ראה: מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

מה קרה לספר מכתם לעגנון

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

קורא יקר,. אם אינך יודע מיהו הכלב בלק כנראה למדת ספרות אחרי הקיצוצים * המורים השובתים החליטו להעזר בגיבור ספרותי, המופיע ב"תמול שלשום" של עגנון, כסמל למאבקם בעד הנאורות ונגד הבערות * וכמה מילים על מקורותיו האמיתיים של הסיפור

קבוצת מורים מבית הספר המסורתי בירושלים, הפעילים במטה המאבק של המורים השובתים, הגו רעיון מבריק. הם ארגנו סיור שנערך ביום ראשון האחרון, בעקבותיו של הכלב "בלק", הגיבור הספרותי המככב ברומן הגדול של ש"י עגנון, "תמול שלשום".

מה פתאום "בלק" ומיהו בכלל אותו כלב שזכה בכבוד הזה? (אחד המורים התלוצץ ואמר כי כל מי שישאל אותנו מי זה "בלק" נאמר לו: כנראה למדת במערכת החינוך אחרי הקיצוצים).

על הרעיון ומשמעותו סיפר לי אחד מיוזמיו, תמיר יעקובוביץ', מורה ללימודי ארץ ישראל:
"חשבנו על פעילות מחאה שתהיה ייחודית ועלה הרעיון לקיים סיור. מישהו זרק את הרעיון ללכת בעקבות בתי ספר ראשונים שהיו בירושלים. במהלך סיור זה אפשר יהיה לדבר על המאבקים שהתקיימו במהלך השנים לכינון מערכת החינוך, מאבק על המודרניזציה וההשכלה ועל השפה העברית.

מאחר שהמסלול מתחיל בבית ספר כי"ח, שם מקבל הכלב בלק את שמו, ועובר במסלול שאותו עשה הכלב ברומן של עגנון, הוחלט לבחור בו כ"מוביל" הסיור.

אנחנו משתמשים בדמות של הכלב 'בלק' גם כדמות המייצגת את התלמיד שהיינו רוצים. דהיינו: סקרן, חותר לאמת, בעל דרך ארץ, ומתינות".
עד כאן דברי תמיר יעקובוביץ'.

סיור חינוכי

הסיור הזה של "בלק" ובעקבותיו המורים השובתים היה אכן סיור לימודי ששיקף את תולדות החינוך בירושלים ובארץ ישראל ולא פחות מזה את תולדות המאבק של ההשכלה מול הבערות.

בית ספר כי"ח (כל ישראל חברים), שבו החל הסיור, הוקם ב-1880 היה בית ספר מקצועי מודרני, הגדול ביותר שהוקם עד אז. בית הספר "למל" היה בית הספר העיוני המודרני הראשון והוא הוקם ב-1856. זה היה בית הספר הראשון בו לימדו בעברית והיה מוקד למלחמת השפות.

בית ספר למל

המסע הסתיים בבית "מחניים" בו שכן בעבר בית הספר אוולינה דה-רוטשילד. בתקופת המנדט שימש הבניין את הנציב הבריטי, כיום שוכנת בו לישכת שרת החינוך. המורים השובתים רואים קשר בין לישכתה של השרה לבין הנציב הבריטי – סמל למלכות הרשעה שהתנגדה לציונות.
עד כאן סיור ההפגנה של המורים.

מיהו "בלק" הספרותי

הגיבור המרכזי של "תמול שלשום" הוא יצחק קומר שעולה לארץ ונע ונד בין יפו לירושלים, בין העולם המודרני לעולם היהודי המסורתי. בירושלים הוא מצייר על הכלב את הכתובת "כלב משוגע" ומכאן ואילך סובב הסיפור בין עולמו של הכלב לעולמו של קומר. הכלב "בלק", כמו קומר, חי בשני העולמות והוא מעין אלטר אגו של הגיבור האנושי.

ים של דיו נשפך על ידי פרשני ספרות, לסוגיהם ולדורותיהם, בניסיון לפענח את סודה של הדמות. אבל המחקר שערך אורי סלע והופיע בספר "מכתם לעגנון" עליו כתבתי כאן לפני שבוע הוא ייחודי.

היה גם"בלק" אמיתי

חשיבות מחקרו של אורי בכך שהוא מתחיל בחקר המקורות העובדתיים, שמהם שאב עגנון את הרעיון להפוך את בלק לגיבור

אורי סלע  (איור באדיבות דני קרמן)

ספרותי.
חקירתו העלתה כי הכלב הזה איננו יציר דמיונו. עגנון עצמו אומר כי "כשהיו רבותינו שבארץ ישראל מנדין לאדם היו קושרים פתקאות בזנביהם של כלבים שחורים וכותבים עליהם פלוני בן פלוני מנודה".

עגנון מזכיר ברומן נידוי שנעשה באמצעות כלב באישיות ידועה ומפורסמת: לודוויג אוגוסט פרנקל, מורה, עיתונאי, סופר ומשורר יהודי אוסטרי שייסד את בית ספר למל בירושלים בשנת 1856. התכנית להקמת בית ספר חילוני למחצה עוררה סערת רוחות בקרב החרדים שהוציאו כתבי פלסתר נגד המייסד.

לודוויג פרנקל

החרמת מייסד "למל"

אורי סלע מצא מסמך היסטורי המאמת את החרם שהוטל על פרנקל באמצעות כלב. בזיכרונותיו של סוחר הקרקעות וחלוץ ההתנחלות בסביבות ירושלים, יהושע ילין

(1842-1924), הוא מצא את הדברים הבאים: "הנה בא לעירנו אפיקורוס אחד מווינה ורוצה לייסד שקולה (= בית ספר) וללמד ילדינו אפיקורסות … הכריזו חרם על פרנקל ועל השקולה… מורי (אשר היה מראשי הקנאים)… הכריז את החרם… ואנחנו תלמידיו כתבנו פתקאות באותיות גדולות באשורית 'אני לודוויג פרנקל הנני מוחרם ומנודה' ונדביקם על הכלבים המסתובבים ברחובות".
אותו יהושע ילין רשם את בנו דוד, לבית הספר כי"ח. (לימים היה דוד ילין פרופסור, מחלוצי החינוך בארץ וממייסדי ועד הלשון). דבר זה עורר את חמתם של הקנאים שנידו אותו באותה דרך בה הוא מתאר את השתתפותו בנידוי פרנקל.

הנידוי של בערעלה

אורי מצא עדות היסטורית אחרת לחרם באמצעות כלב. מדובר בקטע שפרסם ישראל דב פרומקין, מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל, שבשנת 1863 יסד את העיתון העברי "חבצלת".

ישראל דב פרומקין

פרומקין מתאר ארוע שהתרחש בכותל, בו החליטו להטיל נידוי על אדם בשם בערעלה. התאור ארוך ומפורט ממש כתבת צבע בנוסח "הייתי שם" של ימינו.

פרומקין אינו מגלה מי האיש המוחרם אך אורי סלע מצא שמדובר בדב בער שטיינהארט, מורה צנוע יליד ירושלים

שנפשו חפצה בהשכלה. בירושלים לא מצא את מבוקשו והוא נסע ללונדון והוסמך כמורה לאנגלית גרמנית, גיאוגרפיה והיסטוריה. הוא שכר דירה מחוץ לחומות העיר העתיקה ופתח בו בית ספר בו למדו 25 תלמידים. ה"חבצלת" קידם את היוזמה בברכה : "מטרת מלמדיו הייתה כתב ושפות בריטניא ואשכנז ויסודי המדעים הדרושים לחבר לחברת האדם למען יועיל לצעירי עמנו".

שער ה"חבצלת"

הכלב כזירת מאבק

בפרשנותו ליצירה כותב אורי: "בלק, מקפל בתוך עצמו את הקונפליקט המרכזי המשסע את העם היהודי… נפשו של הכלב

הזה היתה לזירת מאבק שבו מתגוששים לא רק השמרן והמהפכן אלא גם האלוהי והשטני…"

בסיום מחקרו כותב אורי: "אף כי עברו 70 שנה מאז האירועים המסופרים בתמול שלשום וכשישים שנה מאז החלה כתיבתו, ואף שהרבה נשתנה מאז, תמול שלשום הוא ספר אקטואלי ביותר. עדיין בלק סובב ונובח בחוצות ירושלים עדיין הוא מבקש את האמת עדיין אינו מוצא מנוח לנפשו כשהטירוף עלול לפרוץ בכל רגע".

בכתבה שפרסמתי כאן  על אורי סלע ושירו "יהושע" ספרתי על ספרו "מכתם לעגנון". ציינתי שם כי הספר שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות נגנז בעקבות תביעה של הוצאת שוקן על הפרת זכויות יוצרים. נתברר לי כי זכרוני הטעה אותי. רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן, כתבה לי בתגובה:

"אורי סלע היה אדם יקר ואוהב ספר אמיתי. מאז המדור הנהדר שלו על ספרים שהיה בידיעות לא קם מדור כזה, שבו הכותב אינו רק מעתיק מן הטכסטים שעל עטיפות הספרים, אלא יודע להעריך את חשיבותו של ספר המונח לפניו. הכרתי את אורי סלע ולא פעם שיבחתי אותו על מדורו המצוין החסר לי עד היום.

"אורי סלע הלך לעולמו ואחרי מותו הוציאה הוצאת ידיעות אחרונות את הספר "מכתם לעגנון" ובו אוסף ציטוטים מכתבי עגנון שאורי אסף מתוך אהבה ליצירת הסופר הגדול. הוצאת ידיעות אחרונות לא ביקשה את רשותה של הוצאת שוקן אלא החליטה להפר את זכויות היוצרים שלנו. אנחנו תבענו את הוצאת ידיעות אחרונות ובית המשפט פסק שאמנם הייתה הפרת זכויותינו. הספרים הועברו בפקודת בית המשפט להוצאת שוקן כפיצוי על ההפרה ונמכרו על ידה לציבור המתעניינים.

בשיחה עמי אמרה לי גב' שוקן כי "ידיעות אחרונות" הדפיס 4985 ספרים והספיק למכור 4000 מהם עד לפסק הדין של בית המשפט. 985 ספרים הועברו להוצאת שוקן שמכרה אותם.
גב' שוקן הופתעה לשמוע כי באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" ממשיכים להציע את הספר למכירה (כפי שדיווחו לי כמה קוראים).
לא הצלחתי לקבל תגובה של מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות, מר דב אייכנוואלד עד לכתיבת שורות אלה, למרות כמה פניות.

תגובה נוספת על הכתבה קיבלתי מידידי יואל רפל, הנמצא עתה בבוסטון, והיה העורך של מכתם לעגנון.
כותב לי רפל:
ליוויתי את "מכתם לעגנון" בכתיבת הספר, ובימי מחלתו. עיקר כתיבת הספר היתה בשנה וחצי האחרונות לחייו. את כתב היד מסר לי סופית, ללא שם או כותרת, בעת ששכב בתל-השומר. השם "מכתם לעגנון" הוצע על ידי, ובעידודו החד-משמעי של חברנו זיסי סתוי (עורך מדור הספרות של ידיעות אחרונות דאז) אכן התקבל כשם הספר. הוצאת "שוקן" הגישה תביעה וזכתה בה. אך המהדורה הראשונה של הספר נמכרה תוך עשרה ימים.
זהו ספר חשוב, ייחודי וחובבי עגנון מנהלים מרדף של ממש אחרי עותקים ממנו. המסה על הכלב בלק שולבה בספר, אף שאורי לא חשב על כך. ראיתי לנכון לפרסם מחקר מקורי זה במסגרת הספר שאלמלא כן היה טובע ונעלם.

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתוים"

http://www.zeevgalili.com/?p=478

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

http://www.zeevgalili.com/?p=496

בועז העצני שלח לי דואל: "לא צריך לכתוב המנון לכתומים, הוא כבר קיים". בצרופה היה שיר שברגע ששמעתי אותו עורר בי שיכרון של התרגשות. זה היה השיר "יהושע", שחיבר אורי סלע, הולחן בידי יוחנן זראי והושר בפי אריק לביא.

ההתרגשות נבעה מעצם שמיעת השיר, שדומה כי דורות כבר לא שמענו ברדיו. המנגינה של יוחנן זראי קצבית מאד, שיר לכת של צבא מנצח. והליווי העיקרי הוא של תופים שמגבירים את זרם הדם בעורקים.

"לך הארץ האחת"

לב לבו של השיר הם כמובן המילים שחיבר אורי סלע.
השיר נפתח במלים:
"ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי לך נותן"

והפזמון החוזר הוא
"חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת"

איני חושב שיש עוד שיר אחד שנתן ביטוי, בעוצמה רבה כל כך, לחדוות הניצחון של מלחמת ששת הימים, להתפרצות הגדולה של אהבת ארץ ישראל, לגעגועים העזים לשורשי קיומנו.

עדות בעת מעשה

לי היתה סיבה אישית להתרגש לשמע השיר הואיל והייתי עד לכתיבתו בשעת מעשה, בידי חברי ורעי שהיה לי כאח, אורי סלע.

זו הזדמנות להעלות כמה מילים לזכרו של האיש.

 

אורי נולד בדגניה ב' ומילדותו גילה כישרונות מופלאים בכל תחום. ישב כל היום וקרא ספרים וגם לא משך ידו ממלאכת כפיים. בילדותו חלה בשיתוק ילדים שגרמה לו נכות קשה, שהגבילה את יכולתו לעבוד בחקלאות. אורי נטל על עצמו לנהל את המוסך של המשק, אף שמעולם לא למד מכונאות. כדרכו, לקח ספרים מכל הבא ליד. למד את הנושא התיאורטי ביסודיות, רכש מכשירי עזר ומדידה שלא היו אז כמותם בארץ והמוסך שניהל נחשב לאחד המשוכללים ביותר בתנועה הקיבוצית.

ללא השכלה פורמלית

בגיל צעיר למדי גורש מן המשק. אני מניח שהאינדיבידואליזם הקיצוני שלו לא התאים לקולקטיביזם הרעיוני שאפיין אז את הקיבוצים.

בצאתו העירה היה ללא פרוטה בכיס, ללא השכלה פורמלית, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו. אך כבר אז היה אנציקלופדיה מהלכת, שהלכה ותפחה במהלך השנים. לא היה תחום בו לא היה מסוגל להרצות הרצאה מלומדת ברמה שמעטים הפרופסורים המסוגלים לה.

אינטלקטואל ובדחן

בצד השכלתו האוטודידקטית היה גם ברוך כשרונות בכל תחום – בכתיבה, באיור, בגרפיקה – בלי סוף. הוא נמנה עם המייסדים של גלי צה"ל. עיצב את הצורה הגראפית של "העולם הזה" ואת סיגנון הכתיבה המיוחד בו. כתב פזמונים, ערך ותרגם וכתב ספרים (עד מותו כ-15 לפחות). רובם מקוריים ובקשת רחבה של תחומים. היה אינטלקטואל מובהק אבל גם בדחן מחונן שכתב פיליטונים והוציא לאור עיתונים סאטיריים. בין יצירותיו חוברות "בדיחות אשכול" שאפשר לומר עשו היסטוריה. הירבה לכתוב חמשירים ופרסם טורים קבועים כאלה בעיתונות היומית.

עולם התנ"ך

הכרתי את אורי בראשית שנות השישים. אורי ערך אז פרויקט של התנ"ך באמנות ובארכיאולוגיה שהודפס בדפים בודדים וחולק יחד עם "ידיעות אחרונות" בסופישבוע כמקדם מכירות. אני נתבקשתי לסייע בהפקת הפרויקט ובפועל הייתי מה שנקרא אז המביא לבית הדפוס.

לפרויקט היה עורך רשמי, פרופסור מפורסם מאד שמלבד שמו לא תרם מאומה לפרויקט. בפועל היה אורי מחבר הטקסטים, מאתר הציורים והאיורים, הגרפיקאי ואפילו הביצועיסט שהכין את הפילמים לדפוס האופסט (שהיה אז בחיתוליו).

פניה ליהדות

בעקבות עבודה זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה עשרות שנים. נדמה לי שהייתה לי השפעה מסוימת, בעקבות שיחות ממושכות שקיימנו, לכך שאורי פנה בכיוון היהדות. הוא היה מוקסם מיצירות עגנון שאותן קרא פעמים רבות. הספר החשוב ביותר שכתב הוא "מכתם לעגנון" הכולל אוסף של פתגמים מתוך כתבי הסופר. צורף אליו גם מחקר מונומנטאלי על הכלב בלק ב"תמול שלשום".
למרבית הצער איש לא יכול עוד להשיג את הספר הזה שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד. הוצאת שוקן איימה בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. כל העותקים נאספו מן החנויות וככל הידוע לי הושמדו. בידי נמצא אחד העותקים הבודדים ששרדו.

פרוש להגדה

הוא כתב פרוש להגדה של פסח שהוא ממש מאיר עיניים. כתב שורה של ספרים על סיפורי חסידים, ספרים בענייני לשון, על הכל בכל מכל כל.

רוחב היריעה של השכלתו בא לביטוי תקופה ארוכה כשפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שני עמודים מדי שבוע ובהם סקר את כל הספרים שראו אור באותו שבוע. הדיווח שמסר היה תמציתי וחכם. נתן מושג על הספר וחשיבותו ונתגלתה בו השכלתו הרחבה.

איך נכתב "יהושע"

זה היה כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים. ישבנו בדירתו עמוסת הספרים ברחוב גורדון בתל אביב, שנראתה יותר כספריה ציבורית מאשר כדירת מגורים. הגעתי לביתו כשעמד לסיים את כתיבת הפזמון בכתב ידו הנקי והבהיר.
שאל לדעתי על הטקסט שקריאתו הפכה את בשרי חידודין.
שאלתי את אורי: אתה כותב טקסט כזה? והוא השיב לי: זה התפרץ מתוכי כמעט בלי רצוני.

אורי היה רחוק מאד מתפיסת ארץ ישראל השלמה (מושג שנולד רק אז עם הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה). היום היו אולי מכנים אותו שמאלן אך מעולם לא היה מה שאנו קוראים היום סמולן. מעולם לא התמכר לסם "התהליך המדיני" ופולחן האשמת ישראל ושנאת המתנחלים. הוא היה בעצם מפאיניק מן הסוג של לובה אליאב, שבאורח פרקטי לא ראה דרך לפתור את הבעיה עם הפלסטינים אלא על ידי הפרדה.

אורי גדל בחברה חילונית ומעולם לה היה דתי. הלוויה של אמו בדגניה, נערכה בנוסח הקיבוצי – ארון על הבמה בבית התרבות, עם שני נרות דולקים וחברים האומרים דברים לזכרה ודקת דומיה. אחר כך מובל הארון ב"סידור העבודה" על ידי שני חברי קיבוץ. בלי "צדק לפניו יהלך", בלי פרק תהילים. על שפת הקבר חטף אורי מידי את הסידור שהחזקתי ואמר קדיש.

אמר תהלים

כששכב על ערש מותו ביקרתי אותו בבית החולים תל השומר. ראיתי שהוא מחזיק ספר תנ"ך בידיו. הוא אמר לי, כדרכו, בלצון: אני אומר תהלים. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק.
בפגישתנו האחרונה, כשכבר היה ברור שהיא אחרונה, אמר לי בלחש: אמור בשבילי תהילים.

ראה הערך אורי סלע בויקיפדיה

גם אז היה העולם כולו נגדנו * החרם הכלכלי של הערבים הקיף את כל העולם * יפאן סרבה למכור לנו מכוניות וקוקה קולה הגיעה רק ב-1968 * אש" ף הוקם במזרח ירושלים ב-1964 וכבר אז דרש שניסוג מכל השטחים אל הים * מצב הרוח הלאומי היה בשפל והנחמה הייתה בבדיחות שחורות: " האחרון שייצא מלוד יכבה את האור"

הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. אבל את הימים הנפלאים שהיו כאן לפני ה"כיבוש" מזכירים תאבי ההינתקות בערגה. קם כאן דור שלא נולד עדיין לפני 1967 והוא יודע על אותם ימים רק מפי השמועה. הדור הזה עבר שטיפת מוח שמציירת את התקופה ההיא באור יקרות. בלי מחסומים, בלי התנחלויות, בלי חמאס, בלי "הכיבוש המשחית" , בלי כל הצרות שהביאו עלינו המתנחלים. ומכאן המיתוס של התשועה שתבוא עם פינוי התנחלויות, עם התנתקות, חזרה לקו הירוק. כמה פשוט לבנות תקוות לעתיד מזהיר על ידי שיבה לתור הזהב של העבר. נוריד כמה קרוואנים ונביא שלום על ישראל.

לשרותם של אלה שלא יודעים, ולאלה ששכחו או שהעדיפו לשכוח, רפרפתי על כמה עיתונים ישנים ועיינתי בכמה ספרי היסטוריה וזה מה שהעליתי.

מצב הרוח הלאומי בשפל

" בחודשים הראשונים של 1967" – כותב דוד שחם בספרו " ישראל ארבעים השנים" – " הגיע מצב הרוח הלאומי לשפל שלא היה כמותו מאז תקופת הצנע והמחסור הכבד של ראשית שנות החמישים" .

הרקע למצב הרוח הירוד באותה תקופה היה המיתון הממושך שהביא לאבטלה גדולה וגם לירידה מאסיבית מהארץ. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים. מספר העולים לארץ הגיע ל-15 אלף בלבד, כמחצית מאשר שנה קודם לכן. מספר היורדים באותה תקופה היה גדול ממספר העולים.

הרקע למצב הרוח הלאומי הירוד באותה תקופה לא נבע רק מן המצב הכלכלי אלא גם מן המצב הבטחוני והמדיני. ישראל הייתה מבודדת בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם בה היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית. החרם הערבי פעל ביד רמה ומאות חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהחבא. היפנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית. " קוקה קולה" לא העזה לפתוח סניף בישראל (הוא נפתח רק ב-1968).

 

ומעל לכל האיום הבטחוני הבלתי פוסק. הגבולות היו פרוצים להסתננויות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה היתה אסורה מחשש של מחבלים. מדינות ערב עדיין לא למדו את היתרונות שבהכרזות שלום ואיימו כל העת במלחמה. ירושליים היתה מבותרת בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושליים היהודית ומפילים קרבנות. אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם שלוש שנים לפני הכיבוש. הדבר היה ב-27 במאי 1964 בוועידה שהתקיימה במלון אינטרקונטיננטל בירושלים המזרחית. לראש הזרוע הצבאית של הארגון פת"ח נבחר צעיר שהיה בלתי ידוע עד אז, יאסר ערפאת.

כמה חודשים לאחר ייסוד האירגון ב-3 בינואר 1965, שנתיים וחצי לפני ה" כיבוש" , ביצע האירגון ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי. הנזק היה מועט אבל הוא סימן ראשיתה של תקופה חדשה.

 

האידאולוגיה של פראנץ פאנון

אי אפשר להבין את מטרותיו של פת"ח שלא השתנו מאז הקמתו בלי להבין את האידאולוגיה של פראנץ פאנון, המוזכר בפרסומי אש"ף מראשיתו.

פראנץ פאנון נולד בשנת 1925 במרטיניק, למד פסיכיאטריה בצרפת ועבד בבית חולים באלג'יר. בימי מלחמת אלג"יריה התפטר מעבודתו ופרסם ספר " האומללים עלי אדמות" שהפך להיות מורה דרך לאש"ף ולארגוני טרור אחרים וגם להשפעה רבה בחוגים אינטלקטואליים של השמאל החדש בשנות השישים (פאנון מת בשנת 1961).הרעיון המרכזי של פאנון הוא שהעמים המדוכאים על ידי הקולוניאליזם צריכים " לטהר עצמם" באמצעות אלימות נגד הכובשים האירופים. האלימות תאפשר לנדכאים לשחרר עצמם מן הדימוי העצמי הנמוך על ידי " קתרזיס קולקטיבי" .

את הרעיון הזה סיגלו לעצמם ראשי פת"ח כבר מראשית דרכם עוד בטרם היה כיבוש ישראלי. בפרסומים הראשונים של פת" ח מתוארת האלימות כדרך הכרחית לא רק ל"גרוש הקולוניאליזם" . האלימות נועדה לשחרר את הערבים מחסרונותיהם ומדאגותיהם, היא מטפחת בהם אומץ לב ומשחררת אותם מפחד המוות. בפרסום החוברת הראשונה של אש"ף נאמר: " האלימות תטהר את האנשים מארס, תשחרר את המשועבד לקולוניאליזם מתסביך הנחיתות שלו ותשיב את אומץ הלב לבן המולדת… הבערת המהפכה שלנו בתוך השטח הכבוש (הדברים נכתבו לפני 1967 והדברים מכוונים לישראל שבתוך הקו הירוק) היא תרופה ומזור לכל נגעי עמנו" . (ראה " פתח באסטרטגיה הערבית" מאת אלוף יהושפט הרכבי).

שום דבר לא נשתנה בתפיסות של אש"ף מאז הוקם ב-1964 ועד שכסילי אוסלו פתחו בפניו את הדלת לחזור ל" שטח הכבוש" .

מקבץ של אירועי התקופה ה"שקטה"

הטבח במושב פטיש

 בתאריך 24 במרץ 1955 חדרו מחבלים מרצועת עזה למושב פטיש בשעה שבמושב נערכה חתונה בבית משפחת קלימי, והטילו שני רימוני יד לקהל החוגג. בהתקפה נהרגה מדריכה חקלאית, ורדה פרידמן מכפר ויתקין, ונפצעו 19 אחרים. זס היה ראשיתו של גל פיגועים ורציחות בכל חלקי הארץ כשישראל משיבה בפעולות תגמול נגד בסיסי צבא וריכוזי מחבלים מעבר לגבול – הירדן בסוריה בלבנון וברצועת עזה.

פיוס ה-6 בישראל -5 בינואר 64

ביקור היסטורי ראשון של של אפיפיור בארץ. הביקור אורך 12 שעות ובמהלכן מספיק האפיפיור לשבח את קודמו, פיוס ה-12, ששיתף פעולה עם הנאצים.

פיסגה ערבית -13 בינואר 64

בוועידה משתתפות 13 מדינות ערביות. נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מפרט תכניות מלחמה בישראל, אם תשלים את מפעל המוביל הארצי.

אנטישמיות ברוסיה 20 במארס 64

ספר אנטישמי,"הסרת המסכה מעל פני היהדות" ,יוצא לאור בברית המועצות בחסות האקדמיה הרוסית למדעים.

נאצר מאיים

נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מאיים כי מצרים תתקוף את ישראל אם זו לא תחזיר לשיטחה את הפליטים הערביים.

טילים במצרים

מצרים החלה בתכנית לפיתוח טילים ונעזרת במדענים גרמנים. ישראל מוחה בפני ממשלת גרמניה.

נחנך סכר אסואן

סכר אסואן שנבנה במימון סובייטי נחנך על הנילוס. מנהיג ברית המועצות כרושצ'ב מבקר במצרים בראש משלחת צבאית, מכריז על תמיכת ברית המועצות ב"תביעות הצודקות" של מצרים מישראל.

נדון על פורנוגרפיה

אדם שמכר תמונות פורנוגרפיות ברחובות תל-אביב הועמד לדין והורשע ב"השחתת מוסר הציבור:הוא נדון למאסר על תנאי.

אזהרה חמורה לירדן

ישראל העבירה אזהרה חמורה לירדן בעקבות אש שנפתחה על משמר בהר הצופים והתקפת סיור צבאי באזור גיא בן הינום בעיר.

יחסים עם גרמניה

חמש מדינות ערביות ניתקו יחסיהן עם גרמניה המערבית בתגובה להחלטתה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

פעולת תגמול בג'נין

בתגובה לפעולות חבלה של פת"ח פשט צה"ל על מספר יעדים בירדן. נהרס בסיס פת"ח בעיירה שונה, מרכז דלק בקלקיליה וטחנת קמח בג'נין.

פשיטה בלבנון

צה"ל פשט על שני כפרים בלבנון בתגובה על עשרות מעשי חבלה בישובים בצפון.

פת"ח חודר מירדן

חוליית פת"ח חודרת מירדן למושב גבעת ישעיהו. היא פוצצה בית אך בדרך נס לא נפגע איש.

הוצאות הבטחון

דו" ח המכון הבריטי למחקרים אסטרטגיים קובע כי הוצאות הבטחון של ישראל הן הגבוהות בעולם ביחס לתל"ג.

כל בדיחות אשכול

בדצמבר 1966 יצאה לאור חוברת "כל בדיחות אשכול" , בה רוכזו בדיחות שרווחו בציבור על ראש הממשלה לוי אשכול. " חוברת זו"  – כותבת יונה הדרי בדוקטורט שלה "משיח רכוב על טנק" – "מנסחת מצב רוח ציבורי דיכאוני שהגיע לשיאו" . מחברי החוברת מסבירים במבוא כי מטרתם לספק לציבור בדיחות שהן "ההנאה היחידה שתקופה זו הביאה לישראל" . הבדיחות מבטאות דיכאון כבד, מתובל בהומור שחור וגס. בין הבדיחות: " בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור" ; " אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה" ; " השר ישראל גלילי שבר את ידו כשניסה להרים את המורל של העם" .

זמן קצר לאחר הופעת החוברת פתחה המשטרה בחקירה כדי לאתר את מחברה. העילה לחקירה הייתה שהמו"ל של החוברת לא ציין עליה את שם בית הדפוס שבו הודפסה ולא את שם המחבר. החקירה לא העלתה דבר. עכשיו מותר לגלות כי מחבר החוברת היה חברי ורעי הטוב אורי סלע ז"ל. הוא עשה זאת לשם פרנסה אך גם מתוך תחושה שחוברת זו נותנת ביטוי אמיתי למצב הרוח הציבורי.

הכנסת נגד החיפושיות

ועדת החינוך של הכנסת החליטה פה אחד שלא לאשר את בואה לארץ של להקת החיפושיות. בתשובה לשאילתא בעניין זה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו" . הוא ציין שהלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער בעת הופעת הלהקה" .

אלה היו ימי הזוהר שלפני הכיבוש.