ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

להמשיך לקרוא ←

המאמר הוא משנת 2009 אך בשינוי כמה שמות ועניינים הוא היום אקטואלי כבעת שנכתב [יוני 2017]

מי שחושב שב- 1977 היה מהפך אינו אלא טועה. מי שחושב שבשנים שלאחר מכן שלט הליכוד חי בטעות. בספרי ההיסטוריה ייכתב כי אחרי גוויעתה של מפא"י ההיסטורית "בימים ההם אין מלך בישראל". לא מלך וגם לא ראש ממשלה, אם במושגים הללו אנחנו מתכוונים למישהו השולט על הנעשה במדינה ופותר את בעיותיה הפנימיות והחיצוניות.

כי מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית הנשלטת על ידי הממשלה שנבחרה על ידי העם. ישראל היא מדינה הנשלטת על ידי אוליגרכיות. כל אוליגרכיה והנתח שלה. כל אוליגרכיה ותחום השלטון שלה.

אין הבדל בין ישראל לקליפורניה. אהרון ברק. (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא ←

חייל יקר. אם במהלך שרותך הצבאי לא אנסת אף פלסטינית אחת לפחות זה לא אומר שאתה אדם הגון, בעל ערכים, שומר על צלם אנוש * להפך: זהו עוד סימן לגזענות הישראלית, לנזקי הכיבוש, לדה הומניזציה של הפלסטינים בעיני הישראלים * אתה בעצם פושע מלחמה * כך קובע מחקר של תלמידה לתואר שני באוניברסיטה העברית,שאף זכה בפרס.

מי שעוקב אחר פרסומים מסויימים של חוקרים ישראליים ותלמידיהם, עשוי להגיע למסקנה שבאקדמיה הישראלית הולכת ומתחברת גרסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון. מה לא הוציאה האקדמיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות כדי להכפיש את ישראל ואת העם היהודי. חוקר אחד "הוכיח" שיש אכן משהו בעלילות הדם שהאשימו את היהודים בשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות לפסח. חוקר אחר גילה טבח שלא היה ולא נברא בטנטורה. שורה של היסטוריונים חדשים ומחודשים מאשימים את ישראל בחטא הקדמון של גרוש ה"ילידים" הפלסטינים מארצם ורואים בציונות אם כל רע. פרופסורים ישראלים נוסעים בעולם, משמיצים את המדינה וקוראים להטיל חרם על המוסדות האקדמיים המשלמים את משכורתם.

"נדירות האונס הצבאי"

המוצר החדש מבית היוצר של הפרוטוקולים של זקני האקדמה הישראלית הוא מחקר הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו מחקר שנעשה לתואר שני על ידי טל ניצן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. עצם נושא המחקר אומר דרשני. מדוע נדירותו של אונס הוא נושא למחקר? מדוע הוא קשור לגבולות הכיבוש?כמו הרבה עבודות אקדמיותבתחום מדעי הרוח והחברה יש כאן ברבור ארוך:מה זה אונס ומהו אונס צבאי והבחנה בין סוגי אונס. יש אונס צבאי מכוון שהוא "אקט שנועד להשיג מטרות פוליטיות… ומתבצע בסיועה או הנחייתה של יד מכוונת". מן האשמה הזו פוטרת אותנו בעלת המחקר. כלומר: במטה הכללי של צה"ל אין עדיין פיקוד אינוס ואין פקודות מטכ"ל מתי ואת מי יש לאנוס ולאלו מטרות.

"אונס סימפטומאטי"

הסוג השני של אונס צבאי אומרת המחברת הוא "אונס צבאי סימפטומטי". מאחורי הביטוי המפוצץ הזה מסתתר המונח הפשוט אונס של אדם שגבר עליו יצרו והוא מנצל את מעמדו וכוחו כדי לאנוס נשים באוכלוסיה הנתונה למרותו. ובלשון המחברת "אקט שנועד להשגת מטרות אישיות ומתבצע כסימפטום של חולשת גבולות חברתיים ויכולת פיקוח". ובכן גם מקרי אונס כאלה אינם מתרחשים בשטחים.

אז מה נותר לחקור?ממה יתפרנסו אבירי האקדמיה הישראלית?כיצד ימצאו עוד משהו להכפשת ישראל?מסתבר שיש ויש מה לחקור ויש גם מסקנות מדוע אתה החייל לא עלה בדעתך לאנוס פלסטינאית.

"נאנס במקום אונס"

למרות הלשון המעורפלת אני מביא כאן את המסקנות האוויליות של בעלת המחקר, מדוע אין "אונס צבאי סימפטומטי". וכך היא כותבת: "העדרות מוצהרת של אונס צבאי סימפטומטי משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר אונס מכוון משיג. מאחר ואונס צבאי מכוון הוא רתימת התנהגותו של היחיד לצורכי הקולקטיב אזי אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה. זוהי למעשה היכולת לחדור לגופו של היחיד ולחקוק בו דחייה מפעולות שהוא עשוי לבצע למען עצמו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של הקולקטיב". אם נתרגם את הלשון הפלצנית הזו ללשון בני אדם אומרת כאן בעלת המחקר כי החייל שאיננו משתתף באונס שתוכנן על ידי המדינה הוא עצמו נאנס על ידי המדינה שלא לפעול בחופשיות כדי לספק את יצריו המיניים.

אי אונס כפשע מלחמה

ובין יתר מסקנותיה של החוקרת המהוללת:

·החיילים חוששים לאנוס כי "התינוק ייחשב כפלסטיני".

·הפלסטיניות לא נאנסות מפני ש"עברו תהליך של דה הומניזאציה" .

·"אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית".

·חיילי צה"ל גזענים. "הגברים היהודים מכוננים את זהותם הייחודיתכלא-אנסים, כלא-מתבוללים, כלאום מובחן וייחודי בחיק האלוקים"

·"אונס ואי-אונס … הם שני צדדים של אותו המטבע, שבסיטואציות שונות השימוש בכל אחת מהן מוביל לאותם התוצרים".

·ב"אותם התוצרים" מתכוונת החוקרת להשוואה שהיא עושה לפשעי המלחמה הסרביים שהגדירו את לאומיותם על ידי אונס נשים בוסניות. כלומר: חיילי צה"ל מואשמים בעצם בפשעי מלחמה על כך שאינם אונסים.

לי בא להקיא כשקראתי את המחקר הזה. אבל באקדמיה חושבים אחרת. המחקר זכה לאות הצטיינות מטעם האגודה הסוציולוגית הישראלית. ולחשוב שמן המיסים שלנו משלמים להם את משכורותיהם המנופחות.

אפריל 2015

מנחה המחקר אייל בן ארי הורחק לצמיתות מן האוניברסיטה בגלל התנהלותו המינית כלפי סטודנטיות

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html

 

(ראה המאמר  "מורה דרך לקידום באקדמיה הישראלי").

ראה "גם אני גזען לא אנסתי פלסטיניות"

תוספת 26.6.13

לא ייאמן, הפרופסור שהנחה את המחקר שקבע כי חיילי צה"ל גזענים כי לא אנסו פלסטיניות הורחק מן האוניברסיטה  תנחשו למה. הוא הוכיח שלפחות כלפי יהודיות אין לו יחס גזעני.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html

 ראה גם קישור לאתר הסטודנטים

http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=326000

קישורים

1. אתר ביקורת על השמאלנות באוניבריסטאות

http://www.israel-academia-monitor.com/index.php?new_lang=he

2. הנוסח המלא של המחקר בקובץ PDF

אונס צבאי

3. המחקר הופיע גם בדפוס

בכל זאת היה חייל אחד שהורשע באונס

ראה גם מכחישי הציונות

מורה דרך לקריירה אקדמית

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד" ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלשתינאים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול לקביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב בפרסומים אין קץ.

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או "מדעי" ), תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

 

עובדה. ד"ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר (מרצונו מכובן. אבל פפה לא משוגע לוותרעל משרה אקדמית מכניסה*.פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר: "המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

 

 

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא "האידיאולוגיה הציונית", יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.
הטבח שלא היה
תדי כץ הוא אדם לא צעיר, הסובל מבעיות בריאות. הוא הגיש הצעה לכתוב עבודה שרבות כמותה זיכו את כותביהן בקידום נכבד במסלול האקדמי. איני יודע אם היה מקבל אישור על הנושא אם היה מציע לכתוב עבודה על טבח יהודי חברון למשל. או איזה ציון היה מקבל אם היה מגיע למסקנה שהטבח בטנטורה לא היה ולא נברא. מכל מקום הוא אסף עדויות בעל פה מערבים והגיע למסקנה שהיה טבח בטנטורה. העבודה אושרה והוא אף קיבל ציון 97. למזלו הרע היו גם עדים יהודים למה שארע באמת בטנטורה ב-1948. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני הגישו נגדו תביעה ובמהלך הדיון הראשוני הוא נשבר, הסביר שהוא סובל מבעיות רפואיות, חזר בו מהאשמת הטבח והתנצל. מה עוד שבמהלך הדיון נתברר כי הציטוטים שמופיעים בעבודה אינן זהות למה שמצוי בקלטות. אבל אנשי "מחנה השלום" החליטו לצאת למאבק משפטי נוסף ודחפו את כץ לפנות לבית המשפט ולחזור בו מהתנצלותו. בית המשפט דחה את הפניה. אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה שתבעה מכץ לתקן את העבודה ולבסוף לא אישרה לו את התואר. נגד החלטה זו נלחם אילן פפה. עכשיו הוא אומר: תנו לתדי כץ את התואר והחרם הבריטי יוסר.

טנטורה בעיני הפלסטינים

טנטורה בשנת 1935 – כפר דייגים עלוב

עד פרשת תדי כץ לא היו הפלסטינים משוכנעים כנראה שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם עושים בה שימוש תעמולתי רב. באחרונה נתגלה גם כי הם תרמו למימון מאבקו המשפטי של תדי כץ.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה פתאום לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח ועל החיים בכפר.

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: "אני פלשתינאי המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

 

טנטורה מבט מן האוויר מתוך אתר הזיכרון הפלסטינאי

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלשתינאי. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ"שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

 

בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בטנטורה( ויקישיתוף) והפלסטינים מציגים כאתר ארכאולוגי(תמטנה למטה)

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

כך "גילו" הערבים אתהטבח שלא היה

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלשתינאי למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

סיוע למסקנה זו קיבלתי מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו בימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו". החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

אליצור עוסק במחקר גאוגרפי היסטורי של ארצישראל. מלמד במכללת הרצוג, במכללת ירושלים ובאוניברסיטה העברית.

חיבר ספר באנגלית על מקורותיהם של שמות מקומות בארץ. " שמות מקומות עתיקים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם" .

אליצור בוחן מחדש זיהויים מקובלים של ישובים ואתרים בארץ ומנסה להסיק מסקנות לגבי תולדות הלשון ומפגשי לשונות. דוגמא לחידושיו:

* דבורה ודבוריה

: שני השמות קיימים למרגלות הר תבור. אליצור קובע כי הראשון משמר את "תבור" והשני את "דברת".

* ואדי אל-חראמיה,

בין עפרה לשילה, נקרא בימי קדם "גב". בניגוד לחוקרים חשובים שזיהו אותו עם חלק מהזכרות "גבע" שבמקרא.

* נחל זרד

המקראי אינו זה שמסומן בשם זה במפות כיום אלא ואדי צפוני יותר. הביסוס העיקרי לזיהוי היה קריאה שגויה במפת מידבא.

* "כפר שיחלים"

של מקורות חז" ל שהיו בו " כפלים כיוצאי מצרים" היה כנראה בתוך שטח קרית גת של היום. זאת, על פי מרחקי מיל ב"אונומסטיקון" של אוסביוס, שימוש בחוקי השתמרות השמות שגילה בעבודתו (ש" משתמרת ביהודה כ-s ובגליל כ-sh) ומעקב בלשי אחרי גלגולי השם במקורות שונים ורחוקים זה מזה.

==============================================================

אסא כשר מגנה אבל משבח

דוגמה נוספת לקשר בין קריירה אקדמית לבין עמדות פוליטיות (שמאלניות כמובן)  היא זו  של פרשת הספר "חמורו של משיח".

בשנת 1998 ראה אור הספר "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי. זה היה ספר השמצה חסר תקדים על  היהדות ועל הציבור הדתי, ובמיוחד על הציבור המזדהה עם משנתו של הרב  אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

מחבר הספר, שייחס לעצמו ידע מעמיק ביהדות, הפריח אמרות והביא ציטוטים שלא היו ולא נבראו. הוא עורר רעש גדול אך נמתחה עליו ביקורת חריפה ביותר .

בין המבקרים היה גם פרופסור אסא כשר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מנובמבר 1998

אסא כשר, זאת לדעת, הוא לא רק פרופסור מחונן לפילוסופיה אלא גם תלמיד חכם בתחום היהדות.  הוא נכדו של הרב מנחם כשר ז"ל בעל המפעל המונומנטלי "תורה שלמה" ובנו של המשורר ואיש ההלכה שמעון כשר ז"ל, בעל החיבור "פשוטו של מקרא". כשבא לבחון למשל אחד מים הטעויות והבדיות שהספר רצוף בהם הוא מספר כי  חיפש בספרי אביו וסבו את עקבות בתו של נוח, אשר ספי רכלבסקי  הזכיר כהוכחה לכך שלגוי אסור לבוא על אשת איש אבל לא על בתו. וראיה לכך נוח שבא לדעת המלומד רכלבסקי על בתו, כל אלה פרי המצאתו של רכלבסקי.

הספר של רכלבסקי עורר רעש הואיל והוא בישר על שלוש תזות מרכזיות:

* ביהדות זמננו שלטת תפיסה קבלית.

* תפיסה זו עומדת ביסוד הפעילות הפוליטית של זרמים מרכזיים במחנה הדתי בישראל מזה שנים.

* תפיסה זו עומדת ביסודו של רצח רבין.

ביד אמן מקלף אסא כשר את כל הקליפות של התיזות הללו, ובעיקר את ההוכחות המדומות שמביא המחבר וחושף אותו עירום ועריה. לא רק את בתו של נוח המציא רכלבסקי אלא גם ספר הלכות של הרמב"ם בשם "איסורי רואה" שלא היה ולא נברא. הוא גם ממציא הלכה הקובעת ש"מי שילך אחר בית שמאי דינו מוות". רכלבסקי  איננו טורח לציין מקורות לקביעותיו ובמקום שהוא כבר מביא ציטוטים מגלה אסא כשר כי גם כשיש גרשיים כפולים אין המחבר מביא דברים במדויק מן המקורות.

לאור ליקוי יסודי זה בבסיס הספר ניתן היה לצפות שהמבקר הנכבד ישליך אותו ואפילו לא יטרח לכתוב עליו ביקורת. אבל לא. אסא כשר עושה הנחות. ואומר: נניח שהמחבר יוציא מהדורה מחודשת של ספרו ובה יתקן את כל הליקויים  בהבאת המקורות ומראי המקומות. הבה נשאל האם המתודה בה הוא נוקט היא נכונה. אם גם זו לא תצא נקייה אולי בכל זאת  התיזה נכונה – אחרי שהמחבר יוציא מהדורה שלישית ומתוקנת.

המסקנה הסופית אליה מגיע אסא כשר עגומה מאד לגבי האדון רכלבסקי: "דומה שאין מנוס מהערכה שלילית של הספר… הקליפה העובדתית שלו לקויה, הקליפה המתודית שלו רעועה, התיזה המרכזית שלו לא נכונה וגם התיזה המשנית(בדבר מעמדו של היהודי החילוני והתפיסה הקבלית המשיחית – ז.ג.) נגועה באי הבנה.

נו, מה נותר מלבד להמליץ על גריסת הספר במגרסה טובה (כך עשיתי אני, לכן כל הציטוטים מן הספר המובאים כאן הם מתוך מאמרו של אסא כשר).

מסקנתו של אסא כשר: "אילו הוגש לי הספר הזה כעבודה לתואר גבוה לא הייתי מאשר אותו במתכונתו הנוכחית אבל הייתי יוצא מגדרי למצוא דרך להעניק לספי רכלבסקי מלגה, כדי שיוכל להוסיף וללמוד, להוסיף ולכתוב, לא עוד ספר בדיוק כזה, אלא ספרים אחרים, שיתגלו בהם המעוף, המעמקים והמקוריות שהוא מסוגל לגלות".

הבנתם את זה?
אסא כשר אומר שרכלבסקי הוציא מתחת ידיו סמרטוט שלא שווה את הנייר עליו הוא מודפס. אך הואיל והוא תוקף את גוש אמונים ואת ההתנחלות הוא הופך להיות מועמד למלגה בה יגלה "מעוף ומקוריות" כפי שנתגלו בספר העלוב הזה.

 

קישורים

עוד על אילן פפה

http://www.camera.org/index.asp?x_context=2&x_outlet=118&x_article=2188

עוד על פרשת טנטורה

http://www.zeevgalili.com/?p=245

אתר הזיכרון הפלסטיני

http://www.palestineremembered.com/index.html

 

 

 

 

(גירסה מעודכנת למאמר שנכתב בפברואר 2006)

 

לפני זמן רב הגיעה לאוזני שמועה על יוזמה להוציא לאור ספר תנ"ך שאלוהים אינו מוזכר בו. מעולם לא ראיתי עותק של תנ"ך כזה וכל האנשים שחקרתי בנושא אמרו לי שלא היה ולא נברא.

באחרונה התקשר אלי הקורא ד"ר צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן ואמר לי שאכן הייתה יוזמה כזו. אחד המחנכים הבולטים של החינוך הקיבוצי, מרדכי סגל, הוציא לאור חלקים מן התנ"ך, בלי שאלוהים ממלא בו תפקיד כלשהו. הוא אף כתב מסה ומבואות שהסבירו את הפילוסופיה מאחורי היוזמה הזו. ד"ר אהרונסון מחזיק את היצירות הללו בספרייתו והביאן להראות לי.

 

איך מסלקים את האלוהים מן התורה?
הנה כמה דוגמאות:
בשמות יד ל-לא של התנ"ך האמיתי אנו קוראים:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן:
"ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים והאמינו במשה".

בספר שמות יז ד-ה האמיתי כתוב:

"וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְארֹ קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

ובגירסת סגל נטולת האלוהים כתוב:

"ומשה צעק לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. ומשה עבר לפני העם ולקח אתו מזקני ישראל ומטהו אשר היכה בו את היאור לקח בידו והלך אל הצור בחורב…".

 

עניין אותי לדעת איך שיכתב מרדכי סגל את הפסוק הראשון בספר בראשית. אך לד"ר יעקובסון לא היה חלק זה של הספר. עדת ראיה ספרה לי כי הוא נפתח במלים הבאות: "בראשית נבראו השמים והארץ".

את הפילוסופיה שמאחורי היוזמה שלו הסביר מרדכי סגל במבואות בהן הוא כתב בין היתר:

"הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו … העלתה את אמונת אלוהים… אולם תרבותנו הגיעה… אל התיזה האנושית… אמונת האדם היא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו.

"… לא נכללו בסיפורים שום דבר הנוגע ליחסי אדם אלוהים ושום הנמקה אלוהית למעשי האדם… המבול פורץ כפגע טבע…משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור… כוחות על אנושיים ועל טבעיים… אינם בנמצא כאן. רק האדם עצמו מופיע לעיתים בשיאי יכולת מופרזים… הפרזה זו מביאה לידי בליטות את המוטיב האנושי…"

עד כאן הסברי מרדכי סגל לשיטתו.

כאמור, לא יצא תנ"ך שלם במתכונת זו אלא יצאו קונטרסים הכוללים סיפורים מן התורה , יהושע, שופטים, ספר יונה ועוד.

בשנת תשט"ז יצא לאור ספר אחד "בהוצאת קבוצת מורים" ספר נוסף יצא מאוחר יותר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד נועד לילדי הגן שאינם יודעים קריאה והאחר לילדים בני 8-9.

ד"ר אהרונסון נמנה בעבר עם הצוות שהכין את תכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים דתיים. הוא נולד בירושלים, למד בישיבת כפר הראה ובסמינר למורים והקים את בית הספר הממלכתי דתי באילת. למד באוניברסיטה ונשלח לשיקגו להשתלמות מטעם האגף להכנת תכניות לימודים. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהכנת תכניות לימוד.

ד"ר אהרונדון שולל את התיזה של אניטה שפירא לא רק בנושא של נטישת התנ"ך בגלל מלחמת ששת הימים וניכוסו על ידי דור הכיפות הסרוגות. התנ"ך לא היה לדבריו בראש מעיניו של הנוער גם לפני מלחמת ששת הימים. אנשי העליה השניה אולי החזיקו כל אחד תנ"ך בחדרו. אך בזרם העובדים למדו פחות תנ"ך מבכל הזרמים האחרים.

לפני איחוד הזרמים לזרם ממכלתי וממלכתי דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מזמן הלימוד תנ"ך. לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי.

לאחר הנהגת החינוך הממלכתי נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם המממלכתי דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.

נכדתו של מחבר התנך

ללא אלוהים חזרה בתשובה

מאיר בן גור היה בעבר עיתונאי בכיר, ממקימי בית סוקולוב ומרכז מקצועי של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם מייסדי עיתון " למרחב" , כתב וערך ב" הארץ" וב" מעריב" .

לפני שנים נשא לאשה את הסופרת נעמי פרנקל. על שניהם עבר מהפך שהביא אותם מהשומר הצעיר, בו גדלו וחונכו, לרמת ממרא שבקרית ארבע, שם הם מתגוררים מזה שני עשורים ויותר.

זמן קצר לאחר מעברם לקרית ארבע נתבקש בן-גור להרצות בישוב תקוע. במהלך ההרצאה הקריא מתוך ספר שבו סיפר את סיפור חייו, מיום עלותו לארץ ישראל ועד שנת תשס" ד.

בית היתר הקריא קטע המתייחס למרדכי סגל, עליו סיפרתי למעלה, בהקשר להוצאת התנ" ך ללא אלוהים. וכך נאמר בספרו של בן גור:

" מרדכי סגל היה מראשי המחנכים של השומר הצעיר בקיבוץ משמר-העמק. הוא התפרסם כמוציא "התנ" ך של סגל", שנשמע כך: "בראשית נבראו השמים והארץ ורוח מרחפת על פני המים". וכן הלאה וכן הלאה. חס ושלום שלא להזכיר את שם האלוהים. על-פי תנ"ך זה לימדו את ילדי המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר-העמק" .

עד כאן דברי בן-גור.

בקהל ישבה אישה צעירה ושביס על ראשה, והאזינה רב קשב. רק בסיום הכנס הזדהתה, קמה ואמרה בקול ביישני:

"אני נכדתו של סגל". "

על הארוע סיפרה לי דבורה צוריה מבית הדסה בחברון:

" הנוכחים נדהמו. נכדתו של יוצר התנ" ך, שאינו מזכיר את שם אלוהים, נמצאת במחננו. עובדה" .

אייל כפכפי על שיטת סגל בלינה משותפת

בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש

בעקבות הדברים שפרסמתי על ה" תנ"ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ"ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ"ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ד"ר ענת אדרת.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ"ך אלא סיפורים נבחרים.

 

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ"ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד"ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה "משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד"ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את "המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגרפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט נכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא "ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)

 

ראה גם "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך" http://www.zeevgalili.com/?p=229

פרופסור למתמטיקה שהוא גם תלמודיסט פרסם פשקווילים ליצניים: אסור לאשה לצאת לרחוב, אין להשתמש במים ובכסך ציוניים * ההלצות נתקבלו ברצינות ובניו יורק הטריפו את המים

למעלה מימין פרופסור משה קופל (צילום זאב גליל)י

משמאל:  הפאשקוויל הליצני על איסור לשתות מיםי

פרופסור קופל, בן למשפחה של חסידי גור, למד בארה"ב בישיבה ולפי עדותו לא פתח ספר חולין לפני מנחה עד שקיבל את הדוקטוראט שלו בפרינסטון. כשהגיע לארץ נתגלה כשובב לא קטן. בהיותו רווק וחופשי השתעשע (יחד עם ידידו הרב דניאל גוטמאכר) בחיבור פאשקווילים ליצניים. הם חיברו פאשקוויל שקרא לאסור יציאת נשים לרחוב והדביקו אותם בפורים על קירות מאה שערים. הפאשקוויל הודפס בדפוס שבו מודפסים פאשקווילים אמיתיים והודבק באותה דרך וציבור היראים לדבר ה' לא חש כלל שמדובר בבדיחה.
מאז הפכו את הדבר למסורת ובכל פורים המציאו פאשקוויל חדש. פעם הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. פעם הזהירו משימוש בכסף ציוני. קראו לבחורי ישיבה להתגייס לצה"ל ולסרב להתגייס מטעמי מצפון ובין לבין לפעול לאיחוד בין דגל התורה לבין מפלגתה של שולמית אלוני.

שני פאשקווילים לפחות נראו אמיתיים עד כדי כך שדווחו בעיתונות החילונית. אחד אסר להשתמש בכסף ותוכנו פורסם בעתון "דבר". השניים העמידו את העיתון על טעותו והסופר חיים באר (שהיה אז בעל טור "תולעת ספרים" ב"דבר השבוע") ערך ברור של העניין וכתב על כך: "לפתחה של כל סאטירה אורב איום המציאות".

הטרפת המים בניו יורק
פאשקוויל אחר שעורר אמון מוחלט במקוריותו היה זה שאסר לשתות מים. באותו פאשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל וכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

למרבית הפלא זמן לא רב לאחר הפצת הפאשקוויל ברחובות ירושלים הופיעה ב"ניו יורק טיימס" הידיעה הבאה מפי הכתב מיכאל ברי: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

הדמיון בין הפאשקוויל המדומה של קופל לבין הידיעה ב"ניו יורק טיימס" מחזקת את ההשערה שמישהו לקח את האיסור הזה ברצינות והוציא את האיסור האמור. כאילו כדי להוכיח את דברי חיים באר על המציאות האורבת לסאטירה.

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיתנזר מן החלב.

מאמר מורחב על נושא הפשקווילים