ארכיון הקטגוריה: סופרים

לקראת שבוע הספר – צרור קישורים על ספרים על סופרים ובכלל

פינה בשבוע הספר

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים

http://www.zeevgalili.com/2007/03/6686

הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14827

תש"ח של קניוק מול 1948 של בני מוריס

http://www.zeevgalili.com/2010/08/10005

השפעת מיקי מאוז על השמאל ההזוי

http://www.zeevgalili.com/2010/07/9833

עמוס עוז בעקבות מולוטוב

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9326

הנסיך הקטן האם היה ההיפי הראשון?

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9291

"מאז ומקדם" הספר שתיקן את ההיסטוריה של ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/2009/10/6933

ראיון עם חיים סבתו

.http://www.zeevgalili.com/2009/06/3967

נפלאות המתמטיקה וחדוות התבונה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/3356

ראיון עם יהודה מלצר ["עליית הגג"] שגילה את חיים סבתו

http://www.zeevgalili.com/2009/01/1067

מהארי פוטר לבואי הרוח

http://www.zeevgalili.com/2007/12/536

מה קרה לספר מכתם לעגנון

http://www.zeevgalili.com/2007/11/493

מה עושה טרזן בספריית ראש הממשלה

http://www.zeevgalili.com/2007/07/438

מלוב נגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

http://www.zeevgalili.com/2007/06/436

האוטו כבר לא שלנו וגם לא ירוק

http://www.zeevgalili.com/2007/03/410

דוכן נוסך הגששים בסטימצקי

http://www.zeevgalili.com/2007/03/410

סיפורי יידיש של לוין קיפניס

http://www.zeevgalili.com/2007/02/382

מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה

http://www.zeevgalili.com/2006/10/356

ציידי הספר העברי נוסח אינדיאנה ג'ונס

http://www.zeevgalili.com/2006/05/6737

על מלחמה מדינאות וקריאה בספרים

http://www.zeevgalili.com/2006/05/211

 

מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

http://www.zeevgalili.com/2006/03/218

רקוויאים לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

http://www.zeevgalili.com/2006/01/228

מה בין יהודי לישראלי ומה בין ברל ליורם

http://www.zeevgalili.com/2005/12/249

הרצל איננו רק שם של רחוב

http://www.zeevgalili.com/2005/05/261

 

ל"ג בעומר 1911 – האסון שזעזע את ארץ ישראל

פרק מן הספר "בריחה מצפת"

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואני חיפשתי ללא הצלחה בעשרים השנים האחרונות.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

עליה לקבר לאחר מאה שנים

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר הסבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי.

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

 

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ואינה נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

 

 
ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... הרב עלה על הגג לעשות את ההדלקה על קבר ר' שמעון בר יוחאי... דממת האלוהים שורה על הטבע הנקי והפלאי שמסביב. בשעה זו הדחקות והצפיפות גדולות מאד.

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו[ וניצל בנס, כתב:
"…ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל.

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

 

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד ידיד שלנו לקח אותנו אליו עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר האפשרי לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

הגלות הזו השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. במפקד שנערך ב-1922 נמנו בה רק 3000 יהודים.

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

 "העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

                                                                                        לאה קשת

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9.

שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע [שוקה] באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

 

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2009, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ובנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

 

                                                     הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

גרסה 3 ל"ג בעומר 14.5.17

 

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פרק זה [שהיא טיוטה של פרק מספרי] נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים – בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת ד"ר רבקה אמבון, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

 

===============================================================

קישורים

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

סבי שהיה מבוני ראש פינה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/2836

תגובות

 

סיפור מרתק, כאילו נלקח מעולם הדמיון.
כה לחי. אשריך.

אריק ברהום

 

 תגובות [שנשלחו לגירסה הראשונה של הפרק]

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

 

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

  

צפת 1895

 

מטוויית המשי בראש פינה בה עבד סבי כמנהל

 

הפתיחה של זכרונות דודתי יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

 

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

חיים סבתו – מ"רב הלילה רב שירנו" ועד "בשפריר חביון"

 שער הספר

אין נער בישראל, שחונך בתנועת נוער, שאיננו מכיר את השיר "רב הלילה", שכתב יעקב אורלנד.

רב הלילה, רב שירנו

הבוקע לשמיים,

שובי שובי הורתנו,

מחודשת שבעתיים.

שובי שובי ונסוב,

כי דרכנו אין לה סוף,

כי עוד נמשכת השרשרת,

כי ליבנו לב אחד

מעולם ועדי עד,

כי עוד נמשכת השרשרת.

שרו אותו בבית"ר ושרו אותו ב"השומר הצעיר" ושרו אותו בבני עקיבא ובנוער העובד. שרו אותו בארץ ובגולה. במחנות העקורים ובאוניות המעפילים. בקיבוצים ובמושבים ובערים, בחתונות ובבר מצוות. והיינו רוקדים את ההורה הזו עד אור הבוקר. זה השיר שכולנו הרגשנו בנערותנו כי הוא המבטא, הן במילותיו והן במנגינתו [שאמרו כי היא "עממית"] את ארץ ישראל המתחדשת. את העם שקם לתחייה בארץ ישראל, זקוף קומה, "מתנער מרפש הגולה", אם להשתמש במילותיו של ז'בוטינסקי.

להמשיך לקרוא

שבוע הספר נפתח – הספרים שכדאי לקרוא

הערב נפתח שוב שבוע הספר העברי. במקום לחטט בערמות המיגעות. במקום לחפש מציאות של ארבעה ספרים במאה שקל. מוגשת כאן רשימת ספרים שתמיד כדאי לרכוש ולקרוא – מלובנגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים, מהנסיך הקטן ועד באה הרוח.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

להמשיך לקרוא

חנה ארנדט – הבנאליות של הרוע והרשעות שלה

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקרט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה) * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנלי * לקח היסטורי ערב יום השואה

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

להמשיך לקרוא

איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

שלמה סקולסקי

שלמה סקולסקי

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

כרזה ציוני: מגן למולדת מישובי מפם

כרזה ציונית: מגן למולדת מישובי מפם

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

כרזה של מפ"ם: שלושים שנה למהפכת אוקטובר

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425

האם "הנסיך הקטן" היה ההיפי הראשון?

התמונה הקלאסית

חלק גדול מההילה שנקשרה בספר "הנסיך הקטן" יש לזקוף לפרשנות האידיאולוגית שלו * רעיונות שהוטמעו בו בתחילת שנות ה-40', הפכו אופנתיים לאחר שקיבלו הקצנה וגוון אידיאולוגי חד במהפכת הסטודנטים של שנות ה-60' * אילו חי הסופר סנט-אכזיפרי היום, היה מגלה להפתעתו כי הוא דובר "היפית" מבלי שהתכוון לכך

להמשיך לקרוא

ספר הזוהר הקדוש – מי כתב אותו ומי כתב את מחזות שקספיר

הקשר שבין שני הנושאים שבכותרת, הרחוקים כל כך זה מזה, איננו מקרי. חקר החידות הספרותיות וההיסטוריות הקשורות ביצירות הגדולות קיבל תנופה עצומה עם המצאת המחשב. רק מחשב מסוגל להתמודד עם מיליוני מילים של יצירות שונות, להשוות ביניהן ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת. אבל מאחורי כל מחשב חכם חייב לעמוד גם חוקר חכם. אחד מאלה הוא פרופסור משה קופל, מן המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.

 

תלמודיסט, מתמטיקאי, איש מחשבים, בלש של מילים. פרופסור משה קופל

תלמודיסט, מתמטיקאי, איש מחשבים, בלש של מילים צילום: זאב גלילי

להמשיך לקרוא

חיים סבתו: "ברגע של השראה מבקש אתה כמעט לעוף, והמלים באות אליך ומתחננות: קח אותנו".

הסופר חיים סבתו בטקס חלוקת הפרס

הסופר חיים סבתו חושף בגילוי לב נדיר את חיבוטי הנפש של היוצר * מגלה לנו כיצד דימיין את דרך חייו של קרוב משפחתו שפנה לקומוניזם, היה סגנו של דני האדום ומזכירו של סארטר ובסוף חייו חזר לעולמה של תורה * ואז נתגלה שהסיפור הדמיוני הוא גם הסיפור האמיתי * הדברים נאמרו בטקס בו קיבל הסופר את פרס ניומן לשנת תשס"ט באוניברסיטת בר אילן להמשיך לקרוא

אם כבר, אז את ביבי "הישן"

TO THE ENGLISH SITEhttp://www.zeevgalili.com/english
טור זה פרסמתי ב-15 בדצמבר 2000 ב"מקור ראשון". הגעתי לטור במסגרת עבודת תחזוקה של האתר וכשהצצתי בו נדהמתי לגלות עד כמה הוא אקטואלי היום. אני מביא איפא את הטור כפי שפורסם אז, ללא שינוי, עידכון ועריכה. הדברים מדברים בעד עצמם.

שלום ביבי,

הרשה לי לקרוא לך ביבי, למרות שבדימוי "החדש" שלך היית מעדיף אולי שנקרא לך "מר נתניהו". האמן לי, ביבי, שהעם הזה רוצה את "ביבי" של בית"ר ירושליים ושל "היידה ביבי". לא את "מר נתניהו", המחפש לגיטימציה בשמאל.

בעת ששורות אלה נכתבות לא ברור עדיין אם התרגיל המסריח של כל הזמנים שיזם ברק, יצליח לחסום את דרכך חזרה להגה השלטון. אך גם אם יצליח, אין ספק שזה לא יחזיק מעמד והעם יקרא לך בעוד חצי שנה. לקראת שובך, עכשיו או מאוחר יותר, טוב תעשה אם תקח לתשומת לבך את הדברים הבאים.

זה לא סוד, ביבי, שלמחנה הלאומי, אשר הפיל אותך בקדנציה הקודמת שלך, יש בטן מלאה עליך. קיווינו שתעצור את תהליך אוסלו ותעלה את המדינה על דרך חדשה. אבל אתה המשכת בתהליך. נתת לערפאת את חברון, נתת לו את הסכם וואי.

אמנם עכשיו, לאחר שנה וחצי של ברק בשלטון, אנחנו יודעים להעריך יותר את השגיך. הצלחת להקטין את הציפיות של ערפאת. הצלחת לעצור מעט את סחף אוסלו. אך זה לא היה יותר מאשר מעשהו של אות ילד שבאגדות, אשר סתם באצבעו את החור שבסכר ומנע את השטפון.

אם תחזור עכשיו לשלטון אתה תקבל מדינה במצב הרבה יותר גרוע מזה שקיבלת לפני חמש שנים. אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמה שהפלסטינים כפו עלינו. אנו מצויים בעיצומו של תהליך שיביא להקמת מדינה פלסטינית, שתהיה שלב ראשון בתורת השלבים.

אולי אצטט לך קטע מספר שבשנים האחרונות לא היה לך כנראה פנאי לקרוא:

"אש"ף הוא סוס טרויאני פאן-ערבי – מתנה שהקיצוניות הערבית מנסה לשכנע את המערב לקבל זה למעלה מעשרים שנה, כדי שזה יאלץ את ישראל להכניס מתנה זו בשעריה. התועמלנים הערביים צובעים את מתנתם בצבעיה היפים של הלגיטימיות, בפתוס של סבל, בביטויי אהבה לרעיונות המקודשים של החירות, הצדק והשלום. אבל מתנה צבועה ומוסווית זו מטרתה אחת, להיכנס דרך חומת המגן של ישראל, לחנות על הגבעות על תל- אביב, ולבצע משם בהדרגה את תכנית ההשמדה שלה. כל שמץ של הסכמה מצד המערב ומצד ישראל – כתבות השער הנדיבות, קבלות הפנים החגיגיות, מעמד המשקיף, השגרירויות, כל שטח שהצליח אש"ף אי פעם להניח את ידו עליו – כולם משמשים כדי להתקרב צעד אחר צעד אל המטרה. אמנם קשה לרבים לדמות לעצמם את הקיצונים הערביים משמידים את ישראל בדרך שהחריבו היוונים את טרויה. אך אין הדבר קשה למי שמכיר את תנאי קיומה של ישראל: מדינת אש"ף שתושתל 15 קילומטרים מחופי תל-אביב תהווה סכנת מוות למדינה היהודית – ממש כפי שערפאת מבטיח". (בנימין נתניהו, מקום תחת השמש, מאבקו של עם ישראל לעצמאות, לביחון ולשלום, עמוד 240).

מאז נכתבו דברים אלה נשפך דם רב – בכבישי יהודה ושומרון, בחברון, בנצרים, בכפר דרום, בשכונת גילה, בחדרה. אם אתה שואל עצמך כיצד זה אתה מקבל בסקרים תמיכה חסרת תקדים התשובה היא שהעם כולו קיבל הוכחה מוחשית לגבי מה שצפוי לנו אם לא נעצור את הסחף.

לכן, ביבי, כל הפוזה הזו של "ביבי חדש" מיותרת לחלוטין. איננו מאמינים שהשתנית, ולמען האמת ביבי הישן לא הפריע לנו כל כך. לא הפריע לנו שאמרת כי "השמאל מזמן שכח מה זה להיות יהודי". ולא הפריע לנו שאמרת את האמת על התקשורת ("הם מפחדים"). ואפילו מה עשתה שרה בנעליה ומה ארע למתנות שקיבלתם מעניין אותנו כשלג דאשתקד. כל הסיפורים עליך היו מסע שיטתי של דה לגיטימציה של השמאל והתקשורת. המסע הזה התחדש כמה שניות לאחר שהצהרת כי אתה חוזר להתמודד על ראשות הממשלה.

לכן, לא מפריע לנו שתהיה "ביבי הישן". רצוי עוד יותר "ביבי הישן נושן" – זה שכתב את הספר לפני שהיה לראש-ממשלה. הרי אין להעלות על הדעת ששינית את דעותיך. "ביבי החדש" רוצה אולי יותר למצוא לשון משותפת עם השמאל. אם מדובר בשמאל הציוני, שאהבת ארץ ישראל פועמת בלבו, אינך זקוק לפנים חדשות. אם תרצה למצוא חן בעיני השמאל הרדיקאלי והדקדנטי, חבל על הזמן. אתה מסמל בעיניהם את כל מה שהם מתעבים – הציונות, היהדות, ארץ ישראל. לא יעזור לך.

שאלת השאלות היא אם אתה מספיק חזק כדי לעמוד מחדש בגל הרפש שיטילו עליך. אם אתה חזק מספיק כדי לומר לעם את האמת: שאנחנו נמצאים בתקופה קשה וגורלית. אם אתה חזק מספיק להנהיג את העם בדרך שאין בה אשליות של "שלום בימינו" ושל "מזרח תיכון חדש".
אם אין לך את הכוחות הללו תפרוש לעסקיך ותתרום מכשרונך בכתיבת ספרים ובהצגת עמדותינו בתקשורת העולמית.

===================================================================*        *        *

למה ברק לא נקרא
עד היום לחקירה

כמה ימים לאחר שמבקר המדינה, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, פרסם את הממצאים החמורים על התנהגות ברק ערב הבחירות הקודמות, כתב נחום ברנע פרשן "ידיעות אחרונות": "הנה ימים באים וחדרי החקירות במשטרה ילבשו חג כמו טקס ממלכתי בהר הרצל. זה לצד זה ייחקרו גדולי האומה".

הימים הללו טרם הגיעו. רק בשבוע שעבר, כמעט שנה לאחר פרסום הממצאים של מבקר המדינה זומן מזכיר הממשלה יצחק (בוז'י) הרצוג לחקירה במטה הארצי בירושלים. נראה שהחוקרים היו עסוקים עד כה בנושאים חשובים יותר. אולי לקחו לעצמם פסק זמן לאחר החקירה המתישה של שרה נתניהו בפרשת הציפור הסיני. אולי עסקו עדיין בחיפוש אחר המתנות האבודות במחסני המדינה. הרצוג, שמילא תפקיד מרכזי בפרשת העמותות (או בלשון מבקר המדינה "איש סודו ואמונו" של אהוד ברק) בחר לצפצף על החוקרים. הוא הודיע כי הוא "שומר על זכות השתיקה".

"בין הון לשלטון"

עם פתיחת מערכת הבחירות כדאי להזכיר לעצמנו, לציבור הבוחרים (ובמיוחד לאליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה) כמה מקביעותיו של מבקר המדינה על הדרך בה מימנה "ישראל אחת" של אהוד ברק את מערכת הבחירות שלה.

"חובה לקבוע קו אדום בין הון לבין שלטון"… שלא יהיו נבחרי ציבור תלויים בבעלי ממון – קבע מבקר המדינה. המימצאים שהביא בדו"ח שלו הוכיחו כי אין שום קו בין השלטון של אהוד ברק לבין ההון שמימן אותו.

להלן מבחר אקראי של מימצאי הדו"ח:

* החקירה העלתה כי במטרה לתרום למאמצים לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, מר אהוד ברק, ננקטה שיטה שלפיה הוזרמו כספים לעמותות, אשר היה בפעילותן לתרום במישרין בעקיפין לקמפיין הבחירות. "אנשי משרדי אומדים את פעילות העמותות בכ-5.2 מיליון ש"ח".

* לצד נתיבי המימון החוקיים התקיים גם נתיב מימון נוסף. תרומות בסכומים מהותיים של מאות אלפי שקלים ואף מיליוני שקלים גויסו בידי אנשים מרכזיים במטה "ברק לראשות הממשלה" – עו"ד יצחק הרצוג ומר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין "ישראל אחת"…

תרומת המיליונר בוטנר

* תרומות בסכומים גבוהים במיוחד מקורן בכספים שתרם המיליונר השוויצרי, אוקטב בוטנר. העברת כספי בוטנר נעשתה בידי עו"ד הרצוג, שהיה איש סודו ואמונו של בוטנר וניהל את חשבונותיו בישראל. לאחר שבוטנר הלך לעולמו נעשתה הזרמת הכספים מקרנות שיצר המנוח ברחבי העולם במקומות הנחשבים מקלטי מס.

* אחת הקרנות של בוטנר נשאה את השם "קמליה" (על שם בתו שנספתה בתאונה). קרן זו הוקמה למטרות צדקה, תוך מתן דגש מיוחד להקלת העוני והמצוקה ולקידום החינוך. לחשבונות הקרן נכנסו מיליוני דולרים שמקורם בכספי בוטנר. עו"ד הרצוג ניהל את חשבונות קרן "קמליה" בישראל כנאמן. במקביל שימש מקיץ 1998 יועץ מיוחד לברק וחבר בצוות הקרוב שלו.

* בין דצמבר 1998 למאי 1999 הועברו בהוראת הרצוג או במעורבותו סכומים מכספי בוטנר למטרות שונות הכרוכות בפעילות לקידום בחירתו של ברק. הרצוג טען בחקירתו כי פעל תחת הנחיות כלליות מטעם התורם, לפני מותו. את הדרך בה העביר הרצוג כספים מקרנות בוטנר כינה המבקר "פתלתלה".

* בין היתר שילם הרצוג מכספי קרן קמליה סכום כולל של 349 אלף ש"ח עבור ביצוע סקרים למען ישראל אחת.

* קרן קמליה שילמה על פי הוראת הרצוג אגרה עבור הקמת עמותה בשם "ישראל של כולנו – ישראל אחת שלנו" בכתובתו של עו"ד דורון כהן ברמת-גן.

* הוגה העמותה היה טל זילברשטיין מנהל הקמפיין של ברק וכמטרותיה נקבע שהיא תפעל לגישור פערים חברתיים ולהעלות החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי.

עבריין מס בבריטניה

* זהותו של בוטנר נשמרה בסוד ועו"ד הרצוג טען כי הדבר נעשה על פי רצונו של התורם. (חקירה עיתונאית העלתה כי בוטנר הוא עבריין מס נמלט מבריטניה ששלטונות המס שם ביקשו סיוע של שלטונות ישראל כדי לחקור את תנועות הכספים שלו. בית משפט בריטי קבע בשעתו כי בוטנר העלים משלטונות המס כ-230 מיליון לירות שטרלינג. ההעלמה נעשתה, לפי החשד, בדרך מתוחכמת שעשתה שימוש בין היתר בקרנות צדקה מדומות. חוקרים בריטיים פשטו על משרדיו של בוטנר והוא נמלט לשוויצריה. שנים רבות שהה במדינות רבות כשתלוי מעליו צו מעצר בריטי)

* ברק טען שלא שמע ולא ידע על העמותות שמימנו את בחירתו. אך מתברר כי להחלטתו של בוטנר לממן את מסע הבחירות של ברק קדם מפגש בין ברק לבין בוטנר במקום גלותו בשווייץ. גם טל זילברשטיין, יד ימינו של ברק, נפגש עם בוטנר במלון הילטון בתל-אביב זמן קצר לפני מותו.

====================================================================*         *           *

עמי איילון כמשל

ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, הוא גיבור ישראל. הוא נמנה עם הלוחמים שפשטו על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ ב-20 ביולי 1969. הפשיטה באה בתגובה על תקיפה מצרית שארעה שבוע קודם לכן ובה נהרגו שבעה חיילי שריון ישראלים. האי היה  מבצר שבו החזיקו המצרים מכ"ם לבקרת אש תותחי נ"מ והוא היה מוגן על ידי 80 חיילים מצריים מצויידים ב-14 מקלעים.

הכוח שתקף את האי היה מורכב מאנשי הקומנדו הימי ומסיירת מובחרת. התקיפה נעשתה בשני גלים. הגל הראשון היה מורכב מלוחמי הקומנדו הימי, שביצע את עיקר הלוחמה, שנעשתה בקרבות מגע קשים. בקרב הזה נהרגו שלושה מאנשי הקומנדו ושלושה מאנשי הסיירת. למצרים היו כארבעים הרוגים. ארבעה מאנשי השייטת זכו אז בצל"ש מפקד חיל הים ושניים בצל"ש הרמטכ"ל. עמי איילון הוא היחיד שזכה בעיטור הגבורה.

מאז עשה איילון קריירה צבאית מזהירה שהגיעה לשיאה בתפקידו כמפקד חיל הים. לאחר פרישתו נקרא לשקם את השב"כ וגם כאן הגיע להשגים נכבדים בסיכול פיגועים.

בימים אלה פרש איילון מתפקידו ונשא לראשונה נאום פומבי בנושאים הקיומיים שלנו. אפשר היה לצפות ממי שעמד בראש הארגון שתפקידו ללמוד את כוונות הערבים ומניעיהם שיספר לנו את האמת על הנעשה במה שעשוי לקום עלינו כמדינה פלסטינית. לספר על השחיתות של הצמרת, לספר על החינוך לשינאה שמקבלים ילדי הרשות, לספר על ההסתה האנטישמית בתקשורת שלהם, לספר על תכנית השלבים של ערפאת, לספר על הברחות נשק לשטחים וההתחמשות המתמדת של הפלסטינים, לספר על ההפרות הבלתי פוסקות של כל הסכם שנחתם עמם, לספר על הסכנות המאיימות עלינו מהסכם אוסלו.

במקום זאת שמענו ממנו נאום של "שלום עכשיו" ואין פלא ש"גוש שלום" ציטט את דבריו במודעותיו.

בין היתר אמר איילון:

* "האם האופציה של דמוקרטיה יהודית עם אפרטהייד קבילה? לדעתי לא".

* "הפשרה שאנחנו מציעים (לפלסטינים) אינה מכובדת".

* "מה שעובר פלסטיני ליד המחסומים הוא סיוט ארוך שכולל השפלה עד כדי יאוש".

* "הפלסטינים למדו שישראל מבינה רק כוח"

* "הפלסטינים בחרו במסלול אוסלו משום שהתבססו על ההנחה שרק במשא ומתן ולא באלימות יוכלו להשיג מדינה".

* "הם ציפו למדינה בת קיימא שיש בה אלמנט מסויים של צדק".

צר להגיד כי גיבור ישראל איננו גברא רבא בתחומים אחרים -לא בניתוח היסטורי, לא בהבנת המציאות ובעיקר לא בתפיסה ציונית.

איילון לא דייק כשאמר שרק בכוח השיגו הערבים את נכונותנו ללכת לקראתם. פרס-רבין ברוב איוולת חתמו על הסכם אוסלו כשערפאת כבר היה על הקרשים. בלעדי ההסכם הזה היה היום ערפאת הערת שוליים בלתי חשובה בהיסטוריה של המזרח התיכון.

שנית, יש לזכור, שאיילון נוזף בממשלה שגילתה נכונות לוותר לערבים יותר מכל ממשלה אחרת. למה התכוון איילון כשאמר כי לא הצענו להם מספיק? מה עוד צריך היה לתת להם בנוסף על הר הבית, מחצית ירושלים, בקעת הירדן וזכות השיבה למדינה הפלסטינית? האם היינו צריכים להציע גם את מערב ירושלים ואת עכו, יפו ורמלה?

מה התכוון כשדיבר על "אפרטהייד" ועל התנגדותו להפרדה חד צדדית? המשמעות היא קבלת התכנית הערבית להשתלטות הדרגתית על המדינה על ידי פריצת גבולותיה והצפתה במיליוני פליטים.

עמי איילון אינו תופעה יוצאת דופן. דור שלם למד את ידיו למלחמה אך לא למד למען מה להלחם. האם מערכת החינוך הקיבוצית בה עוצבה דמותו של איילון ודומיו לימדה אותו משהו על ירושלים? על חזון הדורות? על הכמיהה לציון? על מה ולמה מדינה יהודית?

====================================================================*      *     *

50 אלף סוסים
טרויאניים מירדן

בימים אלה ניתן היה לקבל מושג מה צפוי לאחר הקמת מדינה פלסטינית ומימוש "זכות השיבה" לשטחי אותה מדינה.

מסתבר כי לפחות 50 אלף אזרחים ירדנים שהגיעו לארץ כ"תיירים" שוהים בישראל בניגוד לחוק. הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, יגאל שחר, גילה כי בדיקת מספר האשרות שהוצאו לאזרחים ירדנים שנכנסו לארץ גדול בחמישים אלף ממספר הירדנים שחזרו לירדן. שחר העריך כי רבים מן הירדנים שוהים בארץ כבר שנים אחדות ומרביתם מתגוררים בישובים ערביים בצפון.

אותם "ירדנים" הם קרוב לוודאי פלסטינים. כמוהם כרבים מתושבי יהודה ושומרון שהסתננו בדרך לא דרך לישובים ערביים בישראל. המשך התהליך ברור: הם יקימו כאן משפחות ואז תהיה להם "זכות שיבה מטעמים הומניטאריים". יקימו כפרים לא חוקיים על אדמות מדינה ונציגיהם בכנסת יקימו כל זעקה על פגיעה בזכויות האדם. היום זה חמישים אלף (וזה כנראה קצה הקרחון) מחר חמש מאות אלף ואחר כך מיליונים.

====================================================================*         *        *


אילו "גוש שלום"
היה כאן ב-1948

היינו רואים כאן את הכרזות האלה:

* בן-גוריון, יגאל אלון, משה דיין פושעי מלחמה

* יופסק גרוש הערבים מלוד ומרמלה

* יפו חלק בלתי נפרד מן המדינה הפלסטינית

* אין זכות קיום לדגניות בלב אוכלוסיה ערבית

* טירת צבי היא התנחלות של דתיים פנטיים

* לסגת מיד ממשמר העמק

* צבא קאוקג'י הוא צבא השחרור

* ההתנחלויות בנגב בלתי חוקיות

* משכו ידיכם מן הגליל המערבי

* הפסיקו את ההפגזה הרצחנית על יפו

* אילת מעולם לא היתה חלק מארץ ישראל

אילו גוש שלום היה אז הוא לא היה קיים היום. כי גם מדינת ישראל לא היתה קיימת.

====================================================================*          *         *


אגרת תשובה לסופר
א.ב. יהושע ("בולי")

הגיעה לידי איגרת שיש בה תשובה על הצהרותיך האחרונות בדבר ההכרח לפנות מתנחלים וההכרה בצידקת הפלסטינים. האיגרת חוברה על-ידי אדם בעל השקפות ימניות קיצוניות, שקיבל כנראה את השראתו מן המתנחלים.

וכך הוא כותב:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

"כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שינאה לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט".

את העמדות הקיצוניות הללו מביע ברל כצנלסון. ממניחי היסוד לתנועת העבודה.( "כתבי ברל כצנלסון" הוצאת פועלי ארץ ישראל, פרק ח' עמ' 18).

ותודה למאיר בן-גור ולרעייתו, הסופרת נעמי פרנקל בן-גור, על שהביאו לידיעתי את המקור החשוב הזה.

*          *          *

עגנון על ברל

הרוצה לדעת מי היה ברל כצנלסון יוכל ללמוד מדברים שכתב עליו אדם קיצוני אחר, הסופר ש"י עגנון, מחותמי מגילת היסוד של תנועת ארץ ישראל השלמה.

וכך כותב עגנון :

"בין המעלות הרבות שנתברך בהן ברל כצנלסון… אהבת העם, כלומר אהבת ישראל… אהבת ישראל זו לא היתה תולדה של תפארת העבר, או משום הטובות המובטחות לנו לעתיד, אלא פשוטה ותמה היתה כאהבת איש את משפחתו, משום שמשפחתו היא. ישראל עם קרובו, מפשוטי בני אדם עד מרומי ארץ, רחוקים כקרובים, פסולים ככשרים, במסתרים בכתה נפשו מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם, אבל לא העתיר דברים על חוסן לאומי ולא ביקש תפארת רפרזנטטיבית . כאזרח בן חורין לא ביקש ראיות שזכאים אנו ליהנות מכל הזכיות שנהנים כל העמים , אפילו שוגגים אפילו מזידים…"

"הארכתי קצת בדבר זה, כדי להוציא מלבם של מבקשי שינוי ערכין, שסבורים שאם נשפר את מעשינו ונתקן את עצמנו וכו' נהיה כשרים וראויים וזכאים בעיני העולם ויימלאו משאלות לבנו, והם אין יודעים שאפילו אנו עושים מעשים טובים כצדיקי עולם ודומים למלאכי השרת אין אנו זכאים בעיני הגויים, מפני שהם שונאים אותנו".
(מתוך "על ברל כצנלסון" הוצאת שוקן תש"ד)

*         *         *


"מה רוצה רוצה החלוץ"

נקלעתי בימים אלה לבית סמינר הקיבוצים בתל-אביב – המשמש אכסניה לקורסים ולמוסדות לימוד רבים – ונתברר לי כי איני רשאי להיכנס לשרותים. מתכנני המבנה הזה הקימו אמנם שרותים, כמתחייב בחוק. אך בשלטים על כניסותיהם לא כתוב, כנהוג – "גברים" ו"נשים" אלא "חלוצים" ו"חלוצות".

איני יודע אם מי שקבע את השלטים הללו חמד לצון או שהוא פשוט אינו מעודכן במציאות חיינו. מכל מקום "חלוץ", על פי מילון רב מילים, הוא "כינוי למי שעלה לארץ לפני קום המדינה ממניעים ציוניים לאומיים על מנת להשתתף בבניינה ולהקים בה חברה חדשה בדרך ההתיישבות החקלאית"
כנאמר בזמר:
"מה רוצה רוצה החלוץ
רוצה החלוץ כשבא לקיבוץ"

לצערי איני מתאים להגדרה הזו של חלוץ. להערכתי אין איש מבאי בית סמינר הקיבוצים העונה על הקריטריון הזה.

מה יעשו איפוא סתם גברים ונשים?