![צפריר רונן [צילום זאב גלילי]](https://i2.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2009/01/צפריררונן-13.jpg?resize=625%2C520)
צפריר רונן [צילום זאב גלילי]
כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה. [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).
התנועה שהסתאבה
אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם. ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.
קולו של צפריר
על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם, יזם ועשה. אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.
לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.
סופנו כסוף קרתגו
וכך כותב ביאליק בין היתר:
יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.
—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–
(לקוח מפרוייקט בן יהודה)
”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”
תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004, לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301
" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .
בעקבות סבא וסבתא
" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .
המדיום יוצר את ההכרה
" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .
השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.
הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.
ציונות-מהפכה -דרמה
" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .
" הציבור מאס ברדידות"
" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.
" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.
" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?
"גילינו אוצרות"
" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.
במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.
" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.
" משימה לאומית"
"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.
" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.
"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.
עוד מפאיניקים שפויים
לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:
"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".
יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.
ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo
הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007
![צפריר רונן [צילום זאב גלילי]](https://i2.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2009/01/צפריררונן-13.jpg)
