השאלה שבכותרת נשמעת כמו חידון טריוויה לילדים טעוני טיפוח. אך השאלה הזו הוצגה במלוא הרצינות על ידי לא אחר מאשר הפילוסוף היהודי צרפתי ברנאר אנרי לוי, במאמר שפתח את מוסף "השבוע" של הארץ.

ברנאר אנרי לוי הפך מכבר למותג בצרפת. לא כל כך או לא רק בשל הגותו אלא בעיקר בשל עיסוקיו האחרים. ברנאר אנרי לוי רואה עצמו גם כהיסטוריון, עיתונאי, סופר, קולנוען, לוחם לזכויות אדם. ולא במקום האחרון גם איש עסקים ומיליונר.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה הוא משנת 2004. הוא המשך למאמרי הקודם על הרקע לחוליי התקשורת בימינו. כאן מובא מקרה מסויים ברזולוציה גבוהה המדברת בעד עצמה. ולסיום: הערות עם מעט אופטימיות בכל זאת

בסקר שפורסם בשבוע שעבר על יחס הציבור לבעלי מקצוע שונים נקבע: העיתונאים נמצאים בתחתית הרשימה. מתחת לפוליטיקאים. אין זו הפעם הראשונה שהציבור מביע דעתו על מי שרואים עצמם כמעצבי דעת הקהל, אבירי הממלכה השביעית, כלבי השמירה של הדמוקרטיה. אך דומה כי מעולם לא היה מעמד המקצוע הזה והעוסקים בו נחות כל כך בעיני הציבור.

תוצאות הסקר הזה משקפות את מה שכולנו יודעים מזה זמן רב. התקשורת מנותקת מן העם. היא אינה מייצגת את עמדותיו, אמונותיו וערכיו. הציבור מגלה עוינות לתקשורת, רואה בה גורם מעוות ומאיים. על מנת להבין את היחס הזה מן הראוי לבחון פרשה אחת שארעה באחרונה – פרשת שיקלגרובר.

המרצה המוזר

לפני שנים רבות שמעתי קורס באוניברסיטת תל-אביב (עוד כששכנה באבו כביר) על תולדות גרמניה הנאצית מפי מרצה מצוין, וולטר גראב שמו. גראב היה אדם מקסים אבל מוזר. לבוש בגדי חאקי פשוטים, כבד גוף ובעל מבטא גרמני כבד. הוא היה אז בשנות הארבעים שלו והשמועה שעברה בין הסטודנטים היתה שאין לו אפילו תואר שני ולפני בואו לאוניברסיטה היה סוחר תיקים.

 

איש לא פיקפק בידע הפנומנאלי שלו. אמרו עליו כי ידע את תולדות המאה העשרים דקה אחרי דקה.
לימים נתברר כי השמועה לגבי עברו של גראב היתה נכונה. לאחר שדרך כוכבו בשמי האקדמיה, בארץ ובעולם, פירסם ספר בשם "ארבעה פרקי חיים" ושם חשף את סודו.

הוא נולד בוינה למשפחה המעורה היטב בתרבות הגרמנית והיהודית. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 נמלט עם משפחתו לארץ ישראל והוא אז כבן 19.

כאן עסק יותר מעשרים שנה בעבודת כפיים ובמסחר. הוא הגיע לאקדמיה בתל-אביב ובגרמניה בשנות הארבעים שלו, וזה היה הפרק השלישי בחייו. הפרק הרביעי הוא של היסטוריון בעל מוניטין בינלאומי, שפירסם עשרות מחקרים חשובים.

אדולף שיקלגרובר

המרצה גראב היה קפדן מאד אבל גם בעל חוש הומור דק. פעם אמר לנו: תראו איך ההיסטוריה נקבעת על ידי פרטים לכאורה פעוטים וחסרי ערך. אדולף היטלר הרי יכול היה להיקרא אדולף שיקלגרובר. האם אתם מתארים לעצמכם רבבות אנשים מצדיעים במועל יד וקוראים "הייל שיקלגרובר"? שינוי שמו להיטלר הפך את הקריאה "הייל היטלר" לגורם שהשפיע על ההיסטוריה.זו היתה בדיחה נוסח הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. אך גראב התכוון ברצינות. כהיסטוריון מבריק ידע כי לעתים הפרטים הקטנים מכריעים מאורעות היסטוריים יותר מארועים גדולים.

 

היטלר היה עשוי להיקרא שיקלגרובר כי סבתו היתה מריאנה-אנה שיקלגרובר. היא היתה משרתת רווקה שילדה בן בלתי חוקי ששמו נקרא אלואיס.  חמש שנים לאחר שנולד אלואיס נישאה אנה לשכיר יום מובטל ועני, יוהן גיאורג הידלר. הבן אלואיס נמסר לאימוץ לאחי הבעל, יוהן ניפומוק היטלר. אדולף הוא בנו של אלואיס, וכך קיבל את שמו . מי היה אביו האמיתי של אלואיס (דהיינו סבו של היטלר\) לא נודע כי אמו המשרתת עבדה בבתים רבים. הואיל ובין היתר עבדה בבית של יהודי בשם פראנקנברגר אין להוציא מכלל אפשרות שסבו של היטלר היה יהודי. מכל מקום ידוע על מקרה שאחד מקרובי היטלר שלח מכתב שהובן כניסיון סחיטה כדי למנוע את הגילוי הזה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה שארעה באחרונה, מעל דפי מקומון "זמן תל-אביב" של עיתון "מעריב", לשעבר העיתון הנפוץ במדינה.

"ארץ עם שפם"

במקומון הזה הופיע טור, פרי עטו של יהודה נוריאל. בטור האחרון שלו פירסם קטע  אשר נשא את הכותרת "ארץ קטנה עם שפם". כותרת המשנה היתה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". על המכתב היה חתום א. שיקלגרובר. המכתב כלל דברים חמורים ביותר בגנות הטייסים הסרבנים. נוריאל השמאלן בנה את המכתב הוירטואלי מטקסטים שנטל מדברים שכתב ואמר אדולף היטלר בתקופות שונות. בדרך זו ביקש להציג את המתנגדים לטייסים הסרבנים כהיטלריסטים.

איש מעורכי המקומון לא חש בתרגיל המתוחכם – לא עורך רשת מקומוני מעריב, יואב צור, ולא עורך "זמן תל אביב", יואב גולן.

יעקב אחימאיר מוחה

 

 

 

 

מי שחש במעשה ההטעיה היה איש הטלוויזיה יעקב אחימאיר, שמיהר לשלוח מכתב מחאה חריף לעורך "מעריב", אמנון דנקנר. אביו של יעקב אחימאיר היה אב"א אחימאיר, היסטוריון בעל שעור קומה, שכתב, בין היתר, את הערך היטלר באנציקלופדיה העברית.

על השתלשלות הפרשה סיפר המקומון "העיר" של רשת שוקן. דנקנר מיהר לנזוף בעורכים והודיע לנוריאל כי הוא מפטר אותו.

בין אז והיום

פרשה זו היא מידגם מייצג של מצב התקשורת, שמסביר את יחס הציבור אליה. הדבר הבולט ביותר בפרשה הוא הנכונות של כותבים ללכת עד קצה הגבול בעמדות אנטי ציוניות, אנטי ישראליות וגם אנטי יהודיות.

הפרשה הזו מייצגת גם את רמתה של התקשורת. עובדה היא שטור כזה יכול היה לעבור תחת ידיהם ועיניהם של עורכים, שלא זיהו את שיקלגרובר, לא ברור אם מתוך בורות\ אם מתוך רשלנות, או סתם מחוסר תשומת לב.

לא תמיד היה המצב כך. בעבר הרחוק היתה כל העיתונות בארץ (ברובה המכריע מפלגתית) ציונית, בלי קשר למפלגה שייצגה. כשעברה התקשורת הישראלית לעידן המסחרי עדיין נשארה ציונית. ידיעות אחרונות של הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי היה עיתון ציוני וכך מעריב של עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק וכך אפילו הארץ של גוסטב שוקן. בעיתונים של פעם היו אנשי התקשורת אנשים משכילים בעלי רמה שהיו נערצים על הציבור כולו. במרוצת השנים נתמעטו הדורות ואת התוצאה אנחנו רואים.

===================================

בכל זאת יש תקווה (נכתב בספמטבר )2009

מאמר זה (וקודמו שפורסם כאן לפני שבוע) לא יהיו שלמים אם לא אזכיר את העיתונאים הרבים, ותיקים וחדשים, שבזכותם אולי תהיה עוד תקומה למקצוע הזה.

לא אוכל לציין כאן את כל העיתונאים ההגונים, שלחמו ולוחמים בחרוף נפש על דעותיהם, שסיכנו לא פעם את פרנסת משפחתם ואף את שלמות גופם, שידיהם נקיות מכל אבק שוחד או טובת הנאה.

אמנה כאן כמה מהם כמייצגים והסליחה עם אלה שלא מניתי  כאן.

• מוטי גילת. משך שנים לחם מלחמת יחיד בשחיתות הציבורית ובמעשי עוול. הוא גרם להרשעתם של אנשי ציבור מושחתים יותר מהרבה קציני משטרה ואנשי פרקליטות.). נאלץ להילחם גם נגד עיתונו, ידיעות אחרונות, שהצר את צעדיו עד שנאלץ לעזוב ועבר לכתוב ב",ישראל היום"\,.
• גידי וייץ מהארץ הוא ממשיכו (ובמקרים מסויימים שיתף פעולה עם מוטי גילת) וגם הוא חשף כמה מפרשיות השחיתות הגדולות במדינה.
• גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש. הם שייכים לדור חדש של תחקירנים שצמחו בטלוויזיה. נלחמים את מלחמתו של האיש הקטן, נאבקים בטחנות הרוח הענקיות של הטייקונים. נראה כמה זמן יתנו להם לנשום.
• מיקי רוזנטאל (לשעבר ידיעות אחרות ו"העיר") צמח גם הוא כתחקירן לוחם בטלוויזיה. חשף שורה של עברות על החוק של תאגידים גדולים והשיא שלו זה פרשת השקשוקה של משפחת עופר, שבה יצטרך להתמודד לבד בבית המשפט מול משפחת הטיקונים.
• קלמן ליבסקינד שהגיע ממקור ראשון למעריב ומדי פעם מציל את כבו התקשורת בעמדות המנוגדות לזרם הכללי.

מבין אנשי התקשורת של הדור החדש בולט אורן נהרי מן הערוץ הראשון בהשכלתו הרחבה וביסודיות דיווחיו ופרשנויוציו.

מבין בני הדור הישן שעדיין פעילים בתקשורת ותורמים רמה תרבותית ומקצועית נדירה ראויים לציון: רון בן ישי, ; עמנואל הלפרין ( שאמנם פרש מהגשת חדשות אך מוסיף להגיש תכניות נהדרות); יעקב אחימאיר הוותיק (הממשיך להגיש חדשות ולראיין. בולט ביחודיותו: ישר כסרגל, נותן למרואיין לדבר ולא מתפרץ לדבריו, לא מוכר את קולו לחברות פרסומת); אהוד יערי, אמנון לורד. ויש עוד רבים, לא רבים מדי, ותיקים וחדשים שלא זכרתי את שמותיהם, אבל חשוב לדעת שהם קיימים. שיש עדיין קבוצה של עיתונאים הגונים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה וזכויות האזרח.

ראה האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת

הפשקווילים הם אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר של היהודים החרדים, בארץ ובעולם. לאדם מבחוץ הם נראים לעתים תמהוניים ומגוחכים. קהל הצרכנים שלהם מתייחס לנאמר בהם ברצינות תהומית.

פרופסור משה קופל [צילום: זאב גלילי]]

זהו הרקע למעשה תעלול של פרופסור מכובד למתמטיקה, משה קופל מבר אילן, שהמציא שורה של פשקווילים שמתחו עד לקצה הגבול את הנטיה החרדית בת זמננו לחומרות. כך הפך לחוכא ואיטלולא גם את הפשקוולים האמיתיים.

מה זה פשקוויל

זו מלה ביידיש שמשמעותה כתב פלסתר. לפי גרסה אחת נוצרה המלה משבוש של שתי מלים עבריות פתקי-עוול. בהברה אשכנזית ליטאית זה נשמע כמו " פשקי עוול" ומכאן זה הפך לפשקוויל. לפי גרסה אחרת זהו שיבוש של צרוף המילים " פתק אווילים" .

לפי המילון הלועזי-עברי של אלקלעי מקור המילה "פסקויל" איטלקי. היא נקראת על שם פסקינו, פסל שבור ברומא שנתגלה ב-1501, שנהגו לכתוב עליו כתבי פלסתר. במילון הלועזי-עברי של פינס יש הסבר אחר: "בעל מלאכה ברומא, שהיה ידוע בחריפותו והיה נוהג לתלות על פסל עתיק כתבים עוקצניים". הסבר מפורט יותר מצאתי במאמר של פרופסור מנחם  פרידמן, מומחה לעולם החרדי שכותב כי המלה "פשקוויל" עברה ליידיש היישר מאיטלקית. מקורה מפיאצה פאסקווינו, כיכר ברומא שבה נמצא פסל שעליו, על פי סיפור עממי, נהג אדם ששמו פאסקווינו להדביק כתובות סאטיריות נגד השליטים והכנסייה.

 

 

מענין שלא מצאתי זכר למלה זו במילונים עבריים (אבן שושן, רב מלים) וגם לא במילון הסלנג של רוביק רוזנטל, ולא בשני כרכי מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה.  ציפיתי למצוא הסבר בספרים שהתמחו באיתור מקורותיהם של מלים (כמו  מוצא המלים של אברהם שטאל ומלים מספרות של נתן שפיגל}. מכולם העליתי חרס. כולם מתעלמים ממלה זו כאילו הייתה מוקצה מחמת מיאוס. גם במילוני יידיש-אנגלית ויידיש עברית לא בא זכרה של המלה.

אמצעי תקשורת מקובל

הפשקוויל הוא אחד מאמצעי התקשורת המקובלים ביותר בקרב היהודים החרדים בירושלים, בבני ברק,
ובקהילות החרדים בארצות הברית. הם לא צופים בטלוויזיה הטמאה, אינם מאזינים לרדיו הציוני וקוראים רק את העיתונות החרדית, שם אין תמיד כל האינפורמציה המעניינת אותם. לכן הם שותים בצמא את דבר הפשקווילים. כל הרוצה מדפיס מודעה ענקית עם אותיות גדולות יותר מאותיות קידוש לבנה ומדביק על הקירות. לרוב זהו כתב פלסתר אנונימי, שמטרתו להשמיץ אישיות או מוסד. ובעיקר: להטיל חומרות חדשות על הציבור בתחום שמירת המצוות.

רבנים רבים גינו את התופעה ופסקו "ארור מכה רעהו בסתר" . דבר זה לא מנע את המשך הפרסום וההפצה של כתבי הפלסתר. לרבי מסאטמר מיוחסת האמירה כי בתי מאה שערים היו מתמוטטים מזמן לולא הדבק של הפשקווילים הרבים שהודבקו עליהם.
מאידך יש לא מעט פשקווילים שבהם מתפרסמים פסקי הלכה של גדולי הדור.

פרופסור שובב מתלוצץ

פרופסור משה קופל הוא אדם רציני מאד, בחייו האקדמיים והתורניים. הוא איש המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן שפרסם מחקרים חשובים (בין היתר: תכנת מחשב לזיהוי בין טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים , הבחנה בין גברים ונשים ובין גילאים שונים. מחקר חשוב על הבלוגוספירה. פיתוח בתחום איחזור מידע שקדם לגוגל, פרוש מתמטי למסכת קינים ועוד).
מה לפרופסור למתמטיקה ולפשקווילים?

כבן למשפחה חרדית (חסידי גור) לא פתח ספר חולין אף פעם לפני מינחה עד שהגיע לפרינסטון. שם טיפס במהירות בסולם האקדמי ובהגיעו לארץ מלא עזוז ושמחת נעורים החליט לקרוא תיגר על הפשקווילים החרדיים. ליתר דיוק: החליט ללגלג עליהם.

 

פרופסור קופל על רקע פשקווילים שחיבר

איסור תפילה מעורבת

התחביב של חיבור פאשקווילים החל עוד בחוץ לארץ, מספר פרופסור קופל. הוא וחבריו, תלמידי ישיבה לשעבר, נדדו בין האוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית, הרווארד, פרינסטון. "בכל מקום חשנו במתח פנימי כי היינו שייכים ולא שייכים. אחד מחבריי ילדותי, מנחם יהושע אדלר, העלה רעיון לכתוב פשקוויל נגד היוזמה לקיים מנין מעורב של גברים ונשים בהרווארד. הפשקוויל נחתם בשם אגודת ישראל דקמברידג' מסצ'וסטס. והכל התייחסו אליו כאל פשקוויל אמיתי".

לאסור על נשים לצאת לרחוב

שנה לאחר מכן עלה קופל לארץ יחד עם ידידו, הרב דניאל אריה גוטנמכר (כיום ר"ם של ישיבה). "היינו אז רווקים וחופשיים. היינו מסתובבים וקוראים פשקווילים על קירות מאה שערים. כשהגיע פורים נזכרנו באותו פשקוויל מהרווארד והחלטנו לעשות משהו דומה".

הפשקוויל נכתב בתגובה לפשקווילים שקראו לנשים שלא לצאת לרחוב אלא בלבוש צנוע. קופל וחברו קראו לאסור על נשים לצאת לרחוב בכלל, גם בלבוש צנוע. "התעוררו ושובו סגרו דלתותיכם בעד נשותיכם".

 

השניים הביאו את הטקסט שכתבו למדפיס. זה לא הראה שום סימן שהוא חושד בשניים כי אינם מתכוונים למה שכתבו. הדפיס במהירות וקיבל את שכרו. לאחר מכן פנו למדביק מקצועי וזה הדריך אותם איך להכין דבק – מים וקמח ותוספת חומץ וסוכר לחיזוק. עברו ברחובות מאה שערים באמצע הלילה והדביקו בכל פינה.

נראה שקוראי הפשקווילים במאה שערים לא ראו בקריאה הזו משהו יוצא דופן. מעטים מאד ניחשו שמדובר בסאטירה. "פעם ביקר אצל שכן שלנו יהודי בן ישיבה מארצות הברית. הוא ראה את הפשקוויל שלנו וכשנשאל לדעתו אמר: "הדברים נראים לי קצת קיצוניים אבל אם הגדולים פסקו כך יש לקבל זאת".

חרם על כסף ציוני

לאחר הפשקוויל הראשון הפכו השניים את כתיבת הפשקוויל למסורת פורימית ובכל שנה המציאו חומרות אזהרות ואלות חדשות. בשנה השניה הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. אחר כך קראו להטיל חרם חמור על כסף ציוני והבטיחו להחליף את השטרות הטמאים בכסף שידפיסו. בפשקוויל הבא קראו לטבילה המונית והטפת דם ברית בליווי תזמורת.

לא היה קץ לרעיונות של השניים. בפשקוויל אחד קראו לבחורי ישיבה להתגייס כדי שיוכלו לסרב לשרת מטעמי מצפון ובאותה הזדמנות קראו לאיחוד דגל התורה עם רץ של שולמית אלוני.. אחר כך הכריזו כי "מלך המשיח בא" הואיל והתקיים הכלל התלמודי שמשיח יבוא ב"דור שכולו חייב". כשסערו הרוחות סביב כביש בר אילן קראו להעביר את הכביש לרשות הפלשתינאית וכך לפתור את הבעיה.

 

"דבר" העתיק הפשקוויל

ייתכן שהפשקווילים המדומים של קופל וחברו היו נגנזים ונשכחים לולא היו כל כך מוצלחים שפרצו לתודעת הציבור. במהלך השנים התייחסו אנשים רבים לפשקווילים הליצניים כאל מסמכים אמיתיים. כשפורסם הפשקוויל (של קופל וחברו) הקורא להחרים את הכסף הציוני פורסם תוכנו כידיעה בעיתון "דבר". את הידיעה מסר כתב העיתון לעניני חרדים, נח זבולוני, יהודי חרד בעצמו. קופל וחברו מיהרו להעמיד את העתון על טעותו. הסופר חיים באר, שהיה אז בעל טור ("תולעת ספרים") במוסף "דבר השבוע" כתב בטור שלו: "לפתחה של כל סאטירה רובץ איום המציאות". אחרי שפרסמו את הפשקוויל הבדוי הקורא לאסור יציאת נשים מהבית בא אחד מרבני העדה החרדית ופרסם ספר בו נאמר: "צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשיל לבני אדם ונמצאים מסתכלין באשת איש".

 

אני יכול להוסיף כי הן מחברי הפשקוויל והן אותו חכם מחכמי העדה החרדית לא חידשו דבר. לאחר שסבי נהרג בהתמוטטות מרפסת בעת הדלקת ל"ג בעומר במירון ( בשנת 1911) פסקו חכמי צפת כי הסיבה לאסון היא שנשים יוצאות מבתיהן אל השוק.

פרשת המים הטמאים

לפרסום עולמי ממש זכה פשקוויל אחר של קופל וחברו: זה שקרא להטריף את המים הציוניים. זה היה ב-1 ביוני 2004. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה ידיעה בולטת שכותרתה: "יש משהו במים ומאד ייתכן שאינם כשרים למהדרין".

כתב העיתון, מיכאל ברי, כתב בין היתר: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות

חיים באר [צילום: זאב גלילי]

לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

 

לקורא יוסי קלבן מגינות שומרון שקרא את הידיעה ב"ניו יורק טיימס" הדברים נשמעו מוכרים. הוא נזכר כי לא מכבר קרא פשקוויל שהודבק על קירות שכונת "מאה שערים" בירושלים בו נאמרו דומים על המים בירושלים.

באותו פשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל ולכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

גם בידיעה ב"ניו יורק טיימס" ניתן אותו נימוק לאיסור לשתיית המים הניו יורקים: "הרבנים גילו באחרונה שבמים מצויים יצורים קטנים ממשפחת הסרטניים. אלה אינם מזיקים אך הם אינם כשרים".

האם יכול להיות שיש קשר בין הפשקוויל מבני ברק לפסק ההלכה בניו יורק?

 

הצגתי את השאלה לידידי, פרופסור משה קופל, קופל לא יכול להשיב בחיוב על השאלה אך בפנייתי אליו חשפתי את הסוד כי את הפשקוויל שהודבק בפורים על קירות מאה שערים, הוא עצמו חיבר יחד עם חברו הרב דניאל קוטנמכר.

העובדה שלא היה בטוח בקשר בין הפשקוויל הפורימי שלו לבין פסק הדין של המים בניו יורק נבעה מצניעות.

 

ההחמרה במצוות כגורם

לפשקווילים האמיתיים יש היסטוריה ארוכה. אך האופי האלים של הפשקווילים בדורנו נובע להערכתי מן הנטיה הגוברת והולכת בקרב חוגים חרדיים להחמיר על עצמם עוד ועוד.

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

אבל בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

וסיפור אחרון, ממש מימים אלה. מדוע אוהבים חרדים להסתוב כשדיסק און קי  בכיסם. כי בכל פעם שהם מחברים את האביזר למחשב בם מתבשרים "נתגלתה חמורה חדשה".

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור בשתיה.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

 

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.

"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיוציא פשקוויל (אמיתי או ליצני ) האוסר שתיית חלב, וקהל החרדים לדבר ה' יקיימו את האיסור החדש בדבקות.

עד כאן סיפור הפשקווילים הליצניים. מכאן ואילך מובאים אך ורק פשקווילים אמיתיים ולקוראים ינעם.

============================================================================

פשקווילים אמיתיים

 

ראה בין הבלוגוספירה למערכת קינים