הרעש הגדול בשנת 1837 הרס את העיר וגרם למותם של יותר ממחצית תושביה *  תוך פחות מ-40 שנה השתקמה העיר ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה * חוקרת תולדות צפת מפריכה את הסטריאוטיפ של "הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה" * הצפתים הסתובבו בדרכים והחזיקו בנשק * מנהיגות "ילידית" שיצאה מן הממסד הרבני הקימה "משמר אזרחי" הרבה לפני שהוקם "השומר" ויזמה התיישבות חקלאית * צפת שלא שמעתם עליה * דברים שנאמרו בכנס על עיר המקובלים 

                                      

                                             – מאת רבקה אמבון –

ביום חורף צפתי קר, באחד בינואר 1837, כד בטבת תקצ"ז, יום ראשון בשעה 5 אחה"צ רעדה האדמה בגליל כולו. זהו הרעש הגדול, שעל פי הערכות מומחים היה כנראה בסביבות 7 בסולם ריכטר.

רעידת האדמה פגעה קשות בגליל ובעיקר בצפת. הרובע היהודי, הבנוי על המדרון המערבי של הר צפת, היה הנפגע העיקרי.

                                    צפת 1895

 לפי דו"ח של השלטונות התורכיים ניספו ברעש כ-1500 ואולי יותר מתוך 2158 מיהודי צפת. כלומר: -למעלה ממחצית האוכלוסייה הספרדית והאשכנזית-חסידית נמחקה.

האירוע הזה היה שיא באסונות וצרות שעברו על הקהילה במהלך שנות ה-30 של המאה התשע-עשרה. מרידות, מגיפות, אסונות טבע.

הריכוז היהודי הגדל בארץ שהתדלדל

אסון הרעש נחת על צפת בתקופה בה הייתה הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ. רבים מן העולים לארץ באותה תקופה העדיפו אותה על ירושלים.

בתום העשור הרביעי של המאה ה-19 נותרה צפת מוכה ומדולדלת. אם לא די בקורבנות הרבים שגבו הרעש והמגפות הרי שקהילת הפרושים [שבלשון ימינו נקראים הליטאים] עזבו את העיר ועברו לירושלים. הם ראו באסונות עונש על כך שהעדיפו לעלות לצפת במקום לירושלים.
דומה היה כי כתוצאה משרשרת הארועים לא תהיה תקומה לעיר.

ואכן, במחקר ההיסטורי כך פרשו את תוצאות האירועים, והחלו להתייחס אל צפת ואל אנשי הישוב הישן בה כאל סרח עודף של מה שמתרחש בירושלים.
אני מבקשת לתקן במידת מה את העוול הזה.

פריחה דמוגרפית וכלכלית

יש כנראה מידה רבה של אמת באימרה הצה"לית ש"מה שלא הורג מחשל'. ואכן, צפת עברה תהליך חישול כפי שמבטאים הנתונים הדמוגרפיים בטבלה הבאה:

הטבלה לקוחה מתוך: נחום קרלינסקי, 'החברה החסידית של צפת במחצית השנייה של המאה הי"ט כחברת מהגרים: היבטים דמוגרפיים וגיבוש חברתי', עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים 1999, עמ' 152.

ואלה עיקרי הנתונים שבטבלה ומשמעותם:

1. צפת איבדה אמנם את הבכורה לירושלים אבל עדיין נותרה הריכוז היהודי השני בגודלו בארץ.
2. מהפך עדתי – האשכנזים הופכים לרוב ותופסים את ההגמוניה.
3. רוב מוחלט של חסידים. המרכז החסידי העיקרי בארץ.
4. במחצית השניה של המאה רוב יהודי בצפת.

מה הם הכוחות שאפשרו לבני העיר לקום מן הקרשים?
קיימת כמובן הציפיה המשיחית (המשיח אמור להגיע מן הגליל) ככוח מניע חשוב ועוד נסיבות.

צמיחת מנהיגות "ילידית"

אבל יש דווקא מאפיין אחר שלא שמו אליו לב. אני מבקשת לטעון שבצפת, ובגליל בכלל, צמחה בקרב בני הישוב הישן קבוצה של אנשים בעלי תודעה ילידית חזקה. אנשים המחוברים למרחב הארץ-ישראלי ולתושביו, שהנהיגה את הקהילה ונתנה לה את צביונה המיוחד.

חשוב לציין במיוחד את הסיפור האשכנזי. גם משום שהם היוו את רוב הקהילה, אבל בעיקר משום שהסטריאוטיפ של "איש הישוב הישן, הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה", דבק בעיקר באשכנזים.

דוברי ערבית ויידיש ומחזיקים בנשק

ספרות הנוסעים והמבקרים בצפת במאה התשע-עשרה מלאה תיאורים שאינם מתיישבים עם הסטריאוטיפ הזה. יהודי צפת מתוארים כעזי לב, מסתובבים ללא פחד בדרכים, מחזיקים בנשק ויודעים להשתמש בו. דוברים ערבית וגם היידיש שלהם, היידיש הפלסתינאית, מתובלת בהרבה מילים ערביות. גרים בעיר ללא חומה שנהוג בה משמר אזרחי, הרבה לפני קום ארגון "השומר".

פעמים רבות מופיעים התיאורים הללו תוך הדגשה על כך שאנשי צפת כה שונים מאנשי ירושלים. אבל כל זה לא שינה את הדימוי הסטריאוטיפי.

יוזמות להתיישבות חקלאית

כאשר המחקר נתקל שוב ושוב בניסיונות של בני צפת לרכוש אדמה ולהתיישב עליה פטרו את העניין בטענה שזה רק לצורכי השקעה, כאילו יש משהו רע בזה. או מול התיישבות של הצפתיים בגיא אוני, לימים ראש פינה, מי מרום לימים יסוד המעלה, עין זיתים, בני יהודה טענו: אלה בני הישוב הישן המורדים בממסד הרבני.

בדיקת זהותם של המתיישבים מגלה, שחלק ניכר מהם באו מלב ליבו של הממסד הרבני: בנים, חתנים מחותנים. צריך רק לבדוק ולראות את חתימתם של ראשי הממונים בצפת על תמיכה ועזרה למתיישבים.

מפעלו של הרב שמואל הלר

דמות בולטת של "הטיפוס הצפתי הילידי", הוא הרב שמואל הלר, ניצול  מהאירוע הנורא של הרעש הגדול.

הרב הלר נלכד תחת הריסות בית הכנסת. רק למחרת הגיע למקום איש צפת אחר, הירש בר"ס, והצליח לחלץ אותו. הרב הלר איבד את אשתו ושלושת ילדיו ונותר נכה בידו האחת שרוסקה, אבל נותר בחיים והיה למנהיג הקהילה במשך למעלה מ-40 שנה.

הוא כיהן כאב בית דין וראש הממונים על כספי החלוקה. חתימתו ודברי תמיכה שלו מתנוססים על מסמכים רבים הקשורים בהתיישבות בגיא אוני היא ראש פינה. חתנו האחד היה בין רוכשי האדמה בעין זיתים ואחר כך בבני יהודה שבגולן. חתנו האחר היה בין המטפלים ברכישה קרקעות לנטיעת אתרוגים, שהיו לענף חשוב בכלכלת כולל ורשה.

גבורה בעת מרד הפלאחים

 
המציל, הירש בר"ס, אמנם לא היה רב אבל היה בנו של אחד הממונים בצפת, מעורה בהליכותיה של הארץ. שלוש שנים קודם לרעש פעל בגבורה בעת מרד הפלאחים. מחופש לערבי הצליח להזעיק עזרה לעיר. הוא עצמו חתום על איגרת למונטיפיורי בבקשה לרכישת קרקע ומצאצאיו היו גם שותפים לניסיונות ההתיישבות.

אנשי צפת, שראו עצמם מתאימים להתיישבות כילידי הארץ, , נתקלו באטימות מול תחינותיהם לעזרה.

תחושת עלבון ותסכול

לא כאן המקום לנתח את הסיבות לכך. אבל אני רוצה לשתף את הקורא בביטוי מאוד חריף של תחושת התסכול והעלבון של בני הישוב הישן.

בואו עמי לבית הקברות הישן של ראש פינה, לקברו של אהרון ירמיהו קלר. יליד צפת, שהיה בין מתיישבי גיא אוני, שלא החזיקה מעמד. הוא לא ויתר ויחד עם עוד שתי משפחות נשאר בראש פינה לצד המתיישבים החדשים שהגיעו ממוינשט שברומניה. וכך נכתב על מצבתו:

אהרון ירמיהו בר' יוסףקלר
חלוץ ההתיישבות ומגואלי
אדמת המושבה לפני
בוא המתיישבים מרומניה.

נדמה לי שכתובת זו ממצה את הכל.

 

=================================================================================

 

רבקה אמבון, ילידת עג'מי יפו, גדלה בגבעתיים וחיה מזה למעלה מ-30 שנים בגליל העליון. אוצרת של מוזיאונים היסטוריים וחוקרת תולדות צפת.

 
כאוצרת פעלה, בין השאר, במוזיאון בית-המאירי בצפת, מוזיאון המושבה בכפר-תבור, אוצרות בחומה בעכו ועוד. כיום משמשת אוצרת בבית דונה גרציה בטבריה.
כדוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב היא בשלבי סיום כתיבת מחקר על צפת במאה התשע-עשרה.
המאמר מבוסס על פי דברים שנאמרו בערב עיון על צפת, שנערך מטעם הבנק הבינלאומי הראשון בתל אביב. המאמר מתפרסם באדיבותה של גב' אמבון.