יהודי הישוב הישן שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת מילים ערביות * המילים חדרו ליידיש וממנה לעברית. בין המילים: "באסה" , "סבאבה", "עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, ועוד.

 בילדותי דיברו הורי עם ילדיהם עברית. בינם לבין עצמם דיברו או יידיש או ערבית, או שילוב מצחיק של שתי השפות. התוצאה היתה שקלטנו את כל שלוש השפות.

כשבאתי ללמוד יידיש מודרנית גיליתי שבני שיחי וגם מוריי לא מבינים מילים רבות השגורות בפי מילדותי. מילים שגם אינן מצויות במילונים, המשקפים את היידיש המזרח אירופית. מי שדיבר יידיש בוילנה או בווארשה לא יכול לדעת מה זה גאנג'ה. הגאנג'ה (ובגירסה אחרת ג'נגס) הוא מכשיר שימושי מאד בצפת: דולה דליים שנפלו לבור המים . זהו חישוק ברזל כבד אליו מחוברים קרסים ממנו משתלשל חבל ארוך. יהודי מווארשה לא יידע גם את פרוש המלה מגארה, שמשמעותה מערה או מרתף שרבות כמותן מצויות בצפת.

ערבית שחדרה ליידיש

הגיע לידיי בימים אלה גיליון מספר 3 של "דווקא", כתב עת המוקדש ליידיש ולתרבותה. ובגיליון זה דיווח מרתק על השפעת הערבית על היידיש הארצישראלית.

היידיש היא שפה  בזכות עצמה אך היא קלטה תמיד מן השפות שבסביבתה. חתן פרס נובל הסופר היידי יצחק בשביס זינגר אמר (בנאומו אחרי קבלת פרס נובל) כי "היידיש היא שפה קומוניסטית. דהיינו שלי שלי ושלך גם כן שלי". היידיש קלטה מן הגרמנית, העברית, השפות הסלאביות, וכאן בארץ קלטה גם מן הערבית.

454 מילים ערביות

מחברי המאמר, חנה עמית וישראל ברטל. מדווחים על הספר "יסודות ערביים ביידיש הארצישראלית", מאת מרדכי קוסובר ( שיצא לאור בהוצאת ראובן מס, ירושלים 1966). המחבר מונה 454 מילים ערביות שחדרו ליידיש. אנשי הישוב הישן קלטו מילים אלו עוד בטרם סיגלו את הלשון העברית. מילים רבות הקשורות בעבודת האדמה: ואדי, טוריה, מזבלה, טאבון. מילים ערביות רבות השגורות בעברית המודרנית נקלטו על ידי היידיש בתקופות קדומות. בין המילים: "באסה" , "סבאבה" ו"עלא כיף כיפאק" ו"עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, פשלה, אהלן וסהאלן, דיר באלק, מברוק, מאפיש, טמבל, דחילאק, בלאדי, אינשאללה, כיף חאלק, חאלס, חמסה, אילחמדאללה, , חמסין, פינג'אן ועוד.

בשעתו רווחה הדעה שהמילים הערביות שחדרו לשפה העברית המודרנית משקפים את ההתנערות מן היידיש הגלותית. לא רצו לשמוע "אוי וויי" ו"געוואלד" ו"א מחייה" והעדיפו את "באסה" ו"על א כיפאק".

מסתבר שדווקא יהודים שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת אותן מילים ערביות.

האם חדרו מילים אלה לעברית המודרנית דרך היידיש או במישרין מן הערבית? לא ברור מן המחקר.

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

בן גוריון וז'בוטינסקי ויחסם ליידיש

על יחסו של בן גוריון לעם היהודי אפשר ללמוד מן המכתב שכתב לברוך קורצוויל. במכתב זה אומר בן גוריון בין היתר: "יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו: אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ור' עקיבא ור' יהודה הלוי… המושג יהודי אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו ועם כל הדורות שיבואו".

שאלה אחרת היא יחסו ליידיש.  בן גוריון עורר בשעתו סערה כשהגיב על עדות פליטים שניצלו מן השואה ואשר נאמרה ביידיש באומרו: "אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אוזנינו".

אמירה זו  היא ביטוי למגמת הציונות החילונית למחיקת העבר הגלותי, שהיידיש היתה סימן הכר מרכזי שלה.

זאב ז'בוטינסקי – שלא כבן גוריון וחבריו לעליה השניה,  שגדלו על בירכי היידיש – לא ידע יידיש כשפת אם. בבית הוריו המתבוללים דיברו רוסית. גם ז'בוטינסקי ייחס חשיבות מרכזית להשרשת השפה העברית ונתן לכך ביטוי פיוטי בשיר "הנדר":
"עברית: לשון חיי – בגיל, יגון וזעם
שפת עמל, הרהור, מזמור  – ושפת בני
שלשלת-פז נצחית בין שיר תל-חי ורעם
הפלא של סיני"

אף על פי כן החליט ז'בוטינסקי ללמוד יידיש  בגיל 34  ושלט בה (כמו בשפות רבות אחרות) עד כדי יכולת לנאום בה נאומים חוצבי להבות.  הוא הודה כי אינו אוהב במיוחד את השפה  אבל, כתב, "חשוב יותר מאשר אהבה: יחס של כבוד". והוא הסביר: "יודע אני  שלגבי מיליונים של יהודים, אם גם לא בשבילי, הרי היא לשון האם במובן העמוק ביותר של מלה זו, לשון שצלילה בלבד מרעיד את ליבותיהם, ויודע אני שגם בכך יש מקצת מן הקדושה".

מה זה "לך לעזאזל" לפי פרוש ביאליק

אפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לא עקר את היידיש מתוכו ביום יום הירבה להתבטא בשפה זו עם ידידיו. ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי ושותפו למפעל "ספר האגדה", והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.
זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.
תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'. אך את ביאליק אי אפשר לנצח לא ביידיש ובוודאי לא בעברית.

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא  מהדורה חדשה של שירי ביאליק  עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם ב"דווקא" בפעם הראשונה.

מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי  (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

 על השפעת היידיש על העברית ראה:

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

 

מה בין רב שאישר כהונה תמורת 25 אלף דולר לרב שהכיר ביהדותו של כלב תמורת אותו סכום * איך הפכה האמא היהודיה המגינה על ילדיה ל"אמא פולניה" שמתביישים בה * איך הפכו רגשות האשם כלפי ה"יידישע מאמע" לתחום פסיכיאטרי * ולמה יש כל כך הרבה פסיכיאטרים ומופרעים יהודים  ואיך כל זה מתבטא בבדיחות

 – מאת ד"ר מיכאל ונילי שיריון –

הבדיחות הישראליות על "האמא הפולניה" הן למעשה העתקה של בדיחות יהודיות הרווחות בארצות הברית (ובגלויות אחרות) כבדיחות ״האם היהודיה".

הכנוי ״אמא פולניה״, שניתן לבדיחות אלה בארץ, אינו אלא כיסוי ותחפושת שסיבותיו ראויות למחקר בפני עצמו.

על מנת להבין בדיחות אלו, יש ללכת אל מקורן ואל סיבות היווצרותן אצל יהודים בגולה.

אמא יהודיה פרי מכחולו של יהודה פן 1903

מקורן של בדיחות אלו ודומות להן, טמון בהתפצלות ובמוטציה של ההומור היהודי, בעקבות ההשכלה החילון וההתבוללות. עד אז שימש ההומור היהודי מצד אחד לביקורת פנימית לגיטימית של הקהילה היהודית, ומאידך כביטוי לתסכול ולהרגשת חוסר האונים מול הרדיפות ושנאת היהודים.

הצהרת נפוליאון

ההתבוללות באה בעקבות "אביב העמים", , המהפכה הצרפתית והאמנסיפציה. העידן החדש בא לביטוי בהצהרות כגון זו של נפולאון בונאפרטה: ״ליהודים כצרפתים – הכל; ליהודים כעם – לא כלום״.

ההבטחה למתן זכויות ושוויון, דרשה מהיהודים להידמות ככל האפשר לגויים שבתוכם ישבו. כך החל התהליך הדומה לתסמונת הפסיכולוגית הנקראת ״הזדהות עם התוקפן״ (הידועה בימינו לעיתים גם כ״תסמונת שטוקהולם״). יהודים מתבוללים, החלו מאמצים לעצמם תכונות, התנהגויות ואפילו השקפות של הגויים, על מנת להידמות ככל האפשר לחברה שלתוכה השתוקקו להתקבל. וכך קרה שיהודים מתבוללים אימצו אף את הדעות הקדומות והשנאות האנטישמיות של אותם הגויים, ובמקרים רבים הפכו אף לאנטישמים בעצמם. (תופעה שקנתה לה אחיזה נרחבת גם בישראל היחס לחרדים ולמתנחלים – ז.ג.)

בין הומור יהודי ל"הומור יהודוני"

תהליך זה יצר פיצול בהומור היהודי, אשר הוליד את המוטציה הנקראת ״הומור יהודוני." (השימוש כאן במונח ״יהודוני״ הינו מכוון ומתייחס לאופי האנטישמי השלילי של הומור זה ותכונותיו).

ההומור היהודי לוחם באויבי היהודים ומגן על היהודים ועל היהדות. הוא גם מבקר, ולעיתים אף ביקורת קשה וחריפה ביותר, את היהודים, את מנהיגיהם, ואת דרך חייהם. אך לעולם אינו משפיל או מבזה – לא את היהדות ולא את היהודים.

לעומתו, הומור יהודוני לועג, משפיל ומבזה – אפילו בסגנונם ובלשונם של האנטישמים – את היהדות, את היהודים. את חייהם ומנהגיהם ולעיתים אף את מספר הבדיחות עצמו ואת בני משפחתו.

את ההבדל בין הומור יהודי לבין הומור יהודוני ניתן לראות, על קצה המזלג, בשתי הדוגמאות הבאות:

היהודי שרצה להיות כהן

יהודי בארה״ב בא אל הרב, ומבקש שהרב יעשה אותו לכהן. הרב אומר לו שזה בלתי אפשרי. אבל היהודי אינו מרפה ממנו, ואפילו מציע לתרום $25,000 לבית הכנסת. הרב עומד בסירובו, אבל שואל את היהודי: ״מדוע כל כך חשוב לך להיות כהן?׳׳ והיהודי מסביר לו: "תראה, רבי, הסבא שלי היה כהן וגם האבא שלי היה כהן. אז החלטתי שגם אני צריך להיות כהן…״

זהו הומור יהודי: הוא אינו משפיל את היהודים בבדיחה או את היהדות. הוא מתריס ומתריע נגד הבורות הממארת בקרב יהודים מתבוללים, שאינם יודעים שכהונה עוברה בירושה, מאב לבן.

הבדיחה השנייה דומה, אך שונה מאד:

יהודי בארה״ב בא אל הרב ואומר: ״רבי, יש לי כלב שאני אוהב אותו כמו בן. אני רוצה שתבטיח לי לקבור אותו על ידי בבית הקברות. הרב מסביר לו שאי אפשר לקבור כלב בבית קברות יהודי. היהודי מתעקש ואומר: ״רבי, אם תעשה את הדבר הזה בשבילי, אתרום $25,000 לבית הכנסת.״

והרב אומר: ״מדוע לא אמרת לי תיכף שהכלב יהודי ?"

זהו הומור יהודוני: יש לנו כאן סטראוטיפ אנטישמי של יהודים רודפי בצע. רב מוכן לעשות כל דבר גם בניגוד לאמונתו, תמורת כסף.

האם היהודייה – מנכס לעול

מקומה המרכזי של האם היהודייה במזרח אירופה היה בהישרדות המשפחה היהודית – הן מבחינה רוחנית חינוכית והן מבחינה פיזית. נושא זה עדיין ממתין לחוקרים, לסופרים ולמשוררים.

אולם ברגע שנפתחה הדרך להתבוללות ול"קידמה", הפך שימור המשפחה היהודית למעצור ועיכוב בעיני הדור הצעיר. האם היהודייה הפכה לאבן נגף. תופעה זו בלטה במיוחד עם ההגירה ההמונית של יהודי מזרה אירופה לארה״ב (בסוף המאה ה־19 ותהילת המאה ה-20). בפני היהודים נפתחו אפשרויות רבות שלא היו להם מעולם, האם היהודייה לא הייתה נחוצה עוד למלא את תפקידה המסורתי.

אך האם היהודייה לא הסתגלה בזמן למציאות החדשה. היא המשיכה במאמציה לשמור על המשפחה היהודית ועל ההישרדות הפיזית של ילדיה גם בסביבה החדשה, שהייתה זרה ולעיתים אף קשה.

אך בעוד שבסביבה המזרח אירופית היתה האמא היהודיה מקור לחום, אהבה והגנה, הנה בסביבה החדשה הפכה לעול, לגורם שמתביישים בו. במיוחד בעיני הדור הצעיר, שעשה כל מאמץ אפשרי להשיל מעצמו את זהותו הישנה וללבוש זהות חדשה. זאת על מנת להתקבל וליהנות ממה שהוא ראה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. על המקום המרכזי שתופס נושא זה בהוויה היהודית האמריקנית ניתן ללמוד מן המספר העצום של אתרים העוסקים בנושא. די להיכנס לגוגל ולחפש JEWISH MOTHER ולגלות זאת.

 רגשי אשם שהפכו לתסביך

הדור הזה, שנתאפיין בזניחת מורשת הוריו ובגידה בערכיהם, פיתח רגשי אשמה על נטישת האם, ה״יידישע מאמע״.

על מנת להסיר מעצמו את רגשי האשמה האלה, השליך דור זה את האשמה על האמא היהודייה עצמה, תוך הקצנה ועיוות של תכונותיה ופעולותיה.

וכך הפך מושג ה״אמא היהודייה״ למושג של בוז, של זלזול ושל עיוות. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהיום המושג ״האם היהודיה" הוא מושג דיאגנוסטי בתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ולא מקרה הוא שחלק גדול מאנשי בריאות הנפש – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים – הם יהודים).

יש כמובן עוד הרבה מה לומר על מה שמאחורי הבדיחות על האם היהודיה, ובולט בחומר מאמרך על האמא הפולניה. אך עדיין קיים מחסור רב בידע – הן בתחום ההומור היהודי והן בתחום התהליכים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שבשורשיהן.

"המאהבת שלנו יפה יותר"

חסר כזה בלט במיוחד בבדיחה על הפולניה היושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש: ״הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום.״ עונה לו האשה: ״שלנו יותר יפה".

הניתוח ש״בדיחה זו מבטאת את החשיבות שמייחסת הפולניה למראית העין״ שטחי ושגוי. הבדיחה הזו חודרת הרבה יותר עמוק, ומתייחסת למושג יותר חשוב וחיוני בקרב היהודים בגולה, המקום בו נוצרה הבדיחה. זהו המושג ״שלנו״ כמבדיל את היהודים מסביבתם הלא יהודית ומתרבות הרוב הפולשנית. הבדיחה על ״המאהבת שלנו״ היא ניסיון ללעוג למושג ״שלנו״ הזה, ללעוג ליהודים שהבדלה כזו חשובה להם (בין אם מבחינה אמונית ובין אם מבחינה תרבותית), ולנסות להפוך את המושג ״שלנו״ למושג ריק, זול וחסר משמעות.

כשבאים לנתח בדיחות בכלל, ובדיחות יהודיות ויהודוניות בפרט, חשוב מאד לבדוק את הרקע והקונטקסט שבם נוצרה הבדיחה במקור ולהיזהר שלא להוציא אותה מהקשרה.

כתבנו כמעט רק בראשי פרקים ובתקוה ש״די לחכימא ברמיזא״.

=====================================================================
מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל שריון וד"ר נילי שריון בשנת 2003 בתגובה למאמרי
"יחסי חמות כלה בבדיחות על אמא פולניה"
http://www.zeevgalili.com/?p=393

תגובה זו אבדה בשעתה ונמצאה בימים אלה. בשל איכות התגובה והעובדה שלא איבדה מאקטואליותה החלטתי לפרסמה כמאמר נפרד, למרות השנים שחלפו מאז נכתבו הדברים.

ז.ג.

קישורים לסרטונים על אמא יהודיה:

איך בני הרס את חיי

http://www.youtube.com/watch?v=FRbL46mWx9w

טוויטל'ה – אמא, החברה הטובה ביותר בטוויטר

http://www.youtube.com/watch?v=uhilbbeUc0g

 פרופסור גלעד צוקרמן, פילולוג בעל מוניטין בינלאומי, השולט ב-11 שפות, טוען כי השפה העברית של  הנביא ישעיהו אינה השפה שבפינו * הישראלית היא הכלאה של שפות רבות והדקדוק שלה איננו הדקדוק של טהרני  העברית * מותר להגיד עשר שקל  ולקחתי את הספר * היידיש לא מתה כי הישראלית  היא תוצר של השפה בה דיברו היהודים אלף שנים

 לפני כתריסר שנים ביקר עזר ויצמן, אז הנשיא השביעי של ישראל,  באוניברסיטת קמברידג' במטרה לראות את הגניזה הקהירית. כשהציגו בפני הנשיא את הפרופסור המלכותי לעברית, טפח הצבר המחוספס על כתפו ושאל: "מה נשמע".

 לתדהמתו של ויצמן לא הבין הפרופסור המומחה לעברית את השאלה. הוא חשב שויצמן מתכוון  לתפילת "שמע ישראל".

 אותו פרופסור עמד במצב מביך עוד יותר כשבא לארץ ונשאל על ידי אנשי הביטחון בלוד  לאיזו מטרה הגיע. כשהשיב שבא ללמד עברית באוניברסיטה העברית ביקשו ממנו לפתוח את מזוודתו לבדיקת שיגרה. הוא לא הבין את הבקשה. פרופסור לעברית שאינו מבין עברית עורר מיד את חשדם של אנשי הביטחון והוא הובל אחר כבוד לחדר החקירות.

 את שני הסיפורים המשעשעים הללו מביא פרופסור גלעד צוקרמן, בספרו "ישראלית שפה יפה", כדי לומר לנו שהשפה שאנו מדברים בה איננה עברית.  אנחנו מדברים ישראלית והפרופסור האנגלי לעברית אינו יודע ישראלית. שטיפת המוח של החינוך הציוני שיכנעה אותנו כי תנועת התחייה הלאומית הצליחה להחיות את השפה העברית המתה. כי השפה שבפינו היא שפת הנביאים  ורק כמה מלים מודרניות נוספו מ"מוחו הקודח" של אליעזר בן יהודה, כנאמר בשירו המפורסם של ירון לונדון..

  

 לא ולא, אומר פרופסור צוקרמן. השפה שבפינו היא שפה אחרת. מה שנחשב בעיני טהרני הלשון (אותם הוא מכנה "פסיקופתים") כשגיאות לשון אינן שגיאות. הישראלי האומר עשר שקל  נאמן לדקדוק הנכון של השפה הישראלית. כי הישראלית היא שפת אמו של הישראלי ואת דקדוק שפת האם קובעים דובריה, לא הפילולוגים.

 פצצה אינטלקטואלית

 ספרו של צוקרמן הוא לא פחות מפצצה אינטלקטואלית, שנזרקה לשיח הציבורי שלנו וזעזעה כמה מהנחות היסוד של תרבות התחייה העברית. אני חייב להודות שכאדם ששפת אמו  עברית (ולא ישראלית), ושפת סבתו יידיש התקוממתי תחילה נגד התיזה של צוקרמן.  לבחינות הבגרות בלשון למדתי על פה את כל לוח השמות והפעלים של ברקלי.  כל ימי טרחתי לעקור מפי את השגיאות שבשפה המדוברת ולסגל לעצמי עברית "נכונה". והנה בא חוקר צעיר ואומר שכל המאמץ היה ברכה לבטלה.

 אך אחרי שקראתי את ספרו (וספר נוסף "טינגו", עליו אכתוב בנפרד). ולאחר ששמעתי הרצאה שנשא בבית ליוויק וקיימתי עמו שיחה ארוכה, לא יכולתי להימלט מן התחושה שיש אמת בדבריו.

כשהופיע הספר ב-2008 הוא עורר אמנם סערה זוטא בתקשורת. אך דברי השבח ודברי הביקורת כאחד לא התמודדו ממש עם התיזה של צוקרמן. כי מי מסוגל להתמודד עם אדם השולט ב-11 שפות.

לכן הדברים הבאים אינם בחזקת ביקורת אלא דיווח על מה שהבנתי ממשנתו של האיש המופלא הזה.

     

 

גלעד צוקרמן (באדיבות המצולם)

  מהי השפה הישראלית

 הישראלית, אומר צוקרמן, היא תוצאה של היברידיזציה (הכלאה). היא יונקת בו זמנית מעברית, יידיש, רוסית, פולנית, לדינו, גרמנית, ערבית, ערבית יהודית, צרפתית, ארמית ועוד.

 האם הישראלית ביחס לעברית דומה ליוונית המודרנית ביחס ליוונית הקלאסית?

 לא, אומר צוקרמן.

 הישראלית איננה התפתחות של העברית. היוונים דברו יוונית מאז ימי אריסטופאנס ועד ימינו.  איש לא דיבר עברית מן המאה השניה לספירה ועד המאה ה-19. כתבו עברית, התקשרו בכתב, אך לא דברו עברית. לא היו יהודים ששפת האם שלהם עברית עד "הילד העברי הראשון", איתמר בן אב"י.

 

 איך נוצרה הישראלית

 את הישראלית יצרו ילדיהם של אלו שביקשו להחיות את השפה העברית. אין אפשרות להחיות שפה שאין בה דוברים ילידים שזו שפת אמם, ללא הפרייה הדדית עם שפות האם של מחיי השפה.
גם הלטינית היא שפה שניתן לדבר בה אך גם היא כמו העברית חסרת ילידים ששפת אמם לטינית. "וכשאני מדבר עם האפיפיור", אומר צוקרמן, "אני יכול לדבר לטינית לפי הבנתי והוא לא יכול לקבוע לי מה הדקדוק הנכון של הדיבור בשפה זו".

 הישראלית נוצרה על ידי קבוצה לא גדולה של אנשים שהיידיש היתה שפת אמם. הם עשו מאמצים כבירים להחייאת הדיבור העברי, אך מראשית המאה ה-20  כבר הפך הדיבור שנחשב עברי לדיבור ישראלי.

 מדברים יידיש במלים עבריות

 הישראלית איננה חד הורית. העברית היא הבסיס שלה אך מקורותיה בשפות רבות ובראשן היידיש – באוצר המלים הלא-בסיסי, בצלילים, במבנה ההברה, בתחביר, בסמנטיקה, בקונוטציות, במטבעות הלשון ובכל המרכיבים האחרים המאפיינים שפה.
 הסיבה להשפעה המפליגה של היידיש נובעת מכך שהקבוצה של מחיי העברית חשבו יידיש, חלמו יידיש, ספרו יידיש, והעבירו את היידיש שלהם לעברית. עד כדי כך שיש הטוענים שאנחנו למעשה מדברים יידיש במלים עבריות. אילו מחיי העברית היו באים מיהודי ארצות המזרח הישראלית שלנו היתה שונה לחלוטין.

 יותר מזה. הישראלית אינה שפה שהושפעה מן היידיש  אלא יצאה מן היידיש. לא חשוב כלל שרוב דוברי הישראלית כבר אינם יודעים יידיש.  תימני שבא לארץ מדבר למעשה יידיש במילים עבריות בלי לדעת זאת.

 צוקרמן מביא שפע של דוגמאות להוכחת התאוריה שלו.

 ביטויים שהם בבואה מוסווית מיידיש

 מה נשמע (וואס הערט זיך), משוגע על כל הראש, לב שבור, סנונית ראשונה. יום הולדת, לא כל הנוצץ זהב, הכה בברזל בעודו חם, מפחד מהצל של עצמו,  לכל כלל יש יוצא מן הכלל, רך כמשי.

נהיה לו חושך בעיניים, נתן מבט (במקום הביט), עשה צבא, עשה צחוק, עשה כבוד, עשה שוק, עשה מכה, עשה עיניים, דפק הופעה, דפק רושם.

 מילים שהישראלית שאלה מן היידיש תוך שינוי האיות

 שוויץ, שפיץ, שוונג, שלוק, שמוק, שלומפר, שמונצס, שמאטס, שפכטל, קונץ, גרפס, ברוך, פיצ'פקס, נעבך, מייד'לע, בוב'לה, פרווה, אוטוטו, קוטר, פלונטר, בוק, בוידעם, אלטע זאכן, גפילטע פיש, בייגלה, קניידלך, קרפלך, לטקס, בלינצ'ס, קישקס, גטקס, קפוטה, שטריימלך.

 מילים עבריות שנכנסו לישראלית דרך היידיש

 חבר'ה, חבר'מן, חוכם, בקיצר, העיקר, מילא, משיגנה, מישפוחה, בלבוסתה, כלבויניק, תכל'ס, שולם, טוכס.

 מילים ביידיש שקשה לתרגם ועברו לאמריקנית

 מענטש, חוצפה, שמאק, שלאגער, שפיל, שמענדריק, שמאלץ, שמעגעגע, שמאטע, קוועטש.

 מנין באה המברשת

 איש איננו מעלה בדעתו שמלה זו אינה מלה עברית למהדרין.  במילון אבן שושן הוא מסמן אותה כ"לשון עברית חדשה", אך קובע שקיים שורש ב.ר.ש. שממנו יוצאים הבריש, התברש, בורש כאילו אבותינו הברישו את נעליהם מימים ימימה במברשת.

 אליעזר בן יהודה (שצוקרמן משבח את מילונו כמילון האטימולוגי  הטוב ביותר) אומר "מברשה". הוא מציין כי זה "נהוג בדבור הערבי בארץ ישראל".  עוד הוא אומר שאולי הוא לקוח מן הפועל הערבי ברש, אך מביע ספק אם למלה זו יש שורש שמי.

 בא צוקרמן ואומר כי  מברשת היא מסוג המלים שהוא מכנה "הסגלות מורפמיות", הדומות למה שהוא מכנה תשמו"צים  (תרגום שומר משמעות וצליל). מדובר במלים הלקוחות משפה אחרת כשהמקור מוחלף במלה  הקרובה לה במשמעות או בצליל.

 אין בעברית הקדומה שורש ב.ר.ש. ולעומת זאת יש ביידיש בארשט (שקלטה את המלה משפות אירופיות). הישראלית יצרה איפה מלה חדשה מן היידיש  תודות לקרבת המשמעות והצליל. גיור המלה הצליח כל כך עד שהיא נראית כצברית מבטן ומלידה.

 איך נולדה המלה משקפיים

 עוד תשמו"ץ שמביא צוקרמן הוא סיפור מקסים על הולדת המלה משקפיים. אבותינו אולי נזקקו למשקפיים אך אלו הומצאו כידוע רק במאה ה-13.

 ראשוני המשכילים שחיפשו מלה עברית למשקפיים המציאו כל מיני צרופי מילים: כלי ראות, כלי ראי, בתי עיניים, כלי מחזה ועוד.

 את המלה משקפיים המציא חיים לייב חזן, שהתגורר בגרודנו שבבלארוס. את החידוש שלו פרסם בעיתון העברי הצפירה באפריל 1890.

 

"עלה על לבי לקרוא משקפיים, הנה איש לא יכחש  כי טוב שם בן מלה אחת משם מרבה מלים" – כתב חזן.

 חזן הסביר כי בחר בשורש העברי  ש.ק.פ. בשל דמיונו למלה היוונית סקופאו שמשמעותה "אני מסתכל על".

ולא פחות חשוב: ביידיש קוראים למשקפיים שפקולן.

 הנה כי כן, אומר צוקרמן, המלה הישראלית משקפיים יש לה אבא עברי, אמא יוונית והיא גם נשמעת כמו שפת האם של יוצרי הלשון הישראלית או מחיי השפה העברית.

 תרגום בבואה היוצר משמעות חדשה

 צוקרמן מצביע על עשרות מילים שהושאלו מן היידיש ואף שיש להן משמעות בעברית קיבלו בישראלית משמעות אחרת.  ידועה הבדיחה על הילד הישראלי  שנתבקש לבדוק במילון את משמעות המלה אלמן. הילד השיב למורה כי אלמן הוא מי שאשתו אוהבת מאד, כי כך מצא במילון "מתה עליו אשתו".

 "מת" במשמעות חושק "אני מת עליה" "אני מת לכוס קפה עם קרואסון" באה מן היידיש בה יש ביטוי "אני מת להשתין".

 "בוער" בעברית זה משהו שעלה  באש. בישראלית קיבלה המילה משמעות של דחיפות.  ביידיש בוער משמעותו דחוף. ובעברית אומרים "זה בוער" כשמתכוונים "דחוף מאד".

 ואם מדברים על אש הרי מי ששרוף  על בית"ר ירושלים, שיש להניח כי הוא והוריו אינם מבינים מלה ביידיש, אינו יודע ששרוף במשמעות "אוהד נאמן" בא מן היידיש. היידיש כמובן לא המציאה את הביטויים האלה, וניתן למצוא דוגמתן ברוסית ובפולנית אומר צוקרמן.

 איך נוצרו הצעצועים

 משמעות המלה צעצוע בעברית היא "מלאכת גילוף או פיסול".

 איך הפכה מלאכת גילוף לצעצוע בו משחקים ילדים?

היו שניסו לקשר זאת עם קעקוע.

 צוקרמן סבור שמקור הצעצועים במילה היידית צאצקע  שמשמעותה צעצוע (וגם תכשיט או קישוט, וגם כינוי לאשה צעקנית).  היידית קלטה את המלה מפולנית ו/או רוסית.

 ואכן בתרגום ליידיש של הסיפור העברי "אריה בעל גוף" תורגם הביטוי "מעשה צעצועים" לצאצקעס.

 בישראלית הפכה המלה צאצקע עצמה לבעלת משמעות חדשה = שובב. בדומה למלה תכשיט ביידיש שבעברית המשנאית משמעותה תכשיט וביידיש הפכה משמעותה לשובב.

 איך נולד התחת

 בעברית של אבותינו  תחת משמעותו "למטה מ.." ההפך מ"מעל ל..).  משמעות אחרת לתחת היא "תמורת". עין תחת עין, רעה תחת טובה.

 ביידיש מערבית אומר צוקרמן  המלה העברית תחת הפכה לטוכס שקיבלה שתי משמעויות. האחת התחת המקורי העברי דהיינו מלמטה והשניה אחוריים ועכוז. זאת, כנראה בהשפעת שפות אחרות שהיידיש קלטה מהן. מן היידיש חזר הטוכס לעברית והפך לתחת שאבן שושן מכנה אותו "שפה המונית".

 מילון רב מלים של שוויקה כבר רואה בה מלה תקנית ומביא דוגמאות של כל משמעויותיה  ושימושיה בישראלית: זריקה בתחת, כיסוי תחת, תזיז את התחת, פרצוף תחת, קריעת תחת ועוד.

יוסי שריד, שהוא טהרן מדופלם מתח במאמר בהארץ ביקורת חריפה על התיאוריה של צוקרמן ועשה זאת בלשון תנ"כית גבוהה. אך גם הוא הידרדר לישראלית בזויה לדעתו וכתב: " שיבושים שהם סימנים לעם הארצות מדאורייתא; "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש בתחת".

 האם הישראלית שפה רזה?

 צוקרמן מביא סטטיסטיקה  המראה שהישראלית לא רק אינה שפה רזה, אלא בשל שפע מקורותיה היא עשירה בהרבה מן העברית.

ואלה הנתונים:

 עברית מקראית כ-8000 מלים

 עברית משנאית כ-20 אלף מתוכן 6000 מקראיות והיתר ארמיות שקיבלו צורה עברית

 עברית של ימי הביניים  הוסיפה עוד למעלה מ-6000  מילים

  ישראלית (ערכים מילוניים חדשים) – כ-17000. יחד עם מילים בינלאומיות, מילים שאולות ומילים ממוצא תנכי, מישנאי וימי ביניימי –  37,260 מילים. (זה מספר המלים שבמילון אבן שושן).

 ======================================================================

 פרופסור גלעד צוקרמן, 39,  בעל תואר דוקטור  מאוניברסיטת  אוקספורד וקיימברידג'.  הוא שולט ב-11 שפות ולומד עתה 11 שפות נוספות. מכהן כפרופסור מן המניין ומופקד הקתדרה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה. נשוי ואב לשני ילדים, מחלק את זמנו  ואת פעילותו האקדמית בין ישראל, אוסטרליה וסין, בה הוא מדריך את הסינים איך לשפר את מערכת החינוך שלהם.

 בשבוע הבא יפורסם כאן מאמר של פרופסור צוקרמן וכן שיחה עמו .

קישורים

כל הגניזה במחשב שלך
http://www.zeevgalili.com/?p=9606

ונתנה תוקף בתרגום ליידיש
http://www.zeevgalili.com/?p=477

סיפורי יידיש של לוין קיפניס
http://www.zeevgalili.com/?p=382

שפת יידיש בין צחוק לבכי
http://www.zeevgalili.com/?p=383

ראיון עם יעקב שויקה מפתח מפעל השו"ת ומלון רב מלים
http://www.zeevgalili.com/?p=9693

גרשום שלום על ציונות,משיחיות ואנרכיה בלשון
http://www.zeevgalili.com/?p=837

אהרון אמיר אחרון הכנענים
http://www.zeevgalili.com/?p=649

האם פרחה היא כינוי גנאי
http://www.zeevgalili.com/?p=498

 

 

 

באחרונה ראה אור הספר "טינגו", המכיל אוסף מילים בעלי משמעות יוצאת דופן משפות רבות, שאליו תרם פרופ' צוקרמן שלושה פרקים על יידיש, סלנג ישראלי ואטימיתולוגיה (אטימולוגיה עממית).

ראה גם הנבואה השחורה שהתגשמה

17 שנים לפני השואה חזה אורי צבי גרינברג יהודים מומתים בגז * 7 שנים לפני פרוץ המלחמה כתב שיר שתאר את השואה וביאליק אמר כי זהו שיר משוגע אך פירסם אותו * איש לא האמין לו, אבל הוא חזה גם מטוסים מעל הר הבית והזהיר מפני חורבן נוסף

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:

"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

 

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.
אורי צבי עצמו ניסה לתרגמה פעמים רבות ללא הצלח. בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

לפני כשנתיים הזמינו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

ביוגרפיה ספרותית

מי שרוצה לקבל מושג בסיסי על השירה הענקית של אורי צבי יוכל למצוא אותה בספר "אקדמות לאצ"ג" פרי עטו של המבקר דן מירון. זוהי הביוגרפיה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה על אורי צבי גרינברג.

חשיבותו של הספר נובעת מכמה טעמים. הראשון בהם הוא המחבר, שלדעתי הוא בכיר מבקרי הספרות בישראל והוא גם מומחה ראשון במעלה לשירת אורי צבי. מירון עומד בראש המפעל המונומנטאלי של מוסד ביאליק, להוצאת כל כתבי אורי צבי (עד כה ראו אור 16 כרכים). ביד אמן הצליח מירון לההדיר את כתבי המשורר הלאומי, שחלקם הקטן ראה אור בספרים שהמשורר עצמו ערך. חלקם היו כאותיות פורחות שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת רבים וחלקם ספרים שהמשורר לא ערך כלל או ערך ולא השלים את מלאכתו.

                                               שער ספרו של דן מירון

דן מירון רחוק מרחק רב מהשקפותיו הפוליטיות הלאומיות של אורי צבי. אך הוא לא נוהג כמבקרים, שבצד דברי השבח שהם חולקים למשורר מביעים הסתייגות מהשקפותיו. מירון נכבש בעוצמתו הפיוטיות של אורי צבי ומקבל את כוליותו.

נער חרדי על הסוס

יש בספר הרבה גילויים מרתקים על תולדותיו ואישיותו של אורי צבי. הוא מתאר את ילדותו כבן למשפחה המתייחסת לגדולי החסידות של גליציה ואוקראינה. ילדות של נער המקבל חינוך מסורתי למדני טבול באווירה מיסטית, לבוש בגדי חסידים ועטור פיאות. ויחד עם זאת נער המיטיב לשחות, לומד ג'ודו להגנה עצמית מפני גויים ורוכב על סוסים. לא חולפות שנים רבות והנער בעל הפיאות הופך חייל קרבי בצבא האוסטרי, חייל מצטיין המעורר את התפעלות מפקדיו. ובמהלך המלחמה מגיע אורי צבי לקברו של משיח השקר שבתי צבי בבית הקברות המוסלמי בכפר אלבני ואומר על הקבר: "אני אורי צבי, בן בת-שבע מלבוב, המשרת בצבא הנכרי של הקיסר פראנץ יוזף, עומד על קברך שבתי צבי, שאין משל לתוגת בשרך אחרי ההמרה, מחמד אפנדי".

ואחרי השרות הצבאי באה העריקה והעליה לארץ ישראל ושירת יידיש אותה נטש לטובת העברית, והתגלותו כמשורר לירי (ב"אנקריאון על קוטב העיצבון") והיותו משורר תנועת העבודה ונטישת תנועת העבודה והמעבר לרביזיוניסטים והחרם שהוטל עליו והאלם שנגזר עליו עד ששב והוכר כמשורר הלאומי, רק לאחר השואה, עם פרסום "רחובות הנהר".

                                                          אורי צבי חייל 1916

השילוב שעושה מירון בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה הפיוטית של אורי צבי, שאין כמובן להפריד ביניהם, הופכת את הספר ליצירת מופת. כל עובדה ביוגרפית מקבלת חיזוק על ידי הפניה למקום המתאים בכרכי השירה וכל הפניה כזו פותחת פתח להבנה עמוקה יותר של השיר.

אורי צבי כנביא

מה שמרתק אצל מירון הוא שאיננו נרתע מלדבר על נביאותו של אורי צבי. ואיך אפשר שלא לראות את הכוח הנבואי שלו כשקוראים את שירו "באי במחתרת", חזיון אימים המתאר שני יהודים שסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם והם חיים כחפרפרות במעמקי האדמה. השיר פורסם בפתיחה ל"רחובות הנהר" ונראה כחלק בלתי נפרד של הספר המתעד את השואה.

אך השיר נכתב שנים רבות לפני השואה וכשביאליק קרא אותו בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר שיש בו מן הטרוף. ביאליק קיבל את השיר לפרסום ב"מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים. זה היה השיר האחרון שפרסם אורי צבי בכתב עת זה. אחרי זה בא הנתק בין אורי צבי לבין ביאליק והנתק בין אורי צבי לתנועת העבודה, שהגיע לשיאו עם רצח חיים ארלוזורוב.
"פועלי בניין שראוהו הולך ברחובות תל-אביב" – מספר מירון – "ירדו מן הפיגומים ירקו בפניו… ושאלו בלעג: 'טוב לך? ארלוזורוב בקברו'."

אוירונים על הר הבית

נביאותו של אורי צבי מלווה את שירתו מראשיתה, ובמרכזה גורל האומה וירושלים. ב"ספר הקטרוג והאמונה" (1937) ניבא את מלחמת המחתרות ואת הגרדומים:
אני רואה בתי כלא עבים, תליות…
אני רואה איך הללו הולכים לתליה
ושחרית-ירושלים בשעות פניהם

ועל דברים אלה ושכמותם כתב ישראל אלדד, ממפקדי לח"י: "ישנה לעתים הרגשה שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו".

ובאותה שנה, שלושים שנה לפני שחרור הכותל, במלחמת ששת ימים, ניבא אורי צבי:
ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג

חיים בכוח החרב

קרובה יותר לתקופתנו ולמשבר ירושלים בו אנו עומדים היום היא שירתו של אורי צבי בימי מלחמת העצמאות. שירים אלה מופיעים ב"ספר העמודים" בכרכים ז-ח.

מבחינה הגותית, כותב מירון, מגיעה שירתו של אורי צבי למיצוי בשירים העוסקים במשמעות ההיסטורית, הפוליטית והפסיכולוגית של העצמאות. בשיר "פרקים בתורת המדינה" מתרכז המשורר בקושי ובכורח של החיים על כח החרב ומראה שבכוח זה לא די כדי לנצח בקרב הקיומי. יש להוסיף את העוצמה החזונית השכלית. לא במקרה ברח העם היהודי מן העצמאות והאחריות הכרוכה בה משך אלפי שנים. לא רק סיבות חיצוניות גרמו לכך אלא גם רצון פנימי בחופש מן האחריות למצב הקיומי של האני הלאומי. המשורר, שאין בקי ממנו באימי הגלויות, מודה באמת המנוגדת למה שמקובל במחשבה הסנטימנטלית הציונית והיהודית על דבר סבלות הגלות ותקוות הגאולה. הגלות נוחה יותר מן הגאולה כי גלות היא התפרקות מעול ועצמאות היא קבלת עול.

"מדינת ישראל" אומר מירון בעקבות אורי צבי "תתקיים זמן רב בזכות עצמתה הצבאית לא מפני שנוח ונעים לאחוז בחרב או מפני שעם ישראל הוא עם צבאי ולוחם מטבעו. מה שצפוי למדינה הוא חיי עמל אפורים שלא יוכלו להתקיים אלא על פי החרב ובזכות היותה לטושה ונכונה לקרב.
על חרבנו נחיה קובע השכל חקו
והחק הוא כבד ואכזר ומדבר:
תמיד סכנה

"בכל ספרות מלחמת העצמאות", מסכם מירון, "לא נמצא טקסט אמתי מפוכח רצין ובוגר כל כך ".

פיצול נפש לאומי

ובמרכז שירת התקופה עומדת ירושלים. אורי צבי הופך את ביתור ירושלים ממצב גיאופוליטי למטאפורה עתירת משמעויות פסיכולוגיות ומטפיסיות. שירי ירושלים" של אצ"ג בתקופה זו הם שירים של פיצול נפש לאומי ועל הצורך של הנפש הלאומית לחבר את חלקיה. השירים מצביעים על מצב שבו פוצל השכל מן הרגש הפרגמטיות מנתקת את הזהות הלאומית משורשיה הלא רציונליים ורצון החיים פועל נגד רצון הקיום. השאיפה לקלות חיים (תל אביב) מביאה להתכחשות לשורש החיים.
ובפי המשורר גם נבואה על ירושלים:

היא היתה והוה ותהיה ירושלים
השער למלכות השמים
בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים
אליה נשוב כאובי אברים
בתחילה על גחון לבירה בהרים
ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים
לנגון השירה לספי אם יקרים

קישורים לאורי צבי

 נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

 במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

 תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

 אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

 אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

(גירסה מעודכנת למאמר שנכתב בפברואר 2006)

 

לפני זמן רב הגיעה לאוזני שמועה על יוזמה להוציא לאור ספר תנ"ך שאלוהים אינו מוזכר בו. מעולם לא ראיתי עותק של תנ"ך כזה וכל האנשים שחקרתי בנושא אמרו לי שלא היה ולא נברא.

באחרונה התקשר אלי הקורא ד"ר צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן ואמר לי שאכן הייתה יוזמה כזו. אחד המחנכים הבולטים של החינוך הקיבוצי, מרדכי סגל, הוציא לאור חלקים מן התנ"ך, בלי שאלוהים ממלא בו תפקיד כלשהו. הוא אף כתב מסה ומבואות שהסבירו את הפילוסופיה מאחורי היוזמה הזו. ד"ר אהרונסון מחזיק את היצירות הללו בספרייתו והביאן להראות לי.

 

איך מסלקים את האלוהים מן התורה?
הנה כמה דוגמאות:
בשמות יד ל-לא של התנ"ך האמיתי אנו קוראים:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן:
"ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים והאמינו במשה".

בספר שמות יז ד-ה האמיתי כתוב:

"וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְארֹ קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

ובגירסת סגל נטולת האלוהים כתוב:

"ומשה צעק לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. ומשה עבר לפני העם ולקח אתו מזקני ישראל ומטהו אשר היכה בו את היאור לקח בידו והלך אל הצור בחורב…".

 

עניין אותי לדעת איך שיכתב מרדכי סגל את הפסוק הראשון בספר בראשית. אך לד"ר יעקובסון לא היה חלק זה של הספר. עדת ראיה ספרה לי כי הוא נפתח במלים הבאות: "בראשית נבראו השמים והארץ".

את הפילוסופיה שמאחורי היוזמה שלו הסביר מרדכי סגל במבואות בהן הוא כתב בין היתר:

"הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו … העלתה את אמונת אלוהים… אולם תרבותנו הגיעה… אל התיזה האנושית… אמונת האדם היא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו.

"… לא נכללו בסיפורים שום דבר הנוגע ליחסי אדם אלוהים ושום הנמקה אלוהית למעשי האדם… המבול פורץ כפגע טבע…משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור… כוחות על אנושיים ועל טבעיים… אינם בנמצא כאן. רק האדם עצמו מופיע לעיתים בשיאי יכולת מופרזים… הפרזה זו מביאה לידי בליטות את המוטיב האנושי…"

עד כאן הסברי מרדכי סגל לשיטתו.

כאמור, לא יצא תנ"ך שלם במתכונת זו אלא יצאו קונטרסים הכוללים סיפורים מן התורה , יהושע, שופטים, ספר יונה ועוד.

בשנת תשט"ז יצא לאור ספר אחד "בהוצאת קבוצת מורים" ספר נוסף יצא מאוחר יותר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד נועד לילדי הגן שאינם יודעים קריאה והאחר לילדים בני 8-9.

ד"ר אהרונסון נמנה בעבר עם הצוות שהכין את תכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים דתיים. הוא נולד בירושלים, למד בישיבת כפר הראה ובסמינר למורים והקים את בית הספר הממלכתי דתי באילת. למד באוניברסיטה ונשלח לשיקגו להשתלמות מטעם האגף להכנת תכניות לימודים. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהכנת תכניות לימוד.

ד"ר אהרונדון שולל את התיזה של אניטה שפירא לא רק בנושא של נטישת התנ"ך בגלל מלחמת ששת הימים וניכוסו על ידי דור הכיפות הסרוגות. התנ"ך לא היה לדבריו בראש מעיניו של הנוער גם לפני מלחמת ששת הימים. אנשי העליה השניה אולי החזיקו כל אחד תנ"ך בחדרו. אך בזרם העובדים למדו פחות תנ"ך מבכל הזרמים האחרים.

לפני איחוד הזרמים לזרם ממכלתי וממלכתי דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מזמן הלימוד תנ"ך. לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי.

לאחר הנהגת החינוך הממלכתי נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם המממלכתי דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.

נכדתו של מחבר התנך

ללא אלוהים חזרה בתשובה

מאיר בן גור היה בעבר עיתונאי בכיר, ממקימי בית סוקולוב ומרכז מקצועי של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם מייסדי עיתון " למרחב" , כתב וערך ב" הארץ" וב" מעריב" .

לפני שנים נשא לאשה את הסופרת נעמי פרנקל. על שניהם עבר מהפך שהביא אותם מהשומר הצעיר, בו גדלו וחונכו, לרמת ממרא שבקרית ארבע, שם הם מתגוררים מזה שני עשורים ויותר.

זמן קצר לאחר מעברם לקרית ארבע נתבקש בן-גור להרצות בישוב תקוע. במהלך ההרצאה הקריא מתוך ספר שבו סיפר את סיפור חייו, מיום עלותו לארץ ישראל ועד שנת תשס" ד.

בית היתר הקריא קטע המתייחס למרדכי סגל, עליו סיפרתי למעלה, בהקשר להוצאת התנ" ך ללא אלוהים. וכך נאמר בספרו של בן גור:

" מרדכי סגל היה מראשי המחנכים של השומר הצעיר בקיבוץ משמר-העמק. הוא התפרסם כמוציא "התנ" ך של סגל", שנשמע כך: "בראשית נבראו השמים והארץ ורוח מרחפת על פני המים". וכן הלאה וכן הלאה. חס ושלום שלא להזכיר את שם האלוהים. על-פי תנ"ך זה לימדו את ילדי המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר-העמק" .

עד כאן דברי בן-גור.

בקהל ישבה אישה צעירה ושביס על ראשה, והאזינה רב קשב. רק בסיום הכנס הזדהתה, קמה ואמרה בקול ביישני:

"אני נכדתו של סגל". "

על הארוע סיפרה לי דבורה צוריה מבית הדסה בחברון:

" הנוכחים נדהמו. נכדתו של יוצר התנ" ך, שאינו מזכיר את שם אלוהים, נמצאת במחננו. עובדה" .

אייל כפכפי על שיטת סגל בלינה משותפת

בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש

בעקבות הדברים שפרסמתי על ה" תנ"ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ"ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ"ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ד"ר ענת אדרת.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ"ך אלא סיפורים נבחרים.

 

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ"ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד"ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה "משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד"ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את "המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגרפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט נכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא "ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)

 

ראה גם "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך" http://www.zeevgalili.com/?p=229

המלה "אוי" היא מלה ביידיש האוצרת עולם ומלואו. בספר
THE JOYS OF YIDDISH מרמז המחבר לאו רוסטיין על חשיבותה בכך שבשער הספר צבועות האותיות OY באדום.
המחבר מציין כי "אוי על צרופיה השונים איננה מלה אלא מילון של מושגים".
משמעות המילה משתנה בהתאם לנסיבות שבהן היא נאמרת. היא יכולה להביע יגון (אוי, עינינו יבשו מדמעות) , מחאה ( אוי, כף רגלו של האיש הזה לא תדרוך על סף ביתי) , אי נחת (אוי, הנאה גדוליה מהלוויה הזו כבר לא תהיה לי), הפתעה (אוי, לא ציפיתי שתבוא), שביעות רצון (אוי, הארוחה היתה נהדרת), שמחה (אוי, זו היתה מסיבה), רגיעה (אוי, עכשיו אני צריך לישון), זעזוע (אוי, עם הטיפשה הזו הוא מתחתן?) ועוד.

"אוי" חדרה לעברית אך לא קיבלה מעמד דומה לזה שיש לה ביידיש ממנה נקלטה. רוביק רוזנטאל, בעל מילון הסלנג המקיף, מגדיר אותה כמילת צער או חרדה.
מי שתרם להעשרת השפה העברית ב"אוי אוי אוי" היא השחקנית המוכשרת קרן מור. באחד הקטעים המוצלחים של סידרת "קצרים" בערוץ 2, היא משתמשת בביטוי זה במיטב כשרונה, לתאר טיפוס שבסלנג העברי קוראים לו "קוטר". דהיינו המתלונן הנצחי על כל סריטה, על כל עלבון קטן, על כל מעשה בו נכשל בשל טפשותו, עצלנותו או רשלנותו.

הקדמתי את ההקדמה הלשונית הזו כי המושג הזה מתאר בדייקנות את התבטאויותיו של אלוף יאיר נוה בראיון שנתן לצדוק יחזקאלי בידיעות אחרונות.

נוה, שהיה אלוף פיקוד מרכז, חובש הכיפה היחיד שהיה לאלוף פיקוד, מתבכיין על גורלו המר על שנאלץ נעבעך לבצע את החורבן הנקרא "התנתקות".

אוי אוי אוי "אמרו למשפחה שלי שאני רוצח". אוי אוי אוי נאלצתי לעמוד בבית הכנסת ומאחורי מאבטח… אוי אוי אוי קבלתי מכתבים שניקבו חור בנשמה שלי… אוי אוי אוי, חלוץ ומפקדיו נתנו לי לנהל לבד את מאבק ההתנתקות… אוי אוי אוי, "אני זה שחטפתי את הבליסטראות…"

אילו היה נוה משוכנע שהחורבן הקרוי התנתקות חיוני לביטחון המדינה וממלא בכך הן את הפקודות כאיש צבא והן את צו מצפונו, אפשר היה להבין את האוי אוי אוי שלו.

 

אך בראיון הוא אומר: "לא היה להתנתקות שום שיקול בטחוני. מצבנו בעזה היה פחות רע קודם. אם היינו נשארים שם היינו יכולים לשלוט בטרור שעובד שם. בצפון השומרון זה אפילו היה פינוי סתם. פשוט סתם. גם בטחונית וגם מדינית".
בוקר טוב אליהו. ולמה שתקת בעת מעשה. למה לא זרקת את הדרגות בפני רמטכ"ל הנחישות והצביעות ואומר לציבור את האמת?