בימים אלה עולה לאקרנים סרט חדש של הבמאית והמפיקה נילי טל.  הסרט, "אנה אהובתי", עוסק בתופעה הקשה של אנורקסיה. נילי  נוגעת שוב באחד העצבים הרגישים של החברה הישראלית. וכדרכה – בהרבה חמלה, רגישות ואהבה. על הסרט אכתוב  בקרוב ובינתיים אני חוזר ומעלה כאן את הסיפור הנורא של הרצח ללא מניע של אסף שטיירמן  המתאר גם את דרך עבודתה של נילי, 

להמשיך לקרוא ←

מה בין רב שאישר כהונה תמורת 25 אלף דולר לרב שהכיר ביהדותו של כלב תמורת אותו סכום * איך הפכה האמא היהודיה המגינה על ילדיה ל"אמא פולניה" שמתביישים בה * איך הפכו רגשות האשם כלפי ה"יידישע מאמע" לתחום פסיכיאטרי * ולמה יש כל כך הרבה פסיכיאטרים ומופרעים יהודים  ואיך כל זה מתבטא בבדיחות

 – מאת ד"ר מיכאל ונילי שיריון –

הבדיחות הישראליות על "האמא הפולניה" הן למעשה העתקה של בדיחות יהודיות הרווחות בארצות הברית (ובגלויות אחרות) כבדיחות ״האם היהודיה".

הכנוי ״אמא פולניה״, שניתן לבדיחות אלה בארץ, אינו אלא כיסוי ותחפושת שסיבותיו ראויות למחקר בפני עצמו.

על מנת להבין בדיחות אלו, יש ללכת אל מקורן ואל סיבות היווצרותן אצל יהודים בגולה.

אמא יהודיה פרי מכחולו של יהודה פן 1903

מקורן של בדיחות אלו ודומות להן, טמון בהתפצלות ובמוטציה של ההומור היהודי, בעקבות ההשכלה החילון וההתבוללות. עד אז שימש ההומור היהודי מצד אחד לביקורת פנימית לגיטימית של הקהילה היהודית, ומאידך כביטוי לתסכול ולהרגשת חוסר האונים מול הרדיפות ושנאת היהודים.

הצהרת נפוליאון

ההתבוללות באה בעקבות "אביב העמים", , המהפכה הצרפתית והאמנסיפציה. העידן החדש בא לביטוי בהצהרות כגון זו של נפולאון בונאפרטה: ״ליהודים כצרפתים – הכל; ליהודים כעם – לא כלום״.

ההבטחה למתן זכויות ושוויון, דרשה מהיהודים להידמות ככל האפשר לגויים שבתוכם ישבו. כך החל התהליך הדומה לתסמונת הפסיכולוגית הנקראת ״הזדהות עם התוקפן״ (הידועה בימינו לעיתים גם כ״תסמונת שטוקהולם״). יהודים מתבוללים, החלו מאמצים לעצמם תכונות, התנהגויות ואפילו השקפות של הגויים, על מנת להידמות ככל האפשר לחברה שלתוכה השתוקקו להתקבל. וכך קרה שיהודים מתבוללים אימצו אף את הדעות הקדומות והשנאות האנטישמיות של אותם הגויים, ובמקרים רבים הפכו אף לאנטישמים בעצמם. (תופעה שקנתה לה אחיזה נרחבת גם בישראל היחס לחרדים ולמתנחלים – ז.ג.)

בין הומור יהודי ל"הומור יהודוני"

תהליך זה יצר פיצול בהומור היהודי, אשר הוליד את המוטציה הנקראת ״הומור יהודוני." (השימוש כאן במונח ״יהודוני״ הינו מכוון ומתייחס לאופי האנטישמי השלילי של הומור זה ותכונותיו).

ההומור היהודי לוחם באויבי היהודים ומגן על היהודים ועל היהדות. הוא גם מבקר, ולעיתים אף ביקורת קשה וחריפה ביותר, את היהודים, את מנהיגיהם, ואת דרך חייהם. אך לעולם אינו משפיל או מבזה – לא את היהדות ולא את היהודים.

לעומתו, הומור יהודוני לועג, משפיל ומבזה – אפילו בסגנונם ובלשונם של האנטישמים – את היהדות, את היהודים. את חייהם ומנהגיהם ולעיתים אף את מספר הבדיחות עצמו ואת בני משפחתו.

את ההבדל בין הומור יהודי לבין הומור יהודוני ניתן לראות, על קצה המזלג, בשתי הדוגמאות הבאות:

היהודי שרצה להיות כהן

יהודי בארה״ב בא אל הרב, ומבקש שהרב יעשה אותו לכהן. הרב אומר לו שזה בלתי אפשרי. אבל היהודי אינו מרפה ממנו, ואפילו מציע לתרום $25,000 לבית הכנסת. הרב עומד בסירובו, אבל שואל את היהודי: ״מדוע כל כך חשוב לך להיות כהן?׳׳ והיהודי מסביר לו: "תראה, רבי, הסבא שלי היה כהן וגם האבא שלי היה כהן. אז החלטתי שגם אני צריך להיות כהן…״

זהו הומור יהודי: הוא אינו משפיל את היהודים בבדיחה או את היהדות. הוא מתריס ומתריע נגד הבורות הממארת בקרב יהודים מתבוללים, שאינם יודעים שכהונה עוברה בירושה, מאב לבן.

הבדיחה השנייה דומה, אך שונה מאד:

יהודי בארה״ב בא אל הרב ואומר: ״רבי, יש לי כלב שאני אוהב אותו כמו בן. אני רוצה שתבטיח לי לקבור אותו על ידי בבית הקברות. הרב מסביר לו שאי אפשר לקבור כלב בבית קברות יהודי. היהודי מתעקש ואומר: ״רבי, אם תעשה את הדבר הזה בשבילי, אתרום $25,000 לבית הכנסת.״

והרב אומר: ״מדוע לא אמרת לי תיכף שהכלב יהודי ?"

זהו הומור יהודוני: יש לנו כאן סטראוטיפ אנטישמי של יהודים רודפי בצע. רב מוכן לעשות כל דבר גם בניגוד לאמונתו, תמורת כסף.

האם היהודייה – מנכס לעול

מקומה המרכזי של האם היהודייה במזרח אירופה היה בהישרדות המשפחה היהודית – הן מבחינה רוחנית חינוכית והן מבחינה פיזית. נושא זה עדיין ממתין לחוקרים, לסופרים ולמשוררים.

אולם ברגע שנפתחה הדרך להתבוללות ול"קידמה", הפך שימור המשפחה היהודית למעצור ועיכוב בעיני הדור הצעיר. האם היהודייה הפכה לאבן נגף. תופעה זו בלטה במיוחד עם ההגירה ההמונית של יהודי מזרה אירופה לארה״ב (בסוף המאה ה־19 ותהילת המאה ה-20). בפני היהודים נפתחו אפשרויות רבות שלא היו להם מעולם, האם היהודייה לא הייתה נחוצה עוד למלא את תפקידה המסורתי.

אך האם היהודייה לא הסתגלה בזמן למציאות החדשה. היא המשיכה במאמציה לשמור על המשפחה היהודית ועל ההישרדות הפיזית של ילדיה גם בסביבה החדשה, שהייתה זרה ולעיתים אף קשה.

אך בעוד שבסביבה המזרח אירופית היתה האמא היהודיה מקור לחום, אהבה והגנה, הנה בסביבה החדשה הפכה לעול, לגורם שמתביישים בו. במיוחד בעיני הדור הצעיר, שעשה כל מאמץ אפשרי להשיל מעצמו את זהותו הישנה וללבוש זהות חדשה. זאת על מנת להתקבל וליהנות ממה שהוא ראה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. על המקום המרכזי שתופס נושא זה בהוויה היהודית האמריקנית ניתן ללמוד מן המספר העצום של אתרים העוסקים בנושא. די להיכנס לגוגל ולחפש JEWISH MOTHER ולגלות זאת.

 רגשי אשם שהפכו לתסביך

הדור הזה, שנתאפיין בזניחת מורשת הוריו ובגידה בערכיהם, פיתח רגשי אשמה על נטישת האם, ה״יידישע מאמע״.

על מנת להסיר מעצמו את רגשי האשמה האלה, השליך דור זה את האשמה על האמא היהודייה עצמה, תוך הקצנה ועיוות של תכונותיה ופעולותיה.

וכך הפך מושג ה״אמא היהודייה״ למושג של בוז, של זלזול ושל עיוות. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהיום המושג ״האם היהודיה" הוא מושג דיאגנוסטי בתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ולא מקרה הוא שחלק גדול מאנשי בריאות הנפש – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים – הם יהודים).

יש כמובן עוד הרבה מה לומר על מה שמאחורי הבדיחות על האם היהודיה, ובולט בחומר מאמרך על האמא הפולניה. אך עדיין קיים מחסור רב בידע – הן בתחום ההומור היהודי והן בתחום התהליכים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שבשורשיהן.

"המאהבת שלנו יפה יותר"

חסר כזה בלט במיוחד בבדיחה על הפולניה היושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש: ״הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום.״ עונה לו האשה: ״שלנו יותר יפה".

הניתוח ש״בדיחה זו מבטאת את החשיבות שמייחסת הפולניה למראית העין״ שטחי ושגוי. הבדיחה הזו חודרת הרבה יותר עמוק, ומתייחסת למושג יותר חשוב וחיוני בקרב היהודים בגולה, המקום בו נוצרה הבדיחה. זהו המושג ״שלנו״ כמבדיל את היהודים מסביבתם הלא יהודית ומתרבות הרוב הפולשנית. הבדיחה על ״המאהבת שלנו״ היא ניסיון ללעוג למושג ״שלנו״ הזה, ללעוג ליהודים שהבדלה כזו חשובה להם (בין אם מבחינה אמונית ובין אם מבחינה תרבותית), ולנסות להפוך את המושג ״שלנו״ למושג ריק, זול וחסר משמעות.

כשבאים לנתח בדיחות בכלל, ובדיחות יהודיות ויהודוניות בפרט, חשוב מאד לבדוק את הרקע והקונטקסט שבם נוצרה הבדיחה במקור ולהיזהר שלא להוציא אותה מהקשרה.

כתבנו כמעט רק בראשי פרקים ובתקוה ש״די לחכימא ברמיזא״.

=====================================================================
מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל שריון וד"ר נילי שריון בשנת 2003 בתגובה למאמרי
"יחסי חמות כלה בבדיחות על אמא פולניה"
http://www.zeevgalili.com/?p=393

תגובה זו אבדה בשעתה ונמצאה בימים אלה. בשל איכות התגובה והעובדה שלא איבדה מאקטואליותה החלטתי לפרסמה כמאמר נפרד, למרות השנים שחלפו מאז נכתבו הדברים.

ז.ג.

קישורים לסרטונים על אמא יהודיה:

איך בני הרס את חיי

http://www.youtube.com/watch?v=FRbL46mWx9w

טוויטל'ה – אמא, החברה הטובה ביותר בטוויטר

http://www.youtube.com/watch?v=uhilbbeUc0g

האם הפסיכולוגיה והקבלה  מאשרות, מנקודות מוצא שונות,  תיזה  אודות טבע האדם * שהנפש נתונה באיום מתמיד של פירוד והתפוררות * האם זו הסיבה שבגללה אנשים בודים מליבם תיאוריות אופטימיות * שקבוצות בנוסח "העידן החדש" תולות את אמונתן בקבלה ללא כל יסוד?  * ומה ניתן ללמוד מסיפור החלומות של עגנון
 

           -מאת ד"ר מיכה אנקורי –

רבים מתקשים לענות על השאלה מהי קבלה ובמה היא עוסקת, אולם בשני דברים היא בודאי עוסקת: באלוהים ובאדם.

מקובל לומר על המקובלים שעניינם הוא בגילוי הסודות האלוהיים, והנה, אחד הדברים הבולטים והמרשימים שבכתבי המקובלים הוא שהסודות האלוהיים מתגלים בסמלים אנושיים. האלוהות מתגלה בדמות "אדם קדמון לכל קדומים", תורת הקבלה היא "תורת הפרצופים", ומערכת הסמלים הקבלית היא "קומת אדם".

 

להמשיך לקרוא ←

 

ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

 

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.

 

מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
– במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
– פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
– ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
– בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

– אז איך נפצעת ?
– מריקושט.
– ריקושט? מה זאת אומרת?
– ריקושט מהקיר.
– קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
– כנראה
– ———
– אז למה בקיר?
– אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
– מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
– אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
– מי זה היה?
– מישהו מהכפר.
– מי. אתה לא זוכר?
– איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
– אבל הוא היה גבר או אשה?
– אני לא זוכר?
– אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
– זו היתה כנראה אשה
– זקנה או צעירה?
– איך אני יכול לדעת?
– אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
– לא.
– אתה זוכר מה היא לבשה?
– נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
– ——–
– עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

 

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

 

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

 

 

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

 

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

 

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן

יוני 2014. בתכנית טלוויזיה נשאלה מנהיגת מרץ זהבה גלאון אם היא מאמינה עדיין בתהליך השלום. כמובן אמרה. למי בדיוק תחזירי את רמת הגולן נשאלה? והשיבה: אכן יש בעיה. הנה מבט לאחור שנותן פרספקטיבה לערך שיש להוזי הזיות השלום. המאמר שלמטה נכתב ב-אוגוסט 2009.

אם יש את נפשך לדעת מה ערך לתחזיות שאנו שומעים היום ראה מה קרה לאותה תחזית.

 

בשנת 2004 פנה האלוף במילואים, עמוס גלעד, בתביעה למשרד הביטחון להכיר בו כנכה צה"ל. גלעד שימש אז, כמו היום, בתפקיד ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. הוא נימק את תביעתו בכך שבעקבות לחצים קשים שבהם היה נתון במהלך שירותו הצבאי הארוך, הוא סובל מפגיעה בריאותית שהלכה והחמירה לאורך השנים.

 

פגיעה נפשית

תביעתו להכרה בנכותו לא היתה בשל פגיעה פיסית אלא פגיעה נפשית. גלעד התייחס בתביעתו לתקופה שבה שירת במלחמת לבנון הראשונה,  כנציג אמ"ן בפיקוד הצפון בשנים 1982 עד 1983.

גלעד, שהיה אז בדרגת סרן,  טען  שהוא התריע אז בפני אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי כי כניסת הפלנגות הנוצריות לתוך מחנות הפליטים הפלסטינים תסתיים בטבח. דרורי התעלם לדבריו מ"צעקותיו", גלעד טען בתביעתו  שחש תיסכול עצום אחרי ששמע על הטבח הנורא שאכן התרחש במחנות.

"תמונה הזויה"

על התאור הזה בתביעה עירער האלוף דרורי,
במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" שהכחיש בתוקף את טענות גלעד.

"התמונה שמצייר גלעד, לפיה אלוף הפיקוד נכנס לו כך 'באחד הלילות' לחפ"ק ומודיע 'באקראי' לסרן גלעד על הכנסת הפלנגות וגלעד 'מתרה' באלוף הפיקוד בצעקות רמות ואף בצרחות היא הזויה, בלתי מתקבלת על הדעת ומעוררת גיחוך", כתב דרורי.

עוד כתב דרורי במאמרו: "עד אשר קראתי את הדברים שאמר אלוף גלעד באחרונה לא ידעתי בכלל שסרן גלעד שימש כקצין קישור של אמ"ן מחקר במודיעין של פיקוד הצפון… מבדיקה שעשיתי, גלעד שמע על כניסת הפלנגות למחנות בנסיבות אחרות מאלה שהוא מתאר ולא בנוכחותי…"

סובל גם היום

בסופו של דבר נתקבלה תביעתו של גלעד במידה כזו או אחרת. זאת, משום שחזר וטען כי  יש קשר ברור בין תנאי השירות שלו לפגיעה, שאף הוחמרה במהלך שירותו.

 

 

גלעד טען כי גם היום, במסגרת תפקידו כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, הוא חשוף ללחצים רבים, והדבר מקשה עליו לסגל הרגלי תזונה בריאה כפי שהורו לו רופאיו.

אין עינינו צרה בזכויות הנכה שבהן זכה גלעד. וכפי שכתב  עליו יוסי שריד, גלעד ראוי לציון לשבח בכך שהלך כחלוץ לפני המחנה. אולי בעקבות הצלחת תביעתו יזכו עוד חיילים ואזרחים בקיצבת נכות מכובדת, על בסיס הטענה  שהחיים בארץ מתוחים ונגרמו להם בשל כך נזקים קשים.

מי החליט למנות אותו

אילו זכה גלעד בנכות על אובדן יד או רגל, מן הדין היה לשקמו לא רק בפיצוי, אלא גם בעיסוק שייתן לו תחושה של תרומה לקהילה.

אך כיצד זה ממנים אדם שתבע וזכה בהכרה על נכותו בתחום הנפשי תפקיד כה רגיש כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. במסגרת תפקיד זה ניהל גלעד את המגעים הרגישים עם מצריים סביב ה"תהדייה" זרועת הקסאמים  וסביב גלעד שליט. פעמים אינספור נסע למצרים לשיחות ולמשא ומתן בשליחותו של אולמרט. פעמים רבות נסע לבד, ללא מלווים שיהיו עדי ראיה ושמיעה, ואולי גם בלי פרוטוקול מוסמך של השיחות.

אלוף התחזיות

אלוף גלעד, לא הצטיין בעבר בתחזיות מוצלחות (ערב מלחמת המפרץ הראשונה אמר ש"העולם יעמוד נדהם כשיתגלה מה היה לסדאם"). ובימים אלה מצא לנכון להצהיר כי יש למהר ולחתום הסכם שלום עם סוריה.

ןכך אמר:
"אנו עלולים תוך שנתיים לעמוד במצב של התמודדות מול ישות מזרחית עוינת מאיראן הגרעינית, דרך סוריה ועד לחיזבאללה ולחמאס. אני מבקש להתריע שאם נגיע לעימות עם סוריה, עלול ליפול משטרו של אסאד ואז נקבל משטר שיצטרף למשטרים הרדיקליים באזור ויציב אותנו במצב הרבה יותר קשה מהיום".

חזון השלום הסורי

עוד אמר גלע כי  הפתרון הטוב ביותר לבעיה הסורית הוא לחתום על הסכם שלום עמה. "יש סיכוי להתקדם לשלום. ותוך כדי תהליך להציב את הבעיות שלנו על השולחן כמו התביעה לניתוק הקשר הצבאי עם איראן שאתה לא יהיה שלום. כך גם נוכל לעצור את אספקת הנשק לחיזבאללה ולהוציא את מפקדות הטרור מדמשק".

תחזית או משאלת לב

האמירה הזו כל כך אווילית, שאין צורך להכביר עליה מילים. לפיכך אתלה באילנות גבוהים ואביא כאן את תגובתו של  אלוף גיורא איילנד, שנאמרו בכנס הרצליה.

הרעיונות לגבי התועלת שתצמח לישראל מהסכם עם סוריה, אמר אלוף איילנד, הן משאלת לב. כי:

•    סוריה לא תנתק את הברית האסטרטגית עם איראן והיא אומרת זאת במפורש.
•    לסוריה אין כל השפעה על תכנית הגרעין האיראנית.
•    סוריה לא תוכל להחליש את חיזבאללה כי הוא מקבל את כל הסיוע מאיראן.
•    הסורים  ימשיכו להעלים עין מהזרמת נשק איראני לחיזבאללה גם אם יעבור בשיטחם.
•    גם אם הסורים יגרשו את מפקדות החמאס מדמשק  הדבר לא יחליש את חמאס שיפעל ממקומות אחרים.
•    אי אפשר להגן על ישראל בלי רמת הגולן. גם אם יהיה הסכם על פרוז, הסורים לא ישמרו אותו.

תגובתו של גלעד

תגובת עמוס גלעד לדבריו של איילנד היתה אווילית לא פחות מן התיזה שלו. הוא אמר כי אם חאלד משעל יגורש מדמשק ויישב בחארטום "אני רוצה לראות את משעל יושב בחארטום ב-50 מעלות חום עם זבובים מסביבו ומנהל משם את הטרור".

יש לקוות כי הממשלה החדשה שתקום תוותר על שרותיו של עמוס גלעד. שייהנה מן הפנסיה המוגדלת שלו  וייתן לאחרים למלא את התפקיד שלו.

האם הזבובים בסודן ימנעו מן החמאס לפעול? עמוס גלעד חושב שכן. רב המרצחים מנהיג החמאס חאלד משעל. (צילום: ויקישיתוף)

מי רשאי לחזות

אך החזאות של אנשי ביטחון המתבדות חדשות לבקרים, מעוררת את השאלה למי ניתנה היכולת לנבא תהליכים.

אביא כאן סיפור שכבר פרסמתי פעם וחשוב לשוב ולשננו. שמעתי אותו מפי ידידי האלוף במילואים יוסף גבע.

"כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963" , סיפר גבע , "הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.
"בין היתר דיבר מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן.  הוא נשא נאום מבריק  שבו ניתח את  המצב הלאומי. בין היתר צפה ששנתיים אין סכנה למלחמה. בדיעבד אפשר לומר כי  תחזיותיו היו מדוייקות.

" בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.

"תפקידך להביא עובדות"

"בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד. אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האוייב, או מי שאתה חושב שהוא האוייב.  אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האוייב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים.  מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח.  אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות.  הוא צריך לשקול יחד עם אנשים".

"בן גוריון", סיפר גבע, "החזיק תמיד אנשים שאינם חושבים באורח דומה. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו.  כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר כל המומחים יודעים "להתנבא" על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד.  אין  מומחים לעתיד. לכן,  אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות".

ראה כשלונות אמ"ן בהערכת הסכנות למדינה

ראה השלום של פארוק אשרעא

 

לפני עשר שנים הביס נתניהו את פרס בכוח הסיסמא "פרס יחלק את ירושלים" * 67 אחוזים התנגדו לחלוקת העיר * היום מתחרים פוליטיקאים – מי יוותר על יותר ירושלים ונראה כאילו לאיש לא איכפת * לפסיכולוגיה יש הסבר לתופעה הזו של אובדן אמונה באפשרות לשנות משהו

שלושה חודשים לאחר רצח רבין החליט יורשו, שמעון פרס, להקדים את הבחירות ואלה נקבעו ל-29 במאי 1996.
הסקרים צפו ניצחון אדיר לפרס. כל האצבעות של השמאל הופנו נגד נתניהו, כאחד האשמים בהסתה לרצח. נתניהו היה מנודה בעם, ואפילו במפלגתו.

בסקרים הוביל פרס על ביבי ביתרון של 30 אחוזים בכל הפרמטרים האישיים והאישיותיים: יותר ניסיון, יותר הערכה, יותר אמינות.

ואז שלף האסטרטג מוטי מורל סיסמא שחוללה מהפך בדעת הקהל: "פרס יחלק את ירושלים". בבת אחת השתנו פני המערכה. לא דיברו עוד על רצח רבין, אלא אם ירושלים תחולק או לא. הסקרים העלו כי כל הפרמטרים, בהשוואה בין נתניהו לפרס, לא השתנו. אבל על השאלה: האם פרס יוותר על ירושלים, 67 אחוזים אמרו כן. על אותה שאלה לגבי נתניהו השיבו בחיוב 4 אחוזים.

עם ישראל לא רצה בחלוקת ירושלים ונתן את השלטון לביבי.

כשעוקבים אחר אמצעי התקשורת בימים אלה ושומעים פוליטיקאים המתחרים ביניהם מי יוותר על יותר ירושלים נדמה שמדובר בעם אחר. אדישות מוחלטת. פרט לקומץ משוגעים לדבר, כמו צפריר רונן, הנלחמים מלחמת מאסף הנראית אבודה.

מה קרה לעם הזה

שאלה זו הצגתי לפסיכולוג, המסייע לי מדי פעם בהבנת תופעות חברתיות. הוא לא הופתע מן השאלה והייתה באמתחתו תשובה: עם ישראל מגלה תסמונת של "חוסר אונים נלמד".
תיסמונת זו, הירצה באוזני חברי הפסיכולוג, הוא מצב שבו בני אדם למדו להאמין כי המצב אליו נקלעו הוא חסר תקווה. כי אין להם שום שליטה על מצבם וכל מה שיעשו הוא חסר תועלת. הדגש הוא על למדו. כלומר הם צברו ניסיון, שהביא אותם להאמין בחוסר התוחלת של כל מאמץ לשנות.

פאסיביות ואדישות

התוצאה של מצב זה היא שבני אדם יישארו פאסיביים ואף אדישים מול המציאות, גם כשזו מאיימת על בטחונם ועל חייהם. הם נשארים במצב זה גם אם אובייקטיבית קיימת אפשרות של פעולה לשינוי המצב.
זו לא רק תופעה חברתית אלא קיימת גם בחיי הפרט.
"חוסר אונים נלמד" מתפתח לעתים בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים של האדם בחייו. או כתוצאה מחיים בתנאים קשים באורח קיצוני: מלחמה, כלא, נכות, רעב ומחסור קיצוני.

תופעת ה"מוזלמן"

הדוגמה הקיצונית ביותר למצב של חוסר אונים נלמד הוא ה"מוזלמן" במחנות ההשמדה. אסירי המחנות נתנו כינוי זה לאלו מחבריהם שנמצאו על סף המוות. מבחינה חיצונית התבטאה הופעת המוזלמנים ברזון קיצוני, כמעט ללא בשר, ורק עור מתוח על עצמות. מבט בוהה, חוסר הבעה וחוסר תגובה. המאפיין המכריע של המוזלמן היה אי רצון מוחלט לעשות מאמץ כלשהו לדאוג לעצמו.

תופעות דומות לתופעת המוזלמן מבחינה נפשית ניתן למצוא גם בתנאים פחות קיצוניים ממחנה השמדה: בתי יתומים, מוסדות לבריאות הנפש, חולים באישפוז ממושך ללא תוצאות חיוביות ואפילו בבתי ספר.

לא הסתמכתי על דברי חברי המלומד והלכתי לקרוא מקורות שהפנה אותי אליהם. אחד החוקרים החלוצים של הנושא הוא מרטין זליגמן (יהודי כמובן) מן האוניברסיטה של פנסילבניה שהחל במחקר זה ב-1967 כשהוא מתמקד בשאלת הדיכאון.

הכלבים והתאוריה

לא ייאמן אבל גילוי התופעה החל בניסוי בכלבים שהתנהגו אחרת מן התאוריה הביהביוריסטית. מפורסמת התאוריה של הרפלקס המותנה של פאבלוב. משמיעים צילצול ואחריו נותנים לכלב אוכל. לאחר שהכלב התרגל לקשר את המזון לצילצול משמיעים צילצול וקיבתו של הכלב מפרישה מיצים גם אם אין אוכל בסביבה.

בניסויים שערך זליגמן נבדקה תגובת הכלבים לשוק חשמלי הבא בעקבות צליל מסוים. הכלבים נהגו אכן בהתאם לצפוי. לאחר שלמדו כי הצלצול קשור בשוק חשמלי נמלטו בהישמע הצליל גם כשלא הופעל עליהם שוק חשמלי.

בשלב הבא של הניסוי השמיעו צליל ונתנו לכלב שוק חשמלי אך לא אפשרו לו להימלט. לאחר סידרה של ניסויים כאלה הכלב התייאש וכבר לא ניסה להימלט לא בעת שוק חשמלי ולא בשעה שהשמיעו לו את הצילצול המבשר את בוא השוק.

כלומר הכלבים הגיעו למצב של "חוסר אונים נלמד". הגיעו למסקנה כי אין מה לעשות. כמו היהודים בישראל שהגיעו למסקנה שאין כל אפשרות לשנות את המצב.

נערכו הרבה ניסויים כאלה, גם בכלבים וגם בבני אדם, בלי לגרום להם נזק, כמובן. התוצאות חזרו על עצמן. אך היו גם תוצאות אופטימיות לניסויים. גם כלבים וגם בני אדם לא כולם נכנסים למצב של "חוסר אונים נלמד". כשליש מצליחים להתגבר למרות התסכול ולמצוא איכשהו דרך לשרוד.

אולי זה מבשר גם איזו תקווה לישראל?

"העם עייף"

פניתי לאסטרטג מוטי מורל , הבקיא היטב בהלכי הרוח של דעת הקהל, וביקשתי את ההסבר שלו לשאלה מה קרה לעם הזה.
תשובתו, שניתנה אינטואיטיבית, בלי שסיפרתי לו על המחקר, מביאה לאותן מסקנות. ואלה דבריו:

"העם עייף. הבעיה שלנו היא שאין לנו מטרה, כעם וכמדינה. מנהיג צריך להציב מטרה בפני העם להוביל אליה ולשמש דוגמא. העם כבר לא מאמין למנהיגיו המושחתים. פעם אמרו שמי שנותן שטחים תמורת שלום הוא בוגד. בא שרון ונתן שטחים תמורת אי שלום. ורוב העם תמך בו כי סמכו עליו. הציבור כבר לא מאמין שיכול להיות פתרון. אולמרט מדבר עם אבו מאזן? שידבר. רוצה לוותר? שיוותר. העיקר שיהיה שקט ושהבורסה תמשיך לגאות".

ראה הבריחה מן המציאות אל הדלוזיה

ראה משנתו של ויקטור פרנקל