השחפת חלפה מזמן מן העולם. אך היו זמנים שזו היתה מחלה סופנית. מפורסמים רבים מצאו בה את מותם. בזמנו נחשב מוות משחפת לרומנטי, אולי בגלל מספרם הגדול של אנשי רוח שמתו במחלה. בין אלה אפשר למנות את המלחין הפולני פרדריק שופן, המשוררת רחל, ועוד רבים. בילדותי היו בארץ כמה בתי חולים שיועדו במיוחד לחולי שחפת. המפורסמים בהם היו בצפת ובכפר סבא.

עוד אני זוכר כי חולי שחפת נראו הולכים ודועכים במהלך המחלה. אך לפני מותם נראו פורחים ובריאים. לחייהם היו ורודות וכאילו שופעי בריאות. למעשה זה היה סימן לקיצם הקרב

הקדמתי את ההקדמה הרפואית כזו כדי לתאר את מצבה של "קדימה. לכאורה תנועה פורחת. בראשה עומד ראש ממשלה שמצליח לטרלל את כל העולם בספינים שלו. מביא לכאן את נשיא ארצות הברית ומבטיח את ארץ ישראל לכל הממעט במחיר, כאילו זו היתה ירושה של אבא שלו.

אבל דקי הבחנה כבר מבינים שהפריחה הזו בלחייה של קדימה מבשרת את מותה הקרוב. ואחד מאלה הוא שר התחבורה שאול מופז.
האיש היחידי בקבינט שהבין משהו בצבא ובמלחמה שתק ושתק עד שלפתע השבוע נזכר להגיד כי ניהול המלחמה היה מבולבל. מופז הגן על צה"ל (ועל עצמו שהיה אחראי למצב בו נמצא צה"ל בפרוץ המלחמה) באמרו כי "הבעיה המרכזית של המלחמה היא הניהול הכושל. זה אותו צבא ואותם מפקדים שלחמו ב'חומת מגן' ארבע שנים קודם לכן, ושם לחמנו וניצחנו".
עוד טען מופז כי אין קשר בין תוצאות המלחמה לבין הפעילות הביטחונית שהתקיימה בשש השנים האחרונות,

האמנם?

מי שקרא טור זה בגירסת הדפוס ב"מקור ראשון" יכול היה לדעת מזמן שמשהו לקוי בתפיסת המחשבה של צמרת צה"ל. במאמר שפרסמתי במרץ 2006 תחת הכותרת "מי הזיז את הגבינה של שאול מופז".כתבתי על ספרון בשם "מי הזיז את הגבינה שלי" ששאול מופז חילק בין קציני הפיקוד הבכיר של צה"ל.

במאמר נכתב בין היתר: מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

אחד הקצינים שקיבל את הספר היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כתב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…"
בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.
המאמר המלא ראה

 

מה שניתן לומר על האומץ הפתאומי בהכרזתו של מופז הוא שמרוב עיסוקיו בגבינות הוא פיתח כנראה חוש ריח. חוש המאפשר לו להבחין בין גבינת רוקפור לגבינת לימבורגר. הריח העולה באפו הוא ריח הריקבון הנודף מן הגוף הנקרא "קדימה", שהדבר היחיד שמחזיק אותה בשלטון הוא שחיתותם של שריה ושחיתות חברי הכנסת התומכים בה. שאול מופז מנסה להימלט מן הספינה הטובעת ואולי ברגע האחרון יצליח לטפס מחדש על "אלטלינה". הכל אפשרי בפוליטיקה.

אילו קראו בכירי צה"ל את הספר המתאר את התרגיל הזה ייתכן שהיו מתכוננים אחרת למלחמה בחיזבאללה * אבל הרמטכ"ל שאול מופז הלעיט את מוחותיהם בתובנה האווילית של "מי הזיז את הגבינה שלי"

בשנת 2000 ערך צבא ארצות הברית תרגיל ענק. סיפור התרגיל היה: הצבא האמריקני יוצא למלחמה נגד מדינה קטנה . במזרח התיכון, הנשלטת על ידי ארגוני טרור. הצבא האמריקני היה "כחול" והכוחות הטרוריסטיים היו "אדומים". התרגיל כולו היה וירטואלי, דהיינו: על מסכי מחשבים.

מודלים ממוחשבים

מטרת התרגיל היתה לנסות טקטיקות וצורות חשיבה חדשות, בהתמודדות בשדה קרב, מול ארגון טרור, הפועל מתוך מדינה.
מודלים ממוחשבים בחנו את האמצעים שהאויב והמדינה בה הוא פועל נשענים עליהם – תקשורת, תחנות כוח, גשרים, מים, דרכים ותשתיות אחרות. פגיעה בתשתיות אלה מאפשרת למפקדים האמריקניים להחליט בכל פעם על הפגיעה המינימאלית שתגרום להפרעה המקסימאלית בתפקודו של היריב.

"הכניעה צפויה"

הצבא הכחול שלח אל חוף המדינה האדומה נושאות מטוסים וספינות סיוע, הזרים עשרות אלפי חיילים לאזור. צוותים כחולים חיסלו את מגדלי השידור וחתכו את הכבלים האופטיים שאפשרו ללוחמים האדומים לתפקד. הם ציפו שמעתה יהיו האדומים תלויים בתקשורת לווינים וטלפונים סלולאריים, שניתן לצותת להם.

מול היתרון הצבאי האמריקני אמור היה האויב האדום פשוט להיכנע. כך הראה המודל הממוחשב.

אבל זה לא מה שקרה.

חשיבה מקורית

בראש צבא האדומים הציבו האמריקנים גנראל עטיר ניסיון, בוגר מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ הראשונה, בעל חשיבה מקורית, פאול ואן ריפר. Paul_van_Riper)).
הוא למד היטב את המצב, איתר את נקודות התורפה של האמריקנים ואת נקודות היתרון של הכוחות האדומים.

ר

הצוות האדום היה מוכן לאמצעים שנקטו האמריקנים לניתוק מערכת התקשורת שלהם. מערכת תקשורת חלופית שהוכנה מראש פעלה באמצעות בלדרים על אופנועים והודעות שהוסתרו בתוך תפילות.
ביום השני ללחימה שלח הצבא האדום צי של סירות קטנות לעקוב אחרי הספינות האמריקניות. לפתע, ללא התראה, שלחו האדומים גל אדיר של טילי שיוט לעבר הספינות האמריקניות. הטילים נשלחו מכיוונים ובעיתוי שהתבססו על מידע מודיעיני שהיה בידיהם. מידע זה אפשר להם לשלוח טילים בכמויות גדולות יותר ממה שהספינות יכולות ליירט.

מפלה מוחצת

בסוף היום 16 ספינות אמריקניות וירטואליות נחו בתחתית הים. למעלה מעשרים אלף חיילים אמריקנים וירטואליים נספו.
התרגיל הגדול בתולדות ארצות הברית הסתיים אחרי יומיים במפלה מוחצת.
הצבא הגיב בדיוק כמו שצבא גדול מסורבל ומסואב נוהג:

המשחק חודש כשהכללים שלו שונו. לצוות האדום לא ניתנה יותר יכולת החלטה. נאמר להם מה עליהם לעשות בכל שלב. לאחר שורה של צעדים צפויים מראש הצבא הכחול ניצח. בתגובה התפטר ואן ריפר מהצבא. Control + alt + del. כלומר אתחול מחדש של כל המערכה. המשחק הוסג חזרה לאחור. 16 הספינות הוירטואלית צפו חזרה על פני המים. 20 אלף חיילים אמריקנים וירטואליים גילו שמשורה לא משחרר אפילו המוות וחזרו לחיים.

איך מקבלים החלטות

סיפור התרגיל הזה מופיע בספר BLINK, פרי עטו של מלמלקולם גלאדוול ( (Malcolm Gladwell. המחבר איננו גנראל וגם לא פרשן צבאי. הוא עיתונאי בעל ידע רחב שכתב כמה ספרים שזכו להצלחה רבה תודות לתובנות המקוריות שלהם.

בין היתר בחן גלאדוול בספרו שאלה מאד אקטואלית לצמרת שלנו בימים אלה: כיצד מקבלים בני אדם החלטות מהירות. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה, או שמגיעים להחלטה לא נכונה.

שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את כושר השיפוט שלו ולהגיע להחלטות שגויות כאילו היה אוטיסט.
האם אולמרט או פרץ או שניהם היו בחזקת אוטיסטים כשהחליטו על המלחמה?

מאד ייתכן שאילו מישהו מן הצמרת היה קורא את הספר היה נוהג אחרת. אך כששאול מופז היה רמטכ"ל הוא חילק לקצינים הבכירים את הספר האווילי "מי הזיז את הגבינה שלי". על מעשה זה אמר אז תת אלוף פרופסור אריה אלדד:
"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש…" אלדד הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

ראה מה קרה בנעלין