הסיפור המלא על אלטלנה ראה
"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"
http://www.zeevgalili.com/?p=246
אלטלנה לא נשכח לא נסלח
יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.
גיוס בגיל 16
זה סיפורה:
" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.
" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .
" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.
ליווי שיירות
" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.
הפגיעה ממוקש
" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.
" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"
" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.
" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.
ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.
" היה לי בלקאאוט"
" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.
" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .
קריירה בימתית
יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.
" קולה של אמא"
מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?
יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .
================================================
צינור הדם כאגדה אורבנית
הסיפור המלא של צינור הדם ראה
פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות
הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.
אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.
ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.
אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.
פרוייקט הצינור
במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.
הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.
רגישות מוסרית
כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.
והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .
את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.
בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.
תכנוני צה"ל
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.
המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.
האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?
חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.
===============================================
נרון קיסר כמשל
האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.
סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.
על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .
סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.
נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.
נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.
============================================
גוליבר בליליפוט
הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.
בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.
סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.
סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.
גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.
שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.
ומי מקיף את אריאל שרון?
גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?
היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?
============================================
בעל הבית של המדינה
ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .
" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .
בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .
בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.
המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.
המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.
מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.
דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.
בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.
הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.
המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .
