך סערה כשאמר כי לא ראוי שיהודי ברית המועצות יקבלו אזרחות ישראלית.
בעקבות הסערה שהתחוללה וטענתו כי דבריו הוצאו מהקשרם הוא פרסם מאמר הסבר בו נאמר בין היתר:
* האליטות של היום זה לא "אנחנו", אלא אנשי ש"ס ועולים מרוסיה. "אנחנו" הפכנו לישראל השנייה.
* "אנחנו" חשבנו שיצרנו כאן תרבות חדשה מדינה חדשה. לא ידענו שידחקו אותנו על ידי גלי עליה. ל"אנחנו" הזה שייכים חיים חפר, דן בן אמוץ, מתי כספי ושלום חנוך.
* התרבות העברית שהייתה מזוהה עם מפא"י והקיבוצים הפכה עכשיו למיעוט קטן, שק החבטות של מאות אלפי עולים שלא יודעים מה זה ישראל.
* העולים מרוסיה, לחלקם יש אינטליגנציה גבוהה. אבל רק שני אחוזים מהם מצביעים למפלגת העבודה.
* העולים האלה הם לא הרוסים שבנו את מדינת ישראל שבאו בראשית המאה. אלה הרוסים שמייצגים סוג של אימפריאליזם. אימפריאליזם של רוסיה שהסתבכה באפגניסטן והחליטה להשמיד את צ'צ'ניה.
* נותנים לרוסים להצביע לפני שהם מבינים מה מתרחש כאן.
באותו מאמר לא חסך זך את שבטו גם מיוצאי המזרח ואמר בין היתר:
* אנשי ש"ס הם אלה ששולטים ומושכים בחוטים. הם שותים מים שיהפכו אותם לבורים לדורי דורות. מי שגמר את ש"ס לא יעבור למחשבים או להיסטוריה אירופית.
* הכוונה היא להתנתק מאירופה ולחיות על הזבל.
נתן זך ויקישיתוף
דן בן אמוץ 1946 ויקישיתוף
שלום חנוך ויקישיתווף
נתן שרנסקי ויקישיתוף
יהודיה ממרוקו בלבוש מסורתי בטרקלין ביתה בעיר פאס
באחד הפורומים באינטרנט פורסמה אז התגובה הבאה לדבריו של זך:
"אולי זה חדש למר זך אבל את רוב העלייה הרוסית קשה מאד לסווג כבורה וחסרת השכלה. כלולים בה למשל כארבעים פרופסורים וכמה רבבות מהנדסים מוכשרים. יש בה מוסיקאים ואנשי רוח,. כאלה הם גם הוריי.
"אני די משוכנע שבתחום התרבות הקלאסית ידיעתם גדולה בערך פי חמישה מזו של נתן זך. ואולי קנאה שחורה אוכלת את לבו של החרזן הלא מוכשר?
"כאחד מאותו מיליון הבורים אוכל להעיד על עצמי שאני בהחלט יודע מה שאני עושה כאן. מה שאיני יודע הוא מה עושה כאן נתן זך".
קטונתי מכדי להעריך את שירתו. כך, למשל, כתב בעיתון הספרותי "עיתון 77" את החרוזים הבאים:
"היועץ החצרוני מזוז,
הוא אדם זול שנקנה בזוז,
כאשר אפילו ההגדה החסכונית,
דורשת תרי זוזי בשביל גדי"…
את השיר הזה כתב זך בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי מזוז לסגור את התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני.
מאוחר יותר בראיון עיתונאי חזר בו ואמר: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו"
בתגובה על הצהרותיו של זך כתב בשעתו הסופר אהוד בן עזר:
"ככל שהשירים שלו נעשים יותר ויותר קלושים, פוליטיים ופלקאטיים, וככל שהבהירות המחשבתית שלו מתעמעמת, כן כנראה קל לו יותר לעשות כותרות באמירת שטויות וגם לזכות בחשיפה מבישה בטלוויזיה".
אך מי שרוצה לרדת לתשתית של היחס השלילי לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.
אפשר למצוא שם את מאמרו הידוע (למי שקרא אז עיתונים) של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב ונאור ולדעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.
בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים.להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.
"ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…
"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".
"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…
הפגנה של עולי מרוקו נגד האפליה בואדי סאליב שער "העולם הזה" 1959
"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".
עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.
אריה גלבלום
לפי בקשת הקהל אנחנו מביאים כאן את הדברים שאמר עמוס עוז ב-2010. עזה היא אותה עזה, הים הוא אותו הים, עמוס עוז הוא אותו עמוס עוז וחאלד משעל הוא אותו חאלד משעל. [יולי 2014]
עמוס עוז ויקיפדיה האנגלית
חאלד משעל מנהיג החמאס
תארו לעצמכם שבעיתון כלשהו היתה מופיעה הכותרת הבאה בשנת 1939:
עמוס עוז לא אמר בדיוק את הדברים שבכותרת. הוא אמר משפט כמעט זהה. החליפו את המלה "נאציזם" ב"חמאס" ותקבלו את עיקר דבריו.
במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת " על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז את הדברים הבאים: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת… את הסכסוך הישראל-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק על ידי משא ומתן עם החמאס…".
מה אפשר לומר על אמירה אווילית כזו?
מה אפשר לומר על סופר המתיימר לייצג את ישראל ומצטרף למקהלה העולמית של שונאי ישראל ולעלילת הדם שמעלילים עלינו?
עמוס עוז מרבה לכתוב. האם הוא גם מוצא פנאי לקרוא?
האם קרא למשל את אמנת החמאס?
• "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה"
* תנועת ההתנגדות האסלאמית היא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית".
• "התנועה קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מוג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936 . • משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת. מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.
![החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם](http://zeevgalili.com/wp-content/uploads/2010/06/אד-דין-אל-קסאם1.bmp "עז אד- דין אל קסאם")
• "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו".
• "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של המוסלמים עד יום תחיית המתים".
• היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום הועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת…"
מר עוז הנכבד, מה יש לך לומר לאנשים שאמנה כזו היא המנחה אותם? מה בדיוק תציע להם? מה תקבל מהם? מה הם יציעו לך? ומה הקישקוש הזה על כך שהחמאס או "רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים".
לפני שאתה פותח את הפה ומטיף לנו מוסר כדאי שתקרא לא רק את הסעיפים שלמעלה. קרא את האמנה כולה. בבקשה, הנה קישור לנוסח המלא של האמנה בעברית. אחר כך תסביר לנו אם יש עם מי לדבר ועל מה אפשר לדבר.
http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Covenant.pdf
אם אין לך זמן לקרוא את אמנת החמאס, או שהצלחת עד כה לעצום את עיניך ולאטום את אוזניך ממעשי הרצח המתועבים שהם ביצעו אולי תציץ בסרטון המצורף. אין בו דם יהודי, אך זהו סרט זוועה המציג לאיזו תהום של שיפלות יכולים להגיע אלה שאתה מבקש להיכנס עמם למשא ומנתן. ואם קיבתך רגישה מדי מכדי להתבונן בסרט זוועה הנה תאורו כפי שפרסם על ידי איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק באתר PMW (מבט לתקשורת הפלסטינית) אתר רציני העוקב בשיטתיות אחרי פרסומי התקשורת הערבית.
– מאת איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק –
תכנית הילדים הפופולארית 'חלוצי המחר', המשודרת בערוץ 'אל-אקצא' של חמאס הפיקה משדר מיוחד. שני ילדים קטנים של מחבלת מתאבדת הוזמנו לצפות בשחזור של פיגוע ההתאבדות של אימם. המחבלת, רים ריאשי, רצחה ארבעה ישראלים בפיגוע בשנת 2004
נאסור, בובת-הדוב המככב בתכנית, מציג את ילדיה של רים ריאשי בפני הילדים באולפן: "[האורחים שלנו הם] ילדי השהידה רים ריאשי." לאחר מכן הילדים של ריאשי, דוחא ומוחמד, צופים ביחד עם הילדים האחרים שהוזמנו לאולפן,
בוידאו-קליפ המשחזר באופן דרמטי את ההכנות לפיגוע, ואת הפיגוע עצמו בו התאבדה אמם. בזמן שידור הקליפ, המצלמה באולפן מתמקדת מעת לעת בפניהם של שני ילדיה של ריאשי, כשהם צופים בסרטון המשחזר את פיגוע ההתאבדות.
בשיחזור הפיגוע מופיעה שחקנית, המייצגת את רים ריאשי, כשהיא מכינה חגורת נפץ בנוכחות הילדה המשחקת את בתה. הילדה הולכת אחרי האם ושרה לה: "אמא, מה את נושאת בחיקך במקומי, צעצוע או מתנה בשבילי?" האם, ריאשי, אינה עונה ולאחר מכן היא עוזבת את הבית כשהילדה שרה: "שובי מהר, אמי!"
אחר כך הילדה-שחקנית נראית כשהיא צופה בחדשות בטלוויזיה ורואה את הדיווח על מות אמה בפיגוע. אז היא שרה לאמה: "במקום [לשאת] אותי החזקת פצצה בזרועותייך. רק כעת הבנתי מה יקר יותר מאיתנו."
נמשיך בדרכה של השהידה. בזמן שהילדה אומרת את המלים האלו בסרטון הוידאו, המצלמה באולפן עוברת לתצלום תקריב של פני בנה של ריאשי, כשהוא צופה בוידאו המשחזר את מות אמו. לאחר מכן התמונה חוזרת לסרטון הוידאו, שבו רואים את ריאשי מתעמתת עם חיילים ישראליים, ורגע לאחר מכן כולם נעלמים בהתפוצצות גדולה.
לפני ששידור הוידאו-קליפ מסתיים, המצלמה חוזרת אל הילדים באולפן. מנחת התכנית, נערה בשם סראא', מסכמת את הצפייה בוידאו אלה הילדים של השהידה, לוחמת הג'יהאד הגיבורה, אשר הקריבה הכל למען מולדתה. היא לא התייחסה [לילדיה] בשרה ודמה, ולמענם היא הקריבה [את חייה] לאללה… אנו אומרים לכובש שאנחנו נמשיך בדרכה של השהידה, לוחמת הגי'האד רים ריאשי, עד לשחרור המולדת מידיך הגוזלות.
הערה של מכון "מבט לתקשורת פלסטינית": בסרטון הוידאו השלם, בתה של ריאשי מבטיחה ללכת בדרכה של אימה, והסרטון מסתיים כשהילדה פותחת את המגירה של אימה ומוציאה ממנה מקל-נפץ. הסרטון המלא משודר בטלוויזיית החמאס באופן סדיר בין השנים 2007 – 2009
באתר מביאים גם סרטון אחר ובו ראיונות עם ילדיה של המתאבדת האומרים כי אהבו את אמם אך היא הלכה לגן עדן והרגה חמישה יהודים.
אני חוסך ממך צפיה בסרטון מתועב זה אך אתה יכול להיכנס בכל עת לאתר של pmw@palwatch.org
ותזכה שם לשפע סרטונים כאלה.
אני מנסה לדמיין במוחי, אדוני הסופר , מה ייאמר בשיחה בינך לבין חאלד משעל. ראשית עצה טובה. אני מציע שאת השיחה הזו תנהל על אדמת ישראל (אם השלטונות הכובש הציוני ירשו למנוול הזה להיכנס לכאן בלי להעצר), או לפחות על אדמה של מדינה דמוקרטית. אם תתפתה להיפגש עם בן שיחך בסוריה, או ברצועת עזה, או בסודאן או בתימן, אתה עלול להיזרק מגג בית בן 14 קומות, להיתלות כשרגליך למעלה או סתם להרצח.
עמוס עוז: אפתח בכך, אדוני, שידי מושטת לשלום. (עוז מושיט את ידו אך משעל מתעלם ממנה). אך עוז מתעלם מן העלבון וממשיך: אני מדבר עמך בשם הרוב השפוי של אזרחי ישראל, הרוצים בשלום. אנחנו מודים בכך שגרמנו עוול לעם הפלסטיני, שיש לפתור את בעיית הפליטים ולשים קץ לכיבוש.
משעל: איזה כיבוש?
עוז: הכיבוש של 1967 כמובן. אנחנו לא רוצים לשלוט על עם זר.
משעל: ומה עם הכיבוש של 48 ?
עוז: נדמה לי שהעם הפלסטיני כבר השלים עם כך שיש מקום למדינה יהודית בגבולות 1967 ושיהיו שתי מדינות שיחיו זו ליד זו בשלום.
משעל: מי אמר לך את זה שהפלסטינים מכירים בגבולות 67? אפילו באמנת אש", שמעולם לא בוטלה, לא מכירים בגבולות האלה. ואנחנו רואים באש"ף בוגדים בעם הפלסטיני על שהסכימו אפילו למראית עין לפשרה באוסלו.
עוז: לאיזה גבולות כן תסכימו? אולי גבולות החלטת או"ם 192 משנת 1947 לחלוקת הארץ?
משעל: שום גבולות. קרא את האמנה שלנו. כל פלסטינה שאתם קוראים לה ארץ ישראל היא הקדש מוסלמי ואיש אינו רשאי לוותר על אף שעל מאדמתה הקדושה.
עוז: ומה אתם חושבים לעשות עם היהודים. בכל זאת יש כאן יותר מחמישה מיליון יהודים.
משעל: גם באמנת אש"ף נקבע שרוב היהודים שהיגרו לכאן יחזרו לארצות מהן באו. יהודי מדינות ערב יחזרו לארצותיהם וימשיכו לחיות שם בחסות שלטון מוסלמי כפי שחיו אלפי שנים. אצלנו היה להם טוב יותר מאשר אצל הנוצרים. היהודים האירופים גם כן יחזרו לארצותיהם. מאיפה באה הסבתא שלך? זאת ששנאה את המיקרובים שכאן? אתה יכול לחזור לארץ שלה, נדמה לי רוסיה. יש שם הרבה יהודים שחיים טוב.
עוז: אתה רציני? מה יגיד העולם? משעל: העולם לא מעניין אותי. אבל העולם ישלים עם זה. הנה הכתבת הכי ותיקה של הבית הלבן הציגה רעיון זה בפומבי ואף אחד שם לא מחה. עוז: ומה עם היהודים שירצו להישאר בארץ?
משעל: האסלם תמיד היה מוכן שתחת חסותו יחיו מיעוטים אחרים שיקבלו עליהם את שלטונו שחוקיו הם חוקי השריעא.
עוז: אתה מתא ר לעצמך שאנשים שחיים במדינה דמוקרטית יסכימו לכך?
משעל: אנחנו לא מחכים להסכמה שלכם. וחוץ מזה מה אתה מודאג. כסופר מפורסם תוכל ודאי למצוא מקלט בגרמניה שם אוהבים אותך. גם היינה לא היה ציוני.
עד כאן השיחה המדומיינת בין עמוס עוז לחאלד משעל.
האם הוא כל כך תמים? האם עיניו טחו מלראות את המציאות כפי שהיא? האם השתכר מן המילים שהוא וחבריו כתבו במהלך השנים? איני יודע. אך חשד כבד מתגנב אל הלב שאת עמוס עוז לא כל כך מעניין עתידה של מדינת ישראל, אלא עתידו שלו. הוא רוצה לזכות בפרס נובל לשלום והצרתו האחרונה מקרבת אותו לפרס שבו נתכבד גם רודף השלום הידוע יאסר ערפאת. :
– מאת פרופסור דינה פורת –
לעמוס שלום,
דבריך "על גבולותיו של הכוח" ("הארץ", 2.6) הפתיעו אותי, ואשמח אם תסכים להבהיר כמה מהנקודות המרכזיות שבהם.
ציינת, כי "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון."
איזה רעיון הוא החמאס? אמנת החמאס, שפורסמה באוגוסט 1988 ומאז לא שונתה, מסכמת את רעיונות התנועה ואומרת בצורה הבוטה ביותר ש"היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונים (נחשבת) בגידה רבתי, וקללה רובצת על מבצעיה," ש"ישראל תוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה," שכן מדובר בשטח הקדש דתי שאין להתפשר עליו; שדגל הג'יהאד "יונף… כדי לשחרר את הארץ מטומאתם, זדונם ורעתם" של הציונים. היהודים הם אוייב אכזר הנוהג כנאצי והפרוטוקולים של זקני ציון מוכיחים זאת.
ברור שלא לרעיון הזה התכוונת – אם כך, לאיזה כן?
זהו "רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים," כתבת, ותמיד יש קסם במילותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפש כאוייב? בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הידרדר העולם למשבר כלכלי נורא, ומיליונים איבדו את עולמם. בארה"ב צמחה מן המשבר תוכנית ה"ניו דיל". בגרמניה התחזקה המפלגה הנאצית, ועלתה לאחר מכן לשלטון.
רעיון נואש, כתבת. בתיבה הזאת, "נואש", הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו.
ב-1936 הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ, ב-1947 החליטה על כך עצרת האו"ם, וכך הלאה, עד להצעות בשנים האחרונות, אבל היישוב וישראל סירבו, עד שהערבים – שלא נקטו כל אלימות – נואשו ולא נותר להם אלא לנקוט אלימות.
ברור שגם לא לכך התכוונת – ואם כן, למה?
"כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת." גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפאשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים. תרבות המערב מציעה היום לאסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?
את המשפט הכמעט אחרון, האומר שאנחנו לא לבדנו בארץ הזאת וגם הפלסטינים לא, וששני הצדדים צריכים להכיר במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת, אין צורך להבהיר. הוא מזכיר לי שבספרך הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" אתה מצטט את אפרים אבנרי, השומר בשדות חולדה, שאמר: "לא מפני שהם עם של רוצחים נירה בהם (אם יופיעו כדי לירות בנו), אלא רק מן מפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר לחיות ומפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר שתהיה לנו ארץ, לא רק להם." ["הארץ", 13.6.10].
דינה פורת צילום צחי לרנר ויקיפדיה
קישורים
עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922
עמוס עוז כנביא שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269
הרוצחת היפה מקפה סבארו
http://www.zeevgalili.com/?p=2015
בין השוקולד הבלגי לחיסול החמאס
http://www.zeevgalili.com/?p=990
על השחיטה בשדרות נוסח 2008
http://www.zeevgalili.com/?p=646
פידיון שבויים לא בכל מחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=334
מיהו עז אד-דין אל-קסאם – הרוצח הנערץ של הפלסטינים
http://www.zeevgalili.com/?p=8740
הראיון עם תום פרידמן, המוגש בזה, התקיים לפני כעשר שנים. חשיבותו בכך שהוא מתעד מה חשב "העיתונאי הבכיר בעולם" ברגע האמת שלו. אפשר להשוות את תוכן הדברים עם מאמר ההסתה שלו נגד ישראל ונגד ראש הממשלה נתניהו, בעקרות ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, לפני כמה חודשים.
פרידמן כתב אז: "התנהגות ישראל בעת ביקור ביידן משולה לנהיגה במצב שכרות. סגן נשיא ארצות-הברית היה צריך לעלות מיד על מטוסו ולהשאיר פתק עם הכיתוב: 'איבדתם כל קשר למציאות, התקשרו אלינו כשתהיו רציניים'". במאמר זה שפך פרידמן שמן על מדורת האיבה של אובמה לישראל. הוא נתן הכשר "גלאט כושר" יהודי למדיניות האגרסיבית של אובמה נגד ישראל.
– מאת אמנון לורד –
קצת מפתיע לשמוע דבר כזה ממי שחיבר את הספר "הלקסוס ועץ הזית" המהלל ומאליל את הגלובליזציה. בעקבות הספר נחשב פרידמן ל"מר גלובליזציה". אותו מצב שמאחד את עולם העסקים בעולם, מזוהה עם תקשורת מפותחת, צלחות לוויינים באיראן, תקשורת האינטרנט, תעשיית ההיי טק וכל הפוליטיקה העולמית הנובעת ממצב זה. שאלתי אותו, אם גלובליזציה זה מצב או אידיאולוגיה. "יש בגלובליזציה מרכיב אידיאולוגי, והוא הקפיטליזם והשוק החופשי" אומר הניאו מרקסיסט האמריקני מהניו יורק טיימס.
בין הלקסוס ועץ הזית
ש: האם כל האירועים שאנחנו עדים להם בחודש האחרון בארץ, לא מפוצצים בעצם חור גדול בתיאוריה שלך? אתה הרי כותב בין השאר בספרך, כי הסכמי אוסלו הם חלק מהגלובליזציה?
פרידמן: "בוא אני אעזור לך לרדת מהעץ הגבוה שטיפסת עליו. אם לספר שלי היו קוראים רק הלקסוס, אז היית צודק. אבל זה נקרא גם עץ הזית. "הלקסוס ועץ הזית". זה בא בעקבות ביקור ביפן, איך הם כל הזמן עובדים לבנות מכונית לקסוס טובה יותר. הדבר שאתה מגיב עליו זו הקריקטורה של הספר שלי. כביכול אומרים, 'כל מי שיש אצלו מקדונלדס יפסיק להילחם'. זאת הקריקטורה של הספר".
ש: אז מה קורה במציאות?
"המציאות היא של שני קטבים. מה עץ הזית מבטא מול הלקסוס? הוא מבטא קהילתיות, שבטיות, מסורת. ואלה דברים מאוד חשובים.
שני תהליכים מתרחשים היום: האחד, היווצרותה של מערכת חדשה, מערכת של איזה גג עולמי. מתחת לגג צומחים עצי זית. לפעמים פורצים עצי הזית דרך הגג. ולפעמים הם מתכופפים. כך שבשבילי הדרמה היום ביחסים בינלאומיים היא בין מערכת הגלובליזציה לבין אותם עצי זית. הנה שתי דוגמאות מימים אלה: רמאללה. זו דוגמא של איך עץ הזית פורץ דרך הגג של הגלובליזציה. רמאללה זו עיר פלסטינית קלאסית של מעמד בינוני, והנה היצרים מתפרצים ועכשיו עץ הזית שובר את הגג. מצד שני – קמפ דייויד. זה היה הניסיון הגדול השני בהיסטוריה לחלק את ארץ ישראל. הראשון נעשה ב-1947, השני בשנת 2000. אך יש שני הבדלים: בניסיון הראשון שבעה צבאות ערב פלשו לארץ ישראל. בשני, צבאות ערב אינם פולשים. למה? אולי זה בגלל המערכת שאני מדבר עליה.
"הדוגמא השניה מהימים האלה היא ירדן. בשבוע שפרצו המהומות ירדן חתמה על הסכם סחר חופשי עם ארה"ב. היא בין המדינות הבודדות בעולם שזכו לכך. בקיצור, אף פעם לא אמרתי, שהגלובליזציה מסיימת את המלחמות".
תום פרידמן בא לישראל לרגל המצב. הוא התמקם במלון המלך דוד בירושלים, ומכאן הוא שולח עכשיו את הטור הקבוע שלו לניו יורק טיימס. זה לא יהיה מוגזם לתאר אותו כאחד העיתונאים המשפיעים ביותר בארה"ב, ובענייני המזרח התיכון בעידן קלינטון יתכן שהוא המשפיע ביותר. מבחינתו, מה שקורה בארץ בימים אלה זו התגלמות הבאקלאש – תגובת הנגד – לתהליך הגלובליזציה. וגם בתגובות הנגד האלה הוא מרבה לעסוק בספרו "הלקסוס ועץ הזית", שיצא בימים אלה בעברית בהוצאת הד ארצי. הניגודים האלה מתקיימים ברמה העולמית וגם ברמה המקומית של כל חברה. במקום אחד בספר, הוא כותב שבחירתו של בנימין נתניהו הייתה מעין באקלאש לתהליך אוסלו שמבטא את הגלובליזציה ברמה המזרח תיכונית. הוא לא מתכוון לנתניהו אישית, שמגלם לדעתו דווקא את היכולת לגשר בין הקטבים של המאה ה-21 מצד אחד ועולם המסורת היהודית מהקוטב הנגדי. הוא מצטט את ידידו משה הלברטל, שרואה במצביעי ש"ס שתמכו בנתניהו ביטוי לפחד מפני תהליכי הגלובליזציה, כלכלת ההיי טק וכו'. הוא מדגיש שמדובר ביהודים מזרחיים.
פרידמן עצמו, יהודי אמריקני שנולד במערב התיכון. הוא בן 47 היום, ובצעירותו עבר מסלול טיפוסי של יהודי באמריקה מהדור שלו. "הלכתי כל קיץ למחנה קיץ בוויסקונסין שנקרא 'מחנה הרצל'", הוא נזכר בעברו הציוני. "אחותי המבוגרת הייתה סטודנטית באוניברסיטת תל אביב ב-68', ובדצמבר אותה שנה הוריי לקחו אותי לבקר אצלה בישראל. היינו במלון המלכים פה בירושלים. פעם ראשונה בכלל שעליתי על מטוס. פעם ראשונה שנסעתי לחוץ לארץ. איך שלא יהיה, הגעתי לכאן, התאהבתי במקום, נדלקתי ומאז אני שקוע באזור. אחרי זה בחופשים, שלוש שנים רצוף, הייתי בא לישראל לשהות בקיבוץ החותרים".
פגשתי אותו בקפה הממוקם על הטראסה הפונה למזרח במלון המלך דוד. בעת שהמתנתי לו בלובי, צפיתי החוצה אל הטראסה מבעד לחלון האחורי הענק, שממנו נשקפת חומת העיר העתיקה וצריחיה השונים במלוא הדרם. המהומות, הקרבות, היריות, ההרוגים היו אי שם מאחורי הרי החושך, כלומר קילומטרים בודדים צפונה בגילה; וקילומטרים בודדים צפונית מזרחית באזור רמאללה. בצד הימני של החלון, כמו בפינת הפריים של איזה סרט, נראה שולחן בית קפה עם כמה טיפוסים אינטלקטואליים שנראו צרפתים בעליל.
זוללת נבלות כריסטיאן אמנפור ויקישיתוף
לקח לי כמה שניות טובות לזהות שהם יושבים עם סופר ישראלי חשוב, דוד גרוסמן. אחד מהם, שנראה טיפוס סטודנטיאלי עם רעמת שיער אחורית, רשם בקדחתנות. זה היה ברנרד אנרי לוי. "אם ברנרד אנרי לוי וחבריו מפאריס נמצאים כאן ומשוחחים עם גרוסמן, סימן שהמצב רציני", אמרתי לפרידמן. אחרי זה אמרתי לו, שברגע שכריסטיאן אמאנפור הופיעה כאן, התחלתי באמת להיות מודאג. "כן", פרידמן אמר, "היא זוללת נבלות".
הבנות שלי נולדו כאן
ש: עכשיו אני שואל את עצמי, מה זה אומר שתום פרידמן כאן?
תום צחק, אבל הכחיש בכל תוקף שהוא זולל נבלות. "אני לא עיט", הוא אמר. "אני בא הנה באופן קבוע, לפחות פעם בחצי שנה. זה סיפור שחשוב לי מאוד. אני יהודי. אני לא בא למצוץ דם. אני חושב על כל מלה שאני כותב. אתה צריך להבין שהבנות שלי נולדו כאן, בישראל, בבית חולים הדסה. לאחת מהן קוראים אורלי".
קורה לפעמים שהדם עולה לך לראש מאירועים מסוימים וזה משפיע על מה שאתה כותב?
"לא, הדם לא עולה לי לראש. זו שאלה טובה אבל. אני מאוד מודע ל'נקסוס' של ה'לקסוס'. כלומר, שמה שאני כותב נשמר איפשהו באיזה ארכיון אלקטרוני. חשוב לי מאוד הרקורד שאני בונה לעצמי".
ש: איך בכל זאת הגלובליזציה על פי תום פרידמן משפיעה על ההתפרצות העכשווית של הסיכסוך?
"זו מערכת בינלאומית. יש בה יסוד אידיאולוגי שהוא הקפיטליזם אבל זה לא מסיים את תפקידה של הגיאו-פוליטיקה. מה שכן זה עושה – זה מאלץ את המנהיגים לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא למלחמה; ואם אתה כבר יוצא למלחמה, זה מאלץ אותך לשלם פי שלושה. ראה בעניין זה את הפסגה הערבית. אבל אתן לך דוגמא לגבי ישראל: באתי הנה מהונג קונג. זה היה בשלוש בלילה. אני מגיע לקינג דייויד, אחד המלונות המפוארים בעולם. הכל חשוך. אין אף אחד. אני צועק, הלו! הלו! מישהו בבית? בסוף הגיע מישהו שנמנם על ספה בלובי. אתה מבין. המלון עכשיו כמעט ריק. זאת אומרת, שישראל משלמת פי שלושה. קינג דייויד פיטר לאחרונה 200 עובדים".
ש: אז מה בעצם קורה כאן לדעתך?
"מה שאני חושב שקורה – זה הניסיון השני לבצע חלוקה של ארץ ישראל. זו 1947. או יותר נכון, קמפ דייויד זה 47' ועכשיו זה 48'. הצעיף נקרע. הוסר המסווה. זאת הסיבה שאנשים כל כך מבולבלים. כי הם עומדים לפתע מול פני המציאות, והם מגלים שאין פתרונות מיידיים. מה שאנחנו רואים, שהכל היה שטויות. לומר שיש לפלסטינים שלטון עצמי. אוקיי, אז יש להם שלטון במקומות שבהם הם חיים. אבל אין להם מרחב תנועה. הם עדיין סגורים על ידי צה"ל. וזה שבע שנים אחרי אוסלו. וישראל עדיין לוקחת שטחים להתנחלויות. ומצד שני, מתברר שהמצוקה האמיתית שלהם, מה שמפריע להם זה תל אביב לא פחות מבית אל. תל אביב מבחינתם היא כמו כל התנחלות אחרת. אם היו להם תותחים הם היו יורים על תל אביב. אנחנו רואים שהמוסלמים לא מסוגלים לקבל את היהודים אלא כציבור כנוע הכפוף להם. הם לא מסוגלים לקבל את היהודים כעצמאיים, ריבונים. זה מצב של דיסאוריינטציה. הרי כבר היה לנו פרס נובל לשלום".
ש: היית מאמין ששבע שנים לאחר חתימת ההסכמים, זה מה שיקרה?
"אם השאלה, אם אני מופתע – קשה לי לענות. לא צפיתי את זה. אני רביניסט. ישראל היא מדינה חזקה מאוד. היא לא איזה קוסטה ריקה. ולכן רבין צדק בכך שניסה לבדוק אם יש לו פרטנר. אבל כל זה לא היה כנה. ישראל המשיכה לבנות התנחלויות וללחוץ על הפלסטינים. ערפאת מצידו – חתם על ההסכמים אבל הלך והטיף כל הזמן לשנאה ולימד את הנוער שלו לשנוא".
ש: ואכן, כתבת לאחרונה מאמר מפורסם, שבו השאלה המרכזית שלך היתה – מי אתה ערפאת? וניסית כביכול להיכנס לראשו של הנשיא קלינטון שעומד מול התופעה הזו. השאלה היא, אם אתה יודע מה קלינטון חושב? או שבעצם קלינטון עצמו יודע מה הוא חושב רק אחרי שהוא קורא את תום פרידמן?
פרידמן צוחק מעל הקפוצ'ינו הבלתי גמור שלו: "אההה! זה הסוד שלי. שאלו אותי הרבה על זה. אני חושב שהנשיא שאל את עצמו לאחרונה את השאלה הזאת. מי אתה ערפאת? אבל אין ברירה. עכשיו צריך לבנות את השלום על הגחלים הלוחשות. מה שאנשים מבחוץ לא מבינים זה את השנאה. הגחלים הלוחשות של השנאה. הנה השנאה. אבל זו המציאות שנתגלתה – זו קריעת המסכות. איך אני רואה את עצמי ואיך אני רואה את הזולת".
שמו של אחד הפרקים בספרו החדש של פרידמן הוא 'העולם הוא בן עשר'. הכוונה, שב-1989 החלה מעין ספירה חדשה עם התמוטטות הקומוניזם (הספר יצא ב-1999). תום אומר, שאנשים כל הזמן מקניטים אותו על כל תבערה שפורצת עכשיו בעולם, תוך הבנה מסולפת של הספר. "אתה רואה! קוסובו! בוסניה!" הוא מחקה את משמיציו, תוך שהוא משלח בי מעבר לשולחן מכות אגרוף מדודות, משתמש בכתף שלי בתור שק חבטות.
אבל כאן, במזרח התיכון, ובייחוד בארץ ישראל ההיסטורית העולם מגלה את עצמו שוב ושוב כיצור מזדקן, בן 5,000 שנה פלוס, שבו אלוהים על כינוייו השונים בשפות של האזור, מכתיב את הקצב וגם את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. אדוני הוא אל נקמות, ודין מוחמד בחרב. וזאת רק ההתחלה.
ישראל, הסכם אוסלו, יעקב פרנקל שמעון פרס ויצחק רבין מוזכרים לא אחת בספרו של פרידמן. את נתניהו משום מה הוא מזכיר במחלקת הבאקלאש. תגובת הנגד לגלובליזציה. "מה שאמרתי על נתניהו, לא התכוונתי אליו באופן אישי, אלא לבוחריו", אומר פרידמן. "התכוונתי לקואליציה שהרכיבה את הממשלה שלו ואת קהל הבוחרים שלו. מחצית מבוחריו אלה אנשים שחיים במאה ה-21; אבל המחצית האחרת הייתה מורכבת מאנשים שחיים במאה ה-15. זו הייתה קואליציה לא קוהרנטית. שלא התמזגה יחד. ביבי, אגב, שאל אותי לגבי מה שכתבתי בנושא זה. הוא קרא את הספר ושלח לי אי-מייל. הוא אמר לי, 'אני עשיתי למען הגלובליזציה של ישראל יותר מכל אחד אחר'. והוא צודק. יש בו היכולת להיות גשר בין המסורת לבין העתיד. אבל הוא לא הצליח ליצור אידיאולוגיה של שילוב אמיתי בין הדברים. הוא לא יצר מפגש בין הקטבים. אבל אני חושב בהחלט שאברום בורג או ביבי נתניהו הם הדור הבא. הם מגלמים בתוכם את היכולת לבנות גשר בין הקטבים."
ש: שמעתי את נתניהו עצמו מדבר על כך, שתהליכי גלובליזציה באיראן ובחברה הפלסטינית דווקא, משחקים לטובתנו. הוא דיבר על צלחות הלווין ועל מספר ההתחברויות לאינטרנט.
פרידמן: "אני מאמין גדול, שבמסגרת הגלובליזציה יודעים יותר ויותר איך כל אחד חי. כך קורה שכולנו דורשים אותו דבר – דמוקרטיזציה ופיצה. ואם אנחנו לא מקבלים את זה – אנחנו מתרגזים. 75 אחוז הצביעו בעד חתאמי. בעד דמוקרטיזציה באיראן. זה המסר".
ש: ואז אנשים מתעצבנים ואומרים לך – אבל תראה את אפריקה, את יוגוסלביה, קוסובו, המזרח התיכון.
"אני יודע שאנשים רואים בי כבר את 'מר גלובליזציה'. אז אומרים: היי! הם יורים! פרידמן טעה. כתבתי לא מזמן טור מיוחד כתשובה לכך. מעניין… מעניין… מה קרה בשבוע אחד בעולם, בשבוע שבו פרצו המהומות. 10.3 מליון אנשים – ערבים ויהודים – התחילו לריב על פיסת הארץ הזאת. אבל באותו זמן בסין, 1.3 מיליארד אנשים הצטרפו לארגון הסחר העולמי. מילושביץ נפל באותו שבוע. הנשיא נסע לווייטנאם. וירדן חתמה על הסכם סחר חופשי עם ארה"ב".
ש: אז השאלה, אם כל הפעילות והדינאמיקה החיצונית הזאת שמסובבת סביב לעין הסערה בארץ השסועה הזאת, משפיעה על הסערה עצמה.
"אין ספק שהתנועה בחוץ משפיעה על עין הסערה. אנשי עסקים ומשקיעים שואלים – האם אתם מגייסים מילואים? ואז הם שואלים, האם אתם מגייסים את אנשי ההיי טק שלי. ישב על ידי בטיסה מהונג קונג סוחר בדים. הוא בא מסין. שאלתי, מה אתה עושה בסין? אמר לי: אנחנו מביאים חומרי גלם מסין לישראל, כאן עושים את העיבוד, ומכאן שולחים לירדן, לאירביד, ושם עושים את עבודות התפירה. עכשיו המנהלים הישראלים לא יכולים להגיע לאירביד. אמרו להם שזה לא בטוח ומוטב שלא יגיעו. אז אני שואל את עצמי, הוא אומר לי: האם לסגור את המפעל באירביד?
"צריך להבין שאין פתרונות מידיים. זה לא שאם תכניס מקדונלד לאיזה מקום, אז יפסיקו להרוג שם. ההיסטוריה לא הולכת צ'יק צ'ק (פרידמן גולש הרבה פעמים לעברית). אבל אני לא יודע, אם אתה קורא את הדיווחים בזמן האחרון מבלגרד. עובדה שהם בחרו אירופה על פני מילושביץ. גם פה. המציאות חיה בסתירות. יורים, אבל הקזינו פועל".
ש: הקזינו ביריחו זה השלום?
"אלף אנשים עלולים לאבד שם את מקום העבודה שלהם. אני ניאו-מרקסיסט. המרקסיזם הוא עדיין אחד מכלי הניתוח הטובים ביותר של התהליכים ההיסטוריים. תדע לך שהמניפסט הקומוניסטי הוא התיאור הטוב ביותר של הגלובליזציה".
ש: איך זה מסתדר עם הגלובליזציה שהאידיאולוגיה שלה זה קפיטליזם של שוק חופשי?
"אני אומר: חפש את זרם הכסף. מאיפה הכסף בא ולאן הוא הולך. אני מאמין שזה חושף את המציאות ברמה הבסיסית שלה: אנשים רוצים לאכול, לגדל את הילדים, וללכת לדיסנילנד".
ש: אתה ניאו-מרקסיסט אמריקני.
"אתה יכול להגיד. אתן לך דוגמא: טיים מגזין עשה עכשיו פרויקט גדול על המצב. לקחו את כל הדמויות שמשקפות את המצב, כמו שנהוג. רק דמות אחת היתה חסרה: דמותו של איש העסקים. כאילו הכל הצגה והיא נעשית לכבודנו. אבל אף אחד לא חשב לתאר גם את התאורנים ומנהלי הבמה".
ש: ולדעתך, אנשי העסקים הם למעשה התאורנים של ההצגה, מספקים לה את הבמה ומנהלים אותה?
"תראה, בלי עסקים, בלי כלכלה, בלי משק אין חיים. בלי עץ הזית – אין לקסוס. הדבר שהבאתי לעיתונאות זה העובדה שדיברתי המון עם אנשי עץ הזית. הייתי בישראל הרבה שנים והייתי בביירות הרבה שנים. ואני גם מכיר היטב את עמק הסיליקון. עיתונאים בדרך כלל לא מודעים לעסקים וגם לא מבינים בעסקים. אז הם תמיד מתעלמים מקיומו של הממד החשוב הזה בכל התפתחות פוליטית."
ש: ישראל מבחינה זאת היא חברה קלאסית של שני הקטבים: מצד אחד – 40 אלף עובדים בעמק הסיליקון; מצד שני, אותם אנשים יעזבו הכל, יעלו על נעליים גבוהות, וייצאו למלחמה אם צריך.
"זו חברה שמתקיים בה מאבק פנימי עמוק מאוד. אבל ישראל לא לבד בעניין זה. הספר תורגם עד עכשיו ל-14 שפות. בפינלנד שהופכת לארץ מתפתחת מאוד, זה הלך מצוין. במצרים הספר מכר, אבל לא ידעו על מה אני מדבר".
ש: במבט לאחור, עם הניסיון שלך במשברים שראית במזרח התיכון, למה המשבר הנוכחי הכי דומה?
"בשבילי זה 48'. עם כל החומרה שבדבר. סכנת ההתלקחות הגדולה. והשאלה המרכזית היא, האם האזור כולו יסחף פנימה. ומצד שני – אמריקה. אמריקה קרועה בין התמיכה הרגשית שלה בישראל לבין האינטרסים האזוריים שלה".
ש: תוך כמה חודשים, ישנה אפשרות ששניים מהשחקנים הראשיים במשולש הישראלי-אמריקני-פלסטיני – קלינטון וברק – ייעלמו מהזירה. קלינטון בטוח, ברק אולי.
"איכשהו הסתדרנו בלעדיהם בעבר, אני מאמין שהעולם יסתדר בלעדיהם גם בעתיד. אני מחבב מאוד את שניהם. אבל יש כוחות היסטוריים שמשחקים כאן, וזה לא כל כך משנה."
ש: יש כאלה שאומרים, שאם נתניהו ייבחר זה יהיה אסון.
"אני לא מאמין שביבי יגרום לאסון. אין שום סיכוי לזה. אם תסתכל איך הוא פעל כשהיה בתפקיד – תראה שהוא הבין היטב את התנאים שבהם הוא פועל והוא ידע לפעול בתוכם ולפעול נכון. אני מודע למה שעובר עכשיו על השמאל בישראל וגם על הימין. זה קשור לתהליך של הסרת המסכות. השמאל שכח שהוא חי במזרח התיכון; והימין שכח שהוא חי בעולם. וביבי כן היה מודע לזה והבין זאת. אז אני לא מפחד".
ש: יכול להיות שאפשר להגדיר את מה שקורה עכשיו כמשא ומתן אלים על שטח? שערפאת לא היה מוכן לחתום על מסמך קץ הסיכסוך, אבל אם יכריז על מדינה ותיכפה עליו פשרה בכוח – הוא יוכל לבלוע את זה.
"יכול להיות שזה תאור נכון. יכול להיות שבצורה כזאת יושג איזה מודוס ויוונדי. תראה, ראיינתי עכשיו את מרואן ברגותי ברמאללה. מה הוא אמר לי? בהתחלה, היתה לנו אינתיפאדה ולא היתה לנו רשות פלסטית. אחר כך היתה לנו רשות פלסטית ולא היתה אינתיפאדה. עכשיו יש לנו שתיהן ביחד. זה גם סוג של תיאור".
ש: יש כאלה שאומרים שברגותי הוא מנהיג העתיד שלהם.
"יכול להיות. גם להם יש אשליות. וצעיפים וקרעים ומסיכות. והאשליה הגדולה ביותר שלהם, שמה שחיזבאללה השיג בלבנון – הם יכולים לעשות כאן. הם לא תופסים ששכם זה לא נבטיה. אני מתרשם שברק עד עכשיו מנסה להגיב נכון, באיפוק. הוא זוכר את העולם והוא מגיב בלי לפוצץ".
אתה חושב שמשהו בפוליטיקה הפנימית שלהם והצורה שבה העניינים מתנהלים אצלם, השתנה מאז שהקימו את הרשות הפלשתינית?
"אני הגעתי לביירות ב-79'. שם התחלתי את הקריירה שלי. חייתי עם אש"ף. הייתי שם כשערפאת היה ראש עירית בירות, אם מותר לקרוא לזה ככה. אני מכיר את השטיק שלהם. אבל להגיד לך את האמת, לא חשבתי הרבה על הפוליטיקה הפנימית שלהם. אני כן יכול להגיד בפירוש, שהם עדיין לא מוכנים ל'פריים-טיים'. זה לא סתם שאין להם מדינה".
כדי שאבין, חוזר פרידמן על אמירתו ושואל, איך הייתי מתרגם את זה לעברית. אמרתי לו והוא הבין מיד ונדלק וחזר על המשפט בעברית: "זה לא סתם שאין להם מדינה. למעשה, אומר לך מה הם שלושת חוקי הברזל של תם פרידמן, חכמה של 25 שנות ותק עיתונאי במזרח התיכון:
1. אף פעם אל תגמור דיווח בזה שהושגה הפסקת אש. היא תופר עוד לפני שהדיווח יירד לדפוס.
2. לפלסטים אין מדינה וזה לא סתם וזה לא מקרה.
3. הישראלים תמיד ינצחו והפלסטים תמיד ידאגו שהם לא יוכלו ליהנות מהניצחון".
ש: האם יש יסוד להאשמה, שתמיכה אוטומטית של חלק גדול של התקשורת ושל האו"ם בעצם רק גורמת לעידוד האלימות של הפלסטינים?
ש: יהודים יהודים, אבל אתה יודע שהיהודים מוטרפים עכשיו ופשוט לא תופסים מנין באה עליהם פתאום האלימות הזאת דווקא אחרי ההצעות של אהוד ברק. יכול להיות שכל זה הוא רק תוצאה של צרכי ההישרדות האישיים של ערפאת?
"יכול מאוד להיות. פשוט נחשפה האמת. מתי אני הכי כועס על אשתי? כשהיא אומרת את האמת: לא שטפת את הכלים. וזאת האמת על הפלסטינים. יש משהו בזעם שלהם שהוא כל כך לא במקום. זה זעם שניזון מכל כך הרבה דברים שאפילו לא קשורים בישראל; זה ניזון מכל מה שיש להם נגד ערפאת ונגד החיים שלהם והתסכולים הפנימיים שלהם ומה שאתה רוצה. הכל משמש בערבוביה".
המנהיגים של ה"שטעטל"
ש: ראית כבר כמה דורות של מנהיגים בישראל – המנהיגות ההיסטורית של אנשים כמו יצחק שמיר ויצחק רבין. איך אתה משווה אותם מול הדור החדש של נתניהו, ברק, בורג וכך הלאה?
"דור המנהיגים האהוב עלי היה של אשכול, פנחס ספיר, בורג הזקן. אלה האהובים עלי. הייתה להם הרבה חכמה. חכמת השטעטל אולי. הם ידעו איך לעבוד עם הגויים. ועם עצמנו. הם ידעו את המגבלות. רק עכשיו אנחנו לומדים להעריך את המנהיגים שלפני סי.אן.אן. היה לי גם הרבה כבוד לפרס ולרבין".
ש: מותר להמר שגם בעוד חמש שנים יהיה איזשהו מאבק ונוכל להמשיך את השיחה היכן שהפסקנו?
"אני מאמין שחמש שנים מעכשיו אני שוב אהיה פה. ואתה תהיה פה. והם (מצביע לכיוון מזרח) גם יהיו פה. כולם יהיו פה ועד אז יימצא מודוס ויוונדי בין מדינת ישראל לפלסטינים. הקלפים נזרקו מחדש. הכל אפשרי".
========================================================================
דרכו של אמנון לורד מן השמאל לציונות
את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן, שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לפני כעשר שנים, והתגלגל לידיי במקרה בימים אלה.
זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.
הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון על המרכסיזם אנגלית]
אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.
מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.
"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה
זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).
גדי טאוב צילום זאב גלילי
או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".
ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.
הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.
ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף
"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)
התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.
מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.
כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:
* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.
* מחזות של חנוך לוין;
* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");
* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");
* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";
* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.
* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).
* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )
מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.
פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)
הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.
כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.
המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).
רנה דקארט
ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).
המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).
מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"
אילן גור זאב צילום זאב גלילי
ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)
למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.
הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.
תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.
זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.
קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.
את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.
הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה
ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".
אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.
ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )
קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:
* השפה.
השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.
* דקונסטרוקציה.
זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.
* פרשנות.
אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.
* האחר.
הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.
• נרטיב ומטאנרטיב
הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.
• ההיסטוריה.
אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)
קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).
אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.
וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.
שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).
המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.
נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.
נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:
*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).
* מעמד האשה.
* השואה.
לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.
מישל פוקו ויקישיתוף
הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)
כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)
וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).
מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית
הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.
הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".
תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.
הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.
ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)
כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.
אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.
על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.
ללא מילים
אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,
השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.
אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.
אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.
גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.
גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997
טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997
ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999
צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)
קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.
שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.
קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.
רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.
שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.
שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.
התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.
זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.
אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.
אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.
לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.
באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.
ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.
בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.
רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.
אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.
הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.
הרבי מסאטמר, יואל טייטלבוים
עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.
הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.
הרכבת המיוחדת וקבלת הפנים שנערכה לרב בביקורו בארץ
בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.
כרטיס הרכבת המיוחד שהודפס לכבוד הביקור ב-1965
הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.
ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.
ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.
הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".
לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.
זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.
כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.
בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.
חיים באר (צילום: זאב גלילי)
הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".
הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.
יתפלל לביטול מדינת הציונים בלי שייפגעו יהודים. הסידור הסאטמרי
אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?
חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.
על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.
בן של לוחם בצנחנים שנתפס לאידאולוגיה הסאטמרית. ארז אלברנס.
בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.
בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"
אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.
באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.
למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?
רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".
השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.
אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.
כרוז החרמות של כל החסידויות החרדיות, כולל סאטמר, נגד הביקור בטהרן
הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"
הרב עמרם בלוי
בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.
מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.
באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.
בין הדברים שאמר שם:
" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"
משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.
נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא
http://www.youtube.com:
מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322
יש משהו בדברי הרבי מסאטמר
http://www.zeevgalili.com/?p=323