יהודי הישוב הישן שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת מילים ערביות * המילים חדרו ליידיש וממנה לעברית. בין המילים: "באסה" , "סבאבה", "עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, ועוד.

 בילדותי דיברו הורי עם ילדיהם עברית. בינם לבין עצמם דיברו או יידיש או ערבית, או שילוב מצחיק של שתי השפות. התוצאה היתה שקלטנו את כל שלוש השפות.

כשבאתי ללמוד יידיש מודרנית גיליתי שבני שיחי וגם מוריי לא מבינים מילים רבות השגורות בפי מילדותי. מילים שגם אינן מצויות במילונים, המשקפים את היידיש המזרח אירופית. מי שדיבר יידיש בוילנה או בווארשה לא יכול לדעת מה זה גאנג'ה. הגאנג'ה (ובגירסה אחרת ג'נגס) הוא מכשיר שימושי מאד בצפת: דולה דליים שנפלו לבור המים . זהו חישוק ברזל כבד אליו מחוברים קרסים ממנו משתלשל חבל ארוך. יהודי מווארשה לא יידע גם את פרוש המלה מגארה, שמשמעותה מערה או מרתף שרבות כמותן מצויות בצפת.

ערבית שחדרה ליידיש

הגיע לידיי בימים אלה גיליון מספר 3 של "דווקא", כתב עת המוקדש ליידיש ולתרבותה. ובגיליון זה דיווח מרתק על השפעת הערבית על היידיש הארצישראלית.

היידיש היא שפה  בזכות עצמה אך היא קלטה תמיד מן השפות שבסביבתה. חתן פרס נובל הסופר היידי יצחק בשביס זינגר אמר (בנאומו אחרי קבלת פרס נובל) כי "היידיש היא שפה קומוניסטית. דהיינו שלי שלי ושלך גם כן שלי". היידיש קלטה מן הגרמנית, העברית, השפות הסלאביות, וכאן בארץ קלטה גם מן הערבית.

454 מילים ערביות

מחברי המאמר, חנה עמית וישראל ברטל. מדווחים על הספר "יסודות ערביים ביידיש הארצישראלית", מאת מרדכי קוסובר ( שיצא לאור בהוצאת ראובן מס, ירושלים 1966). המחבר מונה 454 מילים ערביות שחדרו ליידיש. אנשי הישוב הישן קלטו מילים אלו עוד בטרם סיגלו את הלשון העברית. מילים רבות הקשורות בעבודת האדמה: ואדי, טוריה, מזבלה, טאבון. מילים ערביות רבות השגורות בעברית המודרנית נקלטו על ידי היידיש בתקופות קדומות. בין המילים: "באסה" , "סבאבה" ו"עלא כיף כיפאק" ו"עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, פשלה, אהלן וסהאלן, דיר באלק, מברוק, מאפיש, טמבל, דחילאק, בלאדי, אינשאללה, כיף חאלק, חאלס, חמסה, אילחמדאללה, , חמסין, פינג'אן ועוד.

בשעתו רווחה הדעה שהמילים הערביות שחדרו לשפה העברית המודרנית משקפים את ההתנערות מן היידיש הגלותית. לא רצו לשמוע "אוי וויי" ו"געוואלד" ו"א מחייה" והעדיפו את "באסה" ו"על א כיפאק".

מסתבר שדווקא יהודים שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת אותן מילים ערביות.

האם חדרו מילים אלה לעברית המודרנית דרך היידיש או במישרין מן הערבית? לא ברור מן המחקר.

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

בן גוריון וז'בוטינסקי ויחסם ליידיש

על יחסו של בן גוריון לעם היהודי אפשר ללמוד מן המכתב שכתב לברוך קורצוויל. במכתב זה אומר בן גוריון בין היתר: "יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו: אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ור' עקיבא ור' יהודה הלוי… המושג יהודי אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו ועם כל הדורות שיבואו".

שאלה אחרת היא יחסו ליידיש.  בן גוריון עורר בשעתו סערה כשהגיב על עדות פליטים שניצלו מן השואה ואשר נאמרה ביידיש באומרו: "אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אוזנינו".

אמירה זו  היא ביטוי למגמת הציונות החילונית למחיקת העבר הגלותי, שהיידיש היתה סימן הכר מרכזי שלה.

זאב ז'בוטינסקי – שלא כבן גוריון וחבריו לעליה השניה,  שגדלו על בירכי היידיש – לא ידע יידיש כשפת אם. בבית הוריו המתבוללים דיברו רוסית. גם ז'בוטינסקי ייחס חשיבות מרכזית להשרשת השפה העברית ונתן לכך ביטוי פיוטי בשיר "הנדר":
"עברית: לשון חיי – בגיל, יגון וזעם
שפת עמל, הרהור, מזמור  – ושפת בני
שלשלת-פז נצחית בין שיר תל-חי ורעם
הפלא של סיני"

אף על פי כן החליט ז'בוטינסקי ללמוד יידיש  בגיל 34  ושלט בה (כמו בשפות רבות אחרות) עד כדי יכולת לנאום בה נאומים חוצבי להבות.  הוא הודה כי אינו אוהב במיוחד את השפה  אבל, כתב, "חשוב יותר מאשר אהבה: יחס של כבוד". והוא הסביר: "יודע אני  שלגבי מיליונים של יהודים, אם גם לא בשבילי, הרי היא לשון האם במובן העמוק ביותר של מלה זו, לשון שצלילה בלבד מרעיד את ליבותיהם, ויודע אני שגם בכך יש מקצת מן הקדושה".

מה זה "לך לעזאזל" לפי פרוש ביאליק

אפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לא עקר את היידיש מתוכו ביום יום הירבה להתבטא בשפה זו עם ידידיו. ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי ושותפו למפעל "ספר האגדה", והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.
זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.
תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'. אך את ביאליק אי אפשר לנצח לא ביידיש ובוודאי לא בעברית.

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא  מהדורה חדשה של שירי ביאליק  עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם ב"דווקא" בפעם הראשונה.

מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי  (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

 על השפעת היידיש על העברית ראה:

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889