הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה הייתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה

                    -מאת בן דרור ימיני –

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

להמשיך לקרוא ←

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

– מאת רבקה שפק ליסק –

מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

להמשיך לקרוא ←

התבטאותה של חנין זועבי כי חטיפת הנערים איננה טרור הפכה מאמר זה לאקטואלי [17.6.14]

ועד ראשי הרשויות הערביות מכריז במסמך שפרסם כי הם " חלק מהעם הפלסטיני, האומה הערבית והמרחב האסלאמי" * רואים בישראל " תולדה קולוניאליסטית" של יהודים שגזלו את הארץ מ" בעלי הארץ המקוריים" * תובעים לבטל את אופיה היהודי של המדינה, להכיר בעוול שגרמה ה"נכבה" ולתת לפלסטינים אוטונומיה, אבל להמשיך להנות מכספי המדינה * רוצים גם פיצויים והחזרת פליטים * ומדוע אין חוק המגן על המדינה היהודית מפני חזון כזהּ

לפני כחודש פרסם " הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות" מסמך מקיף, הנותן ביטוי לשאיפותיהם של אלה שאנו מכנים " ערביי ישראל" .

אם לסכם את משמעות המסמך במשפט אחד: יש לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. במקומה תקום " אתנוקרטיה" , שתיתן למיעוט הערבי זכויות מועדפות בתהליך שיהפוך את ישראל למדינה ערבית.

המסמך, המחזיק קרוב ל-10,000 מילים, מנוסח בלשון משפטית זהירה והחותמים עליו הם ברובם אנשי אקדמיה (ביניהם יהודי אחד, ד" ר מיכאל קרייני), מקבלי משכורת מן הקופה הציבורית.

למרות האופי הקיצוני של המסמך, החותר למעשה תחת אושיות המדינה היהודית, הוא לא זכה אלא לתגובה פושרת בשיח הציבורי. בכנס הרצליה אמנם נערך דיון אך הוא נעשה בקול ענות חלושה.

" בעלי הארץ"

על אופיו של המסמך ניתן ללמוד מכמה ציטוטים (מקוצרים) המובאים כאן:

• · " הערבים הפלסטינים בישראל (הם) בעלי הארץ המקוריים"
• · " הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית… מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה" .
• " ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב" .
• " מונחים תנ"כיים כגון "ארץ הקודש" ו"ארץ ישראל" התמזגו עם אמירות חילוניות כגון "מולדת ללא עם לעם ללא מולדת" , היוו יחד מעין דלק שהוביל את עגלת הציונות (לפלסטין)" .
• " ישראל (גרשה את ) רובו של העם הפלסטיני ב-1948, הרסה יותר מ-530 יישובים ערביים"
• " מאז הנכבה סבלנו מאפליה קשה ודיכוי לאומי, נישול קרקעות, הפליה בחלוקת משאבים, דיכוי זכויות אזרחיות, חיים בצל איום בטרנספר ומהתקפות אלימות בהן הרגה המדינה אזרחים פלסטיניים" .
• " הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלסטינית של שנת 1948 ותוצאותיה הזוועתיות…(היא) תחילת פעולה לתיקון המצב, לרבות פיצוי אזרחיה הפלסטינים" .
  

גם מדינה פלסטינית

• " ישראל… תאמץ מדיניות שיש בה אלמנטים של "העדפה מתקנת".."
• " ישראל תכיר בזכותם של הערבים הפלסטינים בישראל לקיים קשרים … עם שאר חלקי העם הפלסטיני וכל מרכיבי האומה הערבית והאסלאמית" .
• " הערבים הפלסטינים שואפים להשגת ניהול עצמי מוסדי שיבטיח להם את הזכות לנהל את ענייניהם."
• "נאבקנו ועודנו נאבקים להקמת המדינה הפלסטינית העצמאית ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם.
• * "נאבקנו ועודנו נאבקים להקמת המדינה הפלסטינית העצמאית ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם.

עד כאן עיקרי המסמך הערבי שאין בו אף לא מלה אחת על נכונות להשתתף בשרות לאומי כלשהו.

אין כמובן טעם להתווכח עם מחברי המסמך על מהות הציונות ועל אופיה היהודי של המדינה.

יש מקום לשתי שאלות: האם אכן מופלים האזרחים הקוראים לעצמם פלסטינים. והאם יש בספר החוקים של מדינת ישראל כלים שנועדו להגן על אופיה היהודי של המדינה.

מי אשם בפיגור

לגבי שאלת האפליה קשה למצוא מסמך רשמי אובייקטיבי המנתח את הנתונים. אכן, במגזר הערבי יש עוני גדול, הישובים הערביים מוזנחים, השגי החינוך הערבי דלים.

האם מדינת ישראל אשמה במצב?

על פי פרסומים שונים (שמהימנותם לא ברורה) מקבלים ערביי ישראל 50 אחוז מתקבולי הביטוח הלאומי אף שהם מהווים 20 אחוז מהאוכלוסיה; גביית המיסים העירוניים והממלכתיים במגזר הערבי נמוכה. אם שוטרים נמנעים מלהיכנס לכפרים קל וחומר פקחי מס הכנסה; מאות אלפי בתים במגזר הערבי נבנו שלא כחוק; רוב האוכלוסיה גרה בבתים צמודי קרקע מבזבזי אדמה; בסכנין, המתלוננת על מחסור באדמות מתגוררים 20 אלף איש על 8000 דונם וברמת-גן 150 אלף איש על 12 אלף דונם.

מי שחולף על פני כפרים ערביים לא יכול שלא להתפעל מן הווילות הענקיות הבנויות שם ומחוסר הפרופורציה בין הווילות האלה לבין גביית המיסים ברשויות הערביות.

מה זו " אפליה"

האדם היחיד שערך מחקר יסודי בנושא ה" אפליה" של ערביי ישראל הוא ד" ר יצחק רביד, שכבר ראיינתי אותו פעמים מספר בטור זה.

ד"ר יצחק רביד

ד"ר רביד – מומחה לטילים, חקר ביצועים ואסטרטגיה, שהתמחה בתחום הגיאוגרפי – אומר : " כשאומרים אפליה השאלה למה מתכוונים. אם מישהו טוען שפקיד מנע ממנו משהו שמגיע לו על פי חוק, ויש מקרים כאלה, זו אכן אפליה. האם המדינה כמדינה מפלה את האוכלוסייה הערבית? התשובה היא חד משמעית לא וההפך מזה הוא הנכון.

" כדי להבהיר את הנושא צריך להפריד בין שתי שאלות – מערכת היחסים של המדינה כלפי אזרחיה המוסלמים ומערכת יחסי חובות וזכויות בין יהודים לבין מוסלמים.

שתי קהילות

" נעזוב לרגע את המדינה ונבדוק את היחסים הכלכליים בין הקהילה היהודית לבין הקהילה הערבית. במערכת היחסים הזו אין שום ספק שהקהילה היהודית תומכת בקהילה הערבית בסדר גודל של 5000 דולר לגולגולת לשנה. זה בערך פי חמישה מן התוצר לנפש לגולגולת במזרח התיכון. הדולרים הללו מהווים 40 אחוז מההכנסה הריאלית של הערבים במדינה. הכנסה זו מגיעה אליהם דרך תקציבי הרווחה, הבריאות הסעד וקיצבות הילדים. המדינה משמשת כמנגנון להעברת הכספים מן הקהילה היהודית לקהילה הערבית (ליתר דיוק המוסלמית כי הריבוי הטבעי של הערבים המוסלמים וכוח העבודה שם דומה לזה של היהודים).

מה הם טוענים: תסתכל על הפער בינינו לבין היהודים. אבל זה נובע מן ההשתתפות הנמוכה שלהם בכוח העבודה והריבוי הטבעי הגבוה שלהם. גם אם כל תקציב הבינוי של מערכת החינוך יושקע במגזר הבדואי גם אז הסטנדרטים אצל הבדואים לא יהיהו כמו אצל היהודים.

" המסמך של ועד הרשויות הערביות מעיד על כותביו שהם מגדירים עצמם כקהילה בעלת סולידאריות פנימית שאין לה שום תחושת אחווה כלפי הציבור היהודי במדינה. הם רוצים אוטונומיה גמורה בכל התחומים פרט לתחום הכלכלי. השאלה מדוע הקהילה היהודית צריכה להסכים לכך.

" הטענות שלי אינן כלפי הערבים אלא כלפי היהודים. הערבים מדברים על צדק חלוקתי. כלומר משאבי המדינה צריכים לדעתם להתחלק בהתאם למספר הגולגלות. לזה היה צריך להתנגד. אין סיבה שאנחנו, עם סל חינוך ובריאות גדול מבכל מדינה מערבית, ננקוט במדיניות זו. שתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם – ארצות הברית והודו – אינן נוהגות כך. המדינה דואגת לביטחון וליחסי חוץ ולרווחה דואגות הקהילות. למה בארה" ב מותר ליהודים להקים מועדון קשישים רק ליהודים בלבד. למה לא ננהג כבלגיה שיש בה פלמים וולונים? שם הממשלה הפדרלית דואגת לבטחון ויש שתי ממשלות שכל אחת דואגת לחינוך ולשרותים של עצמה.

השאלה המשפטית

השאלה השניה שמעורר המסמך היא מה יכולה הדמוקרטיה היהודית לעשות נגד אנשים המפיצים דעות שנועדו לחסל את אופיה היהודי של המדינה.

 אורי שטרוזמן

שאלתי את השופט בדימוס אורי שטרוזמן ותשובתו היתה: אין מה לעשות. המסמך הזה איננו יכול להחשב להמרדה האסורה על פי החוק. הם אמנם אומרים שיש להם עימות עם המדינה אבל רוצים להיות משולבים בה. הציבור היהודי עבר בשקט על המסמך הזה שצריך היה לעורר תגובה ציבורית חריפה.

גם עו" ד יורם שפטל לא מוצא במסמך הזה עבירה על החוק. " האנשים שכתבו את המסמך הזה לא יוכלו לרוץ לכנסת, אם זה יהיה המצע שלהם" , אומר עורך דין שפטל, " אבל מאחר ואינם קוראים לביצוע אלים של התכנית חוששני שאין חוק במדינת ישראל שעברו עליו" .

" אבל חוק זה לא דבר סטאטי. הפרשה הזו חושפת שיש לנו לקונה בחוק, שמאפשרת לפעול לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. יכול להיות שזה הזמן להעלות הצעת חוק שאומרת שמי שיפעל בדרך כלשהי לביטול צביונה היהודי של מדינת ישראל יואשם בבגידה, אזרחותו תישלל על אתר ועונשו יהיה 20 שנות מאסר" .

 יורם שפטל

" אן ספק שבטומאה הזו מעורבים יהודים" אומר לי עורך דין שפטל.

ואכן קל מאד להבחין בטביעת אצבעות של יהודים במסמך ראשי הרשויות הערבים. לא דווקא בשל העברית המצוחצחת – יש ערבים הכותבים עברית טוב מיהודים. אלא בעולם המושגים הפוסטמודרני והמושגים הפילוסופיים והמשפטיים בהם מבססים מחברי המסמך את טיעוניהם.

" יש לנו בעיות לא רק עם הערבים אלא גם עם אחינו" , אומר לי השופט בדימוס אורי שטרוזמן. " אני רואה זאת בדיון בוועדת חוקה. חברת כנסת אחת אמרה דברים המשתמעים כי אם לא תהיה מדינה דמוקרטית אין צורך במדינה יהודית. הבטחתי להביא לה ציטוט ממכתב שכתב זאב ז"בוטינסקי לבן גוריון בו אמר שבשביל מדינה יהודית הוא מוכן אפילו לאכול געפילטע פיש (ביידיש: קציצות דג ממולא) משך חמש שנים" .

=========================================================

הסוד האפל של מאיר יערי – האם סבל מסטיה?

מאיר יערי הוא אולי הדמות הבולטת ביותר של דור הנפילים לאחר דוד בן גוריון. יערי עיצב את דמותה של תנועת " השומר הצעיר" משך שנות דור. לזכותו יש לזקוף את הישגיה הרבים של התנועה ולחובתו את יכשלונותיה המונומנטאליים.

יערי היה ממקימי הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר " ביתניה" וממקימי קיבוץ " מרחביה" , בו התגורר עד יום מותו בשנת 1987. במהלך השנים הקים " השומר הצעיר" עשרות קיבוצים, שתרמו תרומה מכרעת לקביעת גבולות הארץ. רבים מבוגרי התנועה היוו את עמוד השדרה של הפלמ" ח, שהיה הגוף הלוחם המאורגן הראשוני, שקדם להקמת צה" ל במלחמת הקוממיות. רבבות צעירים יהודים בכל העולם הצטרפו ל" השומר הצעיר" דרך חייהם עוצבה על ידי מערכת חינוכית בעלת עוצמה רבה.

עשרת הדיברות

עשרת הדיברות של התנועה (שהשתנו והתעדכנו במהלך השנים) כללו ערכים כמו: נאמנות לעם, אמירת אמת, חלוציות, עבודה, שיוויון, שלום ואחוות עמים, משמעת, שמירת הטבע, ועוד.

דיבר אחד הטביע חותמו גם על החיים האישיים של חברי התנועה. נאמר בו: " השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו. אינו מעשן, אינו שותה כוהל ושומר על הטוהר המיני. השומר הוא ישר וטהור בהליכותיו, יוצר ומגשים סגנון חיים חלוצי" .

הרבה נאמר ונכתב על דרכו של מאיר יערי והתנועה שעיצב. עם כישלונותיו מנו בעיקר את עמדתו הפוליטית והאידיאולוגית שדגלה בקולקטיביזם רעיוני על בסיס של מארכסיזם אדוק. באוריינטציה פרו סובייטית ובהטפה להקמת מדינה דו לאומית. כשהקים יערי את מפ" ם בשנת 1948 היא זכתה ב-19 מנדטים בכנסת הראשונה. מפא" י, שקיבלה אז 46 מנדטים, יכלה להקים ממשלה " פועלית" בעלת רוב מוצק. אך בן גוריון ראה באוריינטציה הסובייטית של מפ" ם סכנה קיומית, סילק מן הצבא את רוב קציני הפלמ" ח, העמיד לדין את אחד מעסקניה באשמת ריגול והפעיל את השב" כ שהטמין מכשירי האזנה במגרות מנהיגיה. מפ"ם בראשות יערי החזיקה בעמדה הפרו סובייטית שנים רבות לאחר שכל העולם ידע על מעשי הזוועה שביצע סטאלין. אחרי השואה הוא התנגד לעליה המונית לארץ וטען כי צריך להכשיר קודם את היהודים בגולה ולהעלותם טיפין טיפין.

חשיפת הסוד

על כשלונו של " השומר הצעיר" בתחום החינוכי דובר מעט. והנה בימים אלה נחשף סוד שמור על אישיותו של המנהיג הדגול שרבבות נהו אחריו.

הסוד נחשף בגיליון האחרון של ביטאון האוניברסיטה הפתוחה, בו פורסם ראיון עם ד" ר אביבה חלמיש, מן המחלקה מן להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות של האוניברסיטה.

ד" ר חלמיש כותבת עכשיו ביוגרפיה על מאיר יערי ובראיון עמה אמרה בין היתר:

" …בהיותו בן 23 יערי כותב במכתב לחברי תנועת השומר הצעיר בחו" ל ובו תיאור חי מאד של סער רגשי ויצרי שתקף אותו בעת שצפה בפועלים שיצאו במחולות (וכך כתב): "הווי המחול ושירת הפועל. אתה משתוקק לכלות את כל יצריך בעלמה. הדם התאב פועם בחוזקה. הבחור רוצה לגנוח, כי אין לו בחורה ומשפחה. תוססים בו אונים אדירים ואין להם מוצא. מחול זה הוא טרוף ההדחקה. שירה צרודה היא האורגיה היחידה. בה ימצא פורקן. המחול יכול לשמש תחליף לאהבה נכזבלת, לאוננות". (עד כאן דברי יערי).

" באותו מכתב" , אומרת ד"ר חלמיש, " יש קטע חושפני מאד שבו  יערי מספר על לילה שבילה בחברת צעיר בלונדיני על שפת הכינרת. היה זה ליל ירח ודמו של יערי החל לסעור. הוא קם על רגליו משך את חברו, "בעל פני הגוי", אחריו, השניים פשטו את בגדיהם נכנסו שיכורי התרגשות למים "לדוג את הירח" (ואז כותב יערי (: "גם בו תססו הזיות והנימה הרומנטית פעמה גם בו. פרענו את פניהם החלקים (של המים) והשתוללנו כל עוד נשמה בקרבנו. זרועותיו עוררו בי פחד ותשוקה … ברגע כזה אפשר לארש את המוות". אלא שאז קרבה אליהם סירה, שהחזירה אותם " אל החיים הריאליים" והם נסוגו בבהלה אל החוף.

חשש מהרס הקומונה

" קשה להתעלם מהנימה ההומסקסואלית של הקטע" , אומרת ד" ר חלמיש, " וביוגרף לא יכול להתעלם מעדויות כאלה. חוץ מזה יערי לפני שהיה למנהיג פוליטי היה מנהיגה של תנועה חברתית שרצתה לקבוע כללים בכל תחומי החיים, כולל מערכת היחסים בינו לבינה ולכן בדיקת ההתנההגות של יערי בתחומים אלה היא ממש מתבקשת.

" לדעתי יותר משיש כאן עדות על נטיה מינית אצל יערי, גם הקטע הזה וגם קטעים אחרים שבהם מדבר יערי בשבחה של חבורה על טהרת המין הגברי, מה שעומד מאחורי הדברים הוא חשש שהמשפחה הזוגית הדו מינית תהרוס את הדבר שאצל יערי צריך היה לעמוד במקום הראשון – הקומונה (" הנשים אינן בשלות לקומונה, הוא טען)" .

 

===========================================================

 

מי כאן הסוטה

בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר-אילן הגישו לתלמידים שאלון לדוגמא בקורס " סטיה חברתית" .

בין השאלות לדוגמא היתה השאלה הבאה והתשובות שהסטודנטים נתבקשו לבחור ביניהן את הנכונה:

" המתנחלים העוקרים עצי זית ביש" ע הם:

1. בוטים מפני שעקרו נטוע.

2. מחדשים מפני ש" עקרו נטוע" ושינו בכך את האמצעים המקובלים כדי להגיע למטרה.

3. אינם סוטים כיוון שלא נתפסו על ידי המשטרה והועמדו לדין.

4. קונפורמים מכיוון שמדגישים את האמצעים על חשבון המטרות.

5. אף אחת מהתשובות אינה נכונה" .

עד כאן השאלון. המרצה בקורס הוא ד" ר אהרון יורק.

ולנו יש שאלה לצמרת אוניברסיטת בר אילן. אולי תגידו לנו אתם מי כאן הסוטה?

 ארץ ישראל זקוקה בדחיפות לקופירייטר חדש. ייתכן שגורלינו יוכרע מכוחה של סיסמה- מוצלחת או כושלת.  

אינני מתכוון דווקא להתבטאות האומללה ש"ברק לא הפנים את רצח רבין". מנסחי אמירה זו התכוונו מן הסתם להגיד כי כשם שרצח רבין גרם לטראומה קשה ולקרע בעם, כך עלול להיות כתוצאה מטרנספר של רבבות מתיישבים מישובי יש"ע.סיסמה טובה – כמו בדיחה טובה – לא צריך להסביר. אם צריך להסביר אתה בצרות. במקרה האמור הבינו השומעים – חלקם בתמימותחלקם בהשפעת פרשנות זדונית כי מאחורי האמירה הזו מסתתר איום לבצע רצח נוסף.

אני מתכוון לסיסמה "אחים לא מפקירים" המתנוססת בראש חוצות. כאן לא מדובר באיזו התבטאות חולפת (שברוב סיכלות נוסחה על נייר והגיעה לידי עיתונאי) אלא במסעיחסי ציבור מתוכנן,שמישהו חשב עליו ומישהו השקיע בו הרבה כסף.

חבל על הכסף וחבל על הזמן.במדינת ישראל סטייל לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום, מראשיתו, מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק, היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים.מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה "תהיה אגואיסט". כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הבטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברקכככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה שתבטיח שלום, אפילו נוסח צ"מברליין, העם יאכל את זה.

לכן, אם תשאלו אותי אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב.קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. מפת ארץ ישראל השלמה לטעמם. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו בשנת  1948.

 יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל. אוניברסיטת תל-אביב שבת על הכפר הערבי שייך מוניס וצומת אבן גבירול ארלוזורוב זה הכפר סומייל, ונתניה יושבת על הכפר אום-חלד, רחובות יושבת על אדמות דוראן וכך כל ישוב כמעט בארץ הזו.

למי שחש שארץ ישראל שלו הידיעה הזו שאנו יושבים על חורבות כפרים ערביים איננה מפריעה. כי אין כמעט ישוב ערבי בארץ שאיננו יושב על ישוב עברי קדום. אין כמעט אבן בארץ הזו שלא טבועה בזעתם ובדמם של אבותינו.

====================================================================-

ערביי ירושלים אינם

רוצים את ערפאת

אחד מתושבי ירושלים המזרחית, זוהיר חמדן, גילה אומץ לב רב ויזם עצומה נגד העברת מזרח ירושלים לשלטון ערפאת. הוא הופיע בתכניתה של יעל דן ואמר דברים של טעם בעברית מצויינת.הוא אמר לערך את הדברים הבאים (אני מצטט מן הזכרון: אהוד ברק אינו יכול לדבר בשמם של תושבי ירושלים ולהחליט על גורלם. אני לא מוכן גם שגוף מבחוץ ישלוט בנו, מאה וחמישים אלף תושבי ירושלים.כל הזמן מקיימים משא ומתן על עתידנו ואיש לא שאל לדעתנו. אנו, ערביי ירושלים, יש לנו זכויות ולא נוותר על הזכויות שלנו במדינת ישראל".

זוהר חמדן לא אמר את הדברים בפרוש אך ברור לגמרי למה הוא ושכמותו מעדיפים אתהכיבוש הרודני של ישראל על פני הדמוקרטיה הנאורה נוסח ערפאת. ישראל נותנת ביטוח לאומי למשפחות מרובות ילדים, נותנת דמי אבטלה וביטוח רפואי ועוד שרותים כהנה וכהנה שבמדינת ערפאת הם בחזקת חלום שלא יתגשם.

דבריו של זוהיר חמדן לא כל כך מצאו חן בעיני המראיינת יעל דן. היא פתחה בשאלה אם לא דרוש אומץ כדי ליזום את היוזמה הזו (מי שאל את השאלה הזו? אולי הבטחון המסכל של הפלשתינאים?). ואחר כך היא שאלה אותו "האם אתה לאמתלהב לאפשרות שירושלים תהיה בירת פלסטין?" "האם אתה לא רוצה להיות אזרח המדינה הפלשתינאות?.

מדי פעם שיסעה אותו המראיינת בשאלה והוא בתקיפות רבה אמר:"את גם שואלת וגם משיבה במקומי?".

=====================================================================

העגלה הריקה של החילוניות

 

המאמר הועבר לקישור הבא

===============================================================

מי הביא לשיפור

המצב הכלכלי

שר האוצר (הזמני) בייגה שוחט, מתהלך בימים אלה בפרצוף מדושן עונג יותר מהרגיל. אילו יכול היה היה טופח לעצמו על השכם. אך כל חזותו אומרת: תראו כמה מוצלח אני.

האמת היא שיש לבייגה סיבות טובות להיות מרוצה. מזה שנים רבות לא היה המשק במצב טוב כל כך כפי שהוא בימים אלה. בוודאי שלא היה כזה בקדנציה הקודמת של בייגה, שבה המשק היה כאילו פורח, אך למעשה היתה לו אדמומיות לחיים של חולה שחפת סופני.

באותם הימים, כשבייגה הביא את המשק לעברי פי פחת, השתתפו כל הכלכלנים בתקשורת בהונאה הגדולה וסיפרו עד כמה טוב מצב המשק, תודות לתהליך השלום כאילו. רק לאחר לכתו של בייגה, כשנתברר לאיזה מצב דירדר את המשק, הודה העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר (במאמר במדור "איפה טעינו" בעין השביעית) כי בעצם ידע שמצב המשק גרוע באותם הימים אך זה היה מסובך מדי להסביר זאת לציבור.

עכשיו חוברים כל הלכלנים לספר בשבחו של המשק, אך אינם מספרים לציבור את האמת. כי כל ההשגים של תקופת בייגה-ברק הם קציר הפירות של תקופת נתניהו. כך הירידההמסתמנת באבטלה, כך הירידה באינפלציה, כך השיפור במאזן התשלומים, כך היציאה מהמיתון, הגידול המדהים בהכנסות המדינה, הגידול בייצוא ובהשקעות.

על כל אלה מגיעים השבחים לנתניהו, הממתין עדיין לגזר הדין של היועץ המשפטי. הוא צריך להחליט אם הרישום "ציפור בננה", שנמצאביומנה של שרה נתניהו, משמעותו איזה תכשיט זהב סיני יקר ערך או מתכון למעדן בננה בציפוי פרורי לחם.

על תרומתו של נתניהו למשק הישראלי שמעתי בימים אלה מפי אדם המקורב מאד לנגיד בנק ישראל היוצא, יעקב פרנקל.

באחד מביקוריו האחרונים בארץ אמר פרנקל לאיש שיחי לערך את הדברים הבאים: נתניהו היה ראש הממשלה הכלכלי הטוב ביותר מאז לוי אשכול. הוא בעל השכלה כלכלית מצויינת, הבין את הנושאים הטעונים טיפול והעיקר: נתן תמיכה אדירה במדיניות בנק ישראל.

פרנקל – הנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום הכלכלי – הגיע למסקנה שכדי לתת לכלכלת ישראל זינוק אמיתיצריך להוריד את האינפלציה לממדים אירופיים. נתניהו קיבל את התיזה הזו, שכדי ליישם אותה היה צורך בהרבה אומץ והרבה נכונות ללכת נגד הזרם שלהפופוליסטים החברתיים בנוסח דוד ומקסים לוי.היה צריך ללכת גם נגד דן מרידורשרצה להפחיד את נתניהו בתוצאות הצפויות מ"שיטת האלכסון" (גבולות הניוד של שער הדולר). נתניהו לא נרתע והמשיך בנחישות במדיניות המומלצת על ידי פרנקל.

יותר מזה: נתניהו לא התפתה להמשיך בתמיכה במפעלים כושלים שהעניקו מקומות עבודה אך הסובסידיה ששולמה להםנכנסה בעיקר לכיסיהם של היזמים. נתניהו שילם על כך מחיר פוליטי כבד כאשר ליגלגו על הבטחותיו להגדיל את מספר מקומות העבודה.

נתניהו קיצץ גם את התקציב והוא לא התפתה, אפילו ברמז, לעשות כלכלת בחירות.

את התוצאות אנו רואים עכשיו ואולי עוד נראה בשנים הקרובות, אם אהוד ברק לא יהרוס את הכל באיזו כלכלת בחירות מטורפת נוסח הסכמי השלום.

=====================================================================

עובדיה יוסף ישעיהו ליבוביץ' והשואה

מה שאמר הרב עובדיה יוסף על השואה אינו שונה בהרבה ממה שאמרו ואומרים גדולי הרבנים.אם נקלף מדברי עובדיה יוסף את ההסבר של הגלגול כאמצעי למירוק עוונות נותרה בעצם האמירה שכל הנעשה בעולמנו הוא יד ההשגחה. יש רבנים שניסו להתמודד עם השאלה הנוראית איך להסביר את יד ההשגחה הזו והיו שאמרו כי הדבר נפלא מבינתם. הרבי מסאטמרר" יואל טייטלבאוםראה בשואה עונש על החילוניות והציונות. הרבי מלובביץ" אמר כי השואה נפלאה מבינתו.

ישעיהו לייבוביץ" לא היה כידוע מאמין גדול בהתערבות ההשגחה בעולם. אך זכור לי כי פעמים רבות אמר,בהתריסו נגד הטוענים כי במלחמות ישראל נתגלו ניסים שהם יד ה",כי הכל בעולמנו הוא יד ה", גם השואה היא יד ה".

אבל כשליבוביץ" – הגורו של השמאל החילוני אמר זאת – לא יצאו בהפגנות ברחובות. לליבוביץ" מותר.

==============================================================

===============================================================

פרס סוקולוב ליודקובסקי

איזו ועדה החליטה להעניק את פרס סוקולוב לדב יודקובסקי ולחלקו באותה הזדמנות לעוד שני עיתונאים.הדבר דומה כאילו החליטה ועדת פרס קוגל להעניק את פרס עיריית חולון לאלברט אינשטיין.

 

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את "ידיעות אחרונות". ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור", כפי שנהג לומר לא פעם. מכוחה של נוסחה זו הגיע "ידיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון הזה ואין דוגמה כזו בשום ארץ מערבית.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. הוא קיבל את העבודה מקרוב משפחה שלו, יהודה מוזס, שהיה בעל העיתון. כשניסה יודקובסקי להעיר איזו הערת עריכה על אחד המאמרים שהעביר בטלפון כתב לו העורך דאז, עזריאל קרליבך, כי הוא לא מתאים לעריכה ומוטב שימלא את תפקידו כטלפוניסט.

 

 

כשהתחולל ה"פוטש" ב"ידיעיות אחרונות" וקרליבך על כל עובדי המערכת המינהלה והדפוס פרשו והקימו את "מעריב" קרא יהודה מוזס ליודקובסקי לעזרה. העיתון היה אז הסמרטוט של המדינה. ביום ה"פוטש" לא היה חומר למלא בו את העיתון ומילאו את החללים הריקים באיזה פרק תנ"ך. גם ירושלים היתה במצור ואי אפשר היה לצאת ממנה. יודקובסקי נשאר בירושלים והוציא שם עיתון שהודפס באמצעות מכונת דפוס ישנה הפועלת ללא חשמל.העיתון התל-אביבי היה עלוב ביותר. בסך הכל הודפס על שני עמודיםשבכל יום היו בגודל אחר בגלל המחסור בנייר.

יודקובסקי בא לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון. הוא עצמו לא ידע עברית ועד היום לא כתב כמעט מאומה. אך היה לו חוש גאוני בכמה תחומים. הוא ידע לאתר כשרונות ואסף עיתונאים מצויינים שהוא עמד על כשרונותיהם עוד בטרם הם ידעו על כך. כשגייס את אלי ויזל (הסופר חתן פרס נובל)ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז היה אלי פליט שואה אלמוני.

בשנים הראשונות היתה תפוצת העיתון זעומה כל כך שהיה צורך לשלם למוכרי העיתונים (אז היו ילדים מוכרים את העיתון ברחוב) כדי שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות".ההכנסות ממכירות העיתון לא הספיקו לפרנסם.

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הואעצמו אינו מסוגל לעשות זאת כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמובמטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. הייתי מגדירו במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שקשה לתאר. פעם נזקקה אחת העובדות בדחיפות לסכום כסף גדול לרכישת דירה והוא הוציא שיק פרטי ונתן לה בלי להניד עפעף. אחד הכתבים הבולטים של העיתון, אילן כפיר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כצנחן בתעלה וניצל בנס ממוות חזר מן הקרבות הישר למשרדו של יודקובסי, בטרם ראה את בני משפחתו. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גווני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. זאת בעמודי הדעות. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים.שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה.

בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר (ליתר דיוק מדי שחר), הקפיד שלא תהיה סטיה קלה כחמורה מן האמת והאוביקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות.

יודקובסקי היה העורך בפועל משנת 1949.  בתואר עורך זכה רק  בשנת 1985 והחזיק בתפקיד ארבע שנים בלבד, עד שאולץ להתפטר במסגרת מלחמות הירושה.

לא נשאר הרבה מן ה"ידיעות אחרונות" של יודקובסקי פרט לתפוצה.

אם יודקובסקי ישאל אותי הייתי מציע לו לוותר על פרס סוקולב. זה לא לכבודו.

ראה "העורך האלמוני שלהעיתון של המדינה"