סיפור חייו של פרופסור יעקב שויקה, מומחה בינלאומי למחשבים ולאחזור מידע, שחולל מהפכה בתחום מדעי היהדות , במילונאות העברית ובגישה לטקסטים יהודיים – מעבודתו במודיעין דרך מפעל השו"ת,  מפעל מחשוב הגניזה ועוד מפעלים רבים בתחום המחשוב ומדעי היהדות. פרופסור שוויקה לא זכה בפרס ישראל שממש נגזל ממנו, אך זכה להוקרה והערצה של העולם המדעי בארץ ובעולם.

זכיתי להכיר את פרופסור שוויקה לפני כעשרים שנה. ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" בלי שהיתה לכך סיבה אקטואלית, אלא מתוך רצון להכירו מקרוב. מאז אותו ראיון נקשרה נפשו בנשפי וכן נקשרו משפחותינו ובעת קריאת שורות אלה אני קורע קריעה.אין בכוחי עכשיו לכתוב את סיפור חייו ואת החוויות הרבות שחוויתי בעשרים שנות הכרות עמו. לכן אני מביא כאן את סיפור חייו כפי שסיפר לי בפגישתנו הראשונה. הדברים ניתנים כאן כפי שנאמרו בשעתם בעידכונים מתבקשים.

[בתחתית הביוגרפיה קישורים למאמרים שפרסמתי במהלך השנים ב"מקור ראשון"  ובאתר זה.]

יעקב שויקה נולד בשנת 1936 בקהיר, אך שורשי משפחתו נטועים בחלב. סבו, יעקב מנחם, ירד מחלב למצרים בתחילת המאה העשרים עם אביו, אהרון, שהיה אז בן עשר. הסב התפרנס ממסחר אך היה תלמיד חכם ועסק בקבלה ובתלמוד. אבי סבו, אהרון, היה רבה הראשי של חלב, באמצע המאה ה-19.

בילדותו למד יעקב שויקה בבית הספר של הקהילה היהודית. כשהגיע לגיל תיכון עבר ללמוד ב"ליסה פרנסה", גמנסיה צרפתית שבה כל הסגל הובא מצרפת. בית ספר מעולה, ברמה מאד גבוהה, במיוחד במדעי הטבע, מתמטיקה ופיסיקה, אבל גם בפילוסופיה ובספרות צרפתית.

במקביל למד שויקה במוסד תורני שייסד אביו, "אהבה ואחווה". מוסד מיוחד במינו – שילוב של בית כנסת, בית מדרש ומרכז קהילתי להפצת תורה. למוסד הייתה השפעה רבה על הקהילה היהודית ובוגריו שנפוצו במדינות רבות, הקימו מוסדות דומים הנושאים אותו שם. האב, בנוסף להיותו תלמיד חכם בתחום היהודי היה רחב אופקים וחובב ספרות עברית. בבית נמצאו כתבי עגנון שיצאו עוד בהוצאת "שטיבל".

שויקה ומשפחתו עלו על האוניה הראשונה של מגורשי מבצע קדש, שעזבה את מצרים והגיעה לארץ דרך נאפולי. כאן כבר נמצאו קרובי משפחה שעלו ארצה עוד בשנות הארבעים והחמישים: שני אחים ודודה.

אהבת המתמטיקה

כשהגיע לארץ החליט ללמוד באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמאית. הברירה הייתה בין כימיה, פיסיקה, ומתמטיקה. "כימיה", אומר שויקה, "לא אהבתי. אבל פיסיקה הבטיחה יותר פרנסה בעתיד. מתמטיקה אמרו לי שנותנת פרנסה רק כמורה או אקטואר בחברת ביטוח. בעצת יצחק אחי (פרופסור יצחק שווה, שהיה בשעתו מועמדו של מנחם בגין לנשיאות) בחרתי מתמטיקה. הוא אמר לי: למד מה שאתה אוהב, פרנסה תבוא כבר. וכך אני גם אמרתי ואומר לשמונת ילדיי".

"זכיתי ללמוד מפי מורים שהיו מאורות גדולים בקנה מידה בינלאומי: אברהם פרנקל, מיכאל רבין, שמשון עמיצור, אברהם רובינסון , אריה דבורצקי, שמואל אגמון ועוד. הייתי מסטרנט אצל פרופסור רבין וסיימתי את הלימודים בהצטיינות".

קריירה אקדמית בצבא

"בתום הלימודים התגייסתי לצה"ל. הוצבתי במודיעין וכאן למעשה החלה הקריירה האקדמית שלי.
"באותה תקופה המחשבים היו בחיתוליהם. מפקד היחידה, סגן אלוף מאיר שפירא, הרבה להתעניין בנושא. קרא, למד ונסע לחוץ לארץ. הוא הסיק שהמחשב יהיה מכשיר מרכזי בשרות חיל המודיעין בעתיד.

"כשבאתי ליחידה החליט שפירא לייעד אותי לתפקיד מיוחד (בנוסף לפעילות השוטפת). לאחר שגמרתי את הקורס הראשון לתכניתנים וכן קורס הצפנה, הטיל עלי לכתוב תכנית מחשב, שתנתח כל מילה עברית מבחינה דקדוקית.

"אנשי היחידה ביקרו את שפירא על התפקיד שהטיל עליי. אמרו לו שזה בזבוז. תשובתו הייתה: בעוד עשר חמש עשרה שנים ימלאו המחשבים תפקיד מרכזי במודיעין. המחשבים יצטרכו להבין את השפה שמבקשים לפענח את הצופן שלה. כיום, אין אפשרות טכנית לעשות את זה בערבית. אם נעשה זאת בעברית, יהיה קל יותר לתקוף את הבעיה אחר כך בערבית. והוא צדק.

"בשנה וחצי סיימתי את המטלה שהוטלה עליי. עם סיומה נמסרו להקלדה שמונים עמודים מתוך "ימי ציקלג" של ס.יזהר. המחשב עשה ניתוח מורפולוגי של הטקסט והכין קונקורדנציה מלאה, ממוינת לפי שורשים. הוכחנו שהרעיון ניתן ליישום ופרסמנו מאמר בכתב העת "לשוננו".

"לאחר השחרור סיימתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית אצל פרופסור רבין והתחלתי ללמד בבר אילן. עברתי את המסלול ממדריך ועד פרופסור מן המניין.

פרויקט השו"ת

"את פרויקט השו"ת ייסד פרופסור אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן והוא עמד בראשו משנת 66 ועד 73. אביעזרי הבין שכדי להצליח במשימה יש לבנות, בין היתר, מנגנון להבנת המלה העברית וניתוחה. הוא גייס אותי עם תחילת הפרויקט והציע לי לפתח אלגוריתם מתאים, כחלק מהמערכת הממוחשבת המתוכננת.

"זו היתה עבודה חלוצית בתחום מדעי הרוח, והיא היתה חיונית לפיתוח מנוע לאחזור מידע".

"בזמנו, כולם התנגדו לפרויקט. המשתמשים הפוטנציאליים הטבעיים, הרבנים ותלמידי החכמים, התעלמו ממנו וסרבו בתוקף להעזר בו. ולא פחות מהם אנשי האקדמיה מתחום מדעי המחשב. אמרו שזה שיגעון. אבל אביעזרי ואני התעקשנו והמשכנו בעבודה כשהמימון בא ממקורות שונים.

"ביזבוז כסף וזמן".

"בשנת 1973 החלטנו לפנות לבר אילן ולבקש מימון. האוניברסיטה הקימה ועדה של שלושה פרופסורים מכובדים לבדוק את הנושא. הוועדה הגישה דוח קטלני שקבע: זה בזבוז כסף וזמן. לעולם זה לא יעבוד. למזלנו הרקטור, פרופסור מנחם צבי קדרי (נשיא האקדמיה ללשון העברית- בעת כתיבת הראיון), תמך בפרויקט והאמין בו. לקראת ישיבת הסנאט, שאמורה הייתה להחליט בנושא, הוא מסר לנו את המועד ואנחנו ישבנו עד שעה 3 לפנות בוקר כדי להגיב על הדוח של הוועדה. קדרי הצליח להעביר את רוע הגזירה ולהביא להחלטה חיובית בעניין.

בשלב מסויים החליט מכון ויצמן לוותר על השתתפותו בפרויקט ואני עמדתי בראשו משנת 1974. ב-1986 הושלם גרעינו העיקרי של הפרויקט והוא היה מוכן לפיתוח כמוצר מסחרי.

כך נולד המילון

"באמצע שנות השמונים פנו אלי מן המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ואמרו לי: אנחנו רוצים שהמחשב יידע לטפל בעברית מה אתה מציע. אמרתי כי לדעתי יש להתחיל בפיתוח מנתח *מורפולוגי" לעברית.. בסוף שנת 1988 חתמתי עם מטח הסכם לפיתוח המערכת לניתוח מורפולוגי. אחרי חצי שנה המפתח היה מוכן.

"בהמשך ביקשו אנשי מטח להסתייע בנו בהוצאה לאור של מילון ממוחשב לילדים. אמרתי להם: בואו תחילה נעשה מילון חדש לשפה העברית בת זמננו, ממנו נוכל לגזור אחר כך מילון לנוער.

"הצעתי תכנית לשלוש שנים למפעל רב הקף למחשוב חכם של השפה העברית אשר יכלול מילון ממוחשב, תכנה לניקוד אוטומטי תוכנה לעיבוד צרופי לשון, בודק כתיב חסר ומלא למעבדי תמלילים ועוד.

"במטח הביעו אמון בתכנית והיו מוכנים להשקיע את הכסף. קבענו לוחות זמנים מדויקים ואבני דרך. כשספרתי לאשתי, אמרה לי: אתה משוגע? אתה רוצה שנשלם קנס על אי עמידה בחוזה? אנשים לומדים ניקוד שנה שלמה באוניברסיטה ובסוף רובם לא מצליחים. ואתה מבטיח תוכנה שתעשה זאת אוטומטית?. השבתי לה: אני עצמי אמנם לא נקדן מי יודע מה, אבל אני משוכנע שאפשר לפתח אלגוריתם שיעשה את זה. ואז התחלתי לגלגל את הרעיון למילונאות חדשה.

מילונאות חדשה

"משך שנים עקבתי אחר הנעשה בנושא זה בעולם. בעשרים השנים האחרונות עברה המילונאות בעולם מהפכה עמוקה, בהשפעתו המכרעת של המחשב. אנשי המחשבים הפכו שותפים מלאים בעיצובו של המילון. ניתנו תשובות חדשות, שימושיות ומדויקות על השאלות הבאות: מה זה בעצם מילון; מהי הפילוסופיה המבנית שמאחוריו; אלו ערכים (כניסות) הוא צריך לכלול; מהו המידע שיתלווה לערכים אלה; מה הן המשמעויות השונות ומהו בדיוק ה"הסבר"; כיצד יש לצרף דוגמאות שימוש, ועוד.

"התפיסה המודרנית אומרת שהמילון צריך להיות מתאר ולא נורמטיבי. היינו: הוא יכלול את כל השפה החיה, הכתובה והמדוברת, תקנית ולא תקנית כאחת, (כמובן תוך ציון התקניות והמשלב של כל מלה). דבר שני, וזה ההבדל העיקרי: אתה צריך להסביר את המלה, תוך פירוט ומיצוי כל משמעויותיה. עד לשנות השבעים כל המילונים זלזלו בזה, או שלא עמדה לרשותם היכולת הטכנית לממש זאת. ההנחה הייתה שמי שמכיר את המלה מבין אותה. הם הסתפקו בעיקר בדוגמאות מן הספרות ומן המקורות, שבעצם תיעדו את המילים ולא תמיד הסבירו. ב"רב מילים" ההסבר הוא על פי ההקשר שבו מופיעה המלה בטקסטים שבבסיס הנתונים של המילון".

בין חום לטמפרטורה

המילונאות העברית הקלסית היתה מילונאות היסטורית (דיאכרונית) למדנית, מתעדת. התפיסה המילונאית החדשה היא *מילונאות סינכרונית, מדגימה ולא מתעדת, מתארת ולא נורמטיבית. כך, למשל, מגדיר אבן שושן (הישן) את המלה חם בהגדרה הבאה: "בעל טמפרטורה גבוהה, פחות או יותר". ומביא דוגמאות מביאליק ומספר יהושע. המילון של שויקה מבחין בין מרק חם (שהוא בעל טמפרטורה גבוהה) לבין מעיל חם (שמבודד מקור) ומונה שורה של משמעויות נוספות לתיבה חם: גבול חם, ידיעה חמה, אדם חם (כי יש לו חום ממחלה) ואדם חם (כי הוא מסביר פנים), או שהוא בעל מזג חם, ויש גם צבע חם וקול חם, ומשחק ילדים חם חם חם, ואדם מרוגז על מישהו (חם עליו) ואדם הנמשך לאשה כלשהי (חם עליה). כל זה אי אפשר להכין בשיטתו של אליעזר בן יהודה (מלים מלים הוא בדה מלבו הקודח – אומר הפזמון של ירון לונדון). כדי להכין מילון החושף את כל המלים וצרופי המלים שבשימוש יש צורך בקורפוס של מיליוני מילים, הלקוחות מתוך הספרות החיה והעיתונות.

 

מאה שנות אדם

מפעל הענקים הזה של המילון הממוחשב (כולל הגרסה של המילון לצעיר) הושלם בזמן שיא של כארבע שנים. הנתון הזה עשוי להטעות כי זו לא עבודת יחיד. צוות גדול של מומחים ושל משוגעים לדבר גויס לעבודה, בניצוחו של שוויקה, ובסיועה הפעיל ("והבלתי יסולא בפז") של אשתו, שרה. היא היתה אחראית לכל המנהלה המורכבת של העריכה, ההגהה, האיורים וההפקה, כולל כוח אדם וניהול התשלומים.
סך הכל של זמן וכשרון שהושקעו במפעל כולו מסתכמים בכמאה שנות אדם. אולי יותר מן השנים שהשקיעו בן יהודה ואבן שושן גם יחד במילוניהם.

בסוף שנת 1992 היתה בידי "מטח" הגרסה הראשונית של המילון הממוחשב העברי הראשון. אבל המילון כולו היה אצור בזיכרון של המחשב. כדי להפכו שווה לכל נפש היה צריך להוציאו בגרסה מודפסת.

שלושה שותפים

למשימה הגדולה הזו, שחייבה השקעה של למעלה מחצי מיליון דולר, נרתמו בשותפות רשת סטימצקי, מטח והוצאת הספרים של ידיעות אחרונות עם ספרי חמד. הם התנו את השקעתם בכך ששוויקה יגיש להם פלטות מוכנות להדפסה. שוויקה הפשיל שוב שרוולים, הקים צוות מומחים ומשוגעים לדבר ותוך כמה שנים הגיש את המוצר המוגמר. ליתר דיוק כמה מוצרים – המילון רב מלים המודפס, אליו צורף תקליטון שכלל בנוסף למילון עצמו גם מפתח לניתוח מורפולוגי, ניקוד המלה ונטיותיה, המשפחה אליה שייכת המלה, צירופים וכדומה. במקביל יצאו גם מילון לילדים ומילון לתלמיד ומעבדת מלים אלקטרונית בכף היד.

כישלון בשיווק

אפשר היה לצפות שצרוף רב עוצמה כזה של מו"לים עם מוצר כזה שאין לו תחרות, יכבשו את השוק ויהפכו את "רב מלים" למילון העברי האולטימטיבי. לא כך קרה. לאחר כמה שנים הלך המילון ונעלם מן המדפים ומן התודעה.

מה הסיבה? לאלוהי הרייטינג פתרונים. שוויקה אומר כי המו"לים לא השקיעו את המאמץ המינימלי הנדרש בחשיפת המוצר ובעיצוב המותג. נדמה היה כי המפעל הענק הזה נידון לגניזה.

מילון בעידכון יומי

המפעל לא ירד לטמיון. חברת "מלינגו", חברה בת של אנציקלופדיה בריטניקה, רכשה את המידע הממוחשב ובמסגרת האתר שלה באינטרנט החלה לספק שרותי מילונאות עברית מעודכנת. זהו המילון היחיד בשפה העברית שרשימת הערכים שלו אינה חתומה אף פעם. מדי יום הוא מתעדכן – מוסיפים וגורעים ערכים. בנוסף לכך הוא מספק מכלול שרותים: תזארוס (מלים נרדפות או קרובות משמעות), צרופים, מילים מתחרזות , ניתוח דיקדוקי ותרגום לאנגלית. דומני שאפשר לומר בלי להסתכן שלמרות הכל נכונו למפעל הזה עתידות. 

חידת הפרשנים

שאלתי את פרופסור שוויקה: איך אתה מסביר פרשן כמו רש"י שבלי מפעל השו"ת משייט בים התנ"ך והתלמוד כאילו היה אגם קטן.

הוא השיב: "אני אוסיף לך פליאה על פליאה. אני לומד עם ידידים וקרובי משפחה את פירושו של ר' סעדיה גאון (רס"ג) על איוב, הכתוב בערבית-יהודית. והנה רס"ג אומר לנו: המילה הזו, לדוגמא, מופיעה באיוב שלוש פעמים ובתנ"ך תשע פעמים: פה, פה ופה. וזה הפרוש שלה. ריבון העולמים איך הוא יודע? וללא קונקורדנציה ומחשב.

הרב עובדיה יוסף ניצח את המחשב

"אני מכיר את הרב עובדיה יוסף עוד ממצרים, שם למדתי אצלו. בתחילה אף הוא היה מאד סקפטי לגבי מפעל השו"ת. הזמנתי אותו וכשעמד ליד המדפסת הדפיס המחשב את כרך ד' של ספר השו"ת שלו, "יביע אומר", בכמה דקות. עשינו תחרות בינו ובין המחשב באזכור מקורות בנושא מסוים והוא גבר על המחשב. הוא באמת אינו זקוק למפעל השו"ת.

"עיר של חכמים"

הסופר חיים סבתו הוא בן אחותו של פרופסור יעקב שויקה. בספרו "אמת מארץ תצמח" הוא כותב על סבו, אביו של שויקה, ועל חלב ויהודיה:

"ארם צובא עיר של חכמים וסופרים הייתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבי שונא פלפול של הבל ואוהב סברה ישרה, ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה, קפדן בלבושו וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדרוש ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. …

עברית מול אנגלית

עברית היא לכאורה שפה ענייה מול האנגלית. בעברית 4000 שורשים בלבד מול 40 אלף "גזעים" באנגלית. מספר הערכים (כניסות) במילון עברי כארבעים אלף ובאנגלי כמאה וחמישים אלף.

לעומת עוני זה בשורשים ובכניסות, עשירה העברית מאד בפיתוחיה. העברית כוללת לא פחות מחמישים מיליון מחרוזות תקינות.( מחרוזת מוגדרת בבלשנות חישובית: רצף אותיות כלשהו בעל משמעות בשפה). זאת, לעומת מיליון מחרוזות בלבד באנגלית.

לדוגמא: המלה העברית וכשיכוהו זקוקה לשש מלים אנגליות לתרגומה:
and when they would ,will hit him.

והפועל הבסיסי hit אינו משנה את צורתו.

איך נבחר הגופן

הגופן סלעית בו מודפס "רב מלים" נבחר לדברי פרופסור שויקה לאחר שיקול, אך גם בלית ברירה. נעשו ניסויים בכל הגופנים שהיו זמינים במחשב שמספרם ב-1993 היה קטן מאד.

מערכת המילון ביקשה גופן שיהיה אחיד לכל סוגי הטקסט בו ויחד עם זאת ייתן חזות ויזואלית שונה ומאבחנת בין סוגים שונים של מידע : הערך, ההסבר, הדוגמאות, הצרופים והניבים וכו'. הוחלט לבחור בגופן סלעית (שעוצב אז על ידי שמואל סלע) שיש בו גירסאות שונות כמו מוטה, מודגש, דק וכדומה. כל זה היה בלתי אפשרי בגופן פרנקריהל.

מונחים במאמר ופרושם במילון רב מילים

*חלב= "עיר בצפון מערב סוריה והיא העיר השניה בגודלה במדינה. הקהילה היהודית בחלב היא מהעתיקות בעולם. נקראת בפי היהודים ארם צובה".

*אלגוריתם = " סידרה של פעולות קבועות הניתנות לביצוע מכאני (למשל על ידי מחשב) לפתרון בעיה נתונה".

*אחזור= "איתור פריט נתונים והעברתו לפלט או למדפסת".

*מורפולוגיה = בבלשנות – ענף העוסק בחקר יחידות המשמעות הקטנות ביותר בלשון ובצירופיהן. תורת הצורות בעברית.

*מילונאות סינכרונית = "שקשורה למצב הלשון בנקודת זמן מסויימת".

========================================

הפרויקטים של פרופסור שויקה

פרופסור שויקה עמד בראש, או היה מעורב בצורה פעילה בכתריסר פרוייקטים גדולים בתחום המחשוב ואלה הבולטים שבהם:

• בשנים 1962 – 1965 פיתח שויקה את המנתח המורפולוגי הממוחשב הראשון לשפה העברית.
• בשנת 1966 הצטרף לפרויקט השו"ת באוניברסיטת בר-אילן – מהפרויקטים הראשונים והמקיפים ביותר בעולם לאחזור מידע בטקסט מלא, ובשנים 1974 – 1986 עמד בראשו.
• ב-1974 ייסד בבר אילן את המכון לאחזור מידע ומכון לבלשנות חישובית. בין היתר יזם מאגר מבע לעברית בת זמננו הכולל 25 מיליון מילים מן הספרות ומן העיתונות, הרדיו ודברי הכנסת.
• בשנים 1983 – 1985 היה יועץ ראשי למחשוב למערכת האנציקלופדיה העברית, והיה אחראי על ההפקה הממוחשבת של כרך המפתח.
• בשנים 1988 – 1996 היה החוקר הראשי של פרויקט 'רב-מילים' לבלשנות חישובית עברית ומילונאות אלקטרונית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית ואחראי לפיתוח סדרת מערכות ממוחשבות לטיפול ממוחשב מתקדם בעברית בהן מילון ממוחשב, נקדן טקסט, מערכת לניתוח מורפולוגי ועוד. הוא ראש המערכת של סדרת מילונים חדשים לעברית המודרנית: 'רב מלים' – המילון השלם לעברית החדשה.
• מאפריל 2005 עומד בראש המחשוב של פרויקט פרידברג לגניזת קהיר. מטרת הפרויקט היא ליצור מאגר מידע שיכלול את כל דפי הגניזה ואת כל המחקרים והפענוחים שפורסמו בנושא במהלך השנים ולאפשר גישה אליהם דרך האינטרנט.
• תרם ידע לגופי ביטחון ומודיעין
• יזם ארגן תיכנן ועמד בראש מחשוב ארכיון ידיעות אחרונות. כתוצאה ניתן להגיע במחשב לכל אחד מדפסי העיתון וגם לאתר כל מילה בטקסטים שנדפסו.

על עבודתיו זכה במספר פרסים, בהם פרסי איל"א ופרס ראש הממשלה לתוכנת מחשב.

פרופ' שויקה היה חבר בוועדות ציבוריות רבות בתחום עיסוקו, כמו גם בוועדות ציבוריות כמו מליאת רשות השידור (בשנים 1980 – 1984) וחבר הנהלת המרכז למורשת ארם צובא ויו"ר ועדת המחקר שלה (1985 – 1997).

הוא נשוי ואב לשמונה. אחיו של הפיזיקאי יצחק שווה ודודם של הסופר והרב חיים סבתו והרב שבתי סבתו.

קישורים

כל הגניזה  (כמעט) במחשב שלך

אוצרות הגניזה יגיעו בקרוב לכל בית בישראל

מי ראוי לקבל את פרס ישראל על מפעל השו"ת

מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו

 

איך הפכה מילת גנאי טורקית לסמל הישראליות

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, נשאל בהופעה בשבתרבות בבאר שבע, אם לדעתו יכול אדם שאין לו ניסיון צבאי להיות שר ביטחון. תשובת ארנס היתה: "אין שום רע בשר ביטחון אזרחי. אבל מצד שני לא כל טמבל צריך להתמנות לתפקיד".

תמהני על השר ארנס, הידוע כג'נטלמן, שהשתמש במילה זרה והמונית כדי להביע את הרעיון. השפה העברית עשירה במילים המבטאות את המושג טמבל בגוונים שונים: טיפש, אוויל, כסיל, שוטה, סכל, פתי, מוגבל, קצר דעת, חסר הבנה, סתום, שלומיאל, תרח, חסר בינה. ועוד מלים רבות מהן גם נגזרו ביטויים ומטבעות לשון למכביר. הריבוי הזה של מלים, המבטאות את כסילותו של האדם, מעידים שעמנו, אשר התברך בחכמים גדולים ונבונים, לא היה כנראה חסר גם טיפשים גמורים.

על ראש הטמבל בוער הכובע

 

את דבריו של ארנס ניתן היה להבין כפשוטם. שר ביטחון ראוי שלא יהיה טמבל, בין אם הוא אזרח בין אם בעל עבר צבאי, שגם שם לא חסרים טמבלים.

שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ הבין את דברי ארנס כמכוונים אליו. מלשכתו מיהרו להגיב:
מילותיו של ארנס נובעות מהתנשאות, גסות רוח, וחוסר התמצאות. כל יום שעובר, אזרחי ישראל מבינים עד כמה תרומתו של פרץ הייתה משמעותית למערכת הביטחון ולצה"ל. היום ברור עד כמה מלחמת לבנון השנייה השיגה הישגים רבים, הן ביצירת הרתעה והן בשקט השורר בגבול הצפון. כשהיה שר

ביטחון, קיבל פרץ החלטות משמעותיות בעת המלחמה, והשאיר אחריו צבא מאומן יותר ומצויד יותר. הוא קיבל החלטות שקודמיו התמהמהו וחששו לקבל והבולטת שבהן היא ההחלטה על מערכת 'כיפת ברזל', שכולם מתפארים בה כיום. יש דברים שלא ניתן לדבר עליהם בתקשורת, אם ארנס ירצה, הוא מוזמן לפגוש את פרץ ולשפר את ידיעותיו.

עד כאן דברי השר לשעבר פרץ.

לא נכניס את ראשנו בסוגיה למי התכוון ארנס ומה היתה תרומתו של פרץ למלחמת לבנון השנייה.

ענייננו היום הוא במקורה של המלה טמבל, משמעויותיה והתפתחותה בשפה המדוברת והכתובה.

מקור המלה ומשמעותה

המלה טמבל חדרה לשפה העברית מן הטורקית TEMBEL משמעותה המקורית בשפה זו היא עצלן. המלה חדרה גם לשפה הערבית באותה משמעות אך מבוטאת אחרת. תמבל – (פתח מתחת לת' ולב').

המלה חדרה לשפה העברית לפני שנים רבות, אולי מן התקופה שהטורקים שלטו בארץ. היו שהביעו את הסברה כי מקור השם טמבל הוא מן הטמפלרים – כובע טמפל הפך לכובע טמבל. אך זו דעה לא מתקבלת על הדעת שכן הטמפלרים, לפי תמונות שנותרו מתקופתם, לא חבשו כובעי טמבל.

בעברית המדוברת קיבלה המלה מגוון של משמעויות שליליות. טמבל הוא טיפש שאינו מבין כלום ("טמבל תסתכל לאן אתה הולך"), מטומטם, אידיוט, אוויל, וכו'.

ב"מילון הסלנג הישראלי" של רפאל ספן, שהופיע בשנת ,1965 מוגדרת מלה זו עדיין כסלנג. אבל המילונאי אברהם אבן שושן נתן למלה הכשר של כניסה לשפה התקנית ותאר אותה במילונו כ"מילת גנאי השגורה בפי הנוער".

בספרות ובשירה

המלה חדרה גם לספרות, לשירה, לפזמונאות ולעיתונות "גמל מתיש, נבלה בן כלבה, טמבל מטמבל" (ס. יזהר ימי ציקלג). להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" בו נאמר בין היתר: "אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל". והמשורר שלונסקי כותב: "רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד". דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה). ארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים. המילה טמבל הייתה הפזמון החוזר כולו.

ובפרסום "חרות" משנת 2004 הופיע המשפט: "בוא נא יא טמבל נמאס לי לענות לך אתה שמאלני מגעיל". הפעם הופיעה המלה טמבל בפתח תחת הט' והמ' במקום הסגולים בביטוי הרגיל.

פיתוחים וחידושים

במרוצת הזמן, כנהוג בשפה העברית, הופיעו פיתוחים של המלה. טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה"). יש הרואים בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק. ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").

השם טמבל הפך גם לפועל – לטמבל. ("העבודה הזו"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, וישיתו אותי")

היהדות החרדית תרמה חידוש לשוני על בסיס המלה טמבל – טמבלוויזיה. החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).

קיצור תולדות כובע הטמבל

מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.

 

לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.

ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות. אך מי שיכול היה העדיף את הכובע האוסטרלי רחב השוליים המגן טוב יותר מפני השמש אך הוא יקר בהרבה מכובע הטמבל. פרופסור עוז אלמוג (בספרו "הצבר – דיוקן") מצטט אמירה של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". אך מבדיקת הצילומים באלבום הפלמ"ח עולה כי רוב הפלמ"חאים חבשו כובעי טמבל ומיעוטם חבשו כובעים אוסטרליים.

 

דוש כמעצב הישראליות

האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש.
דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.

בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.

ברוב הקריקטורות שלו ככב ישראליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

הקשר שבין שני הנושאים שבכותרת, הרחוקים כל כך זה מזה, איננו מקרי. חקר החידות הספרותיות וההיסטוריות הקשורות ביצירות הגדולות קיבל תנופה עצומה עם המצאת המחשב. רק מחשב מסוגל להתמודד עם מיליוני מילים של יצירות שונות, להשוות ביניהן ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת. אבל מאחורי כל מחשב חכם חייב לעמוד גם חוקר חכם. אחד מאלה הוא פרופסור משה קופל, מן המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.

 

להמשיך לקרוא ←

 (ראיון זה פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ב-22.11.74, לרגל הופעת ספרו  של גרשום שלום, "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה". הוא מועלה  כאן לראשונה לאינטרנט, ללא כל שינוי, פרט לתמונות שנוספו]..

המאמר מופיע גם בספר "רציפות" ומרד" הכולל קובץ ראינות עם גרשום שלום, הוצאת"עם עובד, 1994 עמודים 56-64]

בשנת 1937 פרסם גרשום שלום מאמר, במאסף "כנסת", שנשא את השם "מצווה הבאה בעברה -להבנת השבתאות". דומה כי אין עוד מאמר שחולל תמורה כה מהפכנית בהבנת פרק מרכזי בהיסטוריה היהודית – ולמעשה בהבנת עצם  מהותה של היהדות – כשם שחולל מאמר זה.

מאז "כנסת" תרצ"ז התרחב והעמיק המחקר בתולדות התנועה השבתאית ובגילגוליה. הן על ידי גרשום שלום – במאמריו הרבים ובספרו "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" –  והן על ידי תלמידיו.
רבות מן השאלות שנשאלו אז, שאלות יסוד בהבנת היהדות נשאלות גם היום. ביקשתי לשוחח עם פרופסור שלום על כמה  משאלות אלה וגם על שאלות הנוגעות לתשתית הווייתנו בדור זה, לרגל הופעת ספרו החדש, המכנס מספר עבודות יסוד שפרסם בתקופות שונות ובראשן המאמר "מצווה הבאה בעבירה".

זאב גלילי

 

"משיחיות נועדה לכישלון"

שאלה: הרבי מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, מתייחס בספריו "ויואל משה" ו"קונטרס על הגאולה והתמורה" אל הציונות כאל שבתאות. דעה דומה השמיעו גם אישים אחרים שאינם רחוקים מן הציונות כמו הרבי מסאטמר. מה עמדתך כלפי דעות אלה.

 

 

פרופסור שלום: אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי  הציונות אינה תנועה משיחית.  אין טעות גדולה מזו של הטוענים כי לציונות ולשבתאות שורשים משותפים. זו המצאה קלוטה מהאוויר שהמציא המנוח קורצווייל. זו טענה מצוצה מהאצבע.

 

לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות, אך שיש טונים כאלה במנגינת הציונות. אם זו משיחיות היא נדונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה. המפעל הציוני לא טען לפתור את שאלת היהודים במישור המטאפיזי, המטאהיסטורי, שבו לשאלה היהודית אין פתרון. התנועה הציונית נתכוונה לחדש את פני היהדות בתוך המישור ההיסטורי ולקבל אחריות על מה שאנו עושים או לא עושים בונים או הורסים בפני ההיסטוריה  בפני הקדוש ברוך הוא אם תרצה. התנועה הציונית לא התכוונה לטעון שאנו חיים בקץ הימים. אני שולל את הדברים המשיחיים שהיו בציונות. רוב המשתתפים במפעל הציוני לא ראו בו מפעל במובן הדתי אלא מפעל בתוך התחום ההיסטורי. לזה אני אחראי, על זה אני מגן.

"בסוף ההיסטוריה או בתוכה"

אם ההאשמה באה מהרבי מסאטמר – שסיפרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל – ניתן לומר שאלה דברי צחוק.  איננו חיים במישור של ציטטות מדברי קדמונים. אם אתה טוען על דבר חי המתעורר מתוך גורמים חיים בהיסטוריה ומצטט למשל שאסור ללמד את בתך תורה, או שאין ללמוד   עברית – אלה דברי צחוק. אינני יכול להתווכח על זה.

 

אחד העם לא היה משיחי,  הרצל לא היה משיחי. הם לא חשבו לפעול במישור המטאפיסי, אלא במישור היסטורי, בכך שרצו להקים משהו בתוך מהלך ההיסטוריה, לא בקץ ההיסטוריה. וזו השאלה המכרעת. אם אנו פועלים בסוף ההיסטוריה או בתוכה. "אתחלתא דגאולה" – זה נוסח מסוגן של גדול הדור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

אני לא טוען זאת. לא באתי לכאן כי חשבתי שמשיח יבוא. כמה אנשים באו לכאן משום שחשבו שמשיח יבוא?. אלה  שבאו לכאן מיוזמתם חשבו על אחריות היסטורית, על בנין ארץ ישראל.

"עם איש זה אין לי כל ויכוח"

"השבתאות היתה משיחיות אמיתית. השבתאים חשבו שהם חיים בדור של עקבות המשיח. בספרי קיבצתי עבודות המראות מה קורה כשהמוני עם מתייחסים לעניין המשיחי בכובד ראש ולא כמליצה. לא כאמונה שבלב שאמנם דבר כזה יתרחש בקץ הימים אלא כהתייחסות ריאלית. באותו  רגע יש דינמיקה שאיננה דומה לאמירת יג העיקרים בתפילה ואשר בה אין כל סכנה. משיחיות רצינית, כפי שהשבתאות העמידה בפנינו, היא מן הרגע שבו הדבר יוצא ממישור הדיבורים למישור המעשים ואז מתעוררת ההתנגדות האורתודוכסית.

הרבי מסאטמר צודק בכך שברגע שיוצאים מתחום מחשבות למעשים נכנסים לתחום שאולי אסור להיכנס בו. מבחינה זו  טענתו אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל וכו'.

השבתאות עוררה דינמיקה פנימית, קשה ודרמטית במידה רבה הרסנית בהעמידה את הבעיה הקונקרטית של מעמד התורה בתקופת הגאולה. בעיה זו  מוכרחה להתעורר כשאנשים מאמינים באקטואליות של המשיחיות. כאן יש דינמיקה שהביאה בעקבותיה מה שהביאה.

 

הציונות איננה מפעל מסוג זה. לא חשבנו שאנו בקץ הימים אלא שצורכי עם ישראל מרובים ושאי אפשר לחכות למשיח כדברי בעל "ויואל משה".  עם איש זה אין לי כל ויכוח. אינך מבין אותו  והוא אינו מבין אותך.

"בציונות כוחות המשך ושינוי"

יש בציונות מסורת ומרד. שניהם פעלו. אך העשייה העיקרית היא המחנה המרדני. אני מכבד את שני המחנות. לא היה מנוס מהאבקות זו שאני רואה בה גורם חיובי. זוהי האבקות בתוך עצמנו, זה גם בין המחנות. כי מראש גנוזים בציונות שני הכוחות של המשך ושל שינוי. זו הציונות הריאלית כפי שאני מכיר אותה שישים שנה. אין בלבי תרעומת על אף אחד משני המחנות, אם כי יש לי תרעומת על מעשים מסוימים שנעשו.

בשאלת מיהו יהודי למשל כופים עלינו הגדרה של מסורת שנעשתה בעייתית. בשלושת הדורות האחרונים נוצרה תודעה חדשה.

אני מברך על ההאבקות על הדינמיקה שאינה מטאפיסית אלא פועלת בתוך עולם  של ניסיון להקים דבר במציאות.

גם הגורם המסורתי וגם הגורם הבלתי מסורתי בציונות פניהם היו מועדות לשינוי שאין אנו יודעים כיצד יתגשם. אני חושב ששניהם יעמדו על הברכה והאבקותם היא לטובת העניין כולו. משיחיות אין כאן אלא במליצות.

"בן גוריון השתמש במליצה משיחית"

המליצה הזיקה בפי איש כבן גורין האחראי לשימוש במליצה המשיחית.  הוא השתמש בצורה חסרת רסן במליצות שהוא הבין אותן בצורה חילונית לגמרי כאילו הוא מאמין שלם. זה מוציא את הקורא מן הכלים. נדמה שהוא מחייב דברים שבעצם הוא שולל. הוא הירבה להשתמש במליצה המשיחית לא פחות מאנשי המחנה הדתי שאולי האמינו ב"אתחלתא דגאולה".

 

אני איני נביא ולא בן נביא איני יודע אם אנו באתחלתא דגאולה. אני יודע שגם אם איננו באתחלתא דגאולה, חוקיות המפעל הציוני כהכרח היסטורי  היא מציאות קיימת גם מעבר לביטויים אלה.

הכישלון של בית הספר

 

שאלה: האם כניסה זו שלנו להיסטוריה, לא שללה מאיתנו תכנים רוחניים שאין לנו עוד. כושר יצירה שנעלם. היכן הם הביאליקים והעגנונים שהצמיחה המציאות החדשה שיצרה הציונות בעם היהודי.  האם יש בכלל עתיד רוחני למה שאנו בונים כאן.

פרופסור שלום: זו  שאלה בלתי נכונה במהותה.
העובדה שאין לנו ביאליקים ועגנונים שורשיה באותה דינמיקה שדיברתי עליה. זה מתייחס לאותו חלק  במפעל הציוני הכרוך בתחיית הלשון, תחייה שביטויה הוא העברת העברית מספרים ומסופרים לתוך פיותיהם של תינוקות, היושבים על ברכי אמותיהם לפני  שהם יושבים בבית המדרש.

רצינו בחידוש הלשון, מה שקראו "תחיית הלשון",  מתוך רצון כן ולגיטימי להחיות לשון  ולהעביר אותה לחיים מתחום הספרות. כל זמן שהעברית היתה לשונם של אנשים שלמדו ב"חדר" מפי סופרים וספרים היתה זו מסורת פוריה. אך מסורת שחלו עליה הגבלות חמורות. היה חסר כאן היסוד החיוני של חילון הלשון. אבל אם אתה הופך לשון של ספר לדיבור של תינוקות עמי הארץ ו"עמך" שאינם יודעים אותיות קטנות – אתה ביודעין מעורר תהליך חדש לגמרי:  אנרכיה, חוסר חוקיות. אתה מעביר לשון מפיהם של אנשים שאינם יודעים לשון על בורייה לילדים.

עגנון וביאליק לא שאבו את לשונם מפי דיבור אמותיהם. הם היו אמונים על בית המדרש. מה שאנחנו רצינו – אולי היינו אידיוטים שלא ראינו את הנולד – היה להוציא את העברית מהספר לפיהם של עוללים. ואינך יודע מה יייצא מדבר שאתה שם בפיהם של עוללים.
לבית הספר אין די כוח  להשתלט ולהשליט חוקיות לשונית מסורתית בתחום הלשון המתחדשת.  זה הכישלון הגדול של בית הספר. איש לא מדבר לפי חוקי הדיקדוק שכולנו למדנו פעם.

כל אלה שעברית לא היתה לשון אמם, למדו דיקדוק.  אך איש מאיתנו איננו מדבר היום אותה עברית שלמד בבית המדרש. כולנו נתקלקלנו אך יש משהו חיובי בתהליך הזה. העברית הפכה חיה ולחי יש חוקים משלו, שאינם נקבעים באוניברסיטאות, אלא על ידי ציבוריות עלומת שם, שאני קורא לה אנרכית.

ביאליק ועגנון הם סיום המסורת הקלאסית העברית. בידם היה חומר גולמי משועבד לכללים מסוימים ולמסגרת שהם, כאמנים גדולים, יצרו ממנה יצירות שהם קומה שלמה.

ברגע שהעברית אינה עוד העברית של עגנון ושל ביאליק, איש אינו מדבר עוד בלשונם אלא לצורך פרודיה, דבר זה לגיטימי. אי אפשר אחרת. כי נכנס גורם שלא השפיע על עגנון ולא על ביאליק: עברית חיה, הבאה מעמי הארץ. העברית המסורתית אינה מצליחה להשתלט. עובדה היא שהיום אנחנו בשדה שכולו ניר חדש, ובתוך הניר הזה קשה לתאר  שהמדברים עברית יחזר לכללי הדקדוק, למילים ולתחביר של התנ"ך ושל חכמים. אם לומר בצורה עצובה, הם "תופסים לשון אחרון".

הפקרות לשונית השתלטה עלינו

קלוזנר לא ידע מה הוא סח באמרו משפט מסוכן זה: "תפוס לשון אחרון". הוא התכוון לבחירה בין לשון מקרא ללשון חכמים. הפרופסור לא ידע מה שסח. כי הכלל תפוס לשון אחרון נכון גם לגבי השינויים החלים בחברה חיה כמו זו בארץ.

הדיקדוק הוא מקצוע שנוא על בני הנוער  כי הלשון שהם מדברים בה שונה לחלוטין מכללי הדיקדוק שמנסים ללמד אותם. רצינו שכל העם העולה לציון ידבר עברית, בעוד רק מיעוטם תלמידי חכמים.  כל החנוונים וכל העולים מן המזרח (שיתרונם הוא ששפתם היא בעלח תחביר שמי) משנים את העברית. כל אחד עושה לפי יכולתו – והיכולת מועטת. אם כי  יש שהלשון מושפעת גם מקריאת ספרי מופת.

אנו מרמים את עצמנו באמרנו שמורי הדיקדוק שומרים על הגחלת. כל השומע יצחק. הדור הצעיר שונא דיקדוק.  כי זהו דבר שאין לו יחס חי אל הדיבור החי של הילדים המפתחים את הלשון של הדור הבא. בחיי היומיום השתלטה השפה של המלצרים. חוקי הלשון לא עמדו במבחן המשבר של  המעבר ללשון חיה. יוצרים לשון משברי שפה ומשברי מסורת לשונית שהגיעה לידיהם. אינך יכול לצפות שמשברים ירכיבו לשון. לפי המסגרת והקומה הנפלאה של הסופרים הגדולים.
עגנון לא דיבר לפי חוקי לשונו וגם לא ביאליק. עגנון חי  כאן ארבעים שנה והושפע מן העברית המדוברת אף שצחק עליה. ביאליק חי כאן רק עשר שנים ואף הוא הושפע מן העברית המדוברת, אם כי במידה מועטת יותר.

כשבאתי אני לכאן ידעתי עברית קורקטית לפי כללי הדיקדוק. היום אינני מדבר על פי כללי הדיקדוק  שדיברתי על פיהם בעבר, כי אני חי בחברה חיה ואיני יכול לברוח ממנה.

ברבריזציה של הלשון

אם תקרא לזה ברבריזציה זו אמת. כי לא יכולנו לחכות שהאמהות והגננות תלמדנה את השפה. והאמהות והגננות הן הקובעות את הגורל לפני שמגיע הילד למורה לדיקדוק.

רצינו  באנרכיה הזו, בהפקרות הלשונית שהשתלטה עלינו. הדור הראשון של בית הספר העברי בארץ  דיבר עברית טובה. אני זוכר את הבחורים הארצישראלים שבאו לגרמניה לפני 60 שנה . העברית שלהם היתה רוויית מסורת. הם רכשו ברצון את לשון פרישמן ביאליק ואחרים.

כאן עברו מספר דורות (בלשון משתנות העגות במהירות – כל עשר שנים הן בחזקת דור ). בדורות אלה ירדה הלשון מבחינת המסורת אך היא הוסיפה חיות – חיות של הפקרות של חוסר חוקיות.

לתלמידים אין כלים להתבטא בדייקנות. זאת מגלה כל פרופסור. הנוער מגמגם גימגום עלוב. כותב  עבודות סימנריוניות שבכל אוניברבסיטה בעולם היו מחזירים אותן בגלל הסיגנון העלוב. זהו תהליך של ברבריזציה שאינו תלוי בחוסר כשרונם של מורי הלשון. מבנה הלשון איננו עברי עוד. ככל שהוא יותר עברי הוא נשמע יותר מגוחך.

אני עצמי כותב בשמרנות מדעת, בלי חידושי לשון. אך גם אני ושכמותי נופלים קרבן לברבריזציה של הלשון, כי אנו שומעים על ימין ועל שמאל שימושי לשון שיש בהם חיות רבה.

ייתכן שמצב זה יימשך כמה דורות. כבר כתבתי פעם שעגנון הוא הסופר הקלאסי האחרון שקם לנו. אחרי עגנון איש לא יכתוב לנו כך. 

מתי יקומו  אנשים שיהיה להם כוח להקים קומה חדשה?

מתוך הפקרות כזו קשה לבנות דברים של קיימא. אנו באמצעו של תהליך שאיש אינו יודע לאן יוביל.  אנו בוכים על כך אך אין לנו כל שליטה. הדור הזה אינו יכול להבין תלמידי חכמים כעגנון, שנהר, הזז וביאליק  – אנשים שהיו רוויים מסורת. מקצת מבני הדור ילמדו בישיבות וישפיעו. אך לא תוכל לחכות שרוב העם ידבר לשון התואמת את המסורת. זה רציני ועצוב, אך אנו רצינו בזה.

עם זאת אין להכחיש כי יש חיות רבה בעברית החדשה. ייתכן שחיים גורי, דליה רביקוביץ' וסופרים מוכשרים אחרים אינם עגנון ואולי אינם ביאליק. אך הם מבטאים הגיגים של הציבור. איני יכול לומר שאני נהנה מן השירים המתפרסמים במוספים הספרותיים. עמוס עוז אינו אומר דבר המלהיב לבבות בשל היופי הפורץ מן המשפטים שלו, כמו אצל עגנון. אך הוא מדבר על בעיותיך ועושה בהפקרות הלשונית כמיטב יכולתו וזו זכותו.

אל לנו לחיות באשליות – חזרה איננה אפשרית. לא נוכל לדבר בלשון התנ"ך וגם לא בלשון הלקונית של חכמים.  חזרה כזאת אינה טבעית ולא תקום לדעתי.

השאלה היא באיזו מידה תהיה יניקה מהמסורת. מצב הלשון הוא מצב החילון בו רצינו. גם בני הקיבוץ הדתי שדה אליהו מדברים, לעניות דעתי, באותה לשון, אף שהם מבינים את עגנון, מכיוון שהם אנשי מסורת.

איני רואה שהקשר למסורת משפיע בצורה רצינית על לשון המדברים. העברית של נציגי אגודת ישראל בכנסת ושל עתוניהם מקולקלת לגמרי. מבחינת הלשון הם עברו אותו תהליך של חילון כמו כלל הציבור.

 

שאלה: האם חילון זה של הלשון  והחברה בישראל איננו מוביל אותנו  לקראת מצב של "עם ככל העמים"? האם תיתכן  יהדות בלא קיום מצוות? האם מאחורי חזית זו של חילוניות לא מפעמים כוחות דתיים? כיצד אתה רואה את ההתעוררות בתחום זה בקרב התנועה הקיבוצית?

"לא עם ככל העמים"

פרופסור שלום: ההיסטוריה לא תיתן לעם ישראל להיות ככל העמים. יש כאלה שרוצים בזה, אך אני אופטימי. יש ויהיו בעם כוחות דינמיים, שבהעדרם נסתם הגולל על המפעל כאן. השאלה של "עם ככל העמים" היא השאלה אם עם ישראל יחזיק מעמד בהיסטוריה ללא יעוד, ללא קנה מידה בו ישפוט  את עצמו.

המפעל כאן בנוי על סתירות – להיות עם סגולה ועם ככל העמים, עם אחראי כלפי ההיסטוריה.

אם אני פותח את השולחן ערוך אני שואל עצמי האם חברה חיה  תוכל לחיות כך.  אחד הרבנים החשובים – רב גדול, שאני כיבדתי והוא חיבב אותי – אמר לי פעם: אם תקיים שבת, כשרות ומועדים אז אתה יהודי מלא. כל השאר  – אמר – לא הכרחי. כלומר: בלי לומר זאת הוא ויתר מזמן על שולחן ערוך. אף שהוא עצמו ודאי  השתדל לחיות לפי השולחן ערוך.

אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהוןדי הוא סוף פסוק.  החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקדוש ברוך הוא כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות הוא יחיה בדור הרביעי.

אני רחוק מן הפסימיות של אנשי המסורת. לדת היה כאן הרבה יותר סיכוי אלמלא השימוש המדיני שעשו  בה. זה הרס הדת. אני בטוח, שאם היו מפרידים בין הדת לבין המדינה עם הקמתה, הייתה היום הדת חזקה פי שבעה, ורבים היו מצטרפים לקהילות דתיות. הדת קלקלה עצמה בעיני המונים על ידי השימוש שעושים בה לצרכים פוליטיים. אינני חושש כלל מהפרדת הדת מהמדינה.  ואני חושב שחופש כזה יצמיח לדת הרבה יותר חסידים מאשר הקיצוניות והקלאריקרליות הפוליטית.

"אנשי הרפורמה רצו בהלכה"

אל תשכח מה ששוכחים אלה ששופכים כעסם על  הרפורמה. אנשי הרפורמה, עליהם יצא הקצף לפני מאה וחמישים שנה, רצו בהלכה.  הם רצו להכניס  בה חיות. שקר וכזב הטענה "לא ראינו דור שלישי של יהודי הרפורמה".  הם הצילו מה שהצילו. אני דור שלישי של יהודים שלא קיימו מצוות. יש שיצאו לתרבות רעה מבתים חרדיים ולא חרדיים. ובשלשלת היוחסין של משומדים יש אותו אחוז של רפורמים ואורתודוכסים.

האם תיתכן יהדות ללא מצוות? יש היום יהדות בלי קיום מצוות. איני יודע אם יש לה עתיד. אני אדם בעל שורש דתי. באיזו מידה ישתרש קיום המצוות בציבור אינני מוכן להינבא.

יש התעוררות בחלק לא מבוטל של הקיבוצים. זו התעוררות אמיתית, מתוך הרגשת הריקנות של החילון הגמור. הם ניסו   להיות מורדים עד הסוף  ניסיון זה הוליד דינמיקה חיה  – לא מליצתית. הם ניסו לחיות, לא לדבר. זה הביא לכמה תופעות בעייתיות שכולנו ערים להן.

לאן נגיע? אינני יודע.אני מקווה שנביא למשהו מתוך הרגשת רצף  והמשכיות.

*********************************************************************************************************
 

בשולי הדברים

לא זכיתי להימנות עם תלמידיו של גרשום שלום, אף כי שמעתי אצלו כמה שעורים. למדתי אצל בכירי תלמידיו ובהם, בראש ובראשונה, פרופסור רבקה ש"ץ ז"ל, שהיתה מדריכתי לדוקטוראט (שלא סיימתי).  למדתי גם  מהיכל ספריו ומאמריו של שלום ומחיבוריהם של בכירי תלמידיו בדור הראשון (ישעיהו תשבי, יוסף בן שלמה, יוסף דן, ואחרים) ובדור השני והשלישי (בראשם משה אידל ויהודה ליבס, רחל אליאור ואחרים).

הראיון שמובא למעלה נערך בתקופה שהייתי תלמיד במחלקה לפילוסופיה יהודית בבר אילן.. ניצלתי את עבודתי העיתונאית כדי לזכות בכמה שעות של שיחה מרתקת עם אחד מגדולי הדור. כמו רבים מתלמידיו (ובראשם רבקה ש"ץ ויוסף בן שלמה) לא הזדהיתי עם עמדותיו הפוליטיות (שלום היה דמות מרכזית ב"ברית שלום"). אך עמדותיו המדיניות אינן רלבנטיות לתרומתו האדירה למדעי היהדות.

הראיון שפרסמתי לפני כמעט 35 שנים מכיל אמירות ותובנות מקוריות, שחלקן  אינו מצוי בחיבוריו הרבים.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של כתבי שלום וההפניה היא לגיליון מוסף התרבות של "ידיעות  אחרונות", שהנגישות אליו קשה.

מכבר החלטתי להעלות את הראיון לאינטרנט. הסיבה המיידית לכך שהעליתי את המאמר עכשיו קשורה למעשה שאין לי כינוי אחר לכנותו אלא מעשה פרחחות נלוז.

כוונתי למאמר תחת הכותרת "משני עברי הים", פרי  עטו של יצחק לאור,  שפורסם במוסף הספרותי של "הארץ", בעריכת בני ציפר, ב-20 באוקטובר השנה.. המאמר עסק ביחסי גרשום שלום עם וולטר בנימין, מגדולי הרוח של יהדות גרמניה. בנימין חלק על גרשום שלום שבחר בציונות ודחה את הצעתו לבוא לארץ ולקבל משרה באוניברסיטה העברית. הוא נשאר בגרמניה, נמלט לאחר עליית הנאצים והתאבד במהלך בריחתו.

בין היתר מופיעה במאמרו של לאור הפיסקה  הבאה הבאה: " אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת…".

גוסטב שוקן, העורך האגדי של "הארץ", מי יגל עפר מעיניך. הרי אתה – שפרסמת בעיתונך את מיטב ההגות היהודית ובמרכזה מאמרי גרשום שלום ותלמידיו – לא היית נותן מקום בעיתונך לעורך כמו בני ציפר ולכתבן כמו יצחק לאור. ראה מה עשה בנך עמוס ממפעל חייך.
זאב גלילי

להלן קישור למאמרו של יצחק לאור
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1029568

ראה גם "בני פלד ככנעני" http://www.zeevgalili.com/?p=376

 

אהרון אמיר, חתן פרס ישראל,  שנפטר השבוע בגיל 85 היה מתרגם מקורי  ופורה, משורר חשוב, עורך ספרותי חדשני שגילה כישרונות רבים * אך מעל לכל הוא מסמל את התנועה המוזרה והמסעירה "הכנענים", שהוא היה אחרון מיסדיה ומאמיניה

את אהרון אמיר הכרתי לראשונה בראשית שנות ה-60. עבדתי אז כמתרגם זוטר  בעיתון "הבוקר". באחד הימים נתן לי העורך, גבריאל צפרוני, לתרגם יצירה ספרותית, תרגום אנגלי של  סיפור שנכתב במקור ברוסית. הסיפור נשא,  כמדומה לי, את השם "יום הרצח הבינלאומי". זה היה אחד מסיפורי מחתרת רבים שנפוצו אז בברית המועצות ("סמיזדאט" קראו לספרות זו). הרעיון המרכזי של הסיפור היה שהשלטונות מכריזים על יממה אחת, בה יכול כל אדם לרצוח כל אדם מבלי לבוא על עונשו. המספר תאר את האווירה ששררה באותה מדינה בה נקבע חוק דמיוני כזה, כיצד נהגו האנשים עם נטיה טבעית לרצח וכיצד התלבטו גם אנשים, כאילו נורמטיביים, בין ההכרה המוסרית שלהם לבין הנטיה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מאנשים המאוסים עליהם. להמשיך לקרוא ←

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו צ'יזבאט.

ראה ילקוט הכזבים של שר הביטחון

 

יעקב שוויקה, האיש ש"לימד" את המחשב לדבר עברית. (צילום: זאב גלילי)

 

כל אנשי המקצוע, בארץ ובעולם, תמימי דעים כי שני אנשים חוללו את המהפך הגדול במדעי המחשב ובארון הספרים היהודי: הפרופסורים אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה * אך מבימת הכבוד למחלקי פרס ישראל נעדר פרופסור שויקה * מדגם מייצג לטרוף המערכות באקדמיה ובממשל של ישראל ביום העצמאות ה-59

לפני כחודשיים הופיעה בעיתונים מודעה חגיגית של אוניברסיטה בר-אילן ובה היא מברכת את צוות מפעל השו"ת על שזכה בפרס ישראל ליצירה תורנית. במודעה לא הופיע אף שם וההנחה היתה כי בהמשך יודיעו כי האנשים שייצגו את האוניברסיטה בטקס קבלת הפרס יהיו הפרופסורים אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן ויעקב שויקה מבר-אילן.

אך הימים חלפו ואין קול ואין קשב. והנה ביום שישי האחרון פרסמה האוניברסיטה מודעה בה נאמר: "מצדיעים ליוזמי ומובילי פרוייקט השו"ת שזכו בפרס ישראל לספרות התורנית לשנת תשס"ז".

מתחת להצדעה הזו הופיעו תמונותיהם של אביעזרי ושויקה ובנוסף להם תמונות של שני אישים: הרב יעקב ויינברגר ופרופסור יעקב שפיגל.

שני האישים הנוספים לא היו מוכרים לי. אולי מקוצר המשיג, אולי מעומק המושג. פניתי לכמה אנשים בתחום, כולל אנשים מרכזיים בבר אילן, לשאול במי מדובר וגם הם לא היו מוכנים להאיר את עיניי. פניתי לאתר של מפעל השו"ת עצמו בו מופיע תקציר היסטורי של תולדות המפעל.

מי ומי בתקציר

בפרק על ראשי הפרויקט נאמר כי תוכנן והוקם על ידי פרופ' אביעזרי פרנקל בשנת 1963 (במכון ויצמן) ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף אליו פרופסור שויקה והשניים פעלו במשותף עד לפרישתו של פרופסור פרנקל. משנת 1974 משך תריסר שנים, עמד פרופסור שויקה בראש הפרויקט והביאו לידי גמר.

מכאן ואילך הפך מפעל השו"ת למפעל מסחרי לכל דבר. כמו בכל מפעל מסחרי גם כאן באו מנהלים והלכו. האחרון שבהם הוא הרב יעקב ויינברגר. עליו שמעתי מפי רבים כי הוא מנהל יעיל ומסור שקידם את המפעל רבות בתחום המסחרי והתורני. בשנת 1991 התמנה פרופסור יעקב שפיגל מהמחלקה לתלמוד של בר אילן ליו"ר ועדה מייעצת אקדמית, שתפקידה להמליץ ולפקח על מדיניות הפרויקט. משנת 1997 מכהן פרופ' יעקב שפיגל כראש האקדמי של הפרויקט.

מה הביא את אוניברסיטת בר-אילן לשתף בקבלת הפרס את האישים שפעלו בקידום המסחרי של הפרויקט עם המדענים שחוללו אותו? האם מדובר בתרומה שווה? לא לי ההדיוט לשפוט  אסתפק בסיפור תולדות הפרויקט ובאירועים שהביאו למעמד המביך הזה בטקס חלוקת פרס ישראל.

בר-אילן: משרד החינוך אשם

פניתי לדובר בר-אילן, שמואל אלגרבלי, וזה הסברו:
"מיד כשפנו אלינו נציגי משרד החינוך וביקשו לדעת מי יקבל בשם הפרויקט את הפרס השבנו כי לדידנו כל ארבעת האישים- המייסדים והמובילים דהיום,יעלו לבמה, יקבלו את הפרס וילחצו את ידי המעניקים. לצערנו הרב סירבו המארגנים לבקשתנו וקבעו כי רק נציג אחד יוכל לעלות לבמה. לאחר שיחות עם ראשי המשרד הם הסכימו לאשר את עלייתם לבמה של שני נציגים. הוחלט לייצג את שני הדורות- מהמייסדים יעלה פרופ' אביעזרי פרנקל ומהמכהנים דהיום יעלה פרופ' יעקב שפיגל".

"אוניברסיטה איננה חנות" אומר אסא כשר

פרופסור אסא כשר, חתן פרס ישראל, חיבר כ-130 חיבורים מדעיים בתחומי הבלשנות, הפילוסופיה של השפה, מדעי המחשב ועוד. שאלתי אותו מי ראוי היה לדעתו לקבל את פרס ישראל למפעל השו"ת ואלה דבריו:

"שני האנשים שהיו צריכים להיות על הבימה בתור המייצגים האמיתיים של המפעל הזה – אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה. הם מייצגים את בר אילן בין אם הם נמצאים בה היום או לא.

" פרופסור אביעזרי פרנקל היה היוזם ובן אדם טוב וחשוב. אבל בעיניי פרויקט השו"ת זה שויקה. אני מכיר את שויקה מזמן שהיינו שנינו תלמידי מתמטיקה בירושלים. שנינו סיימנו בערך באותו זמן את התואר השני ושנינו היינו מיועדים לחיל המודיעין. היחידה שהוא הלך אליה נקראת היום 8200. אני הלכתי ליחידה אחרת ושם ראיתי אותו עובד על דברים שיש בהם שימוש בתובנות הבלשניות. לימים הוא עשה משהו אולי פי עשרת אלפים יותר משוכלל במסגרת בר אילן. כל הלוגיקה של התכנית, כל העבודה הבלשנית והיוזמה והתבונה והמרץ, המאבקים שיש בכל אוניברסיטה הם אלה שמהם מורכב הפרויקט. כל זה הוא שויקה. וכשראיתי שאוניברסיטת בר אילן מקבלת את פרס ישראל על פרויקט השו"ת בשבילי זה היה דבר מובן מאליו שזה שויקה. לכן שמעתי בימים האחרונים ממש בתדהמה שהוא לא יופיע שם על הבימה קבל עם ועדה אלא מישהו אחר.
"במהלך הפרויקט הזה אני רואה פאזה מוקדמת שאפשר לקרוא לה 'היזמות' שפרנקל היה דמות מפתח בה. ויש פאזה של הפיתוח האקדמי הבלשני והתכנותי ושל ארגון העניין כפרויקט מדעי מתפתח וזה שויקה.

אחר כך הגיעה הפאזה המסחרית. מאגר הנתונים הלך וגדל ויש כאן תרומה לפרופסור שפיגל. והעובדה הבולטת היא שבשנים האחרונות זה נמכר לאנשים וזה דבר טוב ונהדר. אבל כשנותנים פרס ישראל לספרות התורנית צריכים לברר לאיזה פאזה נותנים את זה. קצת לא מתקבל על הדעת, בלשון המעטה, שנותנים את זה לפאזה המסחרית ולא לפאזה של התכנון האקדמי. אוניברסיטה היא לא חנות. הפאזה האקדמית היא צריכה להיות בראש מעיניה.
לכן נעשה פה מעשה שלא יעשה".

עד כאן דברי אסא כשר.

מחולל המהפכה

אין ספק שמחולל המהפכה שהביאה לפיתוח מפעל השו"ת ויתר מאגרי המידע הפועלים על פי אותו עיקרון הוא פרופסור אביעזרי פרנקל. זה היה בראשית שנות ה-60 בעת ששהה בארצות הברית לטפל בהבאת מחשב למכון ויצמן. איזה נדבן שאל אותו מה יכול המחשב לעשות למען היהדות ובמוחו של אביעזרי הבליח הרעיון שבהתגשמותו הפך למפעל השו"ת.

באותה תקופה שררה הדעה שהדרך היחידה לאחזר מידע ממאגרים גדולים היא באמצעות יצירת מפתחות, שיטת המפתות היתה קיימת מאות שנים ורבים החזיקו באמונה שזו הדרך היחידה. הכל ידעו ששיטת המפתחות אינה מדויקת. המפתח גדל בנפחים העולים פי כמה על הספרים הממופתחים והרבה חומר הולך לאיבוד.

אביעזרי זרק אז את הרעיון שהיום הוא מובן לכל ילד המחפש בגוגל. אז נחשב הדבר לרעיון משוגע. הרעיון אותו כינה "הטקסט המלא" היה לזרוק את כל החומר לתוך מאגר של מחשב. מן המאגר הזה צריך למצוא דרך להוציא כל מידע בהקשת מקש.

"הייתי אז למשל ולשנינה בחוגי האקדמיה" סיפר פרנקל. אך אט אט קנה הרעיון אוהדים והוא החל בעבודה .

"ללמד את המחשב עברית"

על תרומתו של שויקה למפעל כתב פרנקל ב"הצופה" לפני כחודש: "מתחילת העבודה היה ברור שהכנסת הטקסט למחשב ויצירת מנוע חיפוש לא יספיקו. צריך היה גם 'ללמד את המחשב עברית' משמע – היה צורך בכלים לשוניים ממוכנים לטיפול בעברית ובארמית. שתי השפות הללו עניות ב"ערכים" ("שרשים"), עתירות בנטיות ובדרך כלל מחוסרות ניקוד… שוויקה עמד בראש המימוש של מרכיב לשוני יעיל. בעשור השני הוא ניהל את פרויקט השו"ת, ובמשך הזמן הוא תרם רבות לתחום הבלשנות החישובית בכלל".

עד כאן הקפה א'.
כל מה שנותר לשני האישים שחוללו את המהפכה הזו, כדי שיעלו על הבמה ויקבלו את פרס ישראל המגיע להם בדין, הוא לקבל הזמנה רשמית. והם המתינו והמתינו.

למי מיועד הפרס

על ההמתנה הזו כתב פרופסור שויקה לנשיא בר-אילן פרופסור משה קווה ב-11 באפריל, פחות משבועיים לפני יום העצמאות:
"הנחתי את הנראה מובן מאליו, כי פרס ליצירה מיועד ליוצריה. ויוצרי הפרויקט, כידוע לכל בר בי רב כיום וזה למעלה מעשרים שנה – הן בארץ והן בחו"ל, הן בחוגי החוקרים, הן בחוגי הלמדנים והן בחוגי הרבנים, ובעצם גם בחוגי עמי הארצות – הם פרופ' אביעזרי פרנקל שיזם את הפרויקט, הגה את הרעיון היסודי שלו, עמד בראשו כעשר שנים, והמשיך ללוותו לאחר מכן. עבדכם הנאמן, שהצטרף אליו כשנתיים לאחר מכן, היווה מאז ציר מרכזי בפיתוחו והפעלתו, ואף עמד בראשו כשתים עשרה שנה. יחדיו, בזכות חזונם, חשיבתם המדעית המקורית והנועזת, גם בקנה מידה בינלאומי, כשרונם, מקצועיותם ואמונתם ברעיון, עיצבו את דמותו של הפרויקט והביאוהו למה שהוא היום…

איש לא פנה

"אף אחד מבר אילן – לא נשיא, לא סגן נשיא לתחום זה או אחר, לא רקטור, לא דיקן, לא חבר סינט, לא מישהו מלשכותיהם או למשל מהמשרד ליחסי ציבור או ממשרד דובר האוניברסיטה, בקיצור אף לא אחד, פשוטו כמשמעו – לא פנה אלינו, לפרופ' פרנקל או לחתום מטה, בשיחת טלפון, מברק, פקס, מכתב, או מסר דוא"ל כדי לברכנו על הזכייה או לפחות להודיענו עליה בצורה מחויכת. תמהתי, אך תליתי זאת בכך שכולם בבר אילן עסוקים למעלה ראש בעשייה מבורכת, ואין להם זמן לזוטות כאלה שכמותן הם פוגשים מדי יום או לפחות מדי שנה…"

"מעשה ליצנות"

באחד הימים, ממשיך שוויקה לספר במכתבו, קיבל אות חיים מן האוניברסיטה. מן המחלקה ליחסי ציבור הזמינו אותו ואת פרנקל לצילומי וידאו לצורך טקס הפרס. השניים בילו שם חצי יום בצילומי סטילס וכשהגיע צוות הוידאו היפנו את פרופסור שפיגל לאולם אחר ושם צילמו רק אותו.

"נראה אם כך", כותב שוויקה בהמשך מכתבו, " שמה שלכאורה מובן מאליו אינו באמת מובן מאליו. הולכים ומתרבים הרמזים… כי בדעת האוניברסיטה לשלוח את פרופ' שפיגל לבדו לקבל ביום העצמאות את הפרס על היצירה, אף על פי שלא היה שותף ביצירתה. קשה לי להאמין שאמנם כך יהיה, שהרי יהיה זה מעשה ליצנות של ממש, ובדיחה עצובה שלא תביא לבר אילן תפארת… כל ניסיונותיי לברר את האמת דרך האוניברסיטה עלו בתוהו. כתבתי לרקטור כדי לברר את כוונות האוניברסיטה, אולם הוא לא טרח לענות, וכאשר לחצתי לתשובה מלשכתו, ענני דרך המזכירה (שוב לא טרח להרים את השפופרת בעצמו) כי אין זה בתחום עיסוקו, ועליי לפנות לנשיא, וכשביקשתיו כי יעביר את מכתבי לנשיא סרב והציע כי אפנה ישירות, והריני עושה זאת עכשיו"

בהמשך הביע שוויקה את ההשערה כי אולי אין אפשרות ששניים יעלו לקבל את הפרס בלבד. במקרה זה, כתב שוויקה "הריני מודיע כאן ובבירור כי אני מוכן לוותר מרצון ובטוב לב על חלקי, ובלבד שפרופ' פרנקל לפחות יקבל את הפרס כיוזם הפרויקט".

גם פרנקל הודיע כי הוא אינו מוכן לעלות לקבל את הפרס בלי ששויקה יעלה עמו. לבסוף חזר בו, לאחר שהיה נתון ללחץ כבד של בני משפחתו. רק ביום ראשון בצהריים, יומיים לפני יום העצמאות וכמה שעות לאחר שראיינתי אותו, קיבל פרנקל הודעה מוועדת הפרס כי הוא יעלה על הבמה לקבל את הפרס. הוא הודיע על כך מיד לשויקה והביע צער.
שויקה: "עודדתי אותו והרגעתי אותו, והזכרתי לו שביום ד' בבוקר כולנו מפשילים שרווליים וחוזרים לעבודה".

פרנקל: "כואב לי לעלות בלי שוויקה"

"כואב לי שאני עולה לבמה לקבלת פרס ישראל בלי פרופסור יעקב שויקה " – אמר לי פרופסור אביעזרי פרנקל. הוא הסביר כי תחילה הודיע על סירובו לעלות בלי שויקה. אך כל בני משפחתו – רעייתו וששת ילדיו – הפעילו עליו לחץ כבד ביותר והוא לא יכול היה לעמוד בו.

יש בפיו הרבה מילות שבח למנהל הנוכחי של הפרויקט, הרב יעקב ויינברגר, שתודות לו המפעל מחזיק מעמד. הוא בעל רעיונות תחזוקתיים ושיווקיים טובים מאד. אבל הפרס ניתן על יצירה תורנית לא על תחזוקה תורנית. הוא כואב את העובדה שהאוניברסיטה הפכה את מה שאמור להיות הפנינה שבכיתרה ל"יחידת שרות" המתקיימת רק מהכנסותיה המסחריות ואולי אף מפרישה מהכנסותיה למטרות אחרות. מוכרחים להמשיך במחקר ובפיתוח כי אחרת יתקיים בה מה שאמר ריש לקיש שמצא כתוב במגילת סתרים "יום תעזבני יומיים אעזבך".

מה זה שו"ת

אלה ראשי תיבות של המילים "שאלות ותשובות". זהו אחד מאוצרות הרוח הגדולים של עם ישראל.

השאלות הן ברוב המקרים של עמך ישראל והתשובות הן של חכמי התורה בכל הדורות. ראשיתה של ספרות השו"ת בתקופת התנאים והיא נמשכת בתקופת הגאונים (רב שרירא, רב האי גאון) בתקופת הראשונים (רבינו תם, רש"י, הרשב"א) בתקופת האחרונים (ר' יוסף קארו, ר' שלמה איסרליש) ועד ימינו – מהרב קוק ועד הרב עובדיה יוסף.

ספרות השו"ת מקיפה את כל תולדות ישראל ואת כל התפוצות. היא מהווה אוצר בלום של דברי הלכה שהכרתם חיונית לכל פוסק. אך יש בה גם אוצרות של מידע על חיי היהודים בכל התקופות.

לפי הערכה כאלפיים רבנים פרסמו שאלות ותשובות ומספר התשובות מגיע לכחצי מיליון. למען ההשוואה: התלמוד הבבלי כולו מחזיק 2711 דפים בלבד.

לרשות לומדי התלמוד הבבלי עומד אפרט משוכלל שבשולי הדף ( מסורת הש"ס, עין משפט, נר מצווה) ומעל לכל פרוש רש"י והתוספות. כמו כן קיימים ספרי עזר רבים כמו הערוך, דקדוקי סופרים, ואחרים. כל אלה מאפשרים לכל מי שמבקש לצלול לים התלמוד להגיע בקלות לכל מקום.

לא כן ספרות השו"ת שהיא כאוקיאנוס הרחב. לבן תמותה רגיל (אלא אם הוא בעל זיכרון פנומנלי כמו הרב עובדיה יוסף הזוכר על פה אלפי ספרים) אין סיכוי להיכנס לתוכו ולצאת ממנו בשלום.

את הבעיה הזו ביקש פרופסור פרנקל לפתור ביוזמתו החלוצית ויחד עם פרופסור שויקה הצליחו למצוא דרך לנווט באוקיאנוס הזה ולהפוך את כל ספרות השו"ת נגישה לכל אדם.

הואיל והטכנולוגיה של איתור טקסטים בדרך ממוחשבת יפה לכל טקסט נוספו למפעל השו"ת במהלך השנים מאות ספרים: התנ"ך ומפרשיו, התלמוד ומפרשיו, ספרי הלכה ומוסר. בגירסות האחרונות נכללו גם כל כרכי האנציקלופדיה התלמודית שראו אור ובגירסה האחרונה 15+ כבר נכללו גם ספרי חסידות. בכך הפך מפעל השו"ת לארון הספרים היהודי, המרוכז בדיסקט קטן, ומגיע לכל בית בישראל. השם מפעל השו"ת מטעה הואיל ובתקליטור יש הרבה יותר משאלות ותשובות. באחרונה מפיץ המפעל את השם "מאגר היהדות הממוחשבת", אבל הוא טרם נקלט.

ראה מאמר על מפעל מחשוב אוצרות הגניזה בראשות יעקב שוויקה

http://www.zeevgalili.com/?p=216