מאמר זה פורסם ב-2008. מצרים שינתה בינתיים את פניה ואת משטרה. אך את המחיר משלמים אנו היום וגם המצרים כבר מבינים שגידלו צפעוני חמאסי בחיקם. [יולי 2014]
אלפי רקטות גראד כאלה עברו במנהרות בלי שמצרים ידעה? (צילום: ויקישיתוף)
השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש, לפני שנים רבות, תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים. במשל אחד נזכרתי בימים אלה, כי הוא קשור במלחמה בעזה.
וזה המשל, והנמשל בצידו:
מעשה באדם שמכר את ביתו, אבל התנה תנאי אחד עם הקונה. הבית כולו יהיה של הקונה פרט למסמר אחד התקוע באחד מקירות הבית. מסמר זה יישאר בבעלותו של המוכר.
זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. אחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר הצליח לסלק את הקונה מן הבית.
ומה הנמשל?
המסמר הזה הוא משל למכלול יחסינו עם הערבים. אנחנו מוכרים להם, חינם אין כסף, שטחים נרחבים ותמיד נשאר מסמר הנשאר בבעלותם, שהם באים לדרוש אותו יחד עם כל הבית שלנו.
היו שורה של מסמרונים כאלה. פרשת טאבה בהסכם השלום עם מצרים. חוות שבעה בבריחה מלבנון. גם כשנתן להם שרון את גוש קטיף במתנה טענו מייד אחרי הנסיגה והחורבן כי שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תבעו שגם הוא יפונה.
אך דומה שהמסמר הגדול ביותר התקוע בבשרנו מזה שנות דור היא רצועת עזה. סאדאת הערמומי ויתר בנדיבות על הרצועה שהיתה בשליטת המצרים עד מלחמת ששת הימיםץ בגין, ברוב איוולת, האמין בנוסח העברי של הסכם השלום. הפלסטינים אינם פלסטינים אלא "ערביי ארץ ישראל".
לא מדינה פלסטינית תקום בשטחי ארץ ישראל אלא אוטונומיה. חסר היה רק שאזרחי האוטונומיה יברכו זה את זה בבירכת תל-חי.
מורסה כסכנה אסטרטגית
כל השנים היתה הרצועה מורסה בגופנו. כל הנסיונות לשקם את הפליטים הנצחיים, להעבירם לאזורים נוחים יותר, להוציאם ממחנותיהם, להקים להם מפעלים יצרניים עלו בתוהו. התפקיד שיעדו להם מדינות ערב וארגוני הטרור לתקופותיהם היה לשמש ראש גשר למניעת כל פתרון ל"בעיית פלסטינה".
כך היה תמיד, והמציאות הזו גברה מאז מסר רבין את הרצועה ברוב נדיבות לערפאת. ועוד זכור לנו הנאום של רבין נגד "פחדני השלום" של הליכוד, המאיימים שקטיושות יעופו מעזה לעבר ערי ישראל.
מאז השתלט החמאס על עזה, באדיבותו של אריאל שרון וממשלת "קדימה" השתנה המצב האסטרטגי של ישראל. לא עוד חוליות טרור בתוך אוכלוסיה עויינת אלא מדינת טרור איסלמיסטית שמטרתה חיסול ישראל ההולכת ומתחמשת.
איך הגיעו אלפי טילים
וכאן נשאלת השאלה, מי איפשר את ההתחמשות הזו?.
אומרים שאיראן היא ספקית הנשק לשלוחה שלה בדרום ישראל כפי שהיא עושה לשלוחה שלה בדרום לבנון. אך כיצד מגיע נשק זה?
ללבנון הוא מגיע דרך סוריה. בעזה ממלאת תפקיד זה מצרים.
אומרים לנו שהנשק עובר דרך מנהרות.
האם דרך מנהרות עברו אלפי, אולי רבבות, טילים בלי שהמצרים יכלו למנוע זאת?
אפשר להבין העלמת עין מצרית מהברחת מזון, תרופות ואפילו מוצרי צריכה ללא מכס. אך כלי נשק בגודל טילים?
רקטות הגראד, שהן הקטיושות המוכרות לנו מלבנון, הן הנשק החדיש והקטלני ביותר שיש בידי החמאס. קיימות רקטות בדגמים שונים. כל רקטה שוקלת בין 20 ל-30 ק"ג. ניתן לשגרם ממשאיות אך גם ממשגרים בודדים מאולתרים. בכל מקרה לא מדובר כאן בחפצים שאפשר להבריחם בתוך דבשת של גמלים, או מתחת ללבוש של אשה.כזהו השלום שלנו עם מצרים.
אי אפשר להבריח סיכה
כשהמצרים רוצים אי אפשר להבריח סיכה דרך גבולותיהם. כשארעו פיגועים בשטחם – מראס בורקה ועד טאבה – עמדו אמבולנסים בתור משך שעות בנקודת הגבול, עד שאיפשרו להם לעבור ולהגיש עזרה לפצועים המדמממים.
אליהו נאווי ויקישיתוף
בעת שדברים אלה נכתבים לא ברור איך תיגמר המערכה על עזה. אך פיק הרגליים המאפיין את מדינת ישראל מאז הבריחה הבהולה של ברק מלבנון מוליד כבר את המלחמ הבאה. מטרת המלחמה איננה לחסל את המשטר המאיים עלינו אלא להגיע לאיזו שביתת נשק "ארוכה". כדי שיתחמשו שוב.
"אסור לנו להיכנס לעזה" הפך להיות הנחת יסוד במחשבה האסטרטגית של ישראל. אבל כששלטנו בעזה די היה בחטיבה של משמר הגבול כדי לשלוט בה ולמנע את הפיכתה לקן צפעונים. עכשיו אנחנו זקוקים לכמה אוגדות. ומה יהיה אחרי ה"הודנה" הקרובה?
* * *
וכדי לא לסיים במצב רוח רע אביא כאן עוד אחד מסיפורי דאוד אל נאטור.
כשההתנצלות גרועה מן החטא
ביקש המלך הארון אל ראשיד, משר החצר שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.
במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.
"מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.
ושר החצר השיב: "אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה".
חמת המלך בערה בו והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: "הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא". ( על פי "סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).