ראה הצפרדע המבושלת וסכנת  הטלוויזיה

http://www.zeevgalili.com/?p=934

אחד הסרטים החשובים של וודי אלן, ולדעתי החשוב והעמוק ביותר, הוא "שושנת קהיר הסגולה" , שהופק בשנת 1985.

סיפור הסרט מתרחש בעיירה אמריקנית קטנה בשנות השלושים. ססיליה (מיה פארו) היא מלצרית, הנשואה לאיטלקי גס רוח (דני איילו) המבזבז את משכורתה על הימורים. היא בורחת מן המציאות הקשה בה היא חיה אל קסמי מסך הכסף, באולם האפל של הקולנוע המקומי.

מדי ערב היא צופה שוב ושוב באותו סרט: "שושנת קהיר הסגולה" . הופעתה המתמדת באולם הקולנוע מעוררת את תשומת לב הדמות המרכזית בסרט, טום בקסטר ( אותו מגלם ג'ף דניאלס). בהגיעה לאולם בפעם החמישית, מנהל עמה בקסטר שיחה מתוך המסך ולאחר מכן יוצא ממנו אל אולם הקולנוע. השניים יוצאים יחד מן האולם ומשאירים מאחוריהם קהל צופים המום ושחקני קולנוע, שאינם יכולים להמשיך בעלילה, בהעדר השחקן הראשי. בין המלצרית קשת היום לבין הכוכב הזוהר מתפתח רומן סוער. היא בורחת מחייה העלובים וגם הוא רוצה להימלט מן התפקיד הסיזיפי בסרט. המלצרית מוקסמת מדמותו של הכוכב, אף שהיא יודעת שזו דמות וירטואלית. "פגשתי אדם נפלא" , היא אומרת, " הוא אמנם פיקציה אבל זה מה שיש" . הכוכב טוב הלב, נאיבי ואינו מבין את המציאות האמיתית. כשהוא נכנס למכונית ומנסה להניע אותה, כמו בסרט, הוא אינו מבין מדוע אינה נעה. הוא גם לא מבין מדוע אינו יכול לקנות בכסף המשמש בסרטים.

מכאן ואילך מתפתח הסרט לקומדיה מטורפת,כמיטב כשרונו של וודי אלן (שביים את הסרט). השחקן ג'ף דניאלס האמיתי בא לעיירה כדי להתמודד עם דמותו הקולנועית שחרגה מן המסך. מיה פארו צריכה לבחור בין השניים וביניהם לבין בעלה האלים.

זהו סרט רציני. הוא משקף את המצב הפוסטמודרני בו מיטשטש הגבול בין מציאות לבין הייצוג שלה – בקולנוע, בטלוויזיה, באמנות ובתקשורת.

פורז מגייס כריזמה

מה בין הסרט הזה לבין פרשת פריצקי?

נתחיל בעובדות של המציאות. תנועת " שינוי" נוסדה בשנת 1974 על ידי שני אישים בשר ודם, המוכרים בציבור מפעילותם האקדמית והציבורית – פרופסור אמנון רובינשטיין ומרדכי וירשובסקי. השניים הקימו מפלגה ליברלית בורגנית קטנה, שדגלה בפשרה טריטוריאלית, שינוי שיטת הבחירות, זכויות אזרח, מניעת כפיה דתית, וכו'

המפלגה ניסתה להתאחד עם רץ של שולמית אלוני, התמזגה עם ד"ש בראשות ייגאל ידין, פרשה על רקע התנגדותה להצטרף לממשלת בגין, הצטרפה למערך כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית, הצטרפה למרץ וכו'. הגלגולים הללו כללו פילוגים, פרישות, התמזגויות ובשלב הסופי נותרה המפלגה כמפלגה עצמאית בראשותו של חבר הכנסת אברהם פורז.

פורז ידוע בציבור בעיקר כאדם ישר והגון, אך הכריזמה ממנו והלאה. ערב בחירות שנת 1999 יזם פורז מהלך גאוני. הוא העמיד בראש המפלגה את העיתונאי טומי לפיד. התנועה, שהסקרים ניבאו לה מות נשיקה מתחת לאחוז החסימה, זינקה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16 ובבחירות לכנסת האחרונה הפכה למפלגה השלישית בגודלה. הכל תודות לטומי לפיד.

בין עיתונות לבידור

טומי לפיד הוא ללא ספק עיתונאי מחונן שיודע לכתוב מאמרים חוצבי להבות. אך טומי לפיד לא נבחר בשל מאמריו העיתונאיים אלא תודות לכישוריו הבידוריים בטלוויזיה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בתכנית  "פופוליטיקה" .

להמחשת ההבדל בין עיתונות כתובה לבין טלוויזיה אספר שני סיפורים קטנים. לפני שנים פנו אלי מן ההנהגה הארצית של "השומר הצעיר" בבקשה לתאם הרצאת אורח בסמינר רעיוני. הם ביקשוני להסדיר את בואו של העורך של "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי. יודקובסקי היה עסוק ואני הצעתי להם חבר מערכת בכיר אחר, יעקב כרוז. כרוז היה בעבר מראשי המוסד, נמנה עם המתכננים והמבצעים של חטיפת אייכמן. איש משכיל מאד, אינטלקטואל ששורשיו בתנועת העבודה. הנחתי שאדם כזה יתאים להרצות בסמינר רעיוני של תנועה כמו "השומר הצעיר" .

הצעתי נדחתה על הסף. לא, אמרו לי שני נציגי ההנהגה הארצית שבאו למשרדי. הם מעוניינים בחבר מערכת אחר, גדעון רייכר.

הבחירה שלהם הפתיעה אותי מאד. רייכר אכן אדם מוכשר מאד, אפשר לומר שהוא אחד הבדרנים הטובים בארץ. הוא אדם מצחיק מאד, שהרצינות ממנו והלאה. אבל מה יוכלו חכמי השומר הצעיר לשמוע מפי רייכר?

וסיפור דומה, מכיוון הפוך. ידידתי בלה אלמוג הייתה משך שנים עורכת מוכשרת מאד. אשה משכילה ודעתנית, שיש לה מה לומר בנושאים שברומו של עולם. הייתה אלמונית כמו אנשי תקשורת רבים, העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים. לפני שנים רבות הופיעה באיזו תוכנית חידונים מטופשת בטלוויזיה. ההופעה הזו הפכה אותה לדמות ידועה ומוכרת ועד היום מזהים אותה אנשים ברחוב כמי שהשתתפה באותו חידון טפשי.

כשלא אומרים כלום

מה יודעים מצביעי "שינוי"  על כישוריו של טומי לפיד? – שום דבר.

חוקר התרבות ניל פוסטמן מספר בספרו "לשעשע עצמנו עד מוות" על תכנית של טד קופל בה הופיעו שישה אישים בולטים, ביניהם הסופרים אלי ויזל וקארל סאגאן, המדינאים רוברט מקנמארה והנרי קיסינג'ר. זה אמור היה להיות דיון אינטלקטואלי בנושא הסכנה הגרעינית. בפועל דיבר כל אחד מן המשתתפים בסך הכל 5 דקות לא רצופות, איש מהם לא התייחס לדברי רעהו, איש לא הספיק להשלים רעיון או תיזה. בסופו של דבר לא הותיר ה"דיון" הזה שום רושם על הצופים.

גם אם נניח שטומי לפיד הוא אינטלקטואל בסדר גודל של ישעיהו ליבוביץ, ומדינאי ברמה של דוד בן גוריון (ואפשר לנחש שהוא לא) – לא היינו יודעים על כך מהופעותיו בטלוויזיה. כי גם לפיד, למרות נוכחותו הפיסית הכבדה באולפן, כפוף לכללי הטלוויזיה המדלגת מתמונה לתמונה כל שלוש וחצי שניות. לא נותנת לדבר יותר מעשר שניות בממוצע. והמצלמה אוהבת בעיקר בדרנים ואת זה לפיד יודע לעשות טוב.

" הטלוויזיה היא בידור" , אומר פוסטמן, " בכך אין חידוש. מה שחמור הוא שהטלוויזיה הפכה את הבידור לתבנית הטבעית לייצוג הניסיון והמציאות… הבעיה איננה שהטלוויזיה משדרת נושאים משעשעים. הבעיה היא שכל הנושאים מיוצגים כבידור…"

המצב הפוסטמודרני הזה שהשפעת הטלוויזיה היא רק אחד מגילוייו הרבים מטביע חותמו על כל העולם כמובן. מן המפורסמות הוא שקנדי ניצח את ניכסון בוויכוח טלוויזיה כי המאפרת של קנדי היתה טובה יותר וניכסון לא היה מגולח. ארנולד שוורצנגר נבחר למושל לא בגלל כישוריו הרוחניים. וכך גם רונאלד רייגן.

בתקופת נשיאותו של  רייגן בארצות הברית יזם מישהו סרט מדהים: אוסף קטעים מכל הסרטים ההוליוודיים שבהם הופיע רייגן וההשוואתם לקטעים מנאומיו הפוליטיים. למרבית התדהמה והמבוכה נתברר כי בנאומיו הפוליטיים משתמש רייגן במשפטים שלמים הלקוחים מתוך סרטיו. אותן הבעות פנים, אותה שפת גוף.

רייגן כנשיא שיחק את התפקיד של רייגן כאקדחן במערב הפרוע. כמו במערב יש גם בעולמנו טובים ורעים. הטוב השולף ראשון מנצח. רייגן שלף ראשון וניצח את ממלכת הרשע. הוא החליט על פיתוח תכנית מלחמת הכוכבים והאיץ בכך את קריסת האימפריה הסובייטית. זה היה הפי אנד כמו בסרטים. רייגן הוא דווקא דוגמא מוצלחת של בחירה וירטואלית. לא בטוח שטומי לפיד הוא כזה.

טומי לפיד הוא מנהיג וירטואלי שבוחריו העניקו לו כוח פוליטי בזכות בדרנותו. וכך קיבלנו שר הנזכר בסבתא שלו מן השואה כשחיילינו שופכים דמם ברצועה. כך קיבלנו שר משפטים שפועל בנחרצות לבחירת עדנה ארבל לעליון ואומר שגם ארבל וגם מזוז צודקים.

פריצקי הוא דווקא האדם הריאלי האמיתי בסרט הזה. הוא פעל כמו שפוליטיקאים פועלים, אמנם בלי זהירות וגם ללא עודף תבונה, אבל כך עושים כולם, פחות או יותר.

הייתי ממליץ לכל אחד מרבבות המצביעים שנתנו קולם לטומי לפיד בבחירות לראות את "שושנת קהיר הסגולה" . זה יעזור להם להבין מה הסיכוי שאדם כמו טומי לפיד יקים תנועה מציאותית שהיא נקיה משחיתות ובת קיום.

על שושנת קהיר הסגולה ראה

http://www.imdb.com/video/screenplay/vi3505520921/

=================================================

ברוך שפטרנו מאברהם בורג

אהוד ברק נשאל פעם לדעתו על אברהם בורג. במקום תשובה ציטט את הפתגם הארמי הידוע " איסתרא בלגינה קיש קיש קריא" . כלומר: " מטבע בכד קורא קיש קיש קיש" . והמשמעות: מטבע אחד בכד ריק משמיע קול חזק. אדם ריקני מקים רעש גדול.

המאמר המלא הועבר לקישור הבא

=================================================

מלחמת הבינה המלאכותית

הועבר. ראה "בינה מלאכותית ומשחק השחמט"

============================================

יוזמה של אדם אחד, המהנדס יעקב בליימן מרפא"ל, חוללה מהפך בחימוש חיל האוויר * הוא פיתח מערכת ההופכת כל פצצה " טיפשה" לפצצה חכמה וזולה, המסוגלת לפגוע בדייקנות ממרחק עשרות קילומטרים * האסטרונאוט אילן רמון ז" ל ואלוף דן חלוץ היו בין התומכים בפרוייקט * ולמה לא סיפרו לנו על זה

י

יעקב בליימן בתקופת פיתוח הפרוייקט (ציום באדיבות "מהנדסים אדריכלים וטכנולוגים")

אחד האנשים שתרמו תרומה משמעותית לביטחונה של ישראל הוא אדם שכמעט איננו מוכר מחוץ למעגל המשפחתי והמקצועי שלו. זהו המהנדס יעקב בליימן, איש הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל). ביוזמה אישית יחידה במינה הצליח להפוך את כל הפצצות ה"טיפשות" של חיל האוויר לפצצות "חכמות" . תודות להמצאה שלו יכול היום כל טייס של כל אחד ממטוסי חיל האוויר להטיל כל אחת מן הפצצות (הטיפשות והזולות) שבמחסני החייל ולפגוע בכל מטרה במרחק עשרות קילומטרים בדייקנות של סנטימטרים. הפצצה מתכננת את מסלול מעופה ללא מקור הנעה רקטי ובלי כל צורך במפעיל מיומן. היא מאתרת את המטרה גם בחושך ובתנאי ראות קשים, אי אפשר להסיט אותה או להתגונן מפניה.

פצצה כחול לבן

ההמצאה הזו היא כולה כחול לבן, פרי מוחו המבריק של איש אחד, שבעבר היה שחמטאי מצליח. הפצצה הזו היא ישראלית גם ואולי בעיקר בכך שהיא לא עולה מיליון דולר כמו שעולה פצצה חכמה בעלת ביצועים דומים. מחירה נמוך מאד ומתאים לתקציב הביטחון המצומק.

בליימן, הראוי ללא ספק לפרס ישראל לביטחון על המצאתו, זכה עד כה רק בפרס המנהל המצטיין של רפא"ל. לטקס קבלת הפרס הוא הגיע בקושי, על כיסא גלגלים. בדצמבר 2002, זמן קצר לפני שהשלים את הפרויקט, לקה בליימן במחלת ניוון שרירים. הוא רותק לכיסא גלגלים, הדיבור קשה עליו והוא נאלץ לעזוב את מפעל חייו. בשארית כוחותיו הוא עדיין עוסק בייעוץ ומשתתף באירועי המפעל. בלית ברירה חזר לעיסוק הנעורים שלו, השחמט, ומוחו עדיין מספיק חריף וצלול כדי לנצח את יריביו, אם כי לא באותה מהירות כבעבר.

 

" הגאון מווילנה"

היו זמנים שיעקב בליימן היה יותר מפורסם מכפי שהוא ידוע היום בציבור. זה היה בראשית שנות השישים כשהחל כוכבו לדרוך כאמן שחמט.

הוא החל לשחק שחמט בגיל 7 בברית המועצות ונחשב עילוי.

בליימן הגיע לארץ עם הוריו בשנת 1959 מברית המועצות והוא אז בן 12. המשפחה התיישבה בקריית חיים ובליימן הצעיר החל לשחק שחמט במועדון " לאסקר" בחיפה. תוך זמן קצר היכה את יריביו במועדון ובתחרות על אליפות חיפה הגיע למקום השישי. בגיל 16 זכה פעמיים באליפות הנוער בשחמט. בתחרות בינלאומית שנערכה בירושלים זכה במקום השלישי והביס בין היתר את האמן הישראלי משה צ"רניאק. צ"רניאק אמר עליו אז: " זה הכשרון השחמטי הגדול ביותר שיש לנו בישראל" .

מכאן ואילך הוא צבר שורה של הישגים מרשימים בתחרויות בינלאומיות בהן ייצג את ישראל – בהולנד, בספרד וברומניה. עוד בטרם סיים את לימודיו התיכוניים כבר הסתמנה דרכו של בליימן לצמרת השחמט העולמית. נאמר עליו כי הוא מסוגל לחשב 12 עד 14 מסעים מראש וזכה לכינוי "הגאון מווילנא" .

בליימן כאמן שחמט בנעוריו

תפנית לאקדמיה

עם סיום הלימודיו התיכוניים עשה בליימן תפנית במסלול חייו. הוא התקבל לעתודה האקדמית, נרשם ללימודי הנדסת חשמל בטכניון, ובמשך שנות לימודיו הדיר עצמו מכל השתתפות בתחרות שחמט. רק כשסיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצה" ל בדרגת סגן השתתף בנבחרת ישראל באולימפיאדת השחמט בגרמניה. הוא צבר אז 6.5 נקודות מתוך תשע אפשריות. בשנת 1971 זכה בתואר "אמן בינלאומי" בשחמט. אך מכאן ואילך נטש לגמרי את הקריירה השחמטאית. אפשר לתלות זאת אולי בתאונת דרכים, בה נפצע באורח בינוני. מה שידוע הוא שבליימן המיר את עולם השחמט בעולם אחר – מתמטיקה, מחשבים, אלקטרוניקה, טילים.

פיתוח ה" פופאיי"

בליימן נתוודע לעולם הטילים והאלקטרוניקה במהלך שירותו הצבאי בחיל הים, בו עסק בתיקון מערכות אלקטרוניות של ספינות טילים. עם שחרורו הצטרף לחטיבת הטילים של רפא" ל והשתתף בצוות המהנדסים שפיתח את הטיל אוויר-קרקע  "פופאיי" . זהו טיל כבד, במשקל טונה, המופעל ממטוסי קרב הפצצה כבדים כמו פנטום או אף-15. הטיל מצויד במצלמת טלוויזיה בחרטומו והוא מסוגל לפגוע בדייקנות במטרות כמו חלון בית ממרחק של כמאה קילומטרים. חלק מן הדרך הוא עושה בעצמו וחלק הוא מנווט על ידי מפעיל, המכוון אותו על פי התמונות המשוגרות ממצלמת הטלוויזיה שבחרטומו. הטיל הוכיח עצמו ככלי נשק יעיל ביותר ונרכש גם כחימוש סטנדרטי על ידי חיל האוויר האמריקני. לימים פותח בשיתוף עם האמריקנים דגם קל יותר של ה"פופאיי" , הנקרא " פופאיי לייט" שניתן לשאת אותו במטוסים קלים יותר והטווח שלו קטן יותר – כ-45 קילומטרים.

 

פופאיי,טיל נגד טנקים, שבליימן נמנה עם מפתחיו.

רעיון מהפכני

בליימן השתתף בפיתוח שני דגמי הפופאיי, אך הוא היה רק אחד מתוך 250 מהנדסים. במהלך העבודה על טילים אלה עלה במוחו של בליימן ראיון מהפכני. הפופאיי, הגדול והקטן, יעילים מאד אבל גם יקרים מאד והפעלתם מסובכת ודורשת אימון מיוחד.

הרעיון של בליימן היה להתקין מערכת שתוצמד לפצצות הברזל ה" טיפשות" שלפני עידן החימוש המדויק. זאת, במטרה להפוך אותן לחכמות במחיר זול מאד.

הרעיון היה לכאורה פשוט מאד. לבנות מערכת שתכלול מצלמת טלוויזיה, כמו שיש בראש טילי ה"פופאיי" . אך מצלמה זו לא תשדר תמונות לנווט המכוון אותה, אלא למחשב שיהיה חלק מן המערכת. המחשב יוזן מראש בתמונות של מטרות מאזור התקיפה. ברגע שתגלה מצלמת המערכת תמונת מטרה החופפת את התמונה שבמחשב תינעל הפצצה על המטרה ותפגע בה בלי שתהיה לאיש יכולת להסיטה.

פרוייקט של איש אחד

הרעיון פשוט אך מימושו נראה בשעתו כמדע בידיוני. בליימן החליט להוכיח שאפשר להפוך מדע בידיוני למציאות.

הדבר היה בראשית שנות התשעים. בליימן הביא את הרעיון לממונים עליו ואלה הביעו אמון ביכולתו. הם העמידו לרשותו את האמצעים הראשוניים שנועדו להוכיח את ייתכנותו של הרעיון. אלה היו אמצעים פשוטים, שכללו חדר במרכז הטילים של רפא"ל וזמן לפתח את החישובים ואת היישום של הרעיון.

משך שנתיים ימים (1992-1994) היה בליימן ראש פרויקט של איש אחד. לבדו ערך את החישובים, לבדו חשב על הטכנולוגיות האפשריות, לבדו תיכנן את דרכי הפיתוח.

אילן רמון תמך

כשהגיע בליימן למסקנה כי הרעיון שלו ניתן למימוש הוא החל להציגו בפני ראשי רפא"ל, מערכת הביטחון וחיל האוויר. כולם היללו את האיש ואת הרעיון אך כולם גילו ספקנות לגבי הסיכוי לממשו. ולא בכדי היתה הספקנות. רק כדי להוכיח את ייתכנות הרעיון צריך היה להשקיע עשרות מיליוני שקלים. לפיתוח מוצר של ממש נדרשה השקעה של מאות מיליוני שקלים.

מאמצי השכנוע לא היו קלים, אבל לבסוף החליט משרד הביטחון להמר על הניסוי והעמיד לרשותו את התקציב הראשוני לבניית דגם אב. בליימן אסף צוות קטן ואיכותי מאד של מהנדסים שהאמינו ברעיון ועוד יותר האמינו בו עצמו. בין האנשים שנתנו אמונם ברעיון ובאיש שהמציא אותו היה איש החלל הישראלי, אלוף משנה אילן רמון ז" ל, שהיה אז ראש מחלקת אמצעי לחימה של חיל האוויר. במכתב למינהלת הפרויקט של רפא"ל כתב רמון בין היתר: "בפרוייקט הנוכחי שבליימן מנהל יש פוטנציאל מבצעי עצום בעלות נמוכה תוך ניצול טכנולוגיות קיימות וחדשות … שבמידה ויצליח ישפר את כושרו ויכולתו המבצעית של חיל האוויר…"

 

 

ספייס-4 באדיבות צחי בן-עמי מרחב אווירי

השלמת דגם האב

בשנת 1998 הושלמה בניית דגם האב של הפרויקט. הניסוי בדגם זה הוכיח שהרעיון המהפכני של בליימן הוא מעשי. הוא הצביע גם על אפשרות שהפיכתו למערכת מבצעית תאפשר לחיל האוויר להקדים את חילות האוויר בעולם כולו בשש שבע שנים. בין האנשים שהתרשמו מדגם האב היה אלוף דן חלוץ, שהיה אז ראש מטה חיל האוויר וכיום מפקד החיל. הוא כתב לבליימן מכתב מלא התפעלות בו נאמר כי ההמצאה פורצת את דרך המלך במרוץ לחימוש חיל האוויר.

מכאן ואילך החלה העבודה המעשית על פיתוח המערכת שניתן לה השם SPICE ראשי תיבות של משפט ארוך באנגלית שפרושו: "ערכת הנחיה אלקטרואופטית, עצמאית חכמה מדוייקת ובעלות נמוכה" .

 הפוטנציאל: מיליארד דולר

מערכת הביטחון וחיל האוויר היקצו את הכספים הדרושים לפרוייקט ועל בליימן הוטל להפוך את הרעיון שלו למוצר מדף שניתן לחמש בו את מטוסי חיל האוויר וגם למכור אותו למדינות ידידותיות. מכאן ואילך הוכיח עצמו בליימן לא רק כמוח טכנולוגי מזהיר אלא גם כמנהל צוות פיתוח בעל כושר ניהול ומנהיגות ממדרגה ראשונה. הוא אסף כמאה מהנדסים וטכנאים, תיכנן ואירגן את העבודה של הצוותים השונים ובתוך תקופה של חמש שנים השלים את הפיתוח הסופי של המוצר. משנת 2003 החל החיל האוויר להתחמש ב-spice דבר הנחשב לפריצת דרך בחיל. עם השלמת הפיתוח לא הושלמה המלאכה. לדעת מומחים המערכת החדשה פתחה פתח למשפחה חדשה של מערכות חימוש בחיל האוויר.

ההמצאה כבר עוררה עניין בעולם כולו ומדינות רבות הביעו עניין לרכוש אותה. שכן לא קיימת מערכת נשק כזו בשום מדינה בעולם. לפי הערכה יש למערכת הזו פוטנציאל מכירות בהקף של מיליארד דולאר עד שנת 2010 . ועד אז יש להניח המוח היהודי ימציא לנו עוד פטנטים.

כאן אני רואה חובה להודות לקורא אלעזר אליאש מחיפה שהיפנה את תשומת לבי לנושא. הוא מסר לי כי כתבה על יעקב בליימן והמצאתו פורסמה בכתב העת  "מהנדסים אדריכלים וטכנולוגים" . זהו כתב עת מקצועי חשוב, אך הוא איננו מגיע לציבור הרחב, אלא לקבוצה קטנה של אנשי מקצוע. פניתי אל כתב העת ונתברר לי כי עורכו הוא ידיד ותיק, העיתונאי  אלי תבור. תבור הוא אחד העיתונאים הטובים ביותר שקמו אי פעם. עבד שנים ככתב ואחר כך כעורך " העולם הזה" , עבר ל"ידיעות אחרונות" ויצא באחרונה לגימלאות. איני נוהג להעתיק כתבות ממקור אחר אלא לראיין את האנשים בעצמי. אך במקרה זה, בשל מצב בריאותו של בליימן, נבצר ממני לעשות זאת. נאלצתי להסתפק במידע שמסר לי אלי תבור, שכדרכו עשה עבודה מושלמת. שאלתי את תבור מדוע לא הביא את הסיפור המופלא הזה לידיעת ציבור רחב יותר לפני שפניתי אליו. הוא סיפר לי שניסה לעניין בנושא את אחד מעיתוני הערב הנפוצים. אבל שם כנראה לא מעוניינים ביספורים חיוביים על ישראל.

ראה

מרחב אווירי אתר לתולדות התעופה בישראל

 בינה מלאכותית ומשחק השחמט

      גרי קספרוב אלוף העולם הלוחם למען ישראל ונאבק בפוטין
=========================================================

" מדוע פילוסופים יהודים צרפתיים מעוררים רתיעה"

מאמר זה עבר <קישור>