מערכת הביטחון מגלה יצירתיות מעוררת התפעלות. לקראת השיחרור הנוסף של רוצחים פלסטינים המציאו מונח חדש: דם בהיר. כלומר יש להבחין בין רוצחים שעל ידיהם דם אדום לבין רוצחים שעל ידיהם דם בהיר בלבד. עם אלה נמנים מחבלים שרק פצעו יהודים, או שכבר יושבים שנים רבות בכלא ועוד מבחנים דומים.

אם כבר אז למה לא להרחיב את הקריטריונים של דם על הידיים?

למשל:

דם ורדרד, דם נקי, דם הלב, דם קר, דם יזע ודמעות,דם מורתח, ברית דמים, גאולת דם, דם הנפש, דם נקי, לחץ דם, , מנת דם, סוגי דם, קשרי דם, שטף דם, שקיעת דם.

כל אחד מן המושגים האלה יכול לשמש עילה לשיחרור רוצחים. למשל אם האסיר סובל מיתר לחץ דם, או שקיעת דם גרועה יש לשחררו כדי שלא תיפגע חלילה בריאותו. אפשר גם לסווג את הרוצחים לפי סוג הדם של הנרצחים. בכל זאת יש הבדל אם הנרצח היה בעל סוג דם O שהוא סוג דם נדיר או  -Oשהוא נדיר עוד יותר לבין אם היה לנרצח סתם סוג דם נפוץ כמו Aאו Bיש גם להבחין בין רוצח של חייל, שדמו מותר, ואז סעיף השחרור ייקרא "דם המכבים", לבין מי שרצח אזרח שהוא "חף מפשע". יש להבחין בין רוצח שרצח בדם קר או רצח בדם לבו. אפשר גם להבחין בין מי שרצח כנקמת דם על פגיעה בבן משפחתו שיש לו אליו קשר דם לבין מי שרצח סתם יהודי.

ועדה מיוחדת תסווג את הרוצחים ואת הנרצחים ואט אט ישוחררו כולם.

ועל כך כבר אמר הנביא "ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו א-15 ).

הדם על ידי ליידי מקבת

איך מסירים כתמי "דם על הידים"?
זאת אפשר אולי ללמוד מהמחזאי ויליאם שייקספיר.

הדרכה מפורטת ולקחים אפשר למצוא במחזה "מקבת" , בו זוג הרוצחים: מקבת וליידי מקבת עומדים מול הדם. בתחילה זה נראה ענין קל. מקבת מתחבט בייסוריו על הרצח ושנתו נודדת. ליידי מקבת מרגיעה אותו ואומרת:

" לך, קח קצת מים

ושטוף רבב עדות זו מידך"

 

אך מקבת איננו נרגע. מבוהל מכל רעש קטן הוא אומר לאשתו:

" ידים אלו מהן?…

כל מי האוקיאנוס של פוסידון

כלום די בהם למחות דם זה כליל

מעל ידי? לא…"

ליידי מקבת עדיין רגועה. גם לה דם על הידיים אך היא מעידה על עצמה כי ליבה צח להפליא וחוזרת על הצעתה הראשונה

" קצת מים ינקונו מהכל

הרי זה כל כך קל…"

 כל זה במערכה השניה.

 אך במערכה החמישית מגלה ליידי מקבת שזה לא כל כך פשוט. היא משפשפשת את ידיה במים והדם אינו יורד.

 " צא כתם רע, צא כבר אני אומרת…

מה אתכן ידים לעולם לא תהיינה נקיות?…

ריח דם כל הזמן: כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת" .

הטקסטים בתרגום מאיר ויזלטיר.

ראה "פידיון שבויים לא בכל מחיר"

 

 
 

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================