מנהגי הפורים מקורם בתרבויות שבתוכן חיו יהודם במהלך ההיסטוריה * ההתהוללות באה מפרס, המסכות מקרנבאל ונציה ומחגים נוצריים ופגאניים * אבל ההלכה התירה לעשות בפורים דברים האסורים כל ימות השנה * ההלכה מחייבת בפורים רק ארבע מצוות * ומה הקשר בין העץ עליו נתלה המן והעץ עלי התאבד יהודה איש קריות

                                                   – מאת ד"ר יואל רפל –

לפני שנים רבות נפוץ בארץ שיר ילדים שבו נאמר בין היתר " אל ציווה, אל ציווה לאכול אוזני המן".
לא צריך להיות מומחה בהלכה כדי לדעת שאכילת אוזני המן איננה מצווה, לא מדראורייתא ולא מדרבנן. האל גם לא ציווה להתחפש בפורים ולהרעיש ברעשן כשמזכירים במגילה את שמו של המן.
המסורת מול המחקר

במקורות היהודיים תולים את מנהג התחפושות בפסוק ממגילת אסתר "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב",
אך המחקר המודרני הוכיח כי ההתהוללות וההשתוללות בפורים מקורם בחג פרסי קדום ובקרנבלים ונשפי המסכות (כדוגמת זה בוונציה) של אירופה בימי הביניים.
האנציקלופדיה המקראית בערך "פורים" מסכמת באופן חד-משמעי:
"ההתחפשות במסכות ראשיתה באיטליה בשלהי ימי הביניים, בהשפעות חגיגות הקרנבל, החל סמוך לפורים".
מאפייניו של קרנבל הינם זלילה ושתייה, השתוללות, פריעת חוק וסדר, הפרת כללי ההתנהגות החברתית המקובלת, ולעיתים קרובות – היפוך או שינוי תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי.
מקומו של הקרנבל הוא תמיד בחוץ – בכיכרות וברחובות והאווירה העליזה מציגה את החיים מכיוונם ההפוך.

קרנבל המסכות בוונציה ויקישיתוף

מקורות נוצריים ופגאניים

פרופ' אביעד קלינברג הוא מומחה לימי הביניים ותולדות התאולוגיה הנוצרית. במאמרו בספר "קרנבלים" הוא מאפיין את הקרנבלים במילים המזכירות את חגיגות פורים:
"החוגגים חיברו שירים ומעין מחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים… בסוף החגיגות נשרפה באופן טקסי בובת 'מלך הקרנבל' או 'מלך הלץ'… חילוניים התחפשו לאנשי כנסייה, וגברים לנשים, חוגגים עטו מסכות… העולם ההיררכי והמחמיר של כל ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון".
במאמר אחר שלו קושר פרופ' קלינברג בין אופיו של חג הפורים לאופיים של חגים פגאניים ונוצריים שחוגגים באותה תקופה של השנה.
"קרנבל פרוע, המקדים את הפסח והפסחא כבדי הראש, חל בתקופת הבככנליה, חגו של דיוניסיוס, בככוס, אל היין והשיכרון. כל החגיגות הללו מתאפיינות באכילה מופרזת ובשתייה לשכרה. הן מתאפיינות בהתרת הרסן וגם במסכות (דיוניסיוס הוא אל התיאטרון).
" לרגע מושלכים הכללים הנוקשים אל מאחורי הגב והחברה כולה משתטה, מפירה כללים, נותנת מקום לכל הדחפים המודחקים רוב השנה.
"הקרנבל משחרר לחצים. הוא יוצר כאוס מסוכן, אבל מוגבל. עוד מעט, ייגמר ההיתר להתפרע והסדר ישוב. קרנבלים נועדו לאשש את הסדר הקיים, לא לערער אותו".
ההלכה הקלה בפורים
כולנו יודעים כי לא כל יום פורים. וככל קרנבל גם לנו בפורים יש הכתרה היתולית של מלך בדמות בובה, תחפושות ומסכות ועולם שכולו ליצנות וריקנות. העולם היהודי המחמיר מאוד בהלכה הקובעת "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"(דברים כב,ה) הקל מאוד בפורים, ובשולחן ערוך נפסק "ומה שנהגו ללבוש פרצופים (מסכות) בפורים, וגבר לובש שמלת אשה, ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה".
הגלגול הנוכחי של המסורת הזו החל בתל-אביב של שנות ה-30 בעדלידע והתגלגל לעיר חולון בשנות ה-90 של המאה ה-20.

אוזני המן כתגובה ל"אוזני יהודה" איש קריות

בדומה לתחפושת שמקורה זר ולא יהודי כך גם מקור אכילת "אוזני המן", אותם משולשים גדושי פרג או כל מילוי אחר.
מדוע שנאכל את אוזניו של אותו רשע ולא את ידיו או רגליו? גם במקרה זה התשובה מצויה בתרבויות אחרות. הנוצרים נוהגים לאכול ב"יום שישי העצוב" הסמוך לפסחא,[ היום שבו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי], עוגות משולשות ממולאות המכונות "אוזני יהודה".

אוזני המן ויקישיתוף יוצר Infrogmation of New Orleans

ולמה אוזני יהודה? משום שלפי המסורת הנוצרית יהודה איש-קריות תלה עצמו על עץ כליל החורש [המכונה משום כך Judas Tree]. למחרת התאבדותו של יהודה איש קריות הצמיח העץ אוזניים המכונות "אוזני יהודה".
יהודים במאות ה-16 -17 אימצו לעצמם מנהג דומה, אך הפוך. אם הגויים אוכלים "אוזני יהודה" ב"יום שישי העצוב" נאכל אנחנו "אוזני המן" ביום השמח – פורים.
בקרב קהילות אשכנז רווחה מסורת עממית כי המן חבש כובע משולש, בדומה לכובעי קצינים (כובע נפוליון) ולכן מכינים כיסנים שצורתם משולשת וממלאים אותם בפרג ובצימורים. ביידיש נקרא המאכל 'הומן טאש'=כיס המן.
דרשנים היו אומרים,המן תש. דהיינו תש כוחו של המן. ולמה 'אוזני המן?' כיוון שהמן נכנס לגנזי המלך אבל וחפוי ראש ואוזניו מקוטפות.

המקור ל"אוזני המן" הם "אזני יהודה" – פריחת כליל החורש עליו תלה עצמו יהודה איש קריות

גם מנהגים יהודיים מקוריים

לא כל מנהגי החג לקחו היהודים ממקורות זרים. היו וישנם גם מנהגים מקוריים. למשל, המנהג לאכול ב"סעודת פורים" תרנגול הודו נועד להזכיר שאחשורוש מלך "מהודו ועד כוש". [כשהיינו ילדים היינו קוראים לתרנגולי הודו "מתי פורים" והעוף הזה היה מגיב בקירקור שנשמא כמו "אדר, אדר"].
המנהג לשרוף את המן יש בו יסוד מאגי ברור, שהרי השריפה פוגעת בדמות גם לאחר מותה. בדרך זו קיימו את הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק", והמן האגגי מן המגילה הוא "בן משפחתו" של אגג מלך עמלק.

מקור נוצרי לרעשן

מה מקורו של הרעשן? שהרי אין פורים ללא רעשנים ואין קריאת מגילה ללא הפרעת הרעשנים.
מוצא הרעשן הוא ככל הנראה ביוון. בימי הביניים הוא נתקבל על ידי הכנסייה הקתולית לשם הזעקת המאמינים לתפילה בארבעת הימים האחרונים שלפני חג הפסח. המסורת הקתולית העממית מספרת כי מיום רביעי ועד שבת שלפני פסח יידום קול פעמוני הכנסיות, כי הכמרים עולים לרגל לרומי ושבים בערב הפסחא.

רעשני עץ ויקיפדיה אנגלית יוצר Salvatore Capalbi

לכן נהגו השמשים להקהיל את המתפללים באמצעות רעשנים שנשמרו משנה לשנה במגדל בית התפילה. הילדים הנוצרים נהגו להסתובב עם רעשנים ולהכות את בן דמותו של יהודה איש קריות. היהודים אמצו את מנהג הרעשנים ובנו אותם מעץ או פח שנועדו להפחיד את הגויים ברעש שיצרו.
במרוצת הדורות התפתחה אומנות עשירה סביב הרעשנים והם נעשו לעיתים מחומרי גלם מאד יקרים וניתנו להם צורות שונות. הרעשנים השכיחים הם אלה העשויים סרגל עץ המסתובב על ציר שעליו נקבע גלגל שיניים. מוכרת גם צורת פטיש-עץ קטן הדופק על סרגל שמשני עברי הידית. אספני הרעשנים מצאו בעולם היהודי ובעולם שאינו יהודי מאות צורות שונות של רעשנים שיש מהם היוצרים רעש גדול ויש מהם שמתאפיינים בצורתם האומנותית.

המצוות הנוהגות בפורים

מה מחייבת ההלכה לקיים בפורים?

מעט מאד.
החיוב הוא לקיים ארבע מצוות שנועדו להדגיש את הפן החברתי ואת אחדות ישראל.
• קריאת מגילת אסתר, שהכל חייבים בה, גברים ונשים כאחד. את המגילה קוראים פעמיים – בערב ובבוקר.
• משתה ושמחה (סעודה). מטרת הסעודה והמשתה שנוהגים לקיימם אחרי הצהרים של יום הפורים לגרום עונג לגוף.
• משלוח מנות איש לרעהו. מקפידים שיהיו לפחות שני מיני מאכלים המוכנים לאכילה.
• מתנות לאביונים, כל המהדר במצווה זו תבוא עליו הברכה.

עדות ישראל לתפוצותיהן פיתחו מנהגים שונים או דרכי קיום שונות למנהגי החג. האופי היה בדרך כלל מקומי וייחודי וקשור בסביבה ובחברה שבקרבה חיו. ריבוי העמים והתרבויות וריבוי תפוצות היהודים הם מהגורמים המובהקים לעושר המנהגים ביהדות.

קישורים
כל מה שרצית לדעת על פורים
http://www.zeevgalili.com/2011/03/14248

 תגובות באימייל