מה בין רב שאישר כהונה תמורת 25 אלף דולר לרב שהכיר ביהדותו של כלב תמורת אותו סכום * איך הפכה האמא היהודיה המגינה על ילדיה ל"אמא פולניה" שמתביישים בה * איך הפכו רגשות האשם כלפי ה"יידישע מאמע" לתחום פסיכיאטרי * ולמה יש כל כך הרבה פסיכיאטרים ומופרעים יהודים  ואיך כל זה מתבטא בבדיחות

 – מאת ד"ר מיכאל ונילי שיריון –

הבדיחות הישראליות על "האמא הפולניה" הן למעשה העתקה של בדיחות יהודיות הרווחות בארצות הברית (ובגלויות אחרות) כבדיחות ״האם היהודיה".

הכנוי ״אמא פולניה״, שניתן לבדיחות אלה בארץ, אינו אלא כיסוי ותחפושת שסיבותיו ראויות למחקר בפני עצמו.

על מנת להבין בדיחות אלו, יש ללכת אל מקורן ואל סיבות היווצרותן אצל יהודים בגולה.

אמא יהודיה פרי מכחולו של יהודה פן 1903

מקורן של בדיחות אלו ודומות להן, טמון בהתפצלות ובמוטציה של ההומור היהודי, בעקבות ההשכלה החילון וההתבוללות. עד אז שימש ההומור היהודי מצד אחד לביקורת פנימית לגיטימית של הקהילה היהודית, ומאידך כביטוי לתסכול ולהרגשת חוסר האונים מול הרדיפות ושנאת היהודים.

הצהרת נפוליאון

ההתבוללות באה בעקבות "אביב העמים", , המהפכה הצרפתית והאמנסיפציה. העידן החדש בא לביטוי בהצהרות כגון זו של נפולאון בונאפרטה: ״ליהודים כצרפתים – הכל; ליהודים כעם – לא כלום״.

ההבטחה למתן זכויות ושוויון, דרשה מהיהודים להידמות ככל האפשר לגויים שבתוכם ישבו. כך החל התהליך הדומה לתסמונת הפסיכולוגית הנקראת ״הזדהות עם התוקפן״ (הידועה בימינו לעיתים גם כ״תסמונת שטוקהולם״). יהודים מתבוללים, החלו מאמצים לעצמם תכונות, התנהגויות ואפילו השקפות של הגויים, על מנת להידמות ככל האפשר לחברה שלתוכה השתוקקו להתקבל. וכך קרה שיהודים מתבוללים אימצו אף את הדעות הקדומות והשנאות האנטישמיות של אותם הגויים, ובמקרים רבים הפכו אף לאנטישמים בעצמם. (תופעה שקנתה לה אחיזה נרחבת גם בישראל היחס לחרדים ולמתנחלים – ז.ג.)

בין הומור יהודי ל"הומור יהודוני"

תהליך זה יצר פיצול בהומור היהודי, אשר הוליד את המוטציה הנקראת ״הומור יהודוני." (השימוש כאן במונח ״יהודוני״ הינו מכוון ומתייחס לאופי האנטישמי השלילי של הומור זה ותכונותיו).

ההומור היהודי לוחם באויבי היהודים ומגן על היהודים ועל היהדות. הוא גם מבקר, ולעיתים אף ביקורת קשה וחריפה ביותר, את היהודים, את מנהיגיהם, ואת דרך חייהם. אך לעולם אינו משפיל או מבזה – לא את היהדות ולא את היהודים.

לעומתו, הומור יהודוני לועג, משפיל ומבזה – אפילו בסגנונם ובלשונם של האנטישמים – את היהדות, את היהודים. את חייהם ומנהגיהם ולעיתים אף את מספר הבדיחות עצמו ואת בני משפחתו.

את ההבדל בין הומור יהודי לבין הומור יהודוני ניתן לראות, על קצה המזלג, בשתי הדוגמאות הבאות:

היהודי שרצה להיות כהן

יהודי בארה״ב בא אל הרב, ומבקש שהרב יעשה אותו לכהן. הרב אומר לו שזה בלתי אפשרי. אבל היהודי אינו מרפה ממנו, ואפילו מציע לתרום $25,000 לבית הכנסת. הרב עומד בסירובו, אבל שואל את היהודי: ״מדוע כל כך חשוב לך להיות כהן?׳׳ והיהודי מסביר לו: "תראה, רבי, הסבא שלי היה כהן וגם האבא שלי היה כהן. אז החלטתי שגם אני צריך להיות כהן…״

זהו הומור יהודי: הוא אינו משפיל את היהודים בבדיחה או את היהדות. הוא מתריס ומתריע נגד הבורות הממארת בקרב יהודים מתבוללים, שאינם יודעים שכהונה עוברה בירושה, מאב לבן.

הבדיחה השנייה דומה, אך שונה מאד:

יהודי בארה״ב בא אל הרב ואומר: ״רבי, יש לי כלב שאני אוהב אותו כמו בן. אני רוצה שתבטיח לי לקבור אותו על ידי בבית הקברות. הרב מסביר לו שאי אפשר לקבור כלב בבית קברות יהודי. היהודי מתעקש ואומר: ״רבי, אם תעשה את הדבר הזה בשבילי, אתרום $25,000 לבית הכנסת.״

והרב אומר: ״מדוע לא אמרת לי תיכף שהכלב יהודי ?"

זהו הומור יהודוני: יש לנו כאן סטראוטיפ אנטישמי של יהודים רודפי בצע. רב מוכן לעשות כל דבר גם בניגוד לאמונתו, תמורת כסף.

האם היהודייה – מנכס לעול

מקומה המרכזי של האם היהודייה במזרח אירופה היה בהישרדות המשפחה היהודית – הן מבחינה רוחנית חינוכית והן מבחינה פיזית. נושא זה עדיין ממתין לחוקרים, לסופרים ולמשוררים.

אולם ברגע שנפתחה הדרך להתבוללות ול"קידמה", הפך שימור המשפחה היהודית למעצור ועיכוב בעיני הדור הצעיר. האם היהודייה הפכה לאבן נגף. תופעה זו בלטה במיוחד עם ההגירה ההמונית של יהודי מזרה אירופה לארה״ב (בסוף המאה ה־19 ותהילת המאה ה-20). בפני היהודים נפתחו אפשרויות רבות שלא היו להם מעולם, האם היהודייה לא הייתה נחוצה עוד למלא את תפקידה המסורתי.

אך האם היהודייה לא הסתגלה בזמן למציאות החדשה. היא המשיכה במאמציה לשמור על המשפחה היהודית ועל ההישרדות הפיזית של ילדיה גם בסביבה החדשה, שהייתה זרה ולעיתים אף קשה.

אך בעוד שבסביבה המזרח אירופית היתה האמא היהודיה מקור לחום, אהבה והגנה, הנה בסביבה החדשה הפכה לעול, לגורם שמתביישים בו. במיוחד בעיני הדור הצעיר, שעשה כל מאמץ אפשרי להשיל מעצמו את זהותו הישנה וללבוש זהות חדשה. זאת על מנת להתקבל וליהנות ממה שהוא ראה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. על המקום המרכזי שתופס נושא זה בהוויה היהודית האמריקנית ניתן ללמוד מן המספר העצום של אתרים העוסקים בנושא. די להיכנס לגוגל ולחפש JEWISH MOTHER ולגלות זאת.

 רגשי אשם שהפכו לתסביך

הדור הזה, שנתאפיין בזניחת מורשת הוריו ובגידה בערכיהם, פיתח רגשי אשמה על נטישת האם, ה״יידישע מאמע״.

על מנת להסיר מעצמו את רגשי האשמה האלה, השליך דור זה את האשמה על האמא היהודייה עצמה, תוך הקצנה ועיוות של תכונותיה ופעולותיה.

וכך הפך מושג ה״אמא היהודייה״ למושג של בוז, של זלזול ושל עיוות. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהיום המושג ״האם היהודיה" הוא מושג דיאגנוסטי בתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ולא מקרה הוא שחלק גדול מאנשי בריאות הנפש – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים – הם יהודים).

יש כמובן עוד הרבה מה לומר על מה שמאחורי הבדיחות על האם היהודיה, ובולט בחומר מאמרך על האמא הפולניה. אך עדיין קיים מחסור רב בידע – הן בתחום ההומור היהודי והן בתחום התהליכים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שבשורשיהן.

"המאהבת שלנו יפה יותר"

חסר כזה בלט במיוחד בבדיחה על הפולניה היושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש: ״הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום.״ עונה לו האשה: ״שלנו יותר יפה".

הניתוח ש״בדיחה זו מבטאת את החשיבות שמייחסת הפולניה למראית העין״ שטחי ושגוי. הבדיחה הזו חודרת הרבה יותר עמוק, ומתייחסת למושג יותר חשוב וחיוני בקרב היהודים בגולה, המקום בו נוצרה הבדיחה. זהו המושג ״שלנו״ כמבדיל את היהודים מסביבתם הלא יהודית ומתרבות הרוב הפולשנית. הבדיחה על ״המאהבת שלנו״ היא ניסיון ללעוג למושג ״שלנו״ הזה, ללעוג ליהודים שהבדלה כזו חשובה להם (בין אם מבחינה אמונית ובין אם מבחינה תרבותית), ולנסות להפוך את המושג ״שלנו״ למושג ריק, זול וחסר משמעות.

כשבאים לנתח בדיחות בכלל, ובדיחות יהודיות ויהודוניות בפרט, חשוב מאד לבדוק את הרקע והקונטקסט שבם נוצרה הבדיחה במקור ולהיזהר שלא להוציא אותה מהקשרה.

כתבנו כמעט רק בראשי פרקים ובתקוה ש״די לחכימא ברמיזא״.

=====================================================================
מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל שריון וד"ר נילי שריון בשנת 2003 בתגובה למאמרי
"יחסי חמות כלה בבדיחות על אמא פולניה"
http://www.zeevgalili.com/?p=393

תגובה זו אבדה בשעתה ונמצאה בימים אלה. בשל איכות התגובה והעובדה שלא איבדה מאקטואליותה החלטתי לפרסמה כמאמר נפרד, למרות השנים שחלפו מאז נכתבו הדברים.

ז.ג.

קישורים לסרטונים על אמא יהודיה:

איך בני הרס את חיי

http://www.youtube.com/watch?v=FRbL46mWx9w

טוויטל'ה – אמא, החברה הטובה ביותר בטוויטר

http://www.youtube.com/watch?v=uhilbbeUc0g

הפשקווילים הם אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר של היהודים החרדים, בארץ ובעולם. לאדם מבחוץ הם נראים לעתים תמהוניים ומגוחכים. קהל הצרכנים שלהם מתייחס לנאמר בהם ברצינות תהומית.

פרופסור משה קופל [צילום: זאב גלילי]]

זהו הרקע למעשה תעלול של פרופסור מכובד למתמטיקה, משה קופל מבר אילן, שהמציא שורה של פשקווילים שמתחו עד לקצה הגבול את הנטיה החרדית בת זמננו לחומרות. כך הפך לחוכא ואיטלולא גם את הפשקוולים האמיתיים.

מה זה פשקוויל

זו מלה ביידיש שמשמעותה כתב פלסתר. לפי גרסה אחת נוצרה המלה משבוש של שתי מלים עבריות פתקי-עוול. בהברה אשכנזית ליטאית זה נשמע כמו " פשקי עוול" ומכאן זה הפך לפשקוויל. לפי גרסה אחרת זהו שיבוש של צרוף המילים " פתק אווילים" .

לפי המילון הלועזי-עברי של אלקלעי מקור המילה "פסקויל" איטלקי. היא נקראת על שם פסקינו, פסל שבור ברומא שנתגלה ב-1501, שנהגו לכתוב עליו כתבי פלסתר. במילון הלועזי-עברי של פינס יש הסבר אחר: "בעל מלאכה ברומא, שהיה ידוע בחריפותו והיה נוהג לתלות על פסל עתיק כתבים עוקצניים". הסבר מפורט יותר מצאתי במאמר של פרופסור מנחם  פרידמן, מומחה לעולם החרדי שכותב כי המלה "פשקוויל" עברה ליידיש היישר מאיטלקית. מקורה מפיאצה פאסקווינו, כיכר ברומא שבה נמצא פסל שעליו, על פי סיפור עממי, נהג אדם ששמו פאסקווינו להדביק כתובות סאטיריות נגד השליטים והכנסייה.

 

 

מענין שלא מצאתי זכר למלה זו במילונים עבריים (אבן שושן, רב מלים) וגם לא במילון הסלנג של רוביק רוזנטל, ולא בשני כרכי מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה.  ציפיתי למצוא הסבר בספרים שהתמחו באיתור מקורותיהם של מלים (כמו  מוצא המלים של אברהם שטאל ומלים מספרות של נתן שפיגל}. מכולם העליתי חרס. כולם מתעלמים ממלה זו כאילו הייתה מוקצה מחמת מיאוס. גם במילוני יידיש-אנגלית ויידיש עברית לא בא זכרה של המלה.

אמצעי תקשורת מקובל

הפשקוויל הוא אחד מאמצעי התקשורת המקובלים ביותר בקרב היהודים החרדים בירושלים, בבני ברק,
ובקהילות החרדים בארצות הברית. הם לא צופים בטלוויזיה הטמאה, אינם מאזינים לרדיו הציוני וקוראים רק את העיתונות החרדית, שם אין תמיד כל האינפורמציה המעניינת אותם. לכן הם שותים בצמא את דבר הפשקווילים. כל הרוצה מדפיס מודעה ענקית עם אותיות גדולות יותר מאותיות קידוש לבנה ומדביק על הקירות. לרוב זהו כתב פלסתר אנונימי, שמטרתו להשמיץ אישיות או מוסד. ובעיקר: להטיל חומרות חדשות על הציבור בתחום שמירת המצוות.

רבנים רבים גינו את התופעה ופסקו "ארור מכה רעהו בסתר" . דבר זה לא מנע את המשך הפרסום וההפצה של כתבי הפלסתר. לרבי מסאטמר מיוחסת האמירה כי בתי מאה שערים היו מתמוטטים מזמן לולא הדבק של הפשקווילים הרבים שהודבקו עליהם.
מאידך יש לא מעט פשקווילים שבהם מתפרסמים פסקי הלכה של גדולי הדור.

פרופסור שובב מתלוצץ

פרופסור משה קופל הוא אדם רציני מאד, בחייו האקדמיים והתורניים. הוא איש המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן שפרסם מחקרים חשובים (בין היתר: תכנת מחשב לזיהוי בין טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים , הבחנה בין גברים ונשים ובין גילאים שונים. מחקר חשוב על הבלוגוספירה. פיתוח בתחום איחזור מידע שקדם לגוגל, פרוש מתמטי למסכת קינים ועוד).
מה לפרופסור למתמטיקה ולפשקווילים?

כבן למשפחה חרדית (חסידי גור) לא פתח ספר חולין אף פעם לפני מינחה עד שהגיע לפרינסטון. שם טיפס במהירות בסולם האקדמי ובהגיעו לארץ מלא עזוז ושמחת נעורים החליט לקרוא תיגר על הפשקווילים החרדיים. ליתר דיוק: החליט ללגלג עליהם.

 

פרופסור קופל על רקע פשקווילים שחיבר

איסור תפילה מעורבת

התחביב של חיבור פאשקווילים החל עוד בחוץ לארץ, מספר פרופסור קופל. הוא וחבריו, תלמידי ישיבה לשעבר, נדדו בין האוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית, הרווארד, פרינסטון. "בכל מקום חשנו במתח פנימי כי היינו שייכים ולא שייכים. אחד מחבריי ילדותי, מנחם יהושע אדלר, העלה רעיון לכתוב פשקוויל נגד היוזמה לקיים מנין מעורב של גברים ונשים בהרווארד. הפשקוויל נחתם בשם אגודת ישראל דקמברידג' מסצ'וסטס. והכל התייחסו אליו כאל פשקוויל אמיתי".

לאסור על נשים לצאת לרחוב

שנה לאחר מכן עלה קופל לארץ יחד עם ידידו, הרב דניאל אריה גוטנמכר (כיום ר"ם של ישיבה). "היינו אז רווקים וחופשיים. היינו מסתובבים וקוראים פשקווילים על קירות מאה שערים. כשהגיע פורים נזכרנו באותו פשקוויל מהרווארד והחלטנו לעשות משהו דומה".

הפשקוויל נכתב בתגובה לפשקווילים שקראו לנשים שלא לצאת לרחוב אלא בלבוש צנוע. קופל וחברו קראו לאסור על נשים לצאת לרחוב בכלל, גם בלבוש צנוע. "התעוררו ושובו סגרו דלתותיכם בעד נשותיכם".

 

השניים הביאו את הטקסט שכתבו למדפיס. זה לא הראה שום סימן שהוא חושד בשניים כי אינם מתכוונים למה שכתבו. הדפיס במהירות וקיבל את שכרו. לאחר מכן פנו למדביק מקצועי וזה הדריך אותם איך להכין דבק – מים וקמח ותוספת חומץ וסוכר לחיזוק. עברו ברחובות מאה שערים באמצע הלילה והדביקו בכל פינה.

נראה שקוראי הפשקווילים במאה שערים לא ראו בקריאה הזו משהו יוצא דופן. מעטים מאד ניחשו שמדובר בסאטירה. "פעם ביקר אצל שכן שלנו יהודי בן ישיבה מארצות הברית. הוא ראה את הפשקוויל שלנו וכשנשאל לדעתו אמר: "הדברים נראים לי קצת קיצוניים אבל אם הגדולים פסקו כך יש לקבל זאת".

חרם על כסף ציוני

לאחר הפשקוויל הראשון הפכו השניים את כתיבת הפשקוויל למסורת פורימית ובכל שנה המציאו חומרות אזהרות ואלות חדשות. בשנה השניה הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. אחר כך קראו להטיל חרם חמור על כסף ציוני והבטיחו להחליף את השטרות הטמאים בכסף שידפיסו. בפשקוויל הבא קראו לטבילה המונית והטפת דם ברית בליווי תזמורת.

לא היה קץ לרעיונות של השניים. בפשקוויל אחד קראו לבחורי ישיבה להתגייס כדי שיוכלו לסרב לשרת מטעמי מצפון ובאותה הזדמנות קראו לאיחוד דגל התורה עם רץ של שולמית אלוני.. אחר כך הכריזו כי "מלך המשיח בא" הואיל והתקיים הכלל התלמודי שמשיח יבוא ב"דור שכולו חייב". כשסערו הרוחות סביב כביש בר אילן קראו להעביר את הכביש לרשות הפלשתינאית וכך לפתור את הבעיה.

 

"דבר" העתיק הפשקוויל

ייתכן שהפשקווילים המדומים של קופל וחברו היו נגנזים ונשכחים לולא היו כל כך מוצלחים שפרצו לתודעת הציבור. במהלך השנים התייחסו אנשים רבים לפשקווילים הליצניים כאל מסמכים אמיתיים. כשפורסם הפשקוויל (של קופל וחברו) הקורא להחרים את הכסף הציוני פורסם תוכנו כידיעה בעיתון "דבר". את הידיעה מסר כתב העיתון לעניני חרדים, נח זבולוני, יהודי חרד בעצמו. קופל וחברו מיהרו להעמיד את העתון על טעותו. הסופר חיים באר, שהיה אז בעל טור ("תולעת ספרים") במוסף "דבר השבוע" כתב בטור שלו: "לפתחה של כל סאטירה רובץ איום המציאות". אחרי שפרסמו את הפשקוויל הבדוי הקורא לאסור יציאת נשים מהבית בא אחד מרבני העדה החרדית ופרסם ספר בו נאמר: "צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשיל לבני אדם ונמצאים מסתכלין באשת איש".

 

אני יכול להוסיף כי הן מחברי הפשקוויל והן אותו חכם מחכמי העדה החרדית לא חידשו דבר. לאחר שסבי נהרג בהתמוטטות מרפסת בעת הדלקת ל"ג בעומר במירון ( בשנת 1911) פסקו חכמי צפת כי הסיבה לאסון היא שנשים יוצאות מבתיהן אל השוק.

פרשת המים הטמאים

לפרסום עולמי ממש זכה פשקוויל אחר של קופל וחברו: זה שקרא להטריף את המים הציוניים. זה היה ב-1 ביוני 2004. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה ידיעה בולטת שכותרתה: "יש משהו במים ומאד ייתכן שאינם כשרים למהדרין".

כתב העיתון, מיכאל ברי, כתב בין היתר: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות

חיים באר [צילום: זאב גלילי]

לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

 

לקורא יוסי קלבן מגינות שומרון שקרא את הידיעה ב"ניו יורק טיימס" הדברים נשמעו מוכרים. הוא נזכר כי לא מכבר קרא פשקוויל שהודבק על קירות שכונת "מאה שערים" בירושלים בו נאמרו דומים על המים בירושלים.

באותו פשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל ולכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

גם בידיעה ב"ניו יורק טיימס" ניתן אותו נימוק לאיסור לשתיית המים הניו יורקים: "הרבנים גילו באחרונה שבמים מצויים יצורים קטנים ממשפחת הסרטניים. אלה אינם מזיקים אך הם אינם כשרים".

האם יכול להיות שיש קשר בין הפשקוויל מבני ברק לפסק ההלכה בניו יורק?

 

הצגתי את השאלה לידידי, פרופסור משה קופל, קופל לא יכול להשיב בחיוב על השאלה אך בפנייתי אליו חשפתי את הסוד כי את הפשקוויל שהודבק בפורים על קירות מאה שערים, הוא עצמו חיבר יחד עם חברו הרב דניאל קוטנמכר.

העובדה שלא היה בטוח בקשר בין הפשקוויל הפורימי שלו לבין פסק הדין של המים בניו יורק נבעה מצניעות.

 

ההחמרה במצוות כגורם

לפשקווילים האמיתיים יש היסטוריה ארוכה. אך האופי האלים של הפשקווילים בדורנו נובע להערכתי מן הנטיה הגוברת והולכת בקרב חוגים חרדיים להחמיר על עצמם עוד ועוד.

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

אבל בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

וסיפור אחרון, ממש מימים אלה. מדוע אוהבים חרדים להסתוב כשדיסק און קי  בכיסם. כי בכל פעם שהם מחברים את האביזר למחשב בם מתבשרים "נתגלתה חמורה חדשה".

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור בשתיה.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

 

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.

"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיוציא פשקוויל (אמיתי או ליצני ) האוסר שתיית חלב, וקהל החרדים לדבר ה' יקיימו את האיסור החדש בדבקות.

עד כאן סיפור הפשקווילים הליצניים. מכאן ואילך מובאים אך ורק פשקווילים אמיתיים ולקוראים ינעם.

============================================================================

פשקווילים אמיתיים

 

ראה בין הבלוגוספירה למערכת קינים

מוכרי נקניקיות "יקים" בשנות השלושים בתל-אביב. בין נקניקיה לנקניקיה  קראו את כתבי ניצ'ה

על מקור הכינוי "יקה"

http://www.zeevgalili.com/?p=211

לפרופסור יחזקאל דרור מגיע צל"ש * בפליטת הפה שלו חשף מה שניחשנו כולנו * ועדת וינוגרד לא היתה אלא ספין של אולמרט * בין הדו"ח החלקי לדו"ח הסופי הצליח אולמרט להפוך עצמו לאתרוג, גם בעיני הוועדה * יחזקאל דרור הוא "יקה" שאינו יודע חכמות ופשוט אמר את האמת

ערב הקמתה של ועדת וינוגרד כתבתי את הדברים הבאים על פרופסור יחזקאל דרור:
"בין כל המועמדים לוועדת הטיוח שמבקש אולמרט להקים, היחיד שראוי לאמון הוא פרופסור יחזקאל דרור. הוא איננו מנכ"ל של מפעל בטחוני ממשלתי, איננו נציג חברת ענק המספקת ציוד למשרד הביטחון וגם איננו שואף להיות שופט בבית המשפט העליון (כפי שהיו כמה מועמדים שבחר אולמרט ונפסלו). ככל הידוע לי הוא גם לא חבר של אולמרט. פרופסור דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחום מינהל ומדיניות, אולי החשוב והמעמיק ביותר בתחום זה. הוא יועץ בעל שם עולמי בקביעת מדיניות ותיכנון אסטרטגי…

"יחזקאל דרור מתריע עשרות שנים על כשלי ההתנהלות של המדינה, כפי שנחשפו במלחמה. מעל לכל: יחזקאל דרור הוא בראש ובראשונה יהודי-ציוני, החרד לגורל העם ולעתיד המדינה. הוא יכול לא רק לבדוק את מכשלות העבר אלא גם להתוות דרך לעיצוב העתיד".

להמשיך לקרוא ←

פרופסור למתמטיקה שהוא גם תלמודיסט פרסם פשקווילים ליצניים: אסור לאשה לצאת לרחוב, אין להשתמש במים ובכסך ציוניים * ההלצות נתקבלו ברצינות ובניו יורק הטריפו את המים

למעלה מימין פרופסור משה קופל (צילום זאב גליל)י

משמאל:  הפאשקוויל הליצני על איסור לשתות מיםי

פרופסור קופל, בן למשפחה של חסידי גור, למד בארה"ב בישיבה ולפי עדותו לא פתח ספר חולין לפני מנחה עד שקיבל את הדוקטוראט שלו בפרינסטון. כשהגיע לארץ נתגלה כשובב לא קטן. בהיותו רווק וחופשי השתעשע (יחד עם ידידו הרב דניאל גוטמאכר) בחיבור פאשקווילים ליצניים. הם חיברו פאשקוויל שקרא לאסור יציאת נשים לרחוב והדביקו אותם בפורים על קירות מאה שערים. הפאשקוויל הודפס בדפוס שבו מודפסים פאשקווילים אמיתיים והודבק באותה דרך וציבור היראים לדבר ה' לא חש כלל שמדובר בבדיחה.
מאז הפכו את הדבר למסורת ובכל פורים המציאו פאשקוויל חדש. פעם הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. פעם הזהירו משימוש בכסף ציוני. קראו לבחורי ישיבה להתגייס לצה"ל ולסרב להתגייס מטעמי מצפון ובין לבין לפעול לאיחוד בין דגל התורה לבין מפלגתה של שולמית אלוני.

שני פאשקווילים לפחות נראו אמיתיים עד כדי כך שדווחו בעיתונות החילונית. אחד אסר להשתמש בכסף ותוכנו פורסם בעתון "דבר". השניים העמידו את העיתון על טעותו והסופר חיים באר (שהיה אז בעל טור "תולעת ספרים" ב"דבר השבוע") ערך ברור של העניין וכתב על כך: "לפתחה של כל סאטירה אורב איום המציאות".

הטרפת המים בניו יורק
פאשקוויל אחר שעורר אמון מוחלט במקוריותו היה זה שאסר לשתות מים. באותו פאשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל וכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

למרבית הפלא זמן לא רב לאחר הפצת הפאשקוויל ברחובות ירושלים הופיעה ב"ניו יורק טיימס" הידיעה הבאה מפי הכתב מיכאל ברי: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

הדמיון בין הפאשקוויל המדומה של קופל לבין הידיעה ב"ניו יורק טיימס" מחזקת את ההשערה שמישהו לקח את האיסור הזה ברצינות והוציא את האיסור האמור. כאילו כדי להוכיח את דברי חיים באר על המציאות האורבת לסאטירה.

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיתנזר מן החלב.

מאמר מורחב על נושא הפשקווילים