בימים אלה פרסם מקומון הנושא את השם "המקומון" ומופץ באיזור רמת-גן גבעתיים מאמר מזלזל בנשים. על המאמר חתום עורך המקומון, דוד מנור, שבו הוא מדריך נשים כיצד להוציא כסף מן הכספומט. במאמר נאמר בין היתר: "החני את מכוניתך", "נסי שוב", "נסי עוד פעם", "בדקי את האיפור" , "בדקי עם היד את התסרוקת" , "לימדי את הוראות השימוש בכספומט במשך שתי דקות" , נפלט? לא נורא הכניסי אותו שנית" ועוד ועוד הוראות כאלה, שהמסר הכללי שלהם הוא שנשים חסרות בינה.
תלונה למועצת העיתונות
שדולת הנשים פנתה בתלונה למועצת העיתונות. בית הדין של המועצה החליט כי הנילון ניצל את העובדה שהוא גם כתב בכיר בעיתון וגם עורך ראשי שמשמעותה שאין במערכת כל ביקורת של אדם אחר על כתיבתו ובכך עבר עבירה על תקנון האתיקה המקצועית, הקובע כי לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם". בית הדין חייב את המקומון לפרסם את פסק הדין במלואו.
הייתי חבר, משך שנים לא מעטות, במועצת העיתונות ובתקופה בה העיתונות היתה נקיה יותר מכפי שהיא היום. מה שאני יכול לומר על פסק הדין הזה הוא כי השפעתו על רמת המקומונים בארץ תהיה בערך כהשפעת השלג דאשתקד.
והמקרה הבא יוכיח.
מכה שלא כתובה"
ב"המקומון" הופיעה כתבה שכותרתה "מכה שלא כתובה".הכתבה חתומה בידי איציק אל-רם תארה ביקור ב"ישיבת הסדר בבני ברק" ושיחה עם תלמידי הישיבה וראשיה. בכתבה נאמר כי רוב תלמידי הישיבה תומכים ברצח רבין.
קריאה שטחית בכתבה היתה חייבת להביא למסקנה כי מדובר בכתבה בדויה מראשיתה עד סופה. ראשית אין בכלל ישיבת הסדר בבני ברק. גם תאורים שונים של הישיבה נראים בדויים לחלוטין. למשל: "בישיבה נמצאים נערים ומבוגרים מתנועעים בלי הרף לקצב התפילה , ממלמלים את הפסוקים בינם לבין עצמם שקועים בלימוד גמרא". את הכתבה גם מעטרת תמונה של אברכים לבושי שחורים.
למותר לציין כי מי שביקר אי פעם בישיבת הסדר ומצוי במה שקורה בארץ הזו יודע דשבישיבה כזו לא לומדים מבוגרים ולא לובשים שחורים.
אפשר היה לצפות כי מי שפרסם כתבה זו, שראתה אור זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, יועמד לדין על הסתה נגד ציבור גדול. אך מאומה לא קרה משך שנה שלמה.
בדיוק שנה לאחר פרסום הכתבה, הגישה חנה גלבוע, סגן בכיר לפרקליט מחוז תל-אביב, כתב אישום נגד יצחק אל-רם. בכתב האישום נאמר כי הנאשם כתב כתבה "שכותרתה "מכה שלא כתובה בתורה", המספרת על ראיון שערך הנאשם בישיבת הסדר בבני ברק והמצטטת דברי רבני ותלמידי הישיבה התומכים, בין היתר ברצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל".
עוד נאמר בכתב האישום: "בפועל לא קיימת ישיבת הסדר בבני ברק וממילא לא יכול היה הנאשם לראיין את רבני ותלמידיה וכל אשר נכתב בכתבה הינו פרי דמיונו של הנאשם".
לאחר הקדמה כזו ניתן היה לצפות כי הכתב הבדאי יואשם בהסתה. במקום זאת נאמר בכתב האישום: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במרמה תשלום עבור כתבה המבוססת על ראיון אשר לא התקיים".
קבלת דבר במרמה
הבנתם את זה?
צעיר המתיימר להיות כתב מפרסם השמצה חמורה על ציבור שלם והוא נאשם רק בכך שקיבל דבר במרמה. הואיל ושכר הסופרים במקומונים הוא זעום ביותר , כמה עשרות שקלים לכתבה, גייסה הפרקליטות סוללה שלמה של עדים והגישה כתב אישום נגד אדם שרימה כאילו את מעבידו בכך שקיבל ממנו במירמה מאה שקלים.
בדיעבד נתברר כי מכיני כתב האישום לא עשו שעורי בית. יצחק אל-רם לא קיבל שכר סופרים על הכתבה הבדויה וזו נכתבה במסגרת התחייבותו להגיש כמה כתבות כדי לבדוק את כישוריו להיות כתב. כתב האישום תוקן בהתאם ונאמר בו: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במירמה את פרסום הכתבה כדי להתקבל לעבודה ככתב במקומון".
מדוע לא הסתה
שאלתי משפטן לפשר כתב האישום המוזר הזה ועל ההיגיון של מערכת המשפט. האם כל מי שמנסה להוציא במירמה מאה שקלים, או להוליך שולל כדי להתקבל לעבודה, מוגש נגדו כתב אישום כזה? ומדוע לא הואשם האיש בהסתה?
תשובת המשפטן: על הסתה יש התיישנות של שנה. כתב האישום הוגש בדיוק בתום שנה לפירסום הכתבה. (האם זה מקרה? ישפוט הקורא).
במהלך המשפט אמר בא כוח התביעה: "כתבה מעין זו, שבאה לכאורה בשם חופש הביטוי… מביאה לכך שציבור שלם שמוגדר על ידי הנאשם כבחורי ישיבות הסדר, ציבור חובשי הכיפות נפגע מדברי הכזב שלו, דברים העלולים להביא להסתה ואלימות נגד אנשי דת ולהגדיל את השנאה והפילוג בעם כלפיהם… על בית המשפט לשוות … את האינטרס הציבורי ואת הצורך להרתיע עיתונאים שכוח רב בקולמוסם והאמון הציבור בהם כי דיווחיהם אמת".
בא כוח הנאשם טען, בצדק, כי אילו כתב האישום היה מתייחס להמרדה או לשון הרע היה מקום לתת לכך ביטוי. אך כאן מדובר בכתב אישום על הוצאת דבר במירמה.
סוף טוב הכל טוב.
גזר הדין: שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס קטן בחמישה תשלומים שווים.
ככל הידוע לי לא פורסם דבר על הפרשה בעיתונות (פרט לאיזכור קטן באחד המקומונים) והפרשה מתפרסמת כאן לראשונה.
ראה
עלייתו ונפילותו של עיתון חדשות