"דדליין" [DEADLINE] הוא אחד ממונחי היסוד בתקשורת. ליתר דיוק: התקשורת של פעם. הוא רלבנטי לתקשורת בעידן האייפון כמו הכרכרה הרתומה לסוסים בעידן הסילון.

משמעות הביטוי: נקודת הזמן האחרונה בה על הכתב או הצלם להביא את החומר לקראת פרסומו.

מקור הביטוי הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום הצליחו לשבות לוחמים רבים. לא הייתה אפשרות להקים מחנות מאובטחים וגם לא גדר תיל. הם ריכזו את השבויים באזור מישורי, ציירו סביבם קו, או בנו מחיצה סמלית, אותם כינו .DEADLINE כלומר: קו המוות. כל שבוי שהעז לחצות קו זה אחת דינו למות בירייה ממגדלי השמירה שהוצבו מסביב לקו.
[מקור: BREWER'S DICTIONARY PHRASE& FABLE ]

העובדה שמונח זה נבחר כדי לציין נוהל עבודה בתקופת העיתונות המודפסת יש בה כדי ללמד על חשיבותו של ה"דדליין". חשיבות זו נבעה מן הצורך לקצר ככל האפשר את הזמן החולף בין התרחשות אירוע לבין פרסומו.

ציור המתאר איך נולד המושג – גדר סמלית במחנה שבויים במלחמת האזרחים

הפיכת חומר כתוב לחומר מודפס היא תהליך מורכב וארוך. לפיכך כל אחור במסירת החומר לדפוס, כלומר פגיעה ב"דד ליין" נחשבה מכת מוות לעיתון.

כך גבר ידיעות על מעריב

"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על "מעריב" בשנות החמישים השישים והשבעים, בין היתר בכך שהקדים את מועד הופעתו ברחובות [בקיוסקים או בידי מוכרי עיתונים, רובם ילדים ממוצא תימני]

ידיעות נקרא אז "עיתון הערב של ארץ ישראל" והחל להימכר בשעה 4 אחר הצהריים וכך גם מעריב.. מדי פעם הקדים ידיעות את שעת ההופעה ברבע שעה ומעריב הלך בעקבותיו. המו"ל של ידיעות, נוח מוזס, הקפיד שתמיד יהיה פער בזמן ההופעה בין ידיעות למעריב. במהלך השנים הפך עיתון הערב לעיתון צהריים, לעיתון בוקר ולעיתון שחר.

נוח מוזס הקפיד לרדת בכל יום לדפוס ולהאיץ בפועלים להקדים. כשהיה חשש שהעיתון לא יראה אור במועד, נהג לבטל את תיקוני ההגהה ובלבד שהעיתון יגיע ליעדיו. משובש אבל יגיע בזמן.

כדי להגיע בזמן לכל הארץ הופעלו מטוסים שהעבירו את העיתון לראש פינה ולאילת. מחלקי העיתונים טסו במהירות מטורפת ולא פעם היו תאונות קשות, שלפחות אחת מהן נסתיימה באובדן חיי אדם.

ילד מוכר עיתונים בתל אביב 945 [לעם]

עיתונים כמקור אינפורמציה

היו זמנים שעיתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי ולפעמים היחיד של רוב הישוב בארץ. הרדיו שידר שלוש מהדורות חדשות ביום ולא בכל מקום היה רדיו (על הטרנזיסטור עוד לא חלמו). עיתוני הערב [ידיעות אחרונות ומעריב והיו גם "עיתוני ערב" אחרים שנסגרו במהלך השנים - "הדור" של מפא"י, "יום יום" של "הארץ", "מברק" של יוצאי לח"י ועוד]. העיתונים היו יוצאים ממכבש הדפוס בשעות הצהריים ונמכרים ברחובות על ידי ילדים (רובם תימנים) שקראו בקולי קולות את הכותרת.

הפער בין התרחשות אירוע לבין מועד הופעת העיתון ארך לעתים מחצית היום. זה היה מהיר יותר מעיתוני המאה ה-19 שהופיעו בירושלים ושהמברקים מחוץ לארץ הגיעו אליהם מיפו באיחור של יום או יומיים.

זה היה דור שבו המלה הכתובה הייתה חזקה יותר ממראה עיניים. עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי שייסד את מעריב, נהג לומר שצריך לכתוב בפרוט על מצעדי צה"ל ביום העצמאות. כי מי שלא
ראה את המצעד [ואלה היו מיעוט] רוצה לקרוא עליו. ואלה שראו אותו רוצים עוד יותר לקרוא עליו.

את האלמנט הזה ידע לנצל דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות". יודקובסקי הלך פעם לאצטדיון הכדורגל ברמת גן, הסמוך לביתו. הוא נדהם לראות את גודל הקהל שבא לצפות במשחק. כמו קרליבך הבין שמי שרואה אירוע רוצה גם לקרוא עליו. כך נוסד מדור הספורט.

השרפה בבית "צים"

ב-4 בפברואר 1966 ארעה שרפה בבית "צים" בתל-אביב. זו היתה אחת השרפות הגדולות בתולדות המדינה. בבניין נמצאו אותה שעה כ-500 איש שרובם חולצו בידי כבאים וחלקם בעזרת מסוק של חיל האוויר. המסוק הוזמן על ידי אזרח פרטי ששרת בחיל האוויר ושהה בבנין.67 אנשים נפצעו ואדם אחד שניסה להימלט בקפיצה נהרג.

על אופי התקופה ניתן ללמוד מן העובדה שאחת ממסקנות החקירה של השרפה הייתה שצריך להתקין טלפון בביתו של מפקד שרותי הכיבוי בתל אביב.

השרפה פרצה בשעה 9.45 בבוקר יום שישי. ישבתי אז בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" והידיעה הגיעה ממש כמה דקות לפני ה"דד ליין". רשמתי את פרטי השריפה שהעביר לי הכתב צבי רימון שנכח במקום ומיד סגרנו את העיתון.

לאחר הסגירה הסתקרנתי לראות את השרפה במו עיניי. לא הייתי היחיד. סביב הבנין העולה בלהבות התגודדו אלפי אנשים [לפי אומדן כ-15 אלף] . מפיץ עיתונים זריז שלח למקום מוכרי עיתונים. נדהמתי כיצד אנשים צופים בשרפה ובאותה עת קוראים עליה בעיתון, שכמות המידע בו היתה מינימאלית.

הטכנולוגיה של הדפוס השתכללה וכיום אתה מקבל לידך עיתון המדווח על אירוע ומספק צילום של אותו אירוע בהפרש של חצי שעה או שעה. אבל בעידן שבו אתה מקבל את כל המידע במבזקי
חדשות ברדיו, בפלאפונים דור שלישי ובאינסוף אתרי חדשות באינטרנט אין בכך רבותא.

כך קורה שכאשר אתה פותח את עמודי החדשות בעיתון [אם יש כאלה שעדיין עושים זאת] אתה מגלה שאין בהם שום מידע שלא שמעת עליו ברדיו, צפית בטלוויזיה או קראת באינטרנט. וגרוע מזה. אתה קורא לפעמים מידע שכבר התיישן וה"חדשות" הופכות לישנות.

באתרי החדשות האינטרנטיים אין כבר שום משמעות ל"דד ליין" [וכמובן גם לא לסקופ]. האתר היריב יכול להקדים אותך בשניה. הדרך היחידה להקדים את האתר היריב היא לפרסם על אירוע בטרם התרחש. כך למשל בישר אתר Y-NET על נחיתתה בשלום של החללית "קולומביה" כמה דקות לפני שהתברר שהחללית התפוצצה על יושביה, ביניהם האסטרונאוט אילן רמון.

אפשר בשקט גמור לבשר על מותו של ה"דד ליין" ולהספיד אותו.
בעידן התקשורת האלקטרונית – בה המרחק בין האירוע לבין הדיווח עליו שואף לאפס – העיתונות  המודפסת הולכת והופכת מוצג ארכיאולוגי.

תגובות

 ברצוני להסב את תשומת ליבך לכך, שגם בעולם ההיטק, יש משמעות מאוד חשובה לדדליין.

אם פרויקט עלול להתאחר ולא להיות מוגש בזמן בגלל שחלק מביצועו שנקבע לשעה מסוימת לא עמד בלוח הזמנים, מועד הסיום של חלק זה [ ושל הפרוייקט כולו] הוא דדליין לא פחות מהעיתונות הכתובה.

 אברהם גולן

ראה

העולם כמרקחה  - מקור הביטוי משמעותו וגלגוליו

בקיץ 1939, בעת שענני המלחמה התקדרו מעל אירופה, בדק זאב ז'בוטינסקי תכנית של אברהם (יאיר) שטרן [שהיה אז בין ראשי אצ"ל] להנחית בחופי הארץ צבא יהודי, שיתפוס את השלטון מידי הבריטים ויקים מדינה יהודית.
הבדיקה התבססה על כך ששלטונות פולין היו מוכנים לסייע למימושה ואצ"ל החל בהכנות מעשיות לביצועה. אלא שב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ובמקום עצמאות ניחתה על העם היהודי השואה.

המטרה: להיפטר מן היהודים

בשנות "המרד הערבי" 1936-1939 זכה אצ"ל לסיוע צבאי נדיב מאוד ממקור שלכאורה היה בלתי סביר לחלוטין: ממשלת פולין האנטישמית.

לא היה זה מ"אהבת מרדכי". המניע לסיוע הזה היה רצון להיפטר מן היהודים בפולין. אם תעזור פולין ליהודים להשתלט על ארץ-ישראל ולהקים בה מדינה עצמאית – יעלו אליה יהודי פולין בהמוניהם וישחררו את הפולנים מנוכחותם.
כדי לקבל החלטה זו נדרש מממשלת פולין אומץ רב. שכן, נוכח האיום הגובר מצד גרמניה הנאצית, נזקקה פולין לסיוע מבריטניה. אולם הרצון להיפטר מהיהודים גבר על כל השיקולים האחרים.

הגנרלים ששלטו אז בפולין העדיפו את הקשר עם אצ"ל [ארגון צבאי לאומי] ולא עם ה"הגנה", כי מנהיגי האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, ובאותה תקופה גם אברהם שטרן [יאיר], דיברו במונחים של כיבוש הארץ והעברה מיידית של מיליון יהודים מפולניה. לעומתם, מנהיגי ההסתדרות הציונית, כמו חיים וייצמן, דיברו על תכנית להשגת העצמאות לאחר תקופה ממושכת. הפולנים הבינו כי לאחר הקמת המדינה, מתכוונים ראשי הציונות לקלוט רק עד 30 אלף יהודים פולניים בשנה. הפולנים הסתייגו גם מן האופי הסוציאליסטי של רוב מנהיגי ההסתדרות הציונית, ובראשם דוד בן גוריון. לעומת זאת היו "ההוד וההדר" של הרוויזיוניסטים קרובים לליבם של הגנרלים ששלטו בפולין.

זאב ז'בוטינסקי במדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה

"הקסם של ז'בוטינסקי"

יוסף שופמן, לימים ח"כ מטעם תנועת החרות, תיאר בזמנו כך את הקסם שהילך ז'בוטינסקי על שליטי פולין:
"הציונות הפוליטית בסגנונו של ז'בוטינסקי, עם הדרישות לעצמאות יהודית בארץ ישראל ועלייה גדולה, עוררה את התעניינותם של חוגי השלטון בפולין, אשר גדלה והלכה ואף הפכה לאהדה ממש, עם ראשית פעולות התגובה של הארגון הצבאי הלאומי נגד הערבים בשנות המאורעות.
"הפולנים… הם עם רומנטי… בעל הבנה ואהדה למרד נגד כובש זר. וכאשר נתקלו לראשונה בגישה דומה אצל ז'בוטינסקי ותלמידיו, משכה תנועה זו את לבם והלהיבה את דמיונם. אל ז'בוטינסקי עצמו התייחסו באהבה ובהערצה. בייחוד התיידד עם ז'בוטינסקי הרוזן לוביינסקי, מנכ"ל משרד החוץ הפולני. הוא ממש התאהב בז'בוטינסקי. הוא סיפר לי, כי את השעות המעניינות ביותר בחייו בילה בשיחות עם ז'בוטינסקי…"
הרוזן לוביינסקי הביע את אהדתו גם במעשים וארגן פגישות רבות חשיבות בין ז'בוטינסקי לבין ראשי השלטון הפולני.

גנרל רידז שמיגלי

תכנית האבאקואציה

בפגישת ז'בוטינסקי עם שר החוץ הפולני יוזף בק הוא הציג בפניו תכנית שאפתנית ל"אבאקואציה" (פינוי) מאירופה לארץ ישראל של מיליון וחצי יהודים, 750,000 מהם מפולין, תוך עשר שנים. בק אהב את התכנית והפגיש את ז'בוטינסקי עם עמיתיו בצמרת הפולנית.
הפגישה הבאה של ז'בוטינסקי הייתה עם ראש ממשלת פולין דאז, גנרל פליציאן סלאבוי-סקלאדקובסקי . בפגישה זו ביקש ז'בוטינסקי שממשלת פולין תלחץ על חבר הלאומים להשפיע על הבריטים לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה המונית של יהודי פולין. בקשתו נענתה ולפי דרישתה של פולין נערך במועצת חבר הלאומים דיון בדבר ההגירה היהודית לארץ-ישראל. אך הבריטים מנעו אז קבלת החלטה.

שיא המפגשים של ז'בוטינסקי בוורשה היה עם גנרל רידז-שמיגלי
השליט האמיתי של פולין באותם ימים. גם מפגש זה הסתיים ברוח טובה.

סיוע בנשק, הדרכה ועליה

הפגישות של ז'בוטינסקי עם ראשי השלטון הפולני הניבו סיוע מעשי של הפולנים בשורה של נושאים:

• עליית "אף על פי ". זו היתה יוזמת ההעפלה החלוצית שארגנה תנועת ז'בוטינסקי [הצ"ח – הציונות החדשה], כמה שנים לפני העפלת "עליה ב", שארגנה ה"הגנה".
• אספקת נשק שהוברח על-ידי האצ"ל לארץ.
• הדרכה צבאית בפולין לחברי בית"ר וללוחמי אצ"ל שבאו מהארץ.

הפולנים הודיעו לז'בוטינסקי שהם מוכנים לספק לאצ"ל כמויות נכבדות של נשק, במימון של 212,000 זלוטי (40 אלף דולר באותם ימים). המימון עמד להינתן כהלוואה תמורת "התחייבות של כבוד" להחזירם לאחר שתוקם המדינה היהודית.
לאחר זמן העניקו הפולנים לאצ"ל עוד 100,000 זלוטי. בסופו של דבר היו הפולנים נדיבים כל כך בתחום זה, שכמות הנשק שסופקה על ידם לאצ"ל גלשה הרבה מעבר לתקציב שבו דובר.
אצ"ל זכה גם למענק של כ-125,000 זלוטי, שבאו מכיסו של מארקוביצ'י קלאֶז' – מיליונר יהודי רומני, שהיה אוהד של ז'בוטינסקי. בשנת 1938 הוא תרם לאצ"ל סכום שכיסה את כל תקציב הארגון למשך שישה חודשים.

הבית בו אוחסן הנשק

יוזמתו של אברהם שטרן [יאיר]

בעוד ז'בוטינסקי מנהל שיחות בדרג גבוה בוורשה, נפתח בירושלים ערוץ תקשורת נוסף בין האצ"ל לפולנים. יוזם ערוץ זה היה אברהם ("יאיר") שטרן, מבכירי הארגון בארץ [ולעתיד מפקד לח"י לאחר שהתפלג מן האצ"ל].
שטרן, שדיבר פולנית על בוריה, יצר קשר הדוק מאוד עם הקונסול הפולני בירושלים, ויטולד הולאניצקי. הקשר נוצר על ידי ידיד משותף, הפסל משה צ'סלר, שהיה חבר באצ"ל, והשניים הפכו לידידי-נפש.

אברהם שטרן [יאיר] ויקיפדיה

נשק לחימוש דיוויזיה

נאמנים להסכמים עם ז'בוטינסקי, החלו הפולנים לספק לאצ"ל כמויות גדולות של נשק. באותה תקופה היו בשימוש הצבא הפולני 24 סוגים שונים של רובים ישנים. הם החליטו להוציאם מן התקן ולהחליפם בהעתק פולני של ה"מאוזר 98" הגרמני. בעיקבות זאת היו מחסני הצבא הפולני מלאים באלפי רובים צרפתיים מהדגמים "לבל" ו"ברתייה", מאות מכונות יריה צרפתיות מדגם "הוצ'קיס" וכן מיליוני כדורים וכמות גדולה של חומרי חבלה. כל אלה ניתן היה לספק מייד לאצ"ל.

הצבא הפולני התחייב לספק לאצ"ל 20 אלף רובים, אבל עד פרוץ המלחמה הספיק למסור רק 8000 רובים. רק חלק מהם הגיעו לארץ.

הנשק אוחסן במבנה בפרבר מרוחק של ורשה. יעקב מרידור, מבכירי האצ"ל, שטיפל אז בהברחת הנשק ארצה, סיפר כי תכולת המחסן הספיקה לחימוש דיוויזיית חי"ר פולנית מלאה.
מרידור מספר: "כאשר נכנסתי למחסן לראשונה, כמעט התעלפתי. בבניין הצר הזה אוחסנו מאות ארגזים של נשק קל ותחמושת – והייתי מוכן לנשק כל אחד מהם."

איך הוברח הנשק לארץ

לאחר קבלת הנשק מהפולנים, היה מרידור צריך לדאוג להברחתו ארצה. אחת הדרכים לכך הייתה להטמין אותו במכונות כבדות שונות, כגון בדודי מכונות כביסה תעשייתיות לניקוי יבש. המכונות הועברו בדרך היבשה לנמל קונסטנצה שברומניה או לנמל וארנה בבולגריה והוטענו שם על אוניות שהפליגו לחיפה. פקידי המכס ברומניה שוחדו כדי שלא יבדקו את המטענים הללו. בבולגריה, לעומת זאת, לא היה לאף אחד עניין במשלוחים. הבריטים לא גילו אף מטען נשק מוברח אחד, שנשלח בדרך זו.

ההברחה האחרונה הייתה של ארגז שבו הוסתרו שתי מכונות ירייה "הוצ'קיס", 130 רובים צרפתיים משומשים וכמה מאות אקדחים מתוצרת פולין. הארגז נשלח לכתובתו הפרטית של מרידור ברמת-גן שלושה שבועות לפני הפלישה הנאצית והוא הגיע ליעדו לאחר פרוץ המלחמה. מרידור החביא את הארגז הזה בחצר ביתו.

אחד מדודי מכונות הכביסה בהם הוסתר הנשק המוברח

הדרכה צבאית למפקדים

במקביל לאספקת הנשק, החלו קציני צבא פולניים לאמן חברי בית"ר בירי ובהכנת מטעני חבלה. המתאמנים היו חברי תאים סודיים של אצ"ל, שצצו בתוך שורות בית"ר בפולין בעידודו של יאיר.

בקיץ 1939 נערך קורס צבאי מתקדם ל- 25 מבכירי המפקדים באצ"ל, שהגיעו במיוחד מהארץ. הקורס, שהתקיים בהרי באסקיד, בלב הקרפטים בדרום פולין, אורגן על ידי "הדיוויזיה השנייה" (המודיעין הצבאי הפולני), בשיתוף שני אנשי משרד החוץ הפולני – אפולוניוס זאריכטה וויקטור דרימר. תוכנית הקורס כללה אימון הפרט, הכיתה והמחלקה, הרצאות על הפעלת גופים גדולים יותר, טקטיקה צבאית וטופוגרפיה, הכרת אמצעי חבלה, שיטות לוחמה פרטיזנית ובניית תאים מחתרתיים.

אחד ממשתתפי הקורס, אליהו לנקין [לימים מפקד "אלטלינה"] סיפר: "יום יום היינו יוצאים ליערות לאימונים. הסביבה רעמה מקולות נפץ אדירים, טרטור נשק אוטומטי ויריות רובים. התכנית הייתה רחבה מאוד והזמן מצומצם, לכן היו האימונים אינטנסיביים ביותר. היינו יוצאים למסעות ארוכים בבוקר השכם וחוזרים בלילה לבסיס – עייפים, קפואים, מזוהמים אך מלאי סיפוק. רוחנו הייתה מרוממת והקצינים הפולנים היו מלאי התפעלות מכושר עמידתנו ורצוננו העז ללמוד."

הקורס הסתיים באוגוסט 1939. למבחני הסיום הגיעו גנרל קאזימייז' פאבריצי מהמטכ"ל הפולני ושני קולונלים מ"הדיוויזיה השנייה" – יוזף סמולנסקי ותדיאוש פלצ'ינסקי.

לנקין מספר, כי לפני הבחינות נערך מסדר חגיגי. "הגנרל ואברהם שטרן, שהגיע לאירוע, עברו בין השורות. הגנרל שוחח עם כל חניך וחניך ולהפתעתו גילה, כי הם נקבצו מכל קצווי העולם, החל מסין וכלה בדרום-אמריקה. (אליהו לנקין עצמו היה נציב בית"ר בסין לפני שעלה ארצה ב-1933).

"… שטרן נאם תחילה בפולנית, אמר דברי תודה והשווה את המלחמה שלנו למלחמת השחרור הפולנית. אחר כך עבר לעברית וסיפר על התכנית לכיבוש הארץ על ידי צבא של נוער עברי חמוש מהארץ ומהגולה".

קצין פולני מאמן לוחמת ביתרית

רוב משתתפי הקורס חזרו לארץ מייד עם סיומו. כמה מהם ובראשם יעקב מרידור, נותרו בפולין כדי לסייע בהברחת הנשק הפולני ארצה. אלא שתוך זמן קצר פרצה המלחמה וכולם נאלצו להימלט מפולין.

ההיסטוריון פרופ' יהודה לפידות קובע, כי "קורס הקצינים בפולין חולל מפנה יסודי בהדרכה ובאימונים של הארגון, ותוצאותיו ניכרו במערכותיו גם בשלבים מאוחרים".

תכנית ארבעים האלף

הנשק הפולני הרב והאימונים הצבאיים שניתנו לחברי בית"ר בפולין, איפשרו ליאיר להתוות את "תוכנית 40 האלף". לפי תוכנית זו, היה האצ"ל עתיד להקים בפולין צבא של 40 אלף לוחמים יהודיים מאומנים, שיפליגו באוניות לחופי הארץ, ישתלטו עליה בכוח, יסלקו את השלטון הבריטי ויקימו מדינה יהודית. לדעת יאיר, אפשר היה לבצע את התוכנית תוך שנתיים לאחר אישורה.
ז'בוטינסקי נרתע בתחילה מן התוכנית השאפתנית, כי חשש שאינה מעשית. אבל נוכח פרסום "הספר הלבן" במאי 1939 ורוחות המלחמה המתגברות באירופה, החליט בכל זאת לבדוק את ההיתכנות של פעולה כזו.

לפי תוכניתו של ז'בוטינסקי, נועד הכוח היהודי החמוש להפליג, עם ז'בוטינסקי בראשו, באוניית מעפילים אחת לחוף תל-אביב וכאשר ינחת, יכריזו חברי האצ"ל בארץ על התקוממות חמושה, יתפסו את בנייני הממשלה בירושלים ליממה אחת לפחות ויניפו עליהם את הדגל הלאומי. באותו זמן יוכרז על הקמת ממשלה עברית זמנית. אם הבריטים יגברו על המתקוממים, תפעל הממשלה הזאת בגולה. ז'בוטינסקי הטיל על יוחנן בדר (לימים ח"כ מטעם "חרות") לבדוק אם התוכנית ניתנת לביצוע. מסקנת בדר הייתה שהתוכנית אכן מעשית וכי אפשר יהיה לבצעה בקיץ 1940.

ההכנות הרבות לביצוע התוכנית הגיעו אפילו לשלב שבו התקיימו דיונים בין נציגי אצ"ל לחברת הספנות הפולנית "גדיניה-אמריקה", על רכישת אוניית נוסעים גדולה של החברה, כדי להעביר בה את הכוח היהודי ארצה. פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939, שמה קץ לכל התוכנית.

אצ"י במרד גטו ורשה

האימונים הצבאיים שעברו חברי בית"ר בפולין באו לביטוי במרד גטו ורשה ובמרידות בגטאות אחרים.

חלקו של ארגון צבאי יהודי [אצ"י], שהוקם על ידי אנשי בית"ר בגטו ורשה טושטש לאחר השואה. כתר נס המרד נישא
באורח בלבדי, על ידי אנשי תנועות השמא שנטלו את המונופול על הזיכרון הלאומי
רק בשנים האחרונות, בעקבות שורה של מחקרים, נשפך אור חדש על חלקו של אצ"י במרד.

לפי יומנו של הגנרל הנאצי יורגן שטרופ, שפיקד על חיסול המרד בגטו ורשה, התמקדה הלחימה בכיכר מורנובסקי. בכיכר זו התבסס "האירגון הצבאי היהודי" (אצ"י), שחלק מחבריו היו בוגרי הקורסים הצבאיים של בית"ר.

בפרוץ המרד, בליל הסדר תש"ג, הניפו מפקדי הארגון, פאבל פרנקל וסגנו ליאון רודל, על גג בית מס' 7 בכיכר מורנובסקי, שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, והדגל היהודי הכחול-לבן. (על פי גירסה אחרת, הונפו הדגלים על ידי נער ונערה מחברי אצ"י – יאצק אייזנר וחברתו האלינה).

הדגלים נראו בכל רחבי ורשה וראש הגסטאפו הימלר הורה לגנרל סטרופ "להסיר את הדגלים מייד ובכל מחיר". רק לאחר ארבעה ימי לחימה, כאשר חוסל המקלע שהוצב סמוך לדגלים, עלה בידי הגרמנים להורידם.

בפסח תשע"ג, במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה, הוציא דואר ישראל בול, בו מופיע ציור של מפקד אצ"י, פאבל פרנקל, על רקע הבניין הבוער בגטו, כששני הדגלים מתנוססים מעליו.

בול לציון חלקו של ארגון צבאי יהודי במרד גטו וארשה

סיוע במאבק נגד הבריטים

תהפוכות המלחמה הפגישו ב-1942 שוב את יעקב מרידור עם הגנרל הפולני פאבריצי. מרידור היה אז מפקד האצ"ל וגנרל פאבריצי הגיע ארצה עם "צבא אנדרס".
הגנרל הפולני תרם תרומה חשובה לשיטות הלחימה של אצ"ל. לפי עצתו הוקמה יחידה שמנתה 200 לוחמים שעברו קורסים שהכשירו אותם לפעולות מיוחדות.

בינתיים הגיע מנחם בגין לארץ והועמד בראש האצ"ל. בתחילת 1944 הוא הכריז על ה"מרד" נגד הבריטים ותוך זמן קצר נתנו ההדרכה והייעוץ הפולניים את אותותיהם בתוצאות המרשימות של ההתקפות ומעשי החבלה על מרכזי השלטון הבריטי.

למה נרצח הקונסול הפולני

אחד משושביני ההסכמים בין אצ"ל לפולנים היה, כזכור, הקונסול הפולני בירושלים, ויטולד הולאניצקי.
הולאניצקי, שהיה מתומכי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, הודח מתפקידו על ידי השלטונות הקומוניסטיים בוורשה. הוא המשיך לגור בירושלים ומילא שורה של תפקידים בממשלת המנדט. הוא שמר על קשר טוב עם המנהיגות היהודית בארץ ועם ארגוני המחתרת. הוא אפילו סייע לקרן הקיימת לקבל רכוש של יהודים שנספו בגרמניה.

כשפרצה מלחמת העצמאות, החליט הולאניצקי לעבור ללונדון עם אשתו ושלוש בנותיו. יום לפני נסיעתם, ב-26.2.1948, בלכתו ברחוב בנימין מטודלה בירושלים, ניגשו אליו שני אנשים, אמרו לו שהם מה"הגנה" וביקשו שיצטרף אליהם.

למחרת נמצאה גופתו, כפותת ידיים ונקובת כדורים, ליד הכפר הערבי שייך באדר (כיום גבעת רם). אלמוני הודיע בטלפון למערכות העיתונים, כי הולאניצקי הוצא להורג על ידי הלח"י, בגלל סיועו לערבים.

ההודעה הייתה תמוהה מאוד, נוכח אהדתו של הולאניצקי לציונות והקשרים הידידותיים האמיצים שהיו לו עם מייסד הלח"י, יאיר.
נתן ילין-מור, שהיה אז מפקד לח"י, נשאל כעבור שנים לסיבת הרצח. תשובתו המתחמקת הייתה, שהדבר נעשה בגלל שמועה שהולאניצקי מסייע לערבים. אולם באחד מספריו כתב ילין-מור, כי הרצח בוצע בטעות וכי הוא מצטער על כך.

ויסולד הולאניצקי

ב-2011 הועלתה גרסה חדשה על נסיבות הרצח. ההיסטוריונים איזבלה גינור וגדעון רמז ממכון טרומן באוניברסיטה העברית חוקרים את חתרנותה של בריה"מ בישראל. במחקרם הגיעו למסקנה כי נתן ילין-מור שיקר, כי אנשי הלח"י ידעו בדיוק את מי הם רוצחים וכי עשו זאת כשירות לבריה"מ.

ב-2011, בעיקבות חשיפת הסיבה האמיתית לרצח הולאניצקי, הוזמנה ארצה אחת משלוש בנותיו, ברברה, מעצבת אופנה ידועה בלונדון, ונערכה לה "פגישת פיוס" עם בנו של יאיר.

מה היה קורה אילו

למרות המימרה הידועה ש"אין 'אילו' בהיסטוריה", קשה שלא להרהר בעצב, כמה שונים יכלו להיות פני המדינה, אילו בפרוץ מלחמת העצמאות היו בידי כוחות המגן הישראליים 20 אלף הרובים, מאות מכונות הירייה ומיליוני הכדורים, שהעניקה פולין לאצ"ל – אך נמוגו כעשן בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

עם פירוק האצ"ל אחרי פרשת "אלטלנה", הגיע למחסני צה"ל כל הנשק של הארגון, כולל הרובים והמקלעים שסופקו על ידי פולין. ייתכן כי השרידים האחרונים של נשק זה הם הרובים ומכונות הירייה הצרפתיים, המוזכרים בדו"ח מצבת הנשק של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות.

מקורות עיקריים:
A marriage of convenience: the New Zionist Organization and the Polish Government, 1936-1939.
By Dr. Laurence Weinbaum.
פרק "האצ"ל בפולין", מתוך "לידתה של מחתרת", מאת פרופ' יהודה לפידות, באתר האינטרנט "דעת", ללימודי יהדות ורוח, של מכללת הרצוג בגוש עציון.

מחבר המאמר

בני גבירצמן

בני גבירצמן, היה משך כ-35 שנים עורך חדשות ועורך מדור התחבורה ב"ידיעות אחרונות",  עד שפרש לגימלאות.  גבירצמן הוא בעל תואר ראשון של אוניברסיטת בר-אילן בגיאוגרפיה ובלימודי ארץ ישראל. כיום הוא מתמקד, כתחביב, בהכנת מצגות בנושאים הקשורים בידיעת הארץ ובהיסטוריה יהודית. המצגת המלאה שמאמר  זה הוא תמציתה  ניתנת לצפייה בקישור הבא. 

http://www.scribd.com/doc/141814135/1940

      קישורים

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק

http://www.zeevgalili.com/2007/09/461

 וראה גם קישורים בסוף המאמר

 שיר אסירי עכו של ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/2010/08/9924

========================================================================

תגובות

אילו יאיר לא פרש

הכותב מעלה את שאלת – "מה היה קורה אילו?" מכל התסריטים של האילו, יש רק אחד ריאלי כיוון שכל התסריטים האחרים הם דמיוניים בגלל פרוץ מלחמת העולם השניה. אבל מהמאמר עולה דמותו של אברהם שטרן כמנהיג בעל יכולת מרשימה, אסטרטג, איש ארגון. כשרואים את יכולתו אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אלמלא עשה את הטעות של פרישה מאצ"ל והקמת לח"י. מנהיג כמוהו לא היה צריך לתקוע את עצמו לסימטה אפילה כמנהיג של ארגון מחתרתי קטן. עם ישראל היה זקוק לו כמנהיג מרכזי בארגון מרכזי. איפה הוא ואיפה יעקב מרידור. לאור תפקודו באצ"ל שלפני הפילוג אי אפשר שלא לראות את הקמת לח"י כטעות היסטורית טרגית. בכך מזכיר שטרן מנהיג אחר שעלה לגדולה אחריו: משה סנה. אלמלא פילג סנה את מפ"ם ופרש למק"י, מעבר לבנקט השמאלי של הציונות, הוא יכול היה להיות מנהיג מרכזי בישראל של שנות ה-50 ועד שנות ה-70. אפשר רק לדמיין את הגלריה הפוליטית אם בנוסף לבגין היו בסביבה גם אברהם שטרן ומשה סנה, שני כוכבי שביט שכיבו את עצמם. אחד בדרך טרגית, השני בדרך טרגי-קומית.
אמנון לורד

כל מה שרצית לדעת על חג השבועות

סרטו של יעקב גרוס חגיגות הביכורים בתל-אביב 1932

 http://www.youtube.com/watch?v=sVBQQL3U-mU

 http://www.zeevgalili.com/2011/06/15349

 סלינו על כתפינו

http://www.zeevgalili.com/?p=432

קבלת החומש היא מסירת הלפיד הבינדורי

http://www.zeevgalili.com/?p=9056

 גרים

 סיפורו המופלא של גר הצדק דודו של גנראל נאצי

http://www.zeevgalili.com/2009/03/1765

 דרכו של הכומר היפני נובוטקה הטורי אל היהדות

http://www.zeevgalili.com/2006/10/345

 הנערות המאומצות מברזיל

http://www.zeevgalili.com/2007/05/423

 המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/2005/04/268

 הכומר המומר שהציל אלפי יהודים

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17888

 צעיר יהודי ערבי מחפש את זהותו

http://www.zeevgalili.com/2007/05/426

סכנה אוייב לפנייך ירושלים 1951 ויקישיתוף

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני כשישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג'ורג' – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן [לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר] ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיוון שהלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה, שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

שטח ההפקר בין ירושלים המערבית והמזרחית ויקישיתוף

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג'ורג' הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר  ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

שער ספרו של קרויאנקר רחוב יפו ירושלים

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

ראה

מפות ירושלים בציר הזמן

http://nli-labs.net/jerusalem_maps/

יום ירושלים קישורים לכל המאמרים

http://www.zeevgalili.com/2012/05/16702

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 102 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "הבריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואני חיפשתי ללא הצלחה בעשרים השנים האחרונות.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

עליה לקבר לאחר מאה שנים

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר הסבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי.

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ואינה נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... הרב עלה על הגג לעשות את ההדלקה על קבר ר' שמעון בר יוחאי... דממת האלוהים שורה על הטבע הנקי והפלאי שמסביב. בשעה זו הדחקות והצפיפות גדולות מאד.

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו[ וניצל בנס, כתב:
"...ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל.

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד ידיד שלנו לקח אותנו אליו עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר האפשרי לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

הגלות הזו השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. במפקד שנערך ב-1922 נמנו בה רק 3000 יהודים.

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

 "העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

                                                                                        לאה קשת

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9.

שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע [שוקה] באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2009, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ובנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

                                                     הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פרק זה [שהיא טיוטה של פרק מספרי] נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים - בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת רבקה אמבון, אוצרת בית דונה גרציה בטבריה, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

===============================================================

קישורים

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

סבי שהיה מבוני ראש פינה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/2836

תגובות

סיפור מרתק, כאילו נלקח מעולם הדמיון.
כה לחי. אשריך.

אריק ברהום

 תגובות [שנשלחו לגירסה הראשונה של הפרק]

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

צפת 1895

מטוויית המשי בראש פינה בה עבד סבי כמנהל

הפתיחה של זכרונות דודתי יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

פרופ’ גד יאיר, מן המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לא אוהב כנראה חרדים. יותר מזה, הוא חושב שהחרדים בכלל לא שייכים לעם היושב בציון.

נביא דברים בשם אומרם:

"החרדים והישראלים הם כמו שני עמים נפרדים. הם עומדים זה מול זה כבתמונת ראי, האחד היפוך של משנהו".

"ישראלים וחרדים הם עמים נבדלים. לא במשפחה מדובר, לא באחים ואפילו לא בשכנים טובים. מדובר בשתי קהילות­ המנהלות מלחמת חורמה של זהויות".

"התנהלות של חרדים רבים במהלך השבוע הכואב ביותר לישראלים, ממחישה עד כמה הישראלים הם האחר המוחלט בעיני העם החרדי".

שער הספר צופן הישראליות

היחס ליום הזיכרון לחללי צה"ל

במאמרו מתייחס הפרופסור המלומד להתנהגות "החרדים" [כולם?] ביום הזיכרון לחללי ישראל. תאר את השידורים בטלוויזיה בהם נראים חרדים מתהלכים בכוונה בעת עמידת הדום, מפגינים בשק ובאפר.

הוא מביא ציטוטים מן העיתונות החרדית שבה החרדים מדירים עצמם מן "הישראלים" . הוא מביא את הציטטה הבאה:
"מה לכם ‘אחי’ החילונים כי תלינו על מעט אנשים שלא עומדים בצפירה? או על אותם בחורים שיצאו לגן סאקר ועשו מנגל? וכי חלק יש לנו באותו יום? וזאת עוד לפני שהתחשבנתי אתכם על בתי קפה ופיקניקים ביום תשעה באב".

והפרופסור מסיים בנימה החלטית:

"התנהלות של חרדים רבים במהלך השבוע הכואב ביותר לישראלים, ממחישה עד כמה הישראלים הם האחר המוחלט בעיני העם החרדי. המסקנה המתבקשת: ישראל – שלוש מדינות לשלושה עמים".

חבל שהפרופסור המלומד שכח שבשטח שבין הים לירדן קיימת גם מדינת חמסטן בעזה, כך שמדובר איפה בארבע מדינות לארבעה עמים.

עמידת דום ביום הזיכרון ויקישיתוף

מהו "צופן הישראליות"

כותב שורות אלה אינו חרדי ורואה עצמו יהודי וישראלי. הואיל ולפי פרופסור גד יאיר יש כאן עם ישראלי [הוא אינו מזכיר את המלה יהודי], החלטתי לבחון מהי הדרך שבה יכול יהודי [חרדי לגווניו, חילוני, מסורתי, חוזר בשאלה, חוזר בתשובה, דתל"ש] לעבור גיור כהלכה ולהפוך מיהודי לבן העם הישראלי.

מחבר המאמר נתן לנו תשובה לשאלה זו בספר שפרסם לא מכבר: "צופן הישראליות".

הספר הוא פרי מחקר המבוסס על תצפיות, איסוף עדויות בראיונות ובשאלונים וניתוחי עומק. נחקרו ונשאלו לא רק ישראלים אלא גם סטודנטים זרים, שנחשפו לזהות הישראלית במהלך שהותם כאן.

מה מאפיין את הישראלי?

תשובת גד יאיר:

במקום "לא תגנוב" – "לא תצא פראייר"; במקום "כבד את אביך ואת אמך" – "בוז להיררכיה"; במקום "לא תענה ברעך עד שקר" – "יאללה, חפיף, תאלתר".
ואלה עשרת הדברות כפי שהם מוצגים בפרקי הספר –
• הדיבר הראשון: שקשק מפחד
• די לכיפוף
• קום והשתלט בארץ
• תיתנו, תקבלו
• לא תצא פראייר
• אני מדבר משמע אני קיים
• יאללה חפיף, תאלתר
• שלא יחליטו עליך
• העסק שלך הוא העסק שלנו
• עשה אינטימיות אבל לא אהבה

האם אלה הישראלים ישאל עצמו הקורא?
עם כל הכבוד לאקדמיה אם נסתכל סביבנו יש אכן ישראלים כאלה, אך האם זהו עם ישראל היושב במדינת ישראל?

הנחל החרדי [צילום מסך יו טיוב משרד הביטחון]

אם נסכם את המחקר המלומד : זו בסך הכל גרסה אקדמית ל"אין לי אחות" של אמנון דנקנר. דנקנר רק כותב טוב יותר.

תגובות

=======================================================================

אם מאמר זה עניין אותך ראה קישורים למאמרים העוסקים בחרדים ובישראלים

 הכה ביהודים החרדים ותציל את המדינה

 http://www.zeevgalili.com/2013/02/17660

 מה בין יהודי לישראלי

http://www.zeevgalili.com/2005/12/249

 המאבק בין הישראלים לבין היהודים

 http://www.zeevgalili.com/2005/07/267

 מדוע תוחלת החיים בבני ברק מן הגבוהות בארץ

http://www.zeevgalili.com/2012/01/18027

 הישראליזציה של החברה החרדית

http://www.zeevgalili.com/2007/06/429

 אמנון דנקנר "אין לי אחות" באת"ר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1986549

 קישור לסרטים על הנח"ל החרדי

https://www.youtube.com/watch?v=b6EeEx07sPA

 https://www.youtube.com/watch?v=0JZ4FwqIQlk

ביקורת על הספר מאת יהושוע סיימן באתר וואלה

http://e.walla.co.il/?w=/266/1874670

הביטוי הזה הוא אחת מאגדות העיתונות הישראלית. לפי הסיפור, עורך לילה בעיתון "דבר" התלבט בשאלה איזו כותרת לתת לעיתון.

זה היה יום שהתרחשו בו אירועים דרמטיים בכל פינות הגלובוס: שיטפונות בסין, התפרצות הר געש באיטליה, ומהפכה בדרום אמריקה. אותו עורך התקשה להחליט איזה מכל האירועים ראוי להבלטה בכותרת אחת והחליט על מתן כותרת כוללת – "העולם כמרקחה.

לא מצאתי במאגר העיתונות הדיגיטאלי של הספרייה הלאומית את הכותרת האגדית, אך מצאתי שימוש בכותרת זו בכמה מאמרים שהופיעו ב"דבר" במרוצת השנים, אם כי לא כותרת ראשית.

אף נמצא מישהו ב"דבר" ששיבח כותרת זו. במאמר שכותרתו "גאולת הכותרת". נאמר כי יש מקרים שבהם העורך במבוכה ואינו יודע איך להכתיר מאמר או ידיעה. ואז "העולם כמרקחה" יכול להוות פתרון.

אך אבוי, אומר הכותב, זה היה טוב בימים המפוארים שבהם ברל כצנלסון היה עורך העיתון. אבל בימינו מי יודע עברית כמו אז? הרי הקוראים יחשבו שכשאומרים מרקחה מתכוונים לריבה או לתרופה.

כאן המקום לברר אכן את מקור הביטוי ומשמעותו.

משמעות המלה מרקחה

המלה מרקחה נגזרת מן הפועל רקח שמשמעותו לערבב ולמזוג [לרקוח] בשמים או סמים רפואיים [ומכאן המלה בית מרקחת – בית שרוקחים בו סמי מרפא].

אנו מוצאים בתורה "מעשה רוקח" [שמות ל לה] ובתנ"ך "ומן בני הכהנים רוקחי המרקחת לבשמים" [דברי הימים א' ט-30].

וממרקחת של סמים ובשמים נוצרה המלה מרקחה במשמעות של
ערבוביה "ירתיח כסיר מצולה ישים כמרקחה" [איוב מא-כג].
בלשון העברית המודרנית הפכה המרקחה בהשאלה לבלבול, התרגשות, סערה נפשית, או "בלגן" בלשון קצת פחות תקנית..

הבלשן הנודע יצחק אבינרי הציע [בספרו "יד הלשון"] חידוש לשוני שלא נקלט למלה קוקטייל. במקום לומר קוקטייל נאמר מרקח. ואבינרי מנמק: "קוקטייל היא אחת המלים שהנחלתנו [כלומר הנחילה לנו –ז.ג.] ממשלת המנדאט [הבריטי] ומצווה עלינו לעקרה משום צורתה הזרה".

"העיר כמרקחה – מי הגנב"

ובספרות העברית החדשה השתרש הביטוי והתפרס לגוונים שונים: "אותו יום הייתה העיר כמרקחה: מי הגנב". [ שאול טשרניחובסקי]. "כל העתונות היהודית וגם הרוסית הייתה כמרקחה. הקהל התרגש" [ א.ד. ברקוביץ]. "ייקחכם השד, שוב הרקחתם מרקחה" [אברהם שלונסקי]. "הקץ למרקחה הזו שהייתה לזרא" [נתן אלתרמן].

בעיתונות העברית של המאה ה-19 היו הרבה סיבות להשתמש בביטוי הזה. כך למשל אנו קוראים ב"חבצלת" משנת 1908 כי איזה פרופסור יהודי עורר את כל העולם כמרקחה בחללו את קדושת כנסיית הוותיקן ואז החליט להתנצר "וחמת הקתולים שככה". בעיתון אחר נהיה העולם כמרקחה עם פיתוח זרם החילופין.

אך דומה שאת הסיכום הטוב לנושא זה נתן אחד הכותבים בן ימינו שאמר כי כותרת זו הפכה מופת לשלומיאליות עיתונאית "אבל בכל זאת יש בה משהו".

ברל כצנלסון [שני מימין]ביום הראון לייסוד דבר

תגובות

 האם זלמן רובשוב הוא המקור

האגדה האורבנית מייחסת את הכותרת, הייתה או לא הייתה, לזלמן רובשוב. שמעתי זאת מפי פרופסור צבי יעבץ ז"ל כששרתנו יחד בקח"ר במלחמת יום הכיפורים.

  [זלמן רובשוב ידוע יותר בשם זלמן שז"ר נשיא המדינה השלישי. הוא היה גם עורך "דבר" לאחר מותו של העורך המייסד ברל כצנלסון וכיהן בתפקיד זה בשנים 1944-1949]

 שמוליק אייל

 ————————————————————————-

העולם עדיין כמרקחה

אך סיימתי לקרוא את המאמר ונתברר כי העולם עדיין כמרקחה. להלן צילום מאמר של חמי שלו מ"הארץ" [היום 18.4.13].

ג. יסמין

ראה

הימים בהם היה "העולם כמרקחה

http://www.zeevgalili.com/1999/06/27

 עיתוני ירושלים במאה ה-19

http://www.zeevgalili.com/2009/05/3242

קורא יקר,

יום עצמאות שמח.

אם המידע וההשקפות המובעות באתר זה מעניינים אותך [גם אם לא תמיד אתה מסכים עם הנאמר]. אם חשוב לך שמידע ודעות אלה יגיעו גם לידיעתם של חבריך מכריך ובני משפחה קרובים ורחוקים, אודה לך אם תרשם כחבר לדף הפייסבוק של "היגיון בשיגעון". http://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%99%D7%92%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%92%D7%A2%D7%95%D7%9F/152990734768819

בדרך זו תוכל גם לעקוב אחר פרסומים קודמים ולקבל ביתר מהירות מאמרים חדשים.

זאב גלילי

.

מנחם לונץ הי"ד

התמונה באפור
עצובה ודוממת-
צבעתיה בלבי
בצבעי זהב ותכלת.

את קולו לא אזכור,
חיוך נותר לי,
וגם זאת רק אולי,
ואולי רק נדמה לי.

הוא היה רק צעיר
רווי טוב ותום,
עוד לא ידע ייסורים,
הוא היה רק בן 20 -

אולי הייתה נערה שאותה אהב,
אולי היא זוכרת תכלת עיניו,
ואולי תזכור זהב תלתליו
ואולי תזכור שאותה אהב ?

לאה אקסר

7.4.2013

מחברת השיר היא לאה אקסר, אחותו של מנחם לונץ לוחם לח"י שנפל, יחד עם חברו שבתי דרוקר, בקרב עם כוח בריטי גדול במושבה יבנאל בי"ג ניסן תש"ד [6.4.44 ].
סיפור הקרב ונסיבותיו הטרגיות סופר כבר באתר זה [וקודם לכן בעיתון "מקור ראשון" בשנת 2007].
כשנפל אחיה היתה לאה בת 19 . תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון, מאז היא נושאת את כאב האבדן ונסיבותיו, יום יום, שעה שעה.

וזה המכתב שכתבה  במצורף לשיר 

"כאחות שכולה, ביום זיכרון זה, אדגיש את כאבם המתמשך של האחים והאחיות השכולים,שאבדו אח צעיר, גם הם היו צעירים, ובגרו והזדקנו, ובתוכם הכאב גדל והשתרש והפך לחלק מישותם.הזיכרון והצער, לאחר פטירת הוריהם,נותר מנת חלקם הבלעדית !

"אחיות, אחים , זכרו כל עוד תוכלו לזכור !

"והעבירו לצאצאיכם, לדורות הבאים את המשימה והחובה לזכור את אלו שנתנו הכל למען הקמה ובניית המדינה היקרה הזו, ולא זכו לראותה בגידולה, עצמתה וביכולותיה להכיל חלק כה גדול מעם ישראל !

              חבל על דאבדין ומשתכחין"

לאה אקסר

ראה

קרב הגברה ביבנאל

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

 חברי יהושע שנפל על ירושלים

נפילת הל"ה – זעקת האבות

דגל ישראל כיצירה של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=3878

הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

מלחמת השחרור מול מאורעות 36

http://www.zeevgalili.com/?p=67

לשנות את "התקווה" או לאבד את התקווה

http://www.zeevgalili.com/?p=402

כך הפלתי את הספיטפייר המצרי

http://www.zeevgalili.com/?p=11600

עוד לא אבדה תקוותנו – "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=693

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי

http://www.zeevgalili.com/?p=688

מפעל חייו של אליהו הכהן

http://www.zeevgalili.com/?p=9186

המפקד

http://www.zeevgalili.com/?p=1222

להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

צוואת ז'בוטינבקי ברזל מלך וצחוק

http://www.zeevgalili.com/?p=461

מירושלים לקפטקביץ'  לצ'רנוביל וחזרה

http://www.zeevgalili.com/?p=977

לורנס איש ערב של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=442

תמצית קיר הברזל של ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=9895

הרצל איננו רק שם של רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

התאולוגיה הציונית של ואן דר הובן

http://www.zeevgalili.com/?p=313

חלוצים אלמונים שבנו את ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=375

ארץ ציון וירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=54

ההיסטוריונים החדשים כמכחישי הציונות

,http://www.zeevgalili.com/?p=35

כרזות יום העצמאות כתופעה פתולוגית

http://www.zeevgalili.com/?p=292

המנורה סמל המדינה נמצא במסגד בעזה

http://www.zeevgalili.com/?p=5109