ארכיון הקטגוריה: שבכ

פרשת בן זיגייר ופרשיות ביטחוניות שהיו בעבר – מצא את ההבדלים

פרשת סוכן המוסד בן זיגייר שהתאבד בכלא ישראלי  דומה לפרשיות שהיו בעבר * החל ב"אדם השלישי" בפרשת מצרים ועד לואנונו וסודות הכור *  בכל הפרשיות הללו עומדת השאלה: מה חשוב יותר, זכות הציבור לדעת או זכות המדינה להתקיים * ומה דינם של חברי כנסת המנצלים את חסינותם כדי לפגוע בבטחון המדינה

בן זיגייר

בן זיגייר

 

החתום מעלה אינו מתיימר לדעת יותר ממה שפורסם והותר לפרסום באמצעי התקשורת. אך השכל הישר ומעט ידע בספרות מודיעין יכול להעלות כמה השערות. נניח לדוגמא שבן זיגייר מכר לאירנים ציוד אלקטרוני כפי שאכן פורסם. ונניח שבציוד שנמכר הוכנסו אביזרים שיוכלו לעקוב אחרי הצנטריפוגות האירניות או לשבש את פעילותן. ונניח שלמוסד נודע כי בן זיגייר נכשל – אולי פטפט, אולי נשבר באיזו חקירה, אולי פגע בבטחון המדינה בדרך אחרת כלשהי.

להמשיך לקרוא

ענת קם – לא דמוקרטיה, לא חופש הדיבור -בגצ-קרטיה ומדיה-קרטיה

האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן?

נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח.

ענת קם  צילום  "העין השביעית (cc-by-nc-sa

ענת קם צילום "העין השביעית (cc-by-nc-sa

היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס והגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

ענת, כך אומרת האמא היקירה שלה, היא בחורה עם מניעים מוסריים. חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית, שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית.

ונניח שהייתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליו היא חולמת.

ונניח שבדרך מן המחשב שלה למחשב של אותו עיתונאי היו נשמטים כמה מסמכים בדרך ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי. התוצאה הייתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

המאמר של אורי בלאו בהארץ

המאמר של אורי בלאו בהארץ

והעיקר: הצדק היה מנצח, שלטון החוק במדינת ישראל היה מנצח והתקשורת הישראלית ובראשה עיתון "הארץ" היו חוגגים.

מבחוח

מבחוח (אתר חמאס ויקיפדיה שימוש הוגן)

השאלה היא מי אחראי לביזיון הזה.

האם אנו מדינת חוק?

ברגע בו העתיקה ענת קם את המסמכים והעבירה אותם למחשב שלה, לדיסקים שצרבה ולביתה היא הפכה לעבריינית, בלי שום קשר למניע של המעשה ולתוצאותיו. היא עשתה בדיוק מה שעשה מרדכי ואנונו, שצילם ולקח עמו את סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל.

"על פי הגדרת החוק" – אומר עורך הדין יורם שפטל לערוץ 7 – "המעשה הוא ריגול חמור, ההגדרה בחוק של מונח ריגול אינה מתנה שמקבל חומר יהיה דווקא גורם זר במובן שהוא לא ישראלי. מבחינת הגדרת החוק זהו ריגול חמור באופן המובהק ביותר האפשרי שהעונש הצפוי עליו הוא עד מאסר עולם". הא הוסיף כי הפסיקה פרשה שכאשר המחוקק אינו קובע עונש מאסר עולם כעונש חובה אז העונש המרבי יכול להיות עד 20 שנות מאסר.

לכאורה ברגע שנתגלה המעשה צריך היה להעמיד הן את ענת קם והן את העיתונאי ולמצות עמם את מלוא חומר הדין.
זה לא קרה.
כי מדינת ישראל איננה מדינת חוק אלא מדינת בג"ץ.

משא ומתן עם עבריינים

במקום לעצור מייד את העיתונאי אלי בלאו לאחר שפרסם את הכתבה הראשונה, שמתוכה אפשר להבין כי הוא מחזיק בידיו חומר סודי ביותר, החלו לחקור את העניין בידיים מכוסות כפפות משי.

 סודי ביותר = המסמך שפורסם בעיתונו של אורי בלאו

חקרו חקרו והגיעו ל"מקור". ואפשרו לכתב הארץ אורי בלאו לברוח ללונדון ולהמשיך להחזיק בידיו את החומר הסודי.

במקרה של ואנונו ידעו מה לעשות. הביאו אותו לארץ והוא קיבל את עונשו. עובדה לא כל כך ידועה היא שואנונו לא חשף את כל החומר שבידיו, אלא השאיר אותו מוחבא אי שם. זו גם כנראה הסיבה לכך שגם לאחר שחרורו אינו יכול לעזוב את הארץ.

אך אלי בלאו מוסיף לבלות בבריטניה, מחזיק במספר לא ידוע של מסמכים –אולי אלפים. לא ברור באלו תנאים הוא מחזיק אותם ואיזה גורם עויין עלול להגיע אליהם ואולי כבר הגיע.

ומו"ל הארץ עמוס שוקן מגן על הכתב שלו בשם "חופש המידע" ו"הזכות לשמור על עילום המקור" ובכך הפך להיות שותף לפשע.

עם ואנונו לא נכנסו למשא ומתן אלא חטפו והביאוהו למשפט (ובגלל טעות בשיקול לא חיסלו אותו). עם אלי בלאו ועם עיתון הארץ, עבריינים מובהקים לפי החוק, נכנסו למשא ומתן ואף חתמו על הסכם.

מרדכי ואנונו ויקישיתוף

מרדכי ואנונו ויקישיתוף

ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2009 . נאמר בו כי בלאו מתחייב להפקיד בידי השב"כ באופן מיידי ובתוך שלושה ימים ממועד החתימה את המסמכים הסודיים הנמצאים ברשותו.

במסמכים שפורטו בהסכם נמצאים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, וסיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים.

כמו כן נכתב בהסכם כי במידה וימסור בלאו את המסמכים, הם לא יהוו בסיס לחקירה פלילית נגדו.

ההסכם נחתם בטרם נתגלתה ענת קם. לכן נאמר בו כי אם תתקיים חקירה לאיתור מקור ההדלפה, הוא לא ייחקר כחשוד ולא יתבקש לספק את מקורותיו.

ממתי חותמת מדינה הסכמים עם עבריינים מאזרחיה? ומה בין מרדכי ואנונו לבין ענת קם ואלי בלאו?

גם ואנונו טען כי פעל ממניעים אידיאולוגיים. (כך אמר לאחר שהועמד למשפט. אך בדיקת העובדות מלמדת כי המניע הראשוני שלו היה בצע כסף).

ענת קם פעלה, טוענת אמא שלה ממניעים מוסריים. אלי בלאו פעל ממניע עליון (דמוקרטיה, חופש המידע, גילוי עברות על החוק של מערכת הביטחון).

אבל ההבדל העיקרי בין ואנונו לבין אלי בלאו ומפעיליו לבין ואנונו הוא שהם חיה מוגנת – התקשורת הישראלית.

איך נולדה המפלצת הזו?

מה היה בעבר

לא תמיד זה היה כך. בעבר עמדו בראש העיתונים הגדולים עורכים ומו"לים שהיו בראש ובראשונה ציונים ובעלי תחושת שליחות ואחריות לאומית. בראש מעריב בתקופה המכרעת עמדו עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. בראש ידיעות המו"ל נוח מוזס והעורך בפועל דב יודקובסקי (וגם העורך בתואר הרצל רוזנבלום מחותמי מגילת העצמאות). בראש הארץ עמד גוסטב שוקן, האבא של עמוס, שגם הוא היה בראש ובראשונה ציוני .

היחסים בין עורכי העיתונים לבין מערכת הביטחון וראשי המדינה היוא אינטימיים מאד. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר שכאשר הוא ישן מותר להעיר אותו רק אם פורצת מלחמה או שעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מתקשר. זה היה בתקופה שמעריב היה "העיתון הנפוץ במדינה". מעמד דומה בעיני השלטון היה גם ליודקובסקי ולשוקן.

עזריאל קרליבך 1942  וולטר קלוגר

עזריאל קרליבך 1942 וולטר קלוגר

היחסים בין הכתבים לענייני ביטחון ופוליטיקה לבין השלטונות היו גם הם אינטימיים ואחראיים – זאב שיף בהארץ, איתן הבר ושייקה בן פורת בידיעות, אורי דן במעריב. כאלה היו גם עורכי וכתבי התקשורת האלקטרונית שהייתה כולה ממלכתית.

הכתבים ידעו הרבה יותר ממה שפרסמו. כולם היו מודעים לאחריות הלאומית המוטלת עליהם ולנצור את לשונם ואת עטם ממה שהם יודעים.

דוגמא לאחריות כזו אוכל להביא מארוע שהייתי עד לו. כשהתפוצצה פרשת ואנונו הודיע לנו כתב העיתון בלונדון, יוחנן להב, כי ה"סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

גוסטב שוקן גילה פעם אחריות כזו כשאחד מפרשניו ציטט במאמרו מקור עלום בנושא בטחוני כלשהו. אותו פרשן סרב לגלות את המקור גם לשוקן עצמו. שוקן עמד על כך שזהות המקור תימסר רק לו והאיש עמד בסרובו. בסופו של דבר נתברר שלא היה מקור כלשהו והפרשן בדה מקור שלא היה ולא נברא. שוקן לא היסס ופיטר אותו פרשן.

האינטימיות שבין מערכות העיתונים לבין הצמרת המדינית והביטחונית נבעה בין היתר מקיומה של ועדת העורכים של העיתונים היומיים.

ראשי המדינה ומערכת הביטחון קיימו ישיבות קבועות עם ועדת העורכים שבהם חשפו מידע שלעולם לא דלף החוצה. זה היה כך עד שגוסטב שוקן החליט לשבור את הכלים ולשחק כללי משחק משלו.

הפצצה שהטיל גוסטב שוקן

בתקופה שזה קרה הייתי חבר בוועדת העורכים כמרכז מערכת וכממלא מקומו של העורך דב יודקובסקי. בישיבות הללו השתתפו רק עורכי העיתונים היומיים, גדולים כקטנים, וכמה מסגניהם. אכן, ידענו אז יותר ממה שידע רוב הציבור ויותר ממה שמותר היה לפרסם.

גוסטב שוקן. הוא שבר את הכללים (צילום: אתר הכנסת)

גוסטב שוקן. הוא שבר את הכללים (צילום: אתר הכנסת ויקיפדיה שימוש הוגן)

ביום בהיר אחד הייתי עד לשבירת הכלים בידי גוסטב שוקן. בכל ישיבה היה מידע שנחשב כמידע רקע המותר לפרסום בלי ייחוס למקור ומידע שהנוכחים נתבקשו לשמור בסוד.

באותו יום התקיימה הפגישה עם יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון. כשהגיע לפרק בו ביקש לשמור את המידע שבפיו בסוד הודיע שוקן כי הוא מבקש לצאת מהישיבה כדי לא להיות מחויב שלא לפרסם את המידע שיתגלה בתוך החדר הסגור. הנימוק שלו היה: על ידי הימצאותו בחדר הוא מוותר על פרסום מידע שיכול היה להגיע אליו בדרך אחרת וממקור אחר.

באורח פלא החלו להופיע בהארץ ידיעות חסוית כאלה (אם הצנזורה התירה את פרסומם) מיד לאחר כל ישיבה. מי שרוצה יכול להאמין שהמידע הגיע לעיתון ממקור עצמאי.

באותה דרך נקט גם "העולם הזה" שעורכו, אורי אבנרי, לא היה חבר מעולם בוועדת העורכים.

מאז זרמו קילומטרים של גלילי נייר במכונות הרוטציה של העיתונים. העורכים התחלפו, המו"לים העבירו את העיתונים ליורשיהם או לרוכשיהם וקם דור חדש של כתבים ועורכים שהפכו את המדינה ל"מדיה=קרטיה.

איך הפכנו למדיה-קרטיה"

את ההגדרה הטובה ביותר למדיהקרטיה שמעתי מפי מומחה גדול בתקשורת ובטכניקות להפעלתה להשגת כל מטרה – האסטרטג מוטי מורל.

וכך אמר ליי בראיון שקיימתי עמו באוקטובר 2000 :

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

כלב השמירה נשך את הדמוקרטיה

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה"שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

עד כאן דברי מוטי מורל.
כל מילה אמת, אך לא כל האמת. כי אנחנו לא רק מדיה-קרטיה אלא גם בג"צ-קרטיה.

מה עשה בג"ץ לחברה הישראלית

הפרדת הרשויות שחזה מונטסקיה לא קיימת בבית המשפט העליון. כבר מזמן הפך להיות גם המחוקק, גם השופט וגם התליין.

בשורה של החלטות מקוממות, שניתנו בניגוד גמור להשקפותיו של רוב הציבור בישראל, הפך בג"ץ עצמו לאחת מאותן קבוצות עליהן מדבר מורל, הנאבקת להשלטת דעותיה.

ולבג"ץ כבר יש כוח יותר משתי הרשויות האחרות ופסיקותיו מזינות את התגברות כוחה של הרשות הרביעית – המדיה קרטיה.

וכמו המדיה קרטיה גם הוא לא נושא באחריות להחלטותיו – בין אם מדובר במיקומה של גדר ההפרדה או בצורך למגן ישובים בלי לתת תשובה תקציבית להחלטותיו.

בית המשפט העליון ויקישיתוף

בית המשפט העליון ויקישיתוף

ומכל החלטותיו המקוממות ביותר הן אלה המכתיבות למערכת הביטחון תנאים מגבילים שאינם מאפשרים להילחם בטרור. בג"ץ כפות לאמנות ולתפיסת עולם המתאימה למלחמות אביריות שבהן כל צד ויתר מתוך אצילות למחנה היריב על זכות הראשונים לפתוח באש.

מה פרוש לאסור על "נוהל שכן"? הפרוש הפשוט הוא שבמקום להעמיד בסכנה מאד מוגבלת אזרח ערבי, כדי להזהיר ולאתר מחבל חמוש המסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית, הוא קובע שעלינו לשלוח את בנינו ליהרג מול אש המחבלים.

ומה פרוש שמערכת הביטחון אינה יכולה לבצע חיסול ממוקד של
טרוריסטים? מה הוא מבקש שנביא פקודת מעצר , נצהיר בפני המחבל המתפוצץ על זכויותיו ואז נעצור אותו?

האם השופטים האלה נמצאים בירושלים או בז'נבה?

ומאחורי החסות של פסקי בג"ץ יכולה לקום מפלצת כזו של גילוי פשע איום ונורא. אלוף פיקוד הורה לחסל מרצחים בניגוד להחלטת בג"ץ.

נספח 1

פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושחיסולו של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. (על פי הוויקיפדיה העברית)

נספח 2

נוהל שכן

נוהל שכן, שאחר כך עודכן לנוהל אזהרה מוקדמת היא תרגולת בה צה"ל השתמש ללוחמה בטרור במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. הנוהל מיועד למצב בו ישנו חשד שמחבל מבוקש מתבצר בתוך בית.
במסגרת הנוהל, קרוב משפחה או שכן של המבוקש נדרש על ידי חיילי צה"ל לדפוק על הדלת ולבקש מהמחבל להסגיר את עצמו. הנחת צה"ל הייתה שהמחבל לא יירה בקרוביו. במאות הפעמים שבוצע הנוהל, נהרג אזרח פלסטיני אחד – בנידאל אבו מח'יסן, מאש המחבל. כנגד הנוהל נטען שהוא למעשה שימוש בלתי-חוקי באזרחים פלסטינים בתור מגן אנושי. לטענת צה"ל נוהל זה מנע אבידות רבות משני הצדדים.
ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ כנגד הנוהל. ב-6 באוקטובר 2005 פסק בג"ץ כי אסור להשתמש בנוהל זה ובאזרחים לצורכי פעולות צבאיות. בתגובה הורה הרמטכ"ל להפסיק את השימוש בנוהל. אף על פי כן מדווח ארגון עדאלה כי מדי פעם צה"ל מפר את החלטת בג"ץ ומשתמש בנוהל.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

======================================================================

ראה קישור למאמר של אורי בלאו ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1041551

ראה

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

ציפור הנפש של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

על רשלנות בבחירת עובדים ראה

איך הצליח שודד הברינקס

אם כבר, אז את ביבי "הישן"

TO THE ENGLISH SITEhttp://www.zeevgalili.com/english
טור זה פרסמתי ב-15 בדצמבר 2000 ב"מקור ראשון". הגעתי לטור במסגרת עבודת תחזוקה של האתר וכשהצצתי בו נדהמתי לגלות עד כמה הוא אקטואלי היום. אני מביא איפא את הטור כפי שפורסם אז, ללא שינוי, עידכון ועריכה. הדברים מדברים בעד עצמם.

שלום ביבי,

הרשה לי לקרוא לך ביבי, למרות שבדימוי "החדש" שלך היית מעדיף אולי שנקרא לך "מר נתניהו". האמן לי, ביבי, שהעם הזה רוצה את "ביבי" של בית"ר ירושליים ושל "היידה ביבי". לא את "מר נתניהו", המחפש לגיטימציה בשמאל.

בעת ששורות אלה נכתבות לא ברור עדיין אם התרגיל המסריח של כל הזמנים שיזם ברק, יצליח לחסום את דרכך חזרה להגה השלטון. אך גם אם יצליח, אין ספק שזה לא יחזיק מעמד והעם יקרא לך בעוד חצי שנה. לקראת שובך, עכשיו או מאוחר יותר, טוב תעשה אם תקח לתשומת לבך את הדברים הבאים.

זה לא סוד, ביבי, שלמחנה הלאומי, אשר הפיל אותך בקדנציה הקודמת שלך, יש בטן מלאה עליך. קיווינו שתעצור את תהליך אוסלו ותעלה את המדינה על דרך חדשה. אבל אתה המשכת בתהליך. נתת לערפאת את חברון, נתת לו את הסכם וואי.

אמנם עכשיו, לאחר שנה וחצי של ברק בשלטון, אנחנו יודעים להעריך יותר את השגיך. הצלחת להקטין את הציפיות של ערפאת. הצלחת לעצור מעט את סחף אוסלו. אך זה לא היה יותר מאשר מעשהו של אות ילד שבאגדות, אשר סתם באצבעו את החור שבסכר ומנע את השטפון.

אם תחזור עכשיו לשלטון אתה תקבל מדינה במצב הרבה יותר גרוע מזה שקיבלת לפני חמש שנים. אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמה שהפלסטינים כפו עלינו. אנו מצויים בעיצומו של תהליך שיביא להקמת מדינה פלסטינית, שתהיה שלב ראשון בתורת השלבים.

אולי אצטט לך קטע מספר שבשנים האחרונות לא היה לך כנראה פנאי לקרוא:

"אש"ף הוא סוס טרויאני פאן-ערבי – מתנה שהקיצוניות הערבית מנסה לשכנע את המערב לקבל זה למעלה מעשרים שנה, כדי שזה יאלץ את ישראל להכניס מתנה זו בשעריה. התועמלנים הערביים צובעים את מתנתם בצבעיה היפים של הלגיטימיות, בפתוס של סבל, בביטויי אהבה לרעיונות המקודשים של החירות, הצדק והשלום. אבל מתנה צבועה ומוסווית זו מטרתה אחת, להיכנס דרך חומת המגן של ישראל, לחנות על הגבעות על תל- אביב, ולבצע משם בהדרגה את תכנית ההשמדה שלה. כל שמץ של הסכמה מצד המערב ומצד ישראל – כתבות השער הנדיבות, קבלות הפנים החגיגיות, מעמד המשקיף, השגרירויות, כל שטח שהצליח אש"ף אי פעם להניח את ידו עליו – כולם משמשים כדי להתקרב צעד אחר צעד אל המטרה. אמנם קשה לרבים לדמות לעצמם את הקיצונים הערביים משמידים את ישראל בדרך שהחריבו היוונים את טרויה. אך אין הדבר קשה למי שמכיר את תנאי קיומה של ישראל: מדינת אש"ף שתושתל 15 קילומטרים מחופי תל-אביב תהווה סכנת מוות למדינה היהודית – ממש כפי שערפאת מבטיח". (בנימין נתניהו, מקום תחת השמש, מאבקו של עם ישראל לעצמאות, לביחון ולשלום, עמוד 240).

מאז נכתבו דברים אלה נשפך דם רב – בכבישי יהודה ושומרון, בחברון, בנצרים, בכפר דרום, בשכונת גילה, בחדרה. אם אתה שואל עצמך כיצד זה אתה מקבל בסקרים תמיכה חסרת תקדים התשובה היא שהעם כולו קיבל הוכחה מוחשית לגבי מה שצפוי לנו אם לא נעצור את הסחף.

לכן, ביבי, כל הפוזה הזו של "ביבי חדש" מיותרת לחלוטין. איננו מאמינים שהשתנית, ולמען האמת ביבי הישן לא הפריע לנו כל כך. לא הפריע לנו שאמרת כי "השמאל מזמן שכח מה זה להיות יהודי". ולא הפריע לנו שאמרת את האמת על התקשורת ("הם מפחדים"). ואפילו מה עשתה שרה בנעליה ומה ארע למתנות שקיבלתם מעניין אותנו כשלג דאשתקד. כל הסיפורים עליך היו מסע שיטתי של דה לגיטימציה של השמאל והתקשורת. המסע הזה התחדש כמה שניות לאחר שהצהרת כי אתה חוזר להתמודד על ראשות הממשלה.

לכן, לא מפריע לנו שתהיה "ביבי הישן". רצוי עוד יותר "ביבי הישן נושן" – זה שכתב את הספר לפני שהיה לראש-ממשלה. הרי אין להעלות על הדעת ששינית את דעותיך. "ביבי החדש" רוצה אולי יותר למצוא לשון משותפת עם השמאל. אם מדובר בשמאל הציוני, שאהבת ארץ ישראל פועמת בלבו, אינך זקוק לפנים חדשות. אם תרצה למצוא חן בעיני השמאל הרדיקאלי והדקדנטי, חבל על הזמן. אתה מסמל בעיניהם את כל מה שהם מתעבים – הציונות, היהדות, ארץ ישראל. לא יעזור לך.

שאלת השאלות היא אם אתה מספיק חזק כדי לעמוד מחדש בגל הרפש שיטילו עליך. אם אתה חזק מספיק כדי לומר לעם את האמת: שאנחנו נמצאים בתקופה קשה וגורלית. אם אתה חזק מספיק להנהיג את העם בדרך שאין בה אשליות של "שלום בימינו" ושל "מזרח תיכון חדש".
אם אין לך את הכוחות הללו תפרוש לעסקיך ותתרום מכשרונך בכתיבת ספרים ובהצגת עמדותינו בתקשורת העולמית.

===================================================================*        *        *

למה ברק לא נקרא
עד היום לחקירה

כמה ימים לאחר שמבקר המדינה, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, פרסם את הממצאים החמורים על התנהגות ברק ערב הבחירות הקודמות, כתב נחום ברנע פרשן "ידיעות אחרונות": "הנה ימים באים וחדרי החקירות במשטרה ילבשו חג כמו טקס ממלכתי בהר הרצל. זה לצד זה ייחקרו גדולי האומה".

הימים הללו טרם הגיעו. רק בשבוע שעבר, כמעט שנה לאחר פרסום הממצאים של מבקר המדינה זומן מזכיר הממשלה יצחק (בוז'י) הרצוג לחקירה במטה הארצי בירושלים. נראה שהחוקרים היו עסוקים עד כה בנושאים חשובים יותר. אולי לקחו לעצמם פסק זמן לאחר החקירה המתישה של שרה נתניהו בפרשת הציפור הסיני. אולי עסקו עדיין בחיפוש אחר המתנות האבודות במחסני המדינה. הרצוג, שמילא תפקיד מרכזי בפרשת העמותות (או בלשון מבקר המדינה "איש סודו ואמונו" של אהוד ברק) בחר לצפצף על החוקרים. הוא הודיע כי הוא "שומר על זכות השתיקה".

"בין הון לשלטון"

עם פתיחת מערכת הבחירות כדאי להזכיר לעצמנו, לציבור הבוחרים (ובמיוחד לאליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה) כמה מקביעותיו של מבקר המדינה על הדרך בה מימנה "ישראל אחת" של אהוד ברק את מערכת הבחירות שלה.

"חובה לקבוע קו אדום בין הון לבין שלטון"… שלא יהיו נבחרי ציבור תלויים בבעלי ממון – קבע מבקר המדינה. המימצאים שהביא בדו"ח שלו הוכיחו כי אין שום קו בין השלטון של אהוד ברק לבין ההון שמימן אותו.

להלן מבחר אקראי של מימצאי הדו"ח:

* החקירה העלתה כי במטרה לתרום למאמצים לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, מר אהוד ברק, ננקטה שיטה שלפיה הוזרמו כספים לעמותות, אשר היה בפעילותן לתרום במישרין בעקיפין לקמפיין הבחירות. "אנשי משרדי אומדים את פעילות העמותות בכ-5.2 מיליון ש"ח".

* לצד נתיבי המימון החוקיים התקיים גם נתיב מימון נוסף. תרומות בסכומים מהותיים של מאות אלפי שקלים ואף מיליוני שקלים גויסו בידי אנשים מרכזיים במטה "ברק לראשות הממשלה" – עו"ד יצחק הרצוג ומר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין "ישראל אחת"…

תרומת המיליונר בוטנר

* תרומות בסכומים גבוהים במיוחד מקורן בכספים שתרם המיליונר השוויצרי, אוקטב בוטנר. העברת כספי בוטנר נעשתה בידי עו"ד הרצוג, שהיה איש סודו ואמונו של בוטנר וניהל את חשבונותיו בישראל. לאחר שבוטנר הלך לעולמו נעשתה הזרמת הכספים מקרנות שיצר המנוח ברחבי העולם במקומות הנחשבים מקלטי מס.

* אחת הקרנות של בוטנר נשאה את השם "קמליה" (על שם בתו שנספתה בתאונה). קרן זו הוקמה למטרות צדקה, תוך מתן דגש מיוחד להקלת העוני והמצוקה ולקידום החינוך. לחשבונות הקרן נכנסו מיליוני דולרים שמקורם בכספי בוטנר. עו"ד הרצוג ניהל את חשבונות קרן "קמליה" בישראל כנאמן. במקביל שימש מקיץ 1998 יועץ מיוחד לברק וחבר בצוות הקרוב שלו.

* בין דצמבר 1998 למאי 1999 הועברו בהוראת הרצוג או במעורבותו סכומים מכספי בוטנר למטרות שונות הכרוכות בפעילות לקידום בחירתו של ברק. הרצוג טען בחקירתו כי פעל תחת הנחיות כלליות מטעם התורם, לפני מותו. את הדרך בה העביר הרצוג כספים מקרנות בוטנר כינה המבקר "פתלתלה".

* בין היתר שילם הרצוג מכספי קרן קמליה סכום כולל של 349 אלף ש"ח עבור ביצוע סקרים למען ישראל אחת.

* קרן קמליה שילמה על פי הוראת הרצוג אגרה עבור הקמת עמותה בשם "ישראל של כולנו – ישראל אחת שלנו" בכתובתו של עו"ד דורון כהן ברמת-גן.

* הוגה העמותה היה טל זילברשטיין מנהל הקמפיין של ברק וכמטרותיה נקבע שהיא תפעל לגישור פערים חברתיים ולהעלות החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי.

עבריין מס בבריטניה

* זהותו של בוטנר נשמרה בסוד ועו"ד הרצוג טען כי הדבר נעשה על פי רצונו של התורם. (חקירה עיתונאית העלתה כי בוטנר הוא עבריין מס נמלט מבריטניה ששלטונות המס שם ביקשו סיוע של שלטונות ישראל כדי לחקור את תנועות הכספים שלו. בית משפט בריטי קבע בשעתו כי בוטנר העלים משלטונות המס כ-230 מיליון לירות שטרלינג. ההעלמה נעשתה, לפי החשד, בדרך מתוחכמת שעשתה שימוש בין היתר בקרנות צדקה מדומות. חוקרים בריטיים פשטו על משרדיו של בוטנר והוא נמלט לשוויצריה. שנים רבות שהה במדינות רבות כשתלוי מעליו צו מעצר בריטי)

* ברק טען שלא שמע ולא ידע על העמותות שמימנו את בחירתו. אך מתברר כי להחלטתו של בוטנר לממן את מסע הבחירות של ברק קדם מפגש בין ברק לבין בוטנר במקום גלותו בשווייץ. גם טל זילברשטיין, יד ימינו של ברק, נפגש עם בוטנר במלון הילטון בתל-אביב זמן קצר לפני מותו.

====================================================================*         *           *

עמי איילון כמשל

ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, הוא גיבור ישראל. הוא נמנה עם הלוחמים שפשטו על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ ב-20 ביולי 1969. הפשיטה באה בתגובה על תקיפה מצרית שארעה שבוע קודם לכן ובה נהרגו שבעה חיילי שריון ישראלים. האי היה  מבצר שבו החזיקו המצרים מכ"ם לבקרת אש תותחי נ"מ והוא היה מוגן על ידי 80 חיילים מצריים מצויידים ב-14 מקלעים.

הכוח שתקף את האי היה מורכב מאנשי הקומנדו הימי ומסיירת מובחרת. התקיפה נעשתה בשני גלים. הגל הראשון היה מורכב מלוחמי הקומנדו הימי, שביצע את עיקר הלוחמה, שנעשתה בקרבות מגע קשים. בקרב הזה נהרגו שלושה מאנשי הקומנדו ושלושה מאנשי הסיירת. למצרים היו כארבעים הרוגים. ארבעה מאנשי השייטת זכו אז בצל"ש מפקד חיל הים ושניים בצל"ש הרמטכ"ל. עמי איילון הוא היחיד שזכה בעיטור הגבורה.

מאז עשה איילון קריירה צבאית מזהירה שהגיעה לשיאה בתפקידו כמפקד חיל הים. לאחר פרישתו נקרא לשקם את השב"כ וגם כאן הגיע להשגים נכבדים בסיכול פיגועים.

בימים אלה פרש איילון מתפקידו ונשא לראשונה נאום פומבי בנושאים הקיומיים שלנו. אפשר היה לצפות ממי שעמד בראש הארגון שתפקידו ללמוד את כוונות הערבים ומניעיהם שיספר לנו את האמת על הנעשה במה שעשוי לקום עלינו כמדינה פלסטינית. לספר על השחיתות של הצמרת, לספר על החינוך לשינאה שמקבלים ילדי הרשות, לספר על ההסתה האנטישמית בתקשורת שלהם, לספר על תכנית השלבים של ערפאת, לספר על הברחות נשק לשטחים וההתחמשות המתמדת של הפלסטינים, לספר על ההפרות הבלתי פוסקות של כל הסכם שנחתם עמם, לספר על הסכנות המאיימות עלינו מהסכם אוסלו.

במקום זאת שמענו ממנו נאום של "שלום עכשיו" ואין פלא ש"גוש שלום" ציטט את דבריו במודעותיו.

בין היתר אמר איילון:

* "האם האופציה של דמוקרטיה יהודית עם אפרטהייד קבילה? לדעתי לא".

* "הפשרה שאנחנו מציעים (לפלסטינים) אינה מכובדת".

* "מה שעובר פלסטיני ליד המחסומים הוא סיוט ארוך שכולל השפלה עד כדי יאוש".

* "הפלסטינים למדו שישראל מבינה רק כוח"

* "הפלסטינים בחרו במסלול אוסלו משום שהתבססו על ההנחה שרק במשא ומתן ולא באלימות יוכלו להשיג מדינה".

* "הם ציפו למדינה בת קיימא שיש בה אלמנט מסויים של צדק".

צר להגיד כי גיבור ישראל איננו גברא רבא בתחומים אחרים -לא בניתוח היסטורי, לא בהבנת המציאות ובעיקר לא בתפיסה ציונית.

איילון לא דייק כשאמר שרק בכוח השיגו הערבים את נכונותנו ללכת לקראתם. פרס-רבין ברוב איוולת חתמו על הסכם אוסלו כשערפאת כבר היה על הקרשים. בלעדי ההסכם הזה היה היום ערפאת הערת שוליים בלתי חשובה בהיסטוריה של המזרח התיכון.

שנית, יש לזכור, שאיילון נוזף בממשלה שגילתה נכונות לוותר לערבים יותר מכל ממשלה אחרת. למה התכוון איילון כשאמר כי לא הצענו להם מספיק? מה עוד צריך היה לתת להם בנוסף על הר הבית, מחצית ירושלים, בקעת הירדן וזכות השיבה למדינה הפלסטינית? האם היינו צריכים להציע גם את מערב ירושלים ואת עכו, יפו ורמלה?

מה התכוון כשדיבר על "אפרטהייד" ועל התנגדותו להפרדה חד צדדית? המשמעות היא קבלת התכנית הערבית להשתלטות הדרגתית על המדינה על ידי פריצת גבולותיה והצפתה במיליוני פליטים.

עמי איילון אינו תופעה יוצאת דופן. דור שלם למד את ידיו למלחמה אך לא למד למען מה להלחם. האם מערכת החינוך הקיבוצית בה עוצבה דמותו של איילון ודומיו לימדה אותו משהו על ירושלים? על חזון הדורות? על הכמיהה לציון? על מה ולמה מדינה יהודית?

====================================================================*      *     *

50 אלף סוסים
טרויאניים מירדן

בימים אלה ניתן היה לקבל מושג מה צפוי לאחר הקמת מדינה פלסטינית ומימוש "זכות השיבה" לשטחי אותה מדינה.

מסתבר כי לפחות 50 אלף אזרחים ירדנים שהגיעו לארץ כ"תיירים" שוהים בישראל בניגוד לחוק. הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, יגאל שחר, גילה כי בדיקת מספר האשרות שהוצאו לאזרחים ירדנים שנכנסו לארץ גדול בחמישים אלף ממספר הירדנים שחזרו לירדן. שחר העריך כי רבים מן הירדנים שוהים בארץ כבר שנים אחדות ומרביתם מתגוררים בישובים ערביים בצפון.

אותם "ירדנים" הם קרוב לוודאי פלסטינים. כמוהם כרבים מתושבי יהודה ושומרון שהסתננו בדרך לא דרך לישובים ערביים בישראל. המשך התהליך ברור: הם יקימו כאן משפחות ואז תהיה להם "זכות שיבה מטעמים הומניטאריים". יקימו כפרים לא חוקיים על אדמות מדינה ונציגיהם בכנסת יקימו כל זעקה על פגיעה בזכויות האדם. היום זה חמישים אלף (וזה כנראה קצה הקרחון) מחר חמש מאות אלף ואחר כך מיליונים.

====================================================================*         *        *


אילו "גוש שלום"
היה כאן ב-1948

היינו רואים כאן את הכרזות האלה:

* בן-גוריון, יגאל אלון, משה דיין פושעי מלחמה

* יופסק גרוש הערבים מלוד ומרמלה

* יפו חלק בלתי נפרד מן המדינה הפלסטינית

* אין זכות קיום לדגניות בלב אוכלוסיה ערבית

* טירת צבי היא התנחלות של דתיים פנטיים

* לסגת מיד ממשמר העמק

* צבא קאוקג'י הוא צבא השחרור

* ההתנחלויות בנגב בלתי חוקיות

* משכו ידיכם מן הגליל המערבי

* הפסיקו את ההפגזה הרצחנית על יפו

* אילת מעולם לא היתה חלק מארץ ישראל

אילו גוש שלום היה אז הוא לא היה קיים היום. כי גם מדינת ישראל לא היתה קיימת.

====================================================================*          *         *


אגרת תשובה לסופר
א.ב. יהושע ("בולי")

הגיעה לידי איגרת שיש בה תשובה על הצהרותיך האחרונות בדבר ההכרח לפנות מתנחלים וההכרה בצידקת הפלסטינים. האיגרת חוברה על-ידי אדם בעל השקפות ימניות קיצוניות, שקיבל כנראה את השראתו מן המתנחלים.

וכך הוא כותב:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

"כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שינאה לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט".

את העמדות הקיצוניות הללו מביע ברל כצנלסון. ממניחי היסוד לתנועת העבודה.( "כתבי ברל כצנלסון" הוצאת פועלי ארץ ישראל, פרק ח' עמ' 18).

ותודה למאיר בן-גור ולרעייתו, הסופרת נעמי פרנקל בן-גור, על שהביאו לידיעתי את המקור החשוב הזה.

*          *          *

עגנון על ברל

הרוצה לדעת מי היה ברל כצנלסון יוכל ללמוד מדברים שכתב עליו אדם קיצוני אחר, הסופר ש"י עגנון, מחותמי מגילת היסוד של תנועת ארץ ישראל השלמה.

וכך כותב עגנון :

"בין המעלות הרבות שנתברך בהן ברל כצנלסון… אהבת העם, כלומר אהבת ישראל… אהבת ישראל זו לא היתה תולדה של תפארת העבר, או משום הטובות המובטחות לנו לעתיד, אלא פשוטה ותמה היתה כאהבת איש את משפחתו, משום שמשפחתו היא. ישראל עם קרובו, מפשוטי בני אדם עד מרומי ארץ, רחוקים כקרובים, פסולים ככשרים, במסתרים בכתה נפשו מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם, אבל לא העתיר דברים על חוסן לאומי ולא ביקש תפארת רפרזנטטיבית . כאזרח בן חורין לא ביקש ראיות שזכאים אנו ליהנות מכל הזכיות שנהנים כל העמים , אפילו שוגגים אפילו מזידים…"

"הארכתי קצת בדבר זה, כדי להוציא מלבם של מבקשי שינוי ערכין, שסבורים שאם נשפר את מעשינו ונתקן את עצמנו וכו' נהיה כשרים וראויים וזכאים בעיני העולם ויימלאו משאלות לבנו, והם אין יודעים שאפילו אנו עושים מעשים טובים כצדיקי עולם ודומים למלאכי השרת אין אנו זכאים בעיני הגויים, מפני שהם שונאים אותנו".
(מתוך "על ברל כצנלסון" הוצאת שוקן תש"ד)

*         *         *


"מה רוצה רוצה החלוץ"

נקלעתי בימים אלה לבית סמינר הקיבוצים בתל-אביב – המשמש אכסניה לקורסים ולמוסדות לימוד רבים – ונתברר לי כי איני רשאי להיכנס לשרותים. מתכנני המבנה הזה הקימו אמנם שרותים, כמתחייב בחוק. אך בשלטים על כניסותיהם לא כתוב, כנהוג – "גברים" ו"נשים" אלא "חלוצים" ו"חלוצות".

איני יודע אם מי שקבע את השלטים הללו חמד לצון או שהוא פשוט אינו מעודכן במציאות חיינו. מכל מקום "חלוץ", על פי מילון רב מילים, הוא "כינוי למי שעלה לארץ לפני קום המדינה ממניעים ציוניים לאומיים על מנת להשתתף בבניינה ולהקים בה חברה חדשה בדרך ההתיישבות החקלאית"
כנאמר בזמר:
"מה רוצה רוצה החלוץ
רוצה החלוץ כשבא לקיבוץ"

לצערי איני מתאים להגדרה הזו של חלוץ. להערכתי אין איש מבאי בית סמינר הקיבוצים העונה על הקריטריון הזה.

מה יעשו איפוא סתם גברים ונשים?

כל הכבוד לטלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה ויקישיתוף

הופעתה של טלי פחימה בסוכת האבלים של הרוצח המתועב, שרצח שמונה מתלמידי מרכז הרב, משכה אליה כצפוי את מצלמות הטלוויזיה  שאיפשרו לה להשמיע את דברי ההבל הרגילים שלה.
הופעתה עוררה מחדש את השאלה אם הגברת הזאת צריכה להיבחן בתחום בריאות הנפש או בתחום הפלילי. לדעתי מגיע לה צל"ש על שהיא מסייעת לנו לבחון לא את בריאותה הנפשית, אלא את בריאות הנפש הציבורית שלנו.

מגן אנושי למחבל

צריך לחזור כמה שנים לאחור כדי לבחון כיצד הפכה מזכירה אלמונית לגיבורה של השמאל הישראלי. זה היה בראשית שנת 2004. עד אז היתה פחימה, ילידת קרית גת למשפחה חד הורית, פקידה במשרד עורכי דין. באחד הימים הכריזה כי היא מתכוונת לצאת לג'נין ולשמש מגן אנושי לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה",  מחבל שדם רב על ידיו. זוביידי  היה מעורב בשורה של פיגועים, שבהם נרצחו עשרה ישראלים, ונמצא זמן רב ברשימת המבוקשים של צה"ל.

להמשיך לקרוא

" יאללה קדימה" יאללה אבי דיכטר

אבידיכטר (צילום: אורן לביא ויקיפדיה עברית)

אבידיכטר (צילום: אורן לביא ויקיפדיה עברית)

היו זמנים שזהותם של ראשי שרות הבטחון הכללי (שב כ) היתה סוד כמוס. פרסום שמם או תמונתם נחשב לעבירה פלילית חמורה. וזה היה טוב וראוי, כי אנשי " מנגנון החושך" צריכים להישאר בחשכה.

בשלב מסויים (עם שחרורו של יעקב פרי) הוחלט לבטל את האיסור הזה והדבר לא עשה טוב לבטחון המדינה. מנהיג פלסטיני לא טיפש אמר פעם כי מאז שראשי השב" כ נחשפו לתקשורת הפסיקו הפלסטינים לפחד מן השב" כ. כי לא פעם נתברר כי מדובר באנשים לא חכמים במיוחד, לעתים תמהונים, חלקלקים, ושאינם דוברי אמת.

לאבי דיכטר כראש השב"כ יש הרבה זכויות. בתקופתו הגיע הארגון להישגים יוצאי דופן בהדברת הטרור. אבל מאז פרש דיכטר מהשב" כ ונחשף לזרקורי הפוליטיקה הוא מעורר הרבה סימני שאלה.

כשהחלו לדבר על חורבן גוש קטיף הוא הצהיר שהחורבן הזה ייתן רוח גבית לטרור. אך כשהרגיש לאן נושבת הרוח במסדרונות הפוליטיים מיהר לחזור בו. במסיבת העיתונאים בה הודיע על הצטרפותו ל" קדימה" (ב-28 בדצמבר 2005) שיבח דיכטר את " ההתנתקות" ואמר: "הנתונים מדברים בעד עצמם. הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית" .

דיכטר נבחר לתפקיד השר לבטחון פנים עוד בתקופת שרון, בהנחה שיביא להדברת הפשיעה המאורגנת והאלימות ברחובות וישקם את המשטרה. אך מאז נתמנה לתפקיד זה הפשיעה רק גאתה ודיכטר השמיע בעיקר הצהרות פוליטיות שנועדו להכשיר עצמו לתפקיד שר הבטחון, אליו הוא נושא את עיניו. בין היתר הצהיר הצהרה שאי אפשר לכנותה אלא אווילית. אחרי מלחמת לבנון השניה אמר כי צריך למצוא הסדר ברמת הגולן לפני סיום הפיתוח של היכולת הגרעינית באיראן.

לאחר הצטרפותו לקדימה הקים לעצמו דיכטר אתר אישי שנשא את השם השובב " יאללה קדימה" . באתר זה הצהיר ברוב צניעות כי הצטרף ל" קדימה", לפי בקשת שרון,"בקשה, שנעניתי לה ברצון רב – כדרכי, נכון לאתגרים שרובצים לפתחה של מדינתנו – ועתה בשדה המדיני-ממלכתי" .

על תכניותיו בתחום משרדו כתב: "אני מוצא לנכון לשוב ולהדגיש כי סוגיית הביטחון האישי של אזרחי ישראל מדירה שינה מעיני. אני רואה בשיפור המצב בתחום זה, שאני האמון עליו, כשליחות אישית ומשימה שאל להן להיכשל. נקודת המוצא שלי לטיפול באתגרים הרובצים לפתחנו היא בבחינת "אפס סובלנות כלפי האלימות"" .

את תוצאות " אפס הסובלנות" כלפי האלימות אנחנו רואים יום יום בכותרות בעיתונים. מאידך, מגלה דיכטר סובלנות רבה כלפי גילויי שחיתות במשטרה עצמה. הגילויים של מוטי גילת בידיעות אחרונות כי המפכ"ל הקודם, שלמה אהרונישקי, נמנע מלדווח על חופשותיו משך שנים – עניין של כמה מאות אלפי שקלים – לא ממש הזיזו לדיכטר עד כה.

מאז מונה לתפקידו שמענו מדיכטר בעיקר דיבורים. ההחלטה המעשית הראשונה שלו היתה להדיח את המפכ"ל קראדי ולמנות למפכ"ל המשטרה את גנות. הוא לא הבין כלל את הסערה הציבורית שבמינוי מפכ"ל שיש כתם על עברו והצהיר הצהרה מוזרה, אחת מרבות. עד כמה מנותק דיכטר מן הציבור ניתן ללמוד מתוצאות סקר שנערך בעקבות הצעדים שנקט בעקבות מסקנות ועדת זיילר. רק 28 אחוז מן הנשאלים השיבו כי צעדיו מוצדקים לחלוטין. 33 אחוז ראו בהם צעדים שגויים לגמרי והיתר אמרו כי הצעדים נכונים בחלקם וגינו את מינוי גנות.

הבעיה העיקרית עם דיכטר היא שכשהוא מדבר יש לך הרגשה שאין תוכו כברו. יצחק שמיר אמר פעם שבשביל עם ישראל צריכים לפעמים לשקר. מי שעוסק עם מנוולים מן הסוג שהשב"כ מטפל בהם צריך אולי לשקר כל הזמן. אך אולי קשה להיגמל מן ההרגל הזה. למשל אתם מאמינים שדיכטר מאמין במה שאמר בכנס המוטיבציה שיזם בשבוע שעבר אהוד אולמרט? דיכטר אמר את הדברים הבאים: "אהוד, את המנהיגות הזאת אי אפשר לקחת ממך. העם ימתין למסקנות ועדת וינוגרד וכולנו נמתין אתך עד קצה ההחלטה. יש לנו את מלוא הסבלנות."

מוסף התרבות של הארץ כמכשיר עינוי של השב"כ

פרקליטו של אחד החשודים בהתארגנות לפעולות טרור נגד ערבים (מחתרת בת עין)- עורך דין אריה עטרי – העלה טיעון מקורי בבית משפט השלום בירושלים. הפרקליט התלונן כי חוקרי השב"כ גורמים עינוי ללקוחו, יוסף בן ברוך, על-ידי כך שהם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

מטרת העינוי הזה, טען הפרקליט, היא למנוע שינה מעיניו של העציר. בכל פעם שהוא מנסה להירדם – אמר הפרקליט – ממהרים החוקרים לקרוא באוזניו בקולי קולות את מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

אם התלונה הזו של הפרקליט איננה בדיחה, דרושה כנראה רביזיה רצינית בשיטות החקירה של השב"כ. או לפחות לעדכן את השכלתם בכל הנוגע למוספי התרבות של העיתונות הישראלית.
כמנוי ותיק של "הארץ" אני יכול להעיד מניסיון אישי כי מוסף התרבות של העיתון היום הוא אולי עינוי למי שמנסה לקרוא בו. אך הוא בשום אופן איננו אמצעי למניעת שינה. ההפך הוא הנכון: זהו אחד האמצעים הטובים ביותר לתרדמה עמוקה.

היו זמנים שמוסף התרבות של העיתון היה תמרור בתרבות הישראלית. זה היה בתקופה שעורך המוסף היה יעקב הורוביץ. על דפי המוסף הזה ראו אור יצירותיהם של כמה מן המאורות הגדולים של הדור. (ולענייננו אפשר לראות את "לוח הארץ" כחלק מן המוסף התרבותי של העיתון). כמה איזכורים על קצה המזלג: מאמריו של ברוך קורצווייל ( כמו המאמר על הכנענים); מאמריו של גרשום שלום (כמו המאמר על "חכמת ישראל"); מאמריו של יעקב טלמון (כמו המאמר "המולדת בסכנה"); הרומן "שירה" של ש"י עגנון שהופיע בהמשכים משך שנים רבות; שירי אורי צבי גרינברג (ב"לוח הארץ") ועוד.

שי עגנון ויקישיתוף

 

 

המוסף שמר על רמתו, אם כי שינה את דרכו בכיוון כנעני, בתקופת העריכה של בנימין תמוז. המוסף הנוכחי, בעריכתו של בני ציפר, בצד היותו בעל מגמה פוסט ציונית, הוא משמים. יש בו אמנם פה ושם שרידים של מה שהיה פעם מוסף התרבות של "הארץ", אך צריך הרבה דימיון כדי לראות בו אמצעי למנוע שינה מעיניהם של נחקרי שב"כ.

 

 דפוס הארץ בשנות השלושים

דפוס הארץ בשנות השלושים

ראה עמירה הס כדוברת החמאס

ישראל בר, משה סנה שבתאי קלמנוביץ' ובוגדים אחרים

 

(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

 

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר כותרת על מעצרו

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

 

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

 

משה סנה

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

ואנונו אחרי שחרורו

מרדכי ואנונו אחרי שחרורו ויקישיתוף

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

גילויי ואנונו בעיתון "סאנדיי טיימס"

גילויי ואנונו בסאנדיי טיימס הלונדוני

 

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.