-מאת נתן רועי –

 

"צפת – אגדה בכחול" הוא סרטון, בשפה הצרפתית, שהופק על ידי משרד התיירות הישראלי לאחר הקמת המדינה. הסרטון, הגנוז בארכיון המדינה, מציג את צפת, כאחת הערים המסתוריות והיפות בעולם.
https://www.youtube.com/watch?v=X9F49DfWqyE

מי שביקר בצפת לרגע, או אפילו לסופשבוע, לא נחשף לסיפורים האפלים  של העיר הזאת אלא לנרטיב התיירותי.
העיר אוצרת מסתורין של אור וצל. חשכה וזריחה.

אפלולית ומוארת

הסופר והעיתונאי זאב גלילי נטל לידיו את סיפורה של צפת במאתיים השנים האחרונות וחשף, כעיתונאי ברוך סקרנות , את סיפורי האור והצל של העיר צפת, במאה וחמישים השנים האחרונות.
צפת האנושית, שמתאר זאב גלילי ברוב כישרון, היא אפלולית ומוארת.
האפלוליים הם הקנאים שרדפו את המשכילים. בפי בני הדור ההוא נקראו "עורבים שחורים". המוארים הם האנשים הפשוטים שנאבקו על חייהם ורצו להיות משכילים, לפרנס עצמם בעבודת כפיים, לקרוא ספרים, להיות פתוחים לעולם הגדול.

"היד השחורה" של אנשי הזרם הקנאי נידו וגרשו מי שהיה משכיל או רצה להיות משכיל. גלילי חושף שהיה אחד שאף נעשה ניסיון להתנקש בחייו כי לא הלך בדרכם של הקיצוניים והנבערים.

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל. קדושתה של המאה השש עשרה, שמשכה אליה  את ר' יוסף קארו, משה קורדובירו, אלעזר אזיכרי,  שלמה אלקבץ האר"י הקדוש,  ר' חיים ויטאל. צפת זו, שממנה יצאה תורת הסוד ששינתה את פניה של היהדות. לאותה צפת קדושה אין זכר בצפת  של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.

כמו בסתו של ימי הביניים

ההיסטוריון ההולנדי הנודע יוהאן פון הוייזנחה, (Johan Huizinga) בספרו הקלאסי "בסתו ימי הביניים" טווה את המפה הסוציולוגית של חיי הבערות שאפיינו את ימי הביניים : החרמות, החרדות, חוסר האונים, רדיפת המשכיל והשונה. כל אלה מתאימים אחד לאחד לצפת שמצטיירת מספרו של זאב גלילי .
כל תלמיד היסטוריה שמכיר את הוייזנחה,  יודע שאת ימי הביניים אין לשייך לתקופה בלבד, אלא להתנהגות של כל תקופה. וצפת היא עיר שכזאת.
בני משפחתו של גלילי היו קרבנותיהם של אותם אנשי ימי הביניים הקיצוניים להחריד.

כתיבה מדקדקת 

על מנת להציג את פניה של צפת מבלי להיכנס לעולם השמועות הלא מבוססות נוקט גלילי באיסוף מלא של כל פרט ופרט שמתגלה.
מי שמכיר את עבודתו המונומנטלית של פרופסור ישראל ברטל על הישוב הישן בארץ ישראל יודע שצפת מככבת בעבודותיו הראשונות החל מהתשמ"ט. תרומתו של גלילי היא בהתבוננות על סיפורה של צפת הקיצונית דרך עיניה של משפחתו במאתיים השנים האחרונות.
יש לגישה זאת לא מעט מקורות ובראשן אולי הביוגרפיה העממית של ארה"ב שנכתבה על ידי פרופסור הוארד זין. זו הציגה את ההיסטוריה של ארה"ב דרך הקולות המושתקים במשך מאות שנים – העדויות של האינדיאנים, הספרדים, המקסיקנים, היהודים, ולא דרך קול "המנצחים" הלבנים.

סיפור רב קולי

בשורה אחרונה : גלילי כתב ספר שהוא סיפור המנוצחים שהפכו ברבות השנים למנצחים.
זאת ועוד. האיסוף הוביל לבניית ביוגרפיה רב קולית שצפים בה קולות אישיים שוברי לב, קולות של יומנים , אינספור ציטטות ממקורות חיצוניים, ועדויות פנים משפחתיות, שהופכות את הספר לסיפור רב קולי ממש. שמציג את ההיסטוריה העממית של בן צפת, יליד צפת, שנאלץ לעזוב אותה. העיר היא לו לזרא, אבל הוא אינו יכול להפריד את צפת מסיפור חייו והוא שב אליה בתודעתו בלי יכולת להיפרד.
הסיפורים משתלשלים כשרשרת ארוכה של פנינים שחלקן דומעות, אחרות בוכות, והן בונות מבנה ביוגרפי מרתק. בכל עמוד שתפתח תקבל סיפור. אפשר לקרוא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסיום. ואין רגע דל.

דוקו במיטבו

חשבתי על זה לא מעט בעת קריאת העבודה המונומנטלית הזו, שאינה כתיבה על פי דגם מדעי, אך מדויקת כחוט השערה. דוקו במיטבו.

 אין צד בעולם הכתיבה שזאב גלילי אינו מכיר . הוא היה מ"מ עורך ידיעות אחרונות, עורך בכיר, משכתב, מן המעולים שהיו בעולם העיתונות, איש שגידל אושיות, עיתונאי וסופר שמאחוריו עשרות ספרים שהיו לרבי מכר. והוא עצמו איש ספר בכל רמ"ח אבריו. בר אוריין בתחומים רבים מאד. איש שיודע להבחין בין עיקר לטפל בכל טקסט, מסוגל לנפות כל סיג אפשרי בטקסט ולנכשו ממילות תואר ואמרות סרק.
וכאן, בספר הזה, הוא עומד מול חייו וחיי משפחתו וחייב להיות נאמן לאמת אחת ולא שתיים. ולכתוב בצורה מקצועית לעילא ולעילא בלי הפרזות ודעתנות יתר. העובדות מדברות בעדן.

 

עיר קודש מלאת חטאים

לא פשוט. כי כאן, הוא מבטא את ציפור נפשו והוא נוטל על עצמו חומרה רבה אולי יותר מאשר בכל טקסט אחר שכתב או ערך. זהו טקסט שיהפוך, ברבות השנים, אם יהיה חכם שירים את הכפפה במשרד החינוך, לטקסט בסיסי בהכרת שורשי השסע העמוק ביותר בחברה הישראלית, שבין חרדים לזולתם. והכל דרך פריזמה של משפחה אחת בצפת. עיר אחת שהייתה עיר קודש ובעצם הייתה מלאה חטאים כרימון. מאתיים השנים האחרונות בתולדות צפת הן שנים אבודות מבחינה היסטורית, כיון שכולם תקועים במיתוס של האר"י מהמאה השש עשרה.
לכאורה, ביוגרפיה של משפחה, אבל בפועל זו ביוגרפיה של בני הישוב הישן, שרצו להפוך למשכילים, להיכנס למודרנה, בלי לאבד את אמונתם הדתית. הם נתקלו בעטלפים השחורים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרי, שעצרו את ההיסטוריה ממהלכה..
אין קשה מאשר לצלול לתהום החיים, כשאתה מעורב. הלב הומה לדמויות מסוימות ומתעב דמויות אחרות. הגבול בין מקצוענות לבין כתיבה חובבנית הוא ההיסחפות.
זאב לא נסחף.

החשש בכתיבת ביוגרפיה

מכשלות רבות מאד עומדות לפתחו של כותב ביוגרפיה. אחת מהן , מצוטטת אצל מרקוס טוליוס קיקרו, בדברו על אבי ההיסטוריה, הרודוטוס. "גם בכתבי הרודוטוס אבי ההיסטוריה נמצאים סיפורי בדים אינספור" והוא הרי היה מורו ורבו של פלוטרך ורבים אחרים. מכאן אתם למדים שהקו בין מבדה וסיפורי בדים לעובדות יצוקות הוא תהום.
הסופר היידי-עברי יוסל בירשטיין נהג לומר שסיפורי הרכילות של הרודוטוס העשירו מאד  את ארסנל המבדים שיצר בחייו. והוא התייחס לספר היסטורי כמקור למבדים פנטסטיים. תלמידי היסטוריה לא יאהבו זאת אבל זו אמת של סופר אהוב.

בספרו של גלילי אין שום רגע שבו אתה חושב שמדובר בפיסת רכילות. בדקתי לא מעט קטעים בספרו של גלילי (בהם למשל סיפור מפעל מטווה המשי בראש פינה שהברון בנה שם ואורחותיו. מצאתי שהסיפור שמביא גלילי מדויק להפליא ותואם לתעודות שמצא פרופסור שמעון שאמה). נהניתי לגלות כי העדויות שהוא מביא מדויקות וקרובות לתעודות הראשוניות שבחן שאמה בספריית הברון.
מתוך זהירות רבה מאד, אסף גלילי מאות ואולי אלפי פרטים אודות בני המשפחה בספרי התקופה, עיתונות התקופה המתוארת, ויומנים של אנשים פרטיים ובהם בני משפחה שגילה במקרה באמצעות הבלוג הפופולרי שלו, "הגיון בשיגעון".

יומנה של דודה יוכבד

המרתקת שבין העדויות : יומן שכתבה דודתו של גלילי, יוכבד רויזנטאל (סגל),. הבת הצעירה במשפחה, אשר נולדה בראש פינה בשנה הראשונה של המאה ה- 20, כתבה ביומנה על חיי המשפחה ומצוקותיה. הכל נכתב בעברית גלילית, שפה שאמו של גלילי הקפידה לדבר עמו מילדות. עברית שהיתה שפתם של רבים מילדי מושבות הברון בגליל, רבים יותר מדוברי העברית של בן יהודה בירושלים.
זאב בנה את הביוגרפיה הזאת במיטב שיטותיה של ההיסטוריה של זרם האנל-ס שמקורה במשנתו של ההיסטוריון ד"ר מארק בלוך. מבחינתו כל פרט, אלפי פרטים, שנראים לכאורה לא חשובים עולים לרשתו, והוא בורר בעובדות ומייצר "נרטיב" של העממיים והמשכילים בצפת של המאה החולפת, מצד אמו ומצד אביו ומאיר את הציבור כפי שהוא היה באמת.
האם מצטיירת כאשת חיל יוצאת דופן, מספרי אמ"ת. אילולא הייתה שם הבית היה נמחה בשל הטרגדיות שנפלו עליו. 

היו רגעים שבכיתי בעת הקריאה

הרגעים שבהם מוטל, אבי סבתו של זאב גלילי נותר חולה, חרש חסר כל לאחר שירד מצפת להקים את גיא אוני, הרגעים הנוראיים כשהסבא נהרג בהתרסקות המרפסת בקבר רבי שמעון במירון ובנו מת באסון נוראי במשמר הירדן, וסיפור מות הסבתא. כל אלה סיפורים שוברי לב.

לא ידעתי למשל שכשני שלישים מתושביה היהודים של צפת מתו במלחמת העולם הראשונה, מרעב וממגפות. ממש שואה.  גם בארץ ישראל קרתה שואה. 
ויש רגעים מרגשים מאד. זה קורה למשל כשהוא מעלה בזיכרונו את הסבתא באמצעות ריחות, שירי ערש, מראות.
ואז הוא ממלמל את שיר הערש שסבתא שרה לו בצפת הקשה, הבלתי נתפשת לעתים, כשאתה קורא בספר זה. וזה במרחק של עשרות שנים.
זה השיר יענקל' של גבירטיג שגם אני זכיתי לשמוע מפיה של סבתי, והוא כמובן הושר ביידיש.

ואלה מילות השיר היידי בתרגום חופשי:

נומה כבר יענקעל'ה יפה שלי

עצום את עיניך השחורות היפות

כבר כל שיניך בפיך הקטן

ואמא עדיין את עריסתך מנדנדת

אָי לִי לוּ לִי לוּ

 כך כותב עליה זאב גלילי בנימה אישית:
"פניה של סבתא ליוו אותי מדי בוקר מינקות ועד מותה ואני בן ארבע וחצי. לפני שהייתי פוקח את עיניי בכל בוקר חשתי בריחה של סבתא. תמיד עמד בביתנו הקטן ריח המאכלים שהכינה. בימי שישי היה ריח המאכלים כבד עד כדי סחרחורת" .

זה סיפור – אחד משרשרת בלתי נגמרת של סיפורים – שכלאחד מהם מכיל גילוי עובדתי, אנושי, שממוטט לב, קורע צוהר למידע חדשני, וכתוב היטב.

העריכה של הבן, שוקי גלילי, לעילא.
זו ארץ ישראל שלא הכרתי.
עכשיו, אני יודע שהיא נקנית ביסורין.

———————————————————————————-

נתן רועי הוא  מנהל ועורך אתר הסוכנות היהודית לא"י בשפה העברית. בעל שלושה תארים אקדמיים – משפטים, היסטוריה ופילוסופיה בהצטיינות יתרה.

היה בעבר משך 25 שנים איש תקשורת. ב"דבר" וב"דבר השבוע" – כתב לעניינים פליליים, כתב חוקר, כתב מוסף,  כתב לענייני העולם היהודי; עורך יומנים בגלי צה"ל תחקירן של תכניות בטלוויזיה הישראלית. דובר ההסתדרות הכללית.

פרסם 18 ספרים ביניהם: ספרי עיון על צה"ל, ביוגרפיות, 2 ספרים על העולם התחתון הישראלי לרבות מילון סלנג של עבריינים ושוטרים בהוצאת משכל של ידיעות אחרונות. השתתף ככותב באנציקלופדיה לקורות העם היהודי במזרח אירופה