עירית לינור וגדי טאוב הם שניים מן הבולטים במחנה לא קטן של אינטלקטואלים  שהיו אנשי שמאל והתפכחו. בסרטון הבא הם מסבירים מה הביא אותם לכך. שווה כל רגע של צפיה.

(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

מרדכי ואנונו אחרי שחרורו ויקישיתוף

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

גילויי ואנונו בסאנדיי טיימס הלונדוני

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.

 במלאות 80 שנה למותו של ראש בית"ר

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 100 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

… הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

… הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

המציאות הפוליטית מביאה אותנו לעתים לתופעות שאין להן הסבר רציונלי. במקרים כאלה אני פונה ל"כל משלי קרילוב" עם תרגום הפנינים של חנניה רייכמן. לעתים אני מוצא שם תשובות לתהיותיי.

לענייננו מצאתי שני משלים המתארים את המצב בליכוד.
משל "האריה בזקנותו" ומשל "האריה והזאב"

האריה בזקנותו

יש הרואים בבנימין נתניהו אריה בזקנותו.

"אין עוד עוז בציפורניו
אין כוח גם בלסת
שיניו הנוראות הרקיבו ונושרות"

וחיות היער שאך אתמול היה האריה איימת היער מסתערים עליו ללא פחד:
"כל חי מזכיר לו עוונות
כל חי מרבה לו עלבונות
הזאב יתקע בו את שיניו
השור יגח את המסכן"
וכך גם יתר חיות היער הממתינים לקיצו של האריה.
האחרון בתוקפי האריה הוא החמור.

"הנדחק לבעוט באריה ברגליו".

ייתכן שכמה מאנשי הליכוד חושבים שאכן זה מצבו של האריה שאפילו חמור חמורותיים מעיז לבעוט בו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אך הם שכחו משל אחרת של קרילוב הנצחי והוא

משל "האריה והזאב".

ובמשל זה מספר קרילוב על אריה שהוא עדיין במלוא כוחו
"זלל טלה לפת הצהריים"
לאריה התקרב כלבלב ואז
"פתאום תפס גם השובב
קצת מן הטרף בשיניים.
מלך החיות נהג בו רחמים
קטן היה ועול ימים"

ראה זאת הזאב והגיע כנראה למסקנה שהאריה כבר איננו אימת היערות.
"אם האריה כה רך ונוח
סימן מובהק כי אין לו כוח
ודאי זקן הוא או חולה"
הושיט הזאב את טלפיו אל הטלה, ואז
"האריה מיד דרס אותו בזעם
לשווא חשבת יקירי
אמר בלעג הארי"

מן הראוי שהכלבלבים הזאבים והחמורים שבקואליציה יקראו את משלי קרילוב. לפני שהאריה ידרוס אותם בזעם.
מי הם הכלבלבים ומי הזאבים הלוטשים טלפיהם אל האריה יחליט הקורא.

בתמונות לפי הסדר: גדעון סער, יפעת שאשא ביטון, דוד ביתן, מיכל שיר

פרופסור יעקב שויקה (

סיפור חייו של פרופסור יעקב שויקה, מומחה בינלאומי למחשבים ולאחזור מידע, שחולל מהפכה בתחום מדעי היהדות , במילונאות העברית ובגישה לטקסטים יהודיים – מעבודתו במודיעין דרך מפעל השו"ת,  מפעל מחשוב הגניזה ועוד מפעלים רבים בתחום המחשוב ומדעי היהדות. פרופסור שוויקה לא זכה בפרס ישראל שממש נגזל ממנו, אך זכה להוקרה והערצה של העולם המדעי בארץ ובעולם.

זכיתי להכיר את פרופסור שוויקה לפני כעשרים שנה. ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" בלי שהיתה לכך סיבה אקטואלית, אלא מתוך רצון להכירו מקרוב. מאז אותו ראיון נקשרה נפשו בנפשי וכן נקשרו משפחותינו ובעת קריאת שורות אלה אני קורע קריעה. אין בכוחי עכשיו לכתוב את סיפור חייו ואת החוויות הרבות שחוויתי בעשרים שנות הכרות עמו. לכן אני מביא כאן את סיפור חייו כפי שסיפר לי בפגישתנו הראשונה. הדברים ניתנים כאן כפי שנאמרו בשעתם בעדכונים מתבקשים.

[בתחתית הביוגרפיה קישורים למאמרים שפרסמתי במהלך השנים ב"מקור ראשון"  ובאתר זה על מפעליו של פרופסור שוויקה ז"ל.]

יעקב שויקה נולד בשנת 1936 בקהיר, אך שורשי משפחתו נטועים בחלב. סבו, יעקב מנחם, ירד מחלב למצרים בתחילת המאה העשרים עם אביו, אהרון, שהיה אז בן עשר. הסב התפרנס ממסחר אך היה תלמיד חכם ועסק בקבלה ובתלמוד. אבי סבו, אהרון, היה רבה הראשי של חלב, באמצע המאה ה-19.

בילדותו למד יעקב שויקה בבית הספר של הקהילה היהודית. כשהגיע לגיל תיכון עבר ללמוד ב"ליסה פרנסה", גמנסיה צרפתית שבה כל הסגל הובא מצרפת. בית ספר מעולה, ברמה מאד גבוהה, במיוחד במדעי הטבע, מתמטיקה ופיסיקה, אבל גם בפילוסופיה ובספרות צרפתית.

במקביל למד שויקה במוסד תורני שייסד אביו, "אהבה ואחווה". מוסד מיוחד במינו – שילוב של בית כנסת, בית מדרש ומרכז קהילתי להפצת תורה. למוסד הייתה השפעה רבה על הקהילה היהודית ובוגריו שנפוצו במדינות רבות, הקימו מוסדות דומים הנושאים אותו שם. האב, בנוסף להיותו תלמיד חכם בתחום היהודי היה רחב אופקים וחובב ספרות עברית. בבית נמצאו כתבי עגנון שיצאו עוד בהוצאת "שטיבל".

הרב אהרון שויקה, מקור ההשראה של המשפחה

שויקה ומשפחתו עלו על האוניה הראשונה של מגורשי מבצע קדש, שעזבה את מצרים והגיעה לארץ דרך נאפולי. כאן כבר נמצאו קרובי משפחה שעלו ארצה עוד בשנות הארבעים והחמישים: שני אחים ודודה.

אהבת המתמטיקה

כשהגיע לארץ החליט ללמוד באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמאית. הברירה הייתה בין כימיה, פיסיקה, ומתמטיקה. "כימיה", אומר שויקה, "לא אהבתי. אבל פיסיקה הבטיחה יותר פרנסה בעתיד. מתמטיקה אמרו לי שנותנת פרנסה רק כמורה או אקטואר בחברת ביטוח. בעצת יצחק אחי (פרופסור יצחק שווה, שהיה בשעתו מועמדו של מנחם בגין לנשיאות) בחרתי מתמטיקה. הוא אמר לי: למד מה שאתה אוהב, פרנסה תבוא כבר. וכך אני גם אמרתי ואומר לשמונת ילדיי".

"זכיתי ללמוד מפי מורים שהיו מאורות גדולים בקנה מידה בינלאומי: אברהם פרנקל, מיכאל רבין, שמשון עמיצור, אברהם רובינסון , אריה דבורצקי, שמואל אגמון ועוד. הייתי מסטרנט אצל פרופסור רבין וסיימתי את הלימודים בהצטיינות".

קריירה אקדמית בצבא

"בתום הלימודים התגייסתי לצה"ל. הוצבתי במודיעין וכאן למעשה החלה הקריירה האקדמית שלי.
"באותה תקופה המחשבים היו בחיתוליהם. מפקד היחידה, סגן אלוף מאיר שפירא, הרבה להתעניין בנושא. קרא, למד ונסע לחוץ לארץ. הוא הסיק שהמחשב יהיה מכשיר מרכזי בשרות חיל המודיעין בעתיד.

"כשבאתי ליחידה החליט שפירא לייעד אותי לתפקיד מיוחד (בנוסף לפעילות השוטפת). לאחר שגמרתי את הקורס הראשון לתכניתנים וכן קורס הצפנה, הטיל עלי לכתוב תכנית מחשב, שתנתח כל מילה עברית מבחינה דקדוקית.

"אנשי היחידה ביקרו את שפירא על התפקיד שהטיל עליי. אמרו לו שזה בזבוז. תשובתו הייתה: בעוד עשר חמש עשרה שנים ימלאו המחשבים תפקיד מרכזי במודיעין. המחשבים יצטרכו להבין את השפה שמבקשים לפענח את הצופן שלה. כיום, אין אפשרות טכנית לעשות את זה בערבית. אם נעשה זאת בעברית, יהיה קל יותר לתקוף את הבעיה אחר כך בערבית. והוא צדק.

"בשנה וחצי סיימתי את המטלה שהוטלה עליי. עם סיומה נמסרו להקלדה שמונים עמודים מתוך "ימי ציקלג" של ס.יזהר. המחשב עשה ניתוח מורפולוגי של הטקסט והכין קונקורדנציה מלאה, ממוינת לפי שורשים. הוכחנו שהרעיון ניתן ליישום ופרסמנו מאמר בכתב העת "לשוננו".

"לאחר השחרור סיימתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית אצל פרופסור רבין והתחלתי ללמד בבר אילן. עברתי את המסלול ממדריך ועד פרופסור מן המניין.

פרויקט השו"ת

"את פרויקט השו"ת ייסד פרופסור אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן והוא עמד בראשו משנת 66 ועד 73. אביעזרי הבין שכדי להצליח במשימה יש לבנות, בין היתר, מנגנון להבנת המלה העברית וניתוחה. הוא גייס אותי עם תחילת הפרויקט והציע לי לפתח אלגוריתם מתאים, כחלק מהמערכת הממוחשבת המתוכננת.

פרופסור אביעזרי פרנקל (צילום: יח"צ)

"זו היתה עבודה חלוצית בתחום מדעי הרוח, והיא היתה חיונית לפיתוח מנוע לאחזור מידע".

"בזמנו, כולם התנגדו לפרויקט. המשתמשים הפוטנציאליים הטבעיים, הרבנים ותלמידי החכמים, התעלמו ממנו וסרבו בתוקף להעזר בו. ולא פחות מהם אנשי האקדמיה מתחום מדעי המחשב. אמרו שזה שיגעון. אבל אביעזרי ואני התעקשנו והמשכנו בעבודה כשהמימון בא ממקורות שונים.

"ביזבוז כסף וזמן".

"בשנת 1973 החלטנו לפנות לבר אילן ולבקש מימון. האוניברסיטה הקימה ועדה של שלושה פרופסורים מכובדים לבדוק את הנושא. הוועדה הגישה דוח קטלני שקבע: זה בזבוז כסף וזמן. לעולם זה לא יעבוד. למזלנו הרקטור, פרופסור מנחם צבי קדרי (נשיא האקדמיה ללשון העברית- בעת כתיבת הראיון), תמך בפרויקט והאמין בו. לקראת ישיבת הסנאט, שאמורה הייתה להחליט בנושא, הוא מסר לנו את המועד ואנחנו ישבנו עד שעה 3 לפנות בוקר כדי להגיב על הדוח של הוועדה. קדרי הצליח להעביר את רוע הגזירה ולהביא להחלטה חיובית בעניין.

בשלב מסויים החליט מכון ויצמן לוותר על השתתפותו בפרויקט ואני עמדתי בראשו משנת 1974. ב-1986 הושלם גרעינו העיקרי של הפרויקט והוא היה מוכן לפיתוח כמוצר מסחרי.

שויקה ואביעזרי בתקופת עבודתם המשותפת במכון ויצמן (צילום: יח"צ)

כך נולד המילון

"באמצע שנות השמונים פנו אלי מן המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ואמרו לי: אנחנו רוצים שהמחשב יידע לטפל בעברית מה אתה מציע. אמרתי כי לדעתי יש להתחיל בפיתוח מנתח *מורפולוגי" לעברית.. בסוף שנת 1988 חתמתי עם מטח הסכם לפיתוח המערכת לניתוח מורפולוגי. אחרי חצי שנה המפתח היה מוכן.

"בהמשך ביקשו אנשי מטח להסתייע בנו בהוצאה לאור של מילון ממוחשב לילדים. אמרתי להם: בואו תחילה נעשה מילון חדש לשפה העברית בת זמננו, ממנו נוכל לגזור אחר כך מילון לנוער.

"הצעתי תכנית לשלוש שנים למפעל רב הקף למחשוב חכם של השפה העברית אשר יכלול מילון ממוחשב, תכנה לניקוד אוטומטי תוכנה לעיבוד צרופי לשון, בודק כתיב חסר ומלא למעבדי תמלילים ועוד.

"במטח הביעו אמון בתכנית והיו מוכנים להשקיע את הכסף. קבענו לוחות זמנים מדויקים ואבני דרך. כשספרתי לאשתי, אמרה לי: אתה משוגע? אתה רוצה שנשלם קנס על אי עמידה בחוזה? אנשים לומדים ניקוד שנה שלמה באוניברסיטה ובסוף רובם לא מצליחים. ואתה מבטיח תוכנה שתעשה זאת אוטומטית?. השבתי לה: אני עצמי אמנם לא נקדן מי יודע מה, אבל אני משוכנע שאפשר לפתח אלגוריתם שיעשה את זה. ואז התחלתי לגלגל את הרעיון למילונאות חדשה.

מילונאות חדשה

"משך שנים עקבתי אחר הנעשה בנושא זה בעולם. בעשרים השנים האחרונות עברה המילונאות בעולם מהפכה עמוקה, בהשפעתו המכרעת של המחשב. אנשי המחשבים הפכו שותפים מלאים בעיצובו של המילון. ניתנו תשובות חדשות, שימושיות ומדויקות על השאלות הבאות: מה זה בעצם מילון; מהי הפילוסופיה המבנית שמאחוריו; אלו ערכים (כניסות) הוא צריך לכלול; מהו המידע שיתלווה לערכים אלה; מה הן המשמעויות השונות ומהו בדיוק ה"הסבר"; כיצד יש לצרף דוגמאות שימוש, ועוד.

"התפיסה המודרנית אומרת שהמילון צריך להיות מתאר ולא נורמטיבי. היינו: הוא יכלול את כל השפה החיה, הכתובה והמדוברת, תקנית ולא תקנית כאחת, (כמובן תוך ציון התקניות והמשלב של כל מלה). דבר שני, וזה ההבדל העיקרי: אתה צריך להסביר את המלה, תוך פירוט ומיצוי כל משמעויותיה. עד לשנות השבעים כל המילונים זלזלו בזה, או שלא עמדה לרשותם היכולת הטכנית לממש זאת. ההנחה הייתה שמי שמכיר את המלה מבין אותה. הם הסתפקו בעיקר בדוגמאות מן הספרות ומן המקורות, שבעצם תיעדו את המילים ולא תמיד הסבירו. ב"רב מילים" ההסבר הוא על פי ההקשר שבו מופיעה המלה בטקסטים שבבסיס הנתונים של המילון".

בין חום לטמפרטורה

המילונאות העברית הקלסית היתה מילונאות היסטורית (דיאכרונית) למדנית, מתעדת. התפיסה המילונאית החדשה היא *מילונאות סינכרונית, מדגימה ולא מתעדת, מתארת ולא נורמטיבית. כך, למשל, מגדיר אבן שושן (הישן) את המלה חם בהגדרה הבאה: "בעל טמפרטורה גבוהה, פחות או יותר". ומביא דוגמאות מביאליק ומספר יהושע. המילון של שויקה מבחין בין מרק חם (שהוא בעל טמפרטורה גבוהה) לבין מעיל חם (שמבודד מקור) ומונה שורה של משמעויות נוספות לתיבה חם: גבול חם, ידיעה חמה, אדם חם (כי יש לו חום ממחלה) ואדם חם (כי הוא מסביר פנים), או שהוא בעל מזג חם, ויש גם צבע חם וקול חם, ומשחק ילדים חם חם חם, ואדם מרוגז על מישהו (חם עליו) ואדם הנמשך לאשה כלשהי (חם עליה). כל זה אי אפשר להכין בשיטתו של אליעזר בן יהודה (מלים מלים הוא בדה מלבו הקודח – אומר הפזמון של ירון לונדון). כדי להכין מילון החושף את כל המלים וצרופי המלים שבשימוש יש צורך בקורפוס של מיליוני מילים, הלקוחות מתוך הספרות החיה והעיתונות.

פרופסור שויקה מסביר לנשיא הרצוג את אחד הפרויקטים שלו

מאה שנות אדם

מפעל הענקים הזה של המילון הממוחשב (כולל הגרסה של המילון לצעיר) הושלם בזמן שיא של כארבע שנים. הנתון הזה עשוי להטעות כי זו לא עבודת יחיד. צוות גדול של מומחים ושל משוגעים לדבר גויס לעבודה, בניצוחו של שוויקה, ובסיועה הפעיל ("והבלתי יסולא בפז") של אשתו, שרה. היא היתה אחראית לכל המנהלה המורכבת של העריכה, ההגהה, האיורים וההפקה, כולל כוח אדם וניהול התשלומים.
סך הכל של זמן וכשרון שהושקעו במפעל כולו מסתכמים בכמאה שנות אדם. אולי יותר מן השנים שהשקיעו בן יהודה ואבן שושן גם יחד במילוניהם.

בסוף שנת 1992 היתה בידי "מטח" הגרסה הראשונית של המילון הממוחשב העברי הראשון. אבל המילון כולו היה אצור בזיכרון של המחשב. כדי להפכו שווה לכל נפש היה צריך להוציאו בגרסה מודפסת.

שלושה שותפים

למשימה הגדולה הזו, שחייבה השקעה של למעלה מחצי מיליון דולר, נרתמו בשותפות רשת סטימצקי, מטח והוצאת הספרים של ידיעות אחרונות עם ספרי חמד. הם התנו את השקעתם בכך ששוויקה יגיש להם פלטות מוכנות להדפסה. שוויקה הפשיל שוב שרוולים, הקים צוות מומחים ומשוגעים לדבר ותוך כמה שנים הגיש את המוצר המוגמר. ליתר דיוק כמה מוצרים – המילון רב מלים המודפס, אליו צורף תקליטון שכלל בנוסף למילון עצמו גם מפתח לניתוח מורפולוגי, ניקוד המלה ונטיותיה, המשפחה אליה שייכת המלה, צירופים וכדומה. במקביל יצאו גם מילון לילדים ומילון לתלמיד ומעבדת מלים אלקטרונית בכף היד.

כישלון בשיווק

אפשר היה לצפות שצרוף רב עוצמה כזה של מו"לים עם מוצר כזה שאין לו תחרות, יכבשו את השוק ויהפכו את "רב מלים" למילון העברי האולטימטיבי. לא כך קרה. לאחר כמה שנים הלך המילון ונעלם מן המדפים ומן התודעה.

מה הסיבה? לאלוהי הרייטינג פתרונים. שוויקה אומר כי המו"לים לא השקיעו את המאמץ המינימלי הנדרש בחשיפת המוצר ובעיצוב המותג. נדמה היה כי המפעל הענק הזה נידון לגניזה.

מילון בעידכון יומי

המפעל לא ירד לטמיון. חברת "מלינגו", חברה בת של אנציקלופדיה בריטניקה, רכשה את המידע הממוחשב ובמסגרת האתר שלה באינטרנט החלה לספק שרותי מילונאות עברית מעודכנת. זהו המילון היחיד בשפה העברית שרשימת הערכים שלו אינה חתומה אף פעם. מדי יום הוא מתעדכן – מוסיפים וגורעים ערכים. בנוסף לכך הוא מספק מכלול שרותים: תזארוס (מלים נרדפות או קרובות משמעות), צרופים, מילים מתחרזות , ניתוח דיקדוקי ותרגום לאנגלית. דומני שאפשר לומר בלי להסתכן שלמרות הכל נכונו למפעל הזה עתידות. 

דוגמא לחיפוש הערך לעילא ולעילא במילון האינטרנטי "רב מילים"

חידת הפרשנים

שאלתי את פרופסור שוויקה: איך אתה מסביר פרשן כמו רש"י שבלי מפעל השו"ת משייט בים התנ"ך והתלמוד כאילו היה אגם קטן.

הוא השיב: "אני אוסיף לך פליאה על פליאה. אני לומד עם ידידים וקרובי משפחה את פירושו של ר' סעדיה גאון (רס"ג) על איוב, הכתוב בערבית-יהודית. והנה רס"ג אומר לנו: המילה הזו, לדוגמא, מופיעה באיוב שלוש פעמים ובתנ"ך תשע פעמים: פה, פה ופה. וזה הפרוש שלה. ריבון העולמים איך הוא יודע? וללא קונקורדנציה ומחשב.

הרב עובדיה יוסף ניצח את המחשב

"אני מכיר את הרב עובדיה יוסף עוד ממצרים, שם למדתי אצלו. בתחילה אף הוא היה מאד סקפטי לגבי מפעל השו"ת. הזמנתי אותו וכשעמד ליד המדפסת הדפיס המחשב את כרך ד' של ספר השו"ת שלו, "יביע אומר", בכמה דקות. עשינו תחרות בינו ובין המחשב באזכור מקורות בנושא מסוים והוא גבר על המחשב. הוא באמת אינו זקוק למפעל השו"ת.

"עיר של חכמים"

הסופר חיים סבתו הוא בן אחותו של פרופסור יעקב שויקה. בספרו "אמת מארץ תצמח" הוא כותב על סבו, אביו של שויקה, ועל חלב ויהודיה:

"ארם צובא עיר של חכמים וסופרים הייתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבי שונא פלפול של הבל ואוהב סברה ישרה, ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה, קפדן בלבושו וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדרוש ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. …

משפחה יהודית בחלב בשנות הארבעים

עברית מול אנגלית

עברית היא לכאורה שפה ענייה מול האנגלית. בעברית 4000 שורשים בלבד מול 40 אלף "גזעים" באנגלית. מספר הערכים (כניסות) במילון עברי כארבעים אלף ובאנגלי כמאה וחמישים אלף.

לעומת עוני זה בשורשים ובכניסות, עשירה העברית מאד בפיתוחיה. העברית כוללת לא פחות מחמישים מיליון מחרוזות תקינות.( מחרוזת מוגדרת בבלשנות חישובית: רצף אותיות כלשהו בעל משמעות בשפה). זאת, לעומת מיליון מחרוזות בלבד באנגלית.

לדוגמא: המלה העברית וכשיכוהו זקוקה לשש מלים אנגליות לתרגומה:
and when they would ,will hit him.

והפועל הבסיסי hit אינו משנה את צורתו.

איך נבחר הגופן

הגופן סלעית בו מודפס "רב מלים" נבחר לדברי פרופסור שויקה לאחר שיקול, אך גם בלית ברירה. נעשו ניסויים בכל הגופנים שהיו זמינים במחשב שמספרם ב-1993 היה קטן מאד.

מערכת המילון ביקשה גופן שיהיה אחיד לכל סוגי הטקסט בו ויחד עם זאת ייתן חזות ויזואלית שונה ומאבחנת בין סוגים שונים של מידע : הערך, ההסבר, הדוגמאות, הצרופים והניבים וכו'. הוחלט לבחור בגופן סלעית (שעוצב אז על ידי שמואל סלע) שיש בו גירסאות שונות כמו מוטה, מודגש, דק וכדומה. כל זה היה בלתי אפשרי בגופן פרנקריהל.

מונחים במאמר ופרושם במילון רב מילים

*חלב= "עיר בצפון מערב סוריה והיא העיר השניה בגודלה במדינה. הקהילה היהודית בחלב היא מהעתיקות בעולם. נקראת בפי היהודים ארם צובה".

*אלגוריתם = " סידרה של פעולות קבועות הניתנות לביצוע מכאני (למשל על ידי מחשב) לפתרון בעיה נתונה".

*אחזור= "איתור פריט נתונים והעברתו לפלט או למדפסת".

*מורפולוגיה = בבלשנות – ענף העוסק בחקר יחידות המשמעות הקטנות ביותר בלשון ובצירופיהן. תורת הצורות בעברית.

*מילונאות סינכרונית = "שקשורה למצב הלשון בנקודת זמן מסויימת".

========================================

הפרויקטים של פרופסור שויקה

פרופסור שויקה עמד בראש, או היה מעורב בצורה פעילה בכתריסר פרוייקטים גדולים בתחום המחשוב ואלה הבולטים שבהם:

• בשנים 1962 – 1965 פיתח שויקה את המנתח המורפולוגי הממוחשב הראשון לשפה העברית.
• בשנת 1966 הצטרף לפרויקט השו"ת באוניברסיטת בר-אילן – מהפרויקטים הראשונים והמקיפים ביותר בעולם לאחזור מידע בטקסט מלא, ובשנים 1974 – 1986 עמד בראשו.
• ב-1974 ייסד בבר אילן את המכון לאחזור מידע ומכון לבלשנות חישובית. בין היתר יזם מאגר מבע לעברית בת זמננו הכולל 25 מיליון מילים מן הספרות ומן העיתונות, הרדיו ודברי הכנסת.
• בשנים 1983 – 1985 היה יועץ ראשי למחשוב למערכת האנציקלופדיה העברית, והיה אחראי על ההפקה הממוחשבת של כרך המפתח.
• בשנים 1988 – 1996 היה החוקר הראשי של פרויקט 'רב-מילים' לבלשנות חישובית עברית ומילונאות אלקטרונית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית ואחראי לפיתוח סדרת מערכות ממוחשבות לטיפול ממוחשב מתקדם בעברית בהן מילון ממוחשב, נקדן טקסט, מערכת לניתוח מורפולוגי ועוד. הוא ראש המערכת של סדרת מילונים חדשים לעברית המודרנית: 'רב מלים' – המילון השלם לעברית החדשה.
• מאפריל 2005 עומד בראש המחשוב של פרויקט פרידברג לגניזת קהיר. מטרת הפרויקט היא ליצור מאגר מידע שיכלול את כל דפי הגניזה ואת כל המחקרים והפענוחים שפורסמו בנושא במהלך השנים ולאפשר גישה אליהם דרך האינטרנט.
• תרם ידע לגופי ביטחון ומודיעין
• יזם ארגן תיכנן ועמד בראש מחשוב ארכיון ידיעות אחרונות. כתוצאה ניתן להגיע במחשב לכל אחד מדפסי העיתון וגם לאתר כל מילה בטקסטים שנדפסו.

על עבודתיו זכה במספר פרסים, בהם פרסי איל"א ופרס ראש הממשלה לתוכנת מחשב.

פרופ' שויקה היה חבר בוועדות ציבוריות רבות בתחום עיסוקו, כמו גם בוועדות ציבוריות כמו מליאת רשות השידור (בשנים 1980 – 1984) וחבר הנהלת המרכז למורשת ארם צובא ויו"ר ועדת המחקר שלה (1985 – 1997).

הוא נשוי ואב לשמונה. אחיו של הפיזיקאי יצחק שווה ודודם של הסופר והרב חיים סבתו והרב שבתי סבתו.

קישורים

כל הגניזה  (כמעט) במחשב שלך

אוצרות הגניזה יגיעו בקרוב לכל בית בישראל

מי ראוי לקבל את פרס ישראל על מפעל השו"ת

מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו

יהודי הישוב הישן שיידיש היתה שפת אמם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת מילים ערביות * המילים חדרו ליידיש וממנה לעברית. בין המילים: "באסה" , "סבאבה", "עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, ועוד.

 בילדותי דיברו הורי עם ילדיהם עברית. בינם לבין עצמם דיברו או יידיש או ערבית, או שילוב מצחיק של שתי השפות. התוצאה היתה שקלטנו את כל שלוש השפות.

זוהי גאנג'ה מילה ביידיש צפתית שלא תמצאו בשום מילון. זה מכשיר להעלאת דליים שנפלו לבור. צילום: זאב גלילי מוצג במוזיאון המאירי

כשבאתי ללמוד יידיש מודרנית גיליתי שבני שיחי וגם מוריי לא מבינים מילים רבות השגורות בפי מילדותי. מילים שגם אינן מצויות במילונים, המשקפים את היידיש המזרח אירופית. מי שדיבר יידיש בוילנה או בווארשה לא יכול לדעת מה זה גאנג'ה. הגאנג'ה (ובגירסה אחרת ג'נגס) הוא מכשיר שימושי מאד בצפת: דולה דליים שנפלו לבור המים . זהו חישוק ברזל כבד אליו מחוברים קרסים ממנו משתלשל חבל ארוך. יהודי מווארשה לא יידע גם את פרוש המלה מגארה, שמשמעותה מערה או מרתף שרבות כמותן מצויות בצפת.

ערבית שחדרה ליידיש

הגיע לידיי בימים אלה גיליון מספר 3 של "דווקא", כתב עת המוקדש ליידיש ולתרבותה. ובגיליון זה דיווח מרתק על השפעת הערבית על היידיש הארצישראלית.

היידיש היא שפה  בזכות עצמה אך היא קלטה תמיד מן השפות שבסביבתה. חתן פרס נובל הסופר היידי יצחק בשביס זינגר אמר (בנאומו אחרי קבלת פרס נובל) כי "היידיש היא שפה קומוניסטית. דהיינו שלי שלי ושלך גם כן שלי". היידיש קלטה מן הגרמנית, העברית, השפות הסלאביות, וכאן בארץ קלטה גם מן הערבית.

454 מילים ערביות

מחברי המאמר, חנה עמית וישראל ברטל. מדווחים על הספר "יסודות ערביים ביידיש הארצישראלית", מאת מרדכי קוסובר ( שיצא לאור בהוצאת ראובן מס, ירושלים 1966). המחבר מונה 454 מילים ערביות שחדרו ליידיש. אנשי הישוב הישן קלטו מילים אלו עוד בטרם סיגלו את הלשון העברית. מילים רבות הקשורות בעבודת האדמה: ואדי, טוריה, מזבלה, טאבון. מילים ערביות רבות השגורות בעברית המודרנית נקלטו על ידי היידיש בתקופות קדומות. בין המילים: "באסה" , "סבאבה" ו"עלא כיף כיפאק" ו"עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, פשלה, אהלן וסהאלן, דיר באלק, מברוק, מאפיש, טמבל, דחילאק, בלאדי, אינשאללה, כיף חאלק, חאלס, חמסה, אילחמדאללה, , חמסין, פינג'אן ועוד.

בשעתו רווחה הדעה שהמילים הערביות שחדרו לשפה העברית המודרנית משקפים את ההתנערות מן היידיש הגלותית. לא רצו לשמוע "אוי וויי" ו"געוואלד" ו"א מחייה" והעדיפו את "באסה" ו"על א כיפאק".

מסתבר שדווקא יהודים שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת אותן מילים ערביות.

האם חדרו מילים אלה לעברית המודרנית דרך היידיש או במישרין מן הערבית? לא ברור מן המחקר.

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

בן גוריון וז'בוטינסקי ויחסם ליידיש

על יחסו של בן גוריון לעם היהודי אפשר ללמוד מן המכתב שכתב לברוך קורצוויל. במכתב זה אומר בן גוריון בין היתר: "יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו: אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ור' עקיבא ור' יהודה הלוי… המושג יהודי אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו ועם כל הדורות שיבואו".

שאלה אחרת היא יחסו ליידיש.  בן גוריון עורר בשעתו סערה כשהגיב על עדות פליטים שניצלו מן השואה ואשר נאמרה ביידיש באומרו: "אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אוזנינו".

אמירה זו  היא ביטוי למגמת הציונות החילונית למחיקת העבר הגלותי, שהיידיש היתה סימן הכר מרכזי שלה.

זאב ז'בוטינסקי – שלא כבן גוריון וחבריו לעליה השניה,  שגדלו על בירכי היידיש – לא ידע יידיש כשפת אם. בבית הוריו המתבוללים דיברו רוסית. גם ז'בוטינסקי ייחס חשיבות מרכזית להשרשת השפה העברית ונתן לכך ביטוי פיוטי בשיר "הנדר":
"עברית: לשון חיי – בגיל, יגון וזעם
שפת עמל, הרהור, מזמור  – ושפת בני
שלשלת-פז נצחית בין שיר תל-חי ורעם
הפלא של סיני"

אף על פי כן החליט ז'בוטינסקי ללמוד יידיש  בגיל 34  ושלט בה (כמו בשפות רבות אחרות) עד כדי יכולת לנאום בה נאומים חוצבי להבות.  הוא הודה כי אינו אוהב במיוחד את השפה  אבל, כתב, "חשוב יותר מאשר אהבה: יחס של כבוד". והוא הסביר: "יודע אני  שלגבי מיליונים של יהודים, אם גם לא בשבילי, הרי היא לשון האם במובן העמוק ביותר של מלה זו, לשון שצלילה בלבד מרעיד את ליבותיהם, ויודע אני שגם בכך יש מקצת מן הקדושה".

מה זה "לך לעזאזל" לפי פרוש ביאליק

אפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לא עקר את היידיש מתוכו ביום יום הירבה להתבטא בשפה זו עם ידידיו. ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי ושותפו למפעל "ספר האגדה", והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.
זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.
תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'. אך את ביאליק אי אפשר לנצח לא ביידיש ובוודאי לא בעברית.

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא  מהדורה חדשה של שירי ביאליק  עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם ב"דווקא" בפעם הראשונה.

מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי  (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

 על השפעת היידיש על העברית ראה:

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

"עסקת המאה" של טרמפ שהוכנה בהשראת ובתאום עם נתניהו לא תוליד מדינה פלסטינית * היא תביא להשתלטות מלאה של המדינה היהודית על ארץ ישראל * היא עתידה להירשם בהיסטוריה כמאורע המשמעותי ביותר מאז הכרזת המדינה

אי אפשר להבין את משמעות האירוע אתמול בבית הלבן בלי לחזור לשנת 1937 ולתכנית פיל לחלוקת ארץ ישראל.
תכנית פיל הוצעה על ידי ועדה שהקימו הבריטים בראשות לורד ויליאם פיל ומטרתה היתה "לפתור את הסכסוך בין היהודים והערבים". הערבים עדיין לא ידעו שיש "עם פלסטיני". הסכסוך היה בין הישוב היהודי הקטן [400 אלף נפש בלבד] לבין העולם הערבי כולו. אלה שהפכו בעתיד ל"פלסטינים" מנו אז כמיליון בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן

ועדת פיל הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כך שהשטח הצבוע ירוק במפה יועד עבור המדינה הערבית לערביי ארץ ישראל ויהיה חלק מהמדינה הערבית ממזרח לנהר הירדן – אמירות עבר הירדן ואילו יתרת השטח, הצבוע תכלת, כ-17% מארץ ישראל המערבית נועדה למדינה היהודית. השטח בצבע בז' נועד להשאר בידיים בריטיות. לפי התכנית צריך היה גם להעביר חלק מן הערבים שנועד לשטח המדינה היהודית לשטח הערבי. להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.

הערבים כמובן התנגדו לכל אחיזה יהודית בארץ ישראל. בצד היהודי היו הרבה חילוקי דעות והרוב היה נגד. בן גוריון שהעיד בפני הוועדה אמר בין היתר: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט"

מנהיגות המוסדות כולל דוד בן-גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר הייתה בעד הצעות ועדת פיל, לפחות בעד הצעת החלוקה. כנגדם עמדה קואליציה של הקומוניסטים ואנשי שמאל (שהיו בעד מדינה דו-לאומית), הדתיים (שהתנגדו לויתור על נחלת אבות), הרוויזיוניסטים, הימין המתון בהנהגת מנחם אוסישקין, .

דוד בן-גוריון, שמח מאד כשקרא את דו"ח הוועדה והיה כאמור בעד קבלת ההצעה והקמת מדינה יהודית מיד. אולם בחר בטקטיקה של התנגדות פומבית לחלוקה כדי שהתכנית תוצג כבריטית וכך לא תגרור התנגדות אוטומטית מצד הערבים, והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוק

לימים הביע בן גוריון [כך לפי הביוגרפיה שלו פרופסור מיכאל בר זוהר } צער רב על שלא קיבלנו את הצעת החלוקה של ועדת פיל. אילו היתה מוקמת אז מדינה יהודית בחלק קטן של ארץ ישראל ייתכן שניתן היה להציל מיליון או שני מיליון יהודים מציפורני הנאצים. ובשלב מאוחר יותר היתה המדינה מתפשטת כפי שארע בעקבות תכנית החלוקה ב-1947.

מפת תכנית טרמפ

מדינה פלסטינית אסור שתקום ולא תוקם

לאבו מאזן מגיעה תודה עמוקה מכל חובבי ציון * בהחלטתו לדחות את תכנית טקאמפ ["כלב בן כלב"] ולכרות ברית עם החמאס הוא הרחיק שוב את הסכנה שתקום מדינה פלסטינית * מדינה כזו אם תקום תאיים על ישראל לא רק בטילים ובטרור אלא גם בלחץ של אוכלוסיית עולם שלישי * קווים לדמותה של המדינה שלא תקום

מתנגדי המדינה הפלסטינית מדברים בעיקר על הסכנה הבטחונית – השתלטות החמאס, חבירה לאירן, איומי טילים, פיגועים.

אך קיימת סכנה גדולה במדינה הפלסטינית, גם אם הפלסטינים יכתתו את חרבותיהם לאתים ואת מטעני החבלה למזמרות. זו הסכנה שבשכנותנו תוקם מדינת עולם שלישי. תושבי מדינה זו [שתקלוט אולי מיליונים הקרויים פליטים] יראו במרחק זריקת אבן מדינה פורחת ומשגשגת שקוראים לה ישראל. בעוד הם חיים במדמנה הצפויה והבלתי נמנעת של עולם שלישי.

מה זה "עולם שלישי"

יש כמה דברים המשותפים לכל מדינות העולם השלשי.

* רובן ככולן נשלטות בידי משטרים רודניים מושחתים.

* המשטר המושתח אינו משקיע בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בפיתוח ובייצור.

התוצאה היא:

שירותי בריאות עלובים, שיעור תחלואה גבוה, תוחלת חיים נמוכה ושיעור תמותת תינוקות גבוה.

שיעורי ילודה גבוהים, אשר יחד עם תוחלת החיים הנמוכה, יוצרים פלח רחב של אוכלוסייה צעירה.

רמת הכנסה לנפש נמוכה.

אחוזי האבטלה גבוהים מאוד.

שיעורי אלימות גבוהים.

כך בדיוק נראית המדינה הפלסטינית שנקראת עזה.

מדינת עולם שלישי מקצה את המיליארדים הרבים המגיעים אליה (מסיוע מן המדינות העשירות, שזו בעצם דמי חסות לטרוריסטים, מתמלוגי נפט, ממכירת אוצרות טבע) בעיקר לרווחת שיכבה קטנה שמסביב לשליטים. בהעדר השקעה בתשתיות ובחינוך, בלי השקעה בפיתוח ובייצור, אין שום סיכוי למדינות אלה לצאת ממצבן. סיוע של מיליארדים וההכנסות העצמיות נבלעות ברובן לכיסי השליטים. ההמונים נשארים בבערותם, בפיגורם, בסבלם, בעוניים הנצחי.

קו נוסף המאפיין את מדינות העולם השלישי הוא השקעת המשאבים בעיקר למטרות של האדרת השלטון, פיתוחים צבאיים, תוקפנות כלפי מדינות קרובות ורחוקות.

מדינת פלסטין, אם תוקם, לא תהייה שונה מהן בקווי המתאר היסודיים. לכן לא תוקם ואסור שתקום.

הטקס המרגש שנערך היום לרגל הצבת האנדרטה לזכר הקרב על לנינגרד הזכיר לתושבי ישראל את אחד הקרבות האכזריים ביותר במלחמב שלא היה קץ לאכזריותה ולקורבנותיה. זהו סיפורה של עיר, שהיטלר החליט להרעיב את כל תושביה עד מוות. ב-900 הימים של המצור שהטילו הגייסות הנאציים על העיר מצאו את מותם כשליש מתושבי העיר – בין 750 ל-850 אלף נפש – פי ארבעה ממספר הנספים בהטלת פצצות האטום על נגסאקי והירושימה.

בתכנון הרצח ההמוני של לנינגראד נטלו חלק ראשי הצבא הגרמני.שנמלטו  מחבל התלייה. עם הרוצחים האלה, שהיו חתומים על פקודות הרצח, נמנה גנרל פרנץ האלדר. האלדר זכה גם לשבחי הס.ס. על שיתוף הפעולה "ההדוק והלבבי במיוחד" ברצח עשרות אלפי יהודים במדינות הבלטיות.

האלדר נעצר על ידי הגסטפו ב-1944 כחשוד בשותפות לקשר לרצוח את היטלר, אף שלא היה לו שום חלק בקשר. הוא נכלא במחנות ריכוז. בסוף המלחמה שוחרר על ידי האמריקנים והפך שבוי מלחמה. כך ניצל מגורל חבריו למטה הכללי הגרמני שחלקם נתלו וחלקם נידונו למאסר.

לא ברור איזה עניין ותועלת מצאו האמריקנים בגנרל הנאצי האלדר. אך הוא הובא אחר כבוד לארצות הברית והועמד בראש מחלקת המחקר ההיסטורי של צבא ארצות הברית.

"חייל מוערך ומכובד" – פרנץ האלדר

"חייל מוערך ומכובד"

בתפקיד זה, אומרת אנה ריד,בספרה "לנינגרד", הוא "סייע לבסס את המיתוס שהוורמאכט, צבא גרמניה, היה נקי כפיים, לא ידע דבר על השואה ואולץ לצאת למלחמה על ידי רודן מטורף".

כך בילה בנחת 14 שנים. כשפוזרה היחידה העניק לו הנשיא קנדי את אות "השרות האזרחי הראוי לשבח", שהוא האות הגבוה ביותר שנשיא ארצות הברית מעניק לאזרח לא אמריקני.

האלדר פרסם ב-1976 את יומן המלחמה. בפתח התרגום האמריקני של היומן כתב העורך "הוא היה חייל מוערך ומכובד".

סיפור המלחמה של הטוראים והאזרחים.

אנה ריד איננה היסטוריונית מקצועית. אך היא הולכת בעקבות הז'אנר של חוקרי מלחמת העולם השניה כמו אנטוני ביוור, [נפילת ברלין, סטלינגרד], איאן קרשו [היטלר], פרדריק טיילור [דרזדן], מקס הסטינגס [ארמגדון] ועוד רבים.

המשותף לחוקרים אלה הוא סיפור המלחמה מנקודת המבט של משתתפיה הזוטרים – הטוראים והאזרחים – מחוללי המלחמה וקרבנותיה. מינימום אסטרטגיה ותכניות של גנרלים ומקסימום סיפורים אישיים. חומר הגלם של היסטוריונים אלה הם מכתבים ויומנים של חיילים ואזרחים.

ממראות המצור – גוויות מתי רעב מוטלות ברחוב

אנה ריד עוקבת אחר 900 ימי המצור על לנינגראד כמעט יום אחר יום.

הצבא הגרמני, שדהר במהירות מדהימה לעבר מוסקבה רצח בדרכו רבבות, שרף כפרים, גרש אנשים מבתיהם, גזל רכוש ומשאבים. אך גם באזורי הכיבוש נמשכו החיים. ומאחורי החזית היה תמיד עורף עמוק של משאבים אינסופיים בכוח אדם, אספקה, נשק ותחמושת. אפילו סטלינגרד – הסמל הבולט ביותר של המלחמה שבה החלה התפנית – מעולם לא היתה מנותקת. המשך הלחימה בה התאפשר, גם לאחר שהצבא הגרמני נכנס לתוכה, בעיקר תודות להזרמה בלתי פוסקת של לוחמים וציוד מן העורף.

לא כך היה בלנינגרד. ביצוריה החזקים שנבנו עוד בימי הצאר וחוזקו בשנות השלטון הסובייטי עמדו בפני הצבא הנאצי. אך מן הרגע שנחסמו כל הדרכים אליה נדונו תושבי העיר למוות ביסורים נוראים.

המרכז התרבותי של רוסיה

לנינגרד או בשמה הקודם סנט פטרבורג ממלאת מקום מרכזי בהיסטוריה הרוסית המודרנית. מאז הקמתה והפיכתה לבירת האימפריה הרוסית [בשלהי המאה ה-19] היתה "חלון לאירופה" כפי שכינה אותה פושקין.

הצאר פיוטר הראשון, הוא שהפך אותה לבירת האימפריה הרוסית [בשנת 1712]. כדי לבנותה ריכז הצאר את כל בנאי האבן בבניית העיר ואסר על בניה באבן בכל רחבי רוסיה. כך הפכה העיר לפנינה ארכיטקטונית ומרכז התרבות הרוסית. במאה ה-18 וה-19 פרחו כאן המוסיקה, התיאטרון והספרות ובמקביל גם מרכז תעשייתי שעובדיו שימשו קרקע פוריה לתסיסה האינטלקטואלית שהובילה למהפכה הקומוניסטית.

מבנים היסטוריים בלנינגרד

הסיפורים שמביאה אנה ריד הוא סיפורם של פרופסורים ומוסיקולוגים ומהנדסים ופועלי תעשיה ופשוטי עם שהמצור הכניס אותם לסיר לחץ, שבו נחשפו אנשים למעשי גבורה והקרבה נעלים בצד הידרדרות למעשי פשע מחרידים ואובדן צלם אנוש.

אנדריי ז'דאנובזמן רב יחסית הצליח ז'דנוב להסתיר מתושבי העיר את ידיעת הנעשה בחזית. וכל עוד הגיעו רכבות אספקה ואף היו חנויות פתוחות שבהן יכלו לקנות מזון באורח חופשי יחסית לא היה לאיש מושג מה הולך לקרות. רק כשכל החנויות נסגרו וחולקו תלושים להקצבות מזון התחילו תושבי לנינגרד להבין שממתין להם משהו גרוע יותר מהפצצות והפגזות.

עיר ללא רזרבות

עד המצור על לנינגרד ב-1941, אומרת אנה ריד, חווה כל רוסי בן 50 ומעלה שלוש תקופות של רעב כבד – אחת לפני המהפכה ושתיים אחריה.

למודי ניסיון מיהרו אזרחי העיר להתנפל על חנויות המזון ולקנות מכל הבא ליד, כולל סבון. רבים מיהרו להפוך פרוסות לחם לצנימים שניתן לשמרם לזמן ארוך.

שלטונות העיר, שהיו אמורים להעריך שבגלל מצבה הטופוגרפי עלולה העיר להיקלע למצור, לא הכינו כל מלאי חרום. כשנסגרה טבעת המצור היו בעיר דגנים וקמח ל-35 ימים, קטניות ל-30 יום, בשר ל-33 ימים, שומנים ל-45 ימים, סוכר וממתקים ל-60 יום.

גם המלאי הזעום הזה, שנועד לכלכל 3.3 מיליון פיות [אזרחי קבע, פליטים וחיילים] הושמד בחלקו בהפצצות שגרמו לשרפות ענק במחסנים.

המחסור הביא את שלטונות העיר לנצל כל מקור להכנת מזון ותחליפי מזון. בטחנות הקמח גרדו שרידי קמח מהקירות ומתחת לקרשי הרצפה, 8000 טונות של לתת נלקחו ממבשלות שיכר, הצבא תרם שיבולת שועל שנועדה להאכלת סוסים, צוללנים שלו מטעני חיטה מדוברות שטובעו, נלקחו זרעי כותנה דחוסים ששימשו להסקת דודי ספינות, תאית מנסורת של אורנים ועוד. כל אלה יחד שימשו להכנת משהו שקראו לו לחם, או תחליף לחם. לשימון התבניות השתמשו בתרחיף של מים ושמן חמניות ומשקעי סבון שהם תוצר של תזקיק שמנים אכילים לדלק.

הלחם היה בעל מרקם בוצי וטעם מר של עשב. הוא הכיל מעט מאד קלוריות.

125 גרם לחם ליום

כל מדינה שהייתה במצב מלחמה או מצב חרום הנהיגה משטר של קיצוב. משטר כזה מוליד אוטומטית שחיתות, ספסרות, מרמה ושוק שחור. [כך היה גם בישראל במלחמת השחרור ובתקופת הצנע שבאה אחריה].

אבל בלנינגרד הנצורה הועצמו תופעות אלה, אומרת אנה ריד, בשל הברוטליות וחוסר היעילות של המשטר הסובייטי. במקומות אחרים גרם הקיצוב לרעב מציק ותפריט משעמם. כאן משמעותו היה מוות המוני.

יותר מזה. השימוש במזון בברית המועצות שימש מאז הרעב שלאחר מלחמת האזרחים גם אמצעי כפיה וגם אמצעי לחיסול חסרי התועלת ולשימור המועילים.

בשלב הראשון של הקצבת המזון נקבע כי כשירים לעבודה קשה יקבלו 800 גרם לחם ליום, כשירים לעבודה קלה 500 גרם ונכים קיבלו 400 גרם.

החלוקה הייתה לא רק לפי כושר העבודה. היו חנויות ומסעדות סגורות לחברי מפלגה בכירים. במוסדות אקדמיים נקבע סולם מזון לבעלי תואר דוקטור למדעים, לעובדי מחקר לעובדי מעבדה בכירים ולטכנאים.

אך השלב הראשון של החלוקה לא שרד ימים רבים. היה שלב שני ושלישי שבו עובדי כפים קיבלו 250 גרם לחם, וכל יתר האוכלוסיה [77 אחוזים] קיבלו 125 גרם לחם. מחקרים שנערכו לאחר המלחמה העלו שבפועל קיבלה רוב האוכלוסיה מזון בכמות של 300 קלוריות ביום. זה היה פסק דין מוות בעיקר לקשישים, ילדים ונכים.

אכלו חיות מחמד ועכברים

מכאן ואילך הגבול בין חיים ומוות היה תלוי במקריות וביכולת האילתור. במשפחה אחת גילו קופסה של צנימים מאובנים שנותרו מתקופת המהפכה ועדיין היו ראויים למאכל. חיפשו אגוזים בקישוטי חג המולד. אנשים חיפשו תחליפי מזון בשמן של טנקים, בחומרים קוסמטיים בדבק נגרים. התפתח שוק חליפין, חמאה תמורת נרות, מעיל פרוות ארנב תמורת 16 קילו תפוחי אדמה, שעון כיס תמורת קילו וחצי לחם. היה גם שוק של תלושי מזון שנלקחו ממתים למרות שהשימוש בהם היה כרוך בסכנת חיים. והיו בלי סוף מעשי שוד של מזון שנלקח מפיותיהם של אנשים או מתיקיהם.

יומניה של טניה סביצנה, ילדה בת 11, הכותבת על הרעב ומספרת על מות סבתה בתחילה ואחר כך מות דודה, אימה ואחיה. טניה מתה מרעב זמן קצר לאחר המצור.

כשכלו כל המקורות האחרים החלו לאכול את חיות המחמד, כלבים וחתולים. רבים לא יכלו לעמוד בצער של הריגת חיות המחמד שלהם והחליפום עם חברים, כך שהיה להם קל יותר להרוג למאכל כלב או חתול שלא הכירו. כשנגמרו החתולים והכלבים הגיע תור החולדות שהביולוגים של האוניברסיטאות התמחו באיתורם ובלכידתם.

השלב של קניבליזם ורצח ילדים היה השלב הסופי.

עיר של מוזלמנים

מוות ברעב הוא כנראה המוות המכוער ביותר וכרוך ביסורים נוראים. התיאורים של תושבי לנינגרד בשלב הגסיסה של העיר מזכיר תיאור מחנות ההשמדה. איך אנשים שהחזיקו מעמד איכשהו בתנאי הרעב ועבודת הפרך עד שהפכו למוזלמנים.

המוזלמנים בלנינגרד התאפיינו ברזון קיצוני, צבע עור כהה, עינים מתות, פנים שחורות, הבעת פנים מאובנת ותנועה "כמו רובוט מקולקל". רגליים ובטן נפוחות. המוזלמן הלנינגרדי איבד כל עניין בסביבתו , לא טרח להשיב שלום או לעשות מאמץ כלשהו שיגזול את משאבי האנרגיה האחרונים שלו.

המוזלמנים מתו בהמוניהם. התמוטטו ברחוב, בחדרי המדרגות, במיטתם, או במקום העבודה אליו הגיעו בשארית כוחותיהם רק כדי לזכות במרק הדלוח שחילקו שם.

לתמותה היה דפוס דמוגרפי קבוע בהתאם לשיטת קיצוב המזונות. במשפחה רגילה שלא הייתה בעלת זכויות יתר מתו קודם הסב והפעוטים אחר כך הסבתא ולבסוף האם והילדים הגדולים יותר.

השלב שבו נחרץ גורל משפחה היה כשאחרון בני המשפחה שהיה עדיין נייד נחלש במידה כזו שלא יכול היה לעמוד בתור לקבלת מנות הקיצוב. אמהות רבות עמדו בדילמה קורעת לב. לקחת לעצמן יותר ולהבטיח את המשך קיום המשפחה או לתת לילדיהן ולסכן את כולם. מספרם הגדול של היתומים מלמד שאמהות רבות נתנו קדימות לילדים שהפכו יתומים.

אך היו אמהות שנהגו אחרת.

קניבליזם ורצח ילדים

אכילת בשר מתים החלה כנראה בשלב של הרעב הקשה ביותר והיתה חלק מפשיעה נרחבת. הפשעים בוצעו לרוב בידי קבוצות שבגלל מחדלי המשטר היו אחרונים בשרשרת המזון של העיר הרעבה.

במאי 1942 מספרת המשוררת אולגה ברגולץ ששמעה על קניבליזם מפי פסיכיאטר, שהעיד במשפטם של קניבלים שאכלו בשר גוויות ורוצחי ילדים למען אכילת בשרם.

במהלך המלחמה היו רק שמועות לא מאושרות על קניבליזם ורציחות. היו עבריינים שנשפטו אך היו שהוצאו להורג ללא משפט. רק עם חשיפת הארכיונים ב-2002 הצטברו עדויות על בשר קציצות ממקור בלתי ידוע שנמכר בשוק החליפין, על עובדת ניקיון במפעל שרצחה את בתה ואכלה את גופתה, על מנקה אחרת שהרגה את בתה בת השנה והאכילה את בנה בן השנתיים.

על פי רישומים שנמצאו בארכיונים נעצרו עד דצמבר 1942 2015 קניבלים. נראה שרק חלק קטן מהם היו רוצחים. לפי הרישומים יותר מ-90 אחוז מן הקניבאלים היו אנאלפאביתים או בעלי השכלה יסודית בלבד.

מתוך 1913 שהובאו למשפט עד תחילת יוני 1942 586 הוצאו להורג ו-668 לעונשי מאסר. לא ברור מה היה גורל היתר. לא ברור אם הרישומים הללו כוללים את כל המקרים.

מן הדיווחים עולה שהיו דיונים אם הקניבלים שפויים משפטית או שהם מודעים למעשיהם וחייבים לשאת בעונש. הטיעונים בדבר אי שפיות נדחו ונקבע כי אלה פושעים שחייבים לתת את הדין.

קישורים

ידידתנו ובת בריתנו האנטישמית

http://www.zeevgalili.com/2006/06/233

 האם אפשר לסמוך על ארצות הברית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13734

 מלחמתה של רוסיה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

 למה הסתיר היטלר את השואה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

מאמר זה נכתב בשנת 2009 כשמפלגת העבודה כבר היתה בשלבים מתקדמים של גסיסה. אתמול  התנועה המפוארת הזו סיימה סופית את חייה באיחוד עם מר"ץ. כך הפך המוות הטבעי של המפלגה להתאבדות מרצון על ידי התמזגות עם תפיסת העולם שבן גוריון לחם בה מאז הבין שיש לעבור "ממעמד לעם", כשם ספרו.

בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

להמשיך לקרוא ←