ד"ר רמי ריינר, חובש כיפה שחורה ובוגר ישיבת "קול תורה" בה שימש אביו כר"מ * הוא מסביר את הרקע ההיסטורי של ההדרה וסבור שההלכה הפסידה בכך שהדירה נשים מן השיח הלמדני * הוא מצביע על נשים שהיו תלמידות חכמים במהלך ההיסטוריה ותולה תקוות במהפכה המתחוללת בלימודי נשים ובהכשרת נשים להסמכה רבנית * מול ההלכה הרואה באשה גורם החטאה בתחום המיני הואמצביע כיצד החברה המודרנית הפכה את האשה לאובייקט מיני המשמ מכשיר שיווק

                                                              -מאת ד"ר רמי ריינר -

אני היסטוריון של ההלכה העוסק ביום יום שלו בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. וכאן אני מוזמן לעסוק בהווה המתרחש, זה הצועק, הבועט והכואב במקום בו אני חי כאן ועכשיו. הכיפה [השחורה] שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב להלכה היהודית.

אולם מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. הקשיים האישיים שלי [בקיום ההלכה] מתנקזים בשני נושאים עיקריים: • יחסה של ההלכה אל הנכרים, אלה שלא באו בברית • יחס ההלכה אל הנשים שאמנם באו בברית בין העם ואלוקיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה.

פרשת ישראל שחק והצלת גוי בשבת

אפתח בשאלת היחס אל הנכרי וממנה ללמוד דבר. בשלהי חורף תשכ"ו, 1966 יצא ד"ר ישראל שחק, מן המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית בידיעה מרעישה לעיתונות. הוא סיפר שבעודו מהלך בבוקר שבת בשכונת רחביה בירושלים ראה אדם כהה עור שהתעלף ברחוב. שחק ביקש להזמין אמבולנס. הוא דפק באחת הדלתות וביקש להשתמש בטלפון הקווי כדי להזעיק אמבולנס. כשסיפר את הסיבה לבקשתו, הודיעו בעל הדירה, כך לדברי שחק, שמכיוון שהלה אינו יהודי הרי שאין הוא יכול לחלל שבת עבורו ועל כן אין הוא יכול לאפשר שמוש בטלפון בשבת. הארץ געשה מקצה ועד קצה. לבסוף התברר שהסיפור לא התרחש מעולם. פרופסור שחק הודה בכך אך טען כי גם אם הסיפור לא התרחש הרי זה מה שההלכה היהודית מורה למקיימיה לעשות. דהיינו: אין לחלל שבת כדי להציל אדם שאינו יהודי.

פסק ההלכה של הרב אונטרמן

העניין הציבורי בפרשה ובספיחיה לא דעך ובערב הפסח של אותה שנה פרסם הרב הראשי דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן. מאמר הלכתי מקיף בנושא. במאמרו הוכיח הרב אונטרמן שישראל שחק לא רק שבדה את הסיפור מלבו אלא שגם הבנתו בפסיקת הלכה לוקה בחסר.

"]

הרב איסר יהודה אונטרמן [ ויקיפדיה על בסס שימוש הוגן

עד כאן דבריו של פרופסור רוזנטאל.

מעיין מים חיים

כאדם שאינו מוכן לוותר על עולמו ההלכתי מחד, ומאידך גם אינו מוכן לוותר על תפיסתו ההומניסטית, אני רואה בטקסט זה ומשמעו מעיין מים חיים. ודומה שעתה, לאחר שהוצג, ברצוני לעבור לשאלת היום, שאלת מעמד הנשים בשדה הלכתי.

הרקע ההיסטורי להדרת נשים

אומר את הדברים בגילוי לב ובכאב. יש בהלכה גורמים העלולים להביא ואף הביאו להדרת נשים לאורך הדורות. אחד הבולטים שבהם לדעתי הוא הלימוד והדעת. קריאת ר' יוחנן בן זכאי מאספייסנוס ערב חורבנה של ירושלים 'תן לי את יבנה וחכמיה' התממשה במלואה. דת ישראל הפכה מדת פולחנית, כהנית ונבואית לדת למדנית. עד כדי כך שמשה, האיש, עליו נאמר במקרא שלא קם עוד נביא כמוהו, הפך להיות משה רבנו, דהיינו הרב, המלומד, החכם. המעבר מן הכהונה והנבואה אל הלמדנות והידע הבטיח בתוכו הבטחה גדולה. הלמדנות אינה מותנית באופן ישיר בקשרי משפחה וביחסנות. אדם אינו נולד להיות מלומד, והפיכתו לכזה קשורה בו ובמאמציו. אלא שמראשית מהפך זה הופלו בו נשים. כאשר הגדירו חז"ל את חובת למוד תורה והוראתה הם מיהרו לקבוע שאין אדם חייב ללמד את בתו תורה, וחכמים אחרים אף הפליגו וקבעו שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות.

נשים שגברו על ההדרה

אמת, לאורך ההיסטוריה נצנצו נשים שיכלו להדרה זו. כאלו היו ברוריה אשתו של התנא ר' מאיר; בתו של ר' שמואל בן עלי ראש הישיבה בבגדד במאה השתים עשרה שעליה מספר בהתפעלות בנימין מטודלה ואני מצטט: "ואין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת לבחורים דרך חלון אחד והיא סגורה בבנין והתלמידים בחוץ למטה אין רואים אותה". סוף ציטוט כזו הייתה ככל הנראה גם חנה רחל וורברמעכר הידועה יותר בכינוי 'הבתולה מלודמיר' ועל נשים בודדות ומוכרות אלו ניתן היה להוסיף עוד מספר שמות. אבל לאורך 1800 ויותר שנות למדנות יהודית לא נזקק להרבה יותר מאצבעות שתי ידיים כדי לספור נשים שכוחן היה בלמדנותן ובידיעת התורה שלהן.

"]

קבר הבתולה מלודמיר [צילום באדיבות הרב גן קגן

מהפכה בעניין זה חלה בארבעים השנים האחרונות. פרופ' אליס שלוי, מנהלת בית הספר התיכון החרדי דתי לבנות פלך בירושלים, הנהיגה לימוד תלמוד לכלל התלמידות, ברמה שלא נודעה קודם לכן בשום בית ספר דתי לבנות בארץ. שנות השמונים והשנים שלאחר מכן מאופיינות בפתיחת ישיבות לנשים בארץ, בעיקר באיזור ירושלים, גוש עציון וניו-יורק. ישיבות אלו חוללו מהפכה של ממש בכמה תחומים.

נשים לומדות בחברותא במדרשה ויקישיתוף

• פתרון בעיות הלכתיות. משפחות דתיות אורטודוקסיות נדרשות מדי פעם לפתור בעיות הלכתיות. במקרים רבים הבעיה נפתרת באמצעות עיון בספרות ההלכתית וזאת על ידי אחד מבני הבית המיומן בפיצוח החומר הרלוונטי. בעבר היו הגברים ורק הגברים בעלי היכולת והנגישות לספרות זו. המהפכה הלמדנית הנשית, הביאה לכך שבמשפחות אורטודוקסיות רבות אין היום עדיפות לגבר בוגר הישיבה. ומכאן למשמעות השניה.

• טהרת המשפחה. זו אחת השאלות ההלכתיות הרגישות ביותר בחיי המשפחה היהודית. בני זוג אינם רשאים על פי ההלכה הנוהגת לקיים יחסים מיניים ביניהם ואף לא להתקרב קרבה פיזית של חיבה בתקופת המחזור.

הגדרת מועד סיום המחזור ומועד תחילתו של השבוע שבסופו הינה שאלה מסובכת במציאות ההלכתית. מה גם ששאלה זו קשורה לעתים גם לאפשרות הפוריות של בני הזוג. עד השנים האחרונות שאלה זו הייתה בתחום סמכותם של חכמים. זה היה מצב בלתי טבעי, שבלשון המעטה ניתן להגדירו כמביך.

הסמכה רבנית לנשים

קומתה השניה של המהפכה הלמדנית הנשית היא הכשרתן של נשים בעלות הסמכה רבנית. דבר זה הפך אותן לכתובת האולטימיטבית לשאלות בתחום טהרת המשפחה. זו מהפכה שלדעתי היא רק בתחילתה. השיח בתחום הלכתי זה השתנה מאז כניסתן של נשים והוא הולך ומשתנה בימים אלו ממש. כאדם שמחד עוסק בחקר ההיסטוריה של ההלכה ומאידך מחוייב להלכה המקובלת ברצוני לומר שאני מצפה ציפייה של ממש לכך שעוד ועוד נשים תכנסנה לתוך שדה ההלכה. שתפסוקנה בדיני שבת, כשרות, שכנים וכל שדה הלכתי אחר.

נזקי הדרת נשים מהשיח ההילכתי

הדרת נשים מן השיח הלמדני גרמה לכך שכל היצירות הגדולות והאוטורטטיביות של מסורת ההלכה היהודית נכתבו בידי גברים. נשים היו מודרות מן השיח ועל כן גם לא יצרו בו. מטבעם של דברים שיח הלכתי גברי זה דן גם במקומן של נשים, בחובותיהן ההלכתיות, ביחס הגברים אליהן וכמובן ביחס הרצוי של גברים אליהן. ראיית האשה כיצור מיני אמירות כמו 'קול באישה ערווה' 'שיער באישה ערווה' 'שוק באישה ערווה'. או הנחיות מן הסוג הקורא לאדם שלא להרבות שיחה עם האישה, שלא ללכת אחרי אישה ועוד הם החדות באמירות אלו.

הצד השווה שבהן הוא שהן רואות באישה בראש ובראשונה יצור מיני, מפתה מעצם טבעו, שלא לומר פתייני. בשיח הגברים החז"לי, ובאין נשים שתרסנה (מלשון ריסון) את השיח הפנים גברי הזה הפכה כל אישה מגיל שלש ויום אחד(!) ועד לקשישות מופלגת להיות אובייקט ולעתים קרובות אובייקט מיני. אין בכוונתי לטעון שזו האישה העולה מספרות חז"ל. במכלול ספרות חז"ל נשים הן חכמות, אם לא בחכמת התורה אזי בחכמת החיים, נשים הן ראשי משפחות. הגבר נדרש לכבד את האישה כאדם ועוד ועוד.

האשה כמעוררת חטא

אולם ההכרה באשה גם כדמות העלולה להכשיל את הגבר בחטאים מן התחום המיני, אם במחשבה ואם במעשה, עולה שוב ושוב. כאדם וכגבר המוקיר ספרות חז"ל ואף חי את חייו לאורה, אמירות אלו קשות לי מאוד. נשים הן עבורי בראש ובראשונה בנות אדם, וגם חברות, ידידות, עמיתות, מורות ותלמידות. אמירות מעין אלו וצורת חשיבה שכזו מבזות את הגבר שבי. שכביכול אינו מסוגל לראות באישה ובנשים אלא אובייקט מיני שממנו יש להיזהר כדי שאוכל לעבוד כראוי את האל אותו אני חפץ לעבוד. מנין ההמולה הנוכחית בילדותי למדתי בתלמוד תורה. בצעירותי, בגיל העשרה, למדתי בישיבה חרדית שבה לא למדו דבר מלבד התלמוד והספרות הנלווית אליו. בכל השנים הללו אני לא זוכר משהו הדומה להיסטריה הנוכחית ביחס לנשים.

לאחר שנים בישיבה התגייסתי לצה"ל כתלמיד בישיבת הסדר. הופעות שירה של חיילות היו גם אז ואיני זוכר איזו המולה בעניין כפי שהיא היום.. כחייל עברתי למיטב זכרוני מן הטירונות ועד שחרורי חמש פלוגות טנקים שונות. כולן היו מורכבות מאנשי ישיבות ההסדר. בכל הפלוגות הללו היו פקידות פלוגתיות. תופעה שהיום לא קיימת כלל ביחידות אורגניות של תלמידי ההסדר. ופקידות אלו לא היו חיילות דתיות.

חיילת קרבית. צילום: דובר צה"ל

ומן האישי אל הציבורי. אוטובוסי מהדרין מופרדים הם המצאה בת עשור או שני עשורים לכל היותר. הם לא היו קיימים לפני עשרים שנה. כאשר גבר או אישה רצו לנסוע מירושלים לבני ברק במונית שרות יכול או יכולה היו לגשת בירושלים לתחנת המוניות שברח' שטראוס, להיכנס למונית שבה יכולים היו לשבת ליד מי שחפצו לשבת לידה או לידו ולא היה אדם שיפצה פיו. גבר או אישה שחפצו לשבת ליד בני מינם ולא היה מקום כזה בנמצא אזי נהג המונית ושאר הנוסעים היו מנסים להתארגן מחדש כדי להתחשב ברצון הנוסע או הנוסעת. אבל גם שם בעולם החרדי של שנות השבעים והשמונים הפרדה טוטלית מן הסוג שהולך ונפוץ היום פשוט לא הייתה. הרפורמה של "בנות טליבאן" ונקודה אחרונה בסדרה זו. 'נשות טליבאן' אותן נשים בחברה החרדית המלבישות עצמן בדרך שבה לא ניתן לזהות את מבנה גופן כלל ועיקר, פשוט לא היו. תופעה זו כבר אינה בת עשור, היא בת שנתיים, שלש או חמש, בקיצור רפורמה של ממש בהוויה ובהתנהגות הדתית בכלל. מהפכה ומהפכה נגדית השאלה שאותה ראוי לשאול היא: מה קרה פה? מה השתנה בחברה הדתית שלצד המהפכה הלמדנית הנשית, שאותה תיארתי קודם, באה גם מהפכה בכוון נגדי. מהפכה בה 'מועצמת' האישה כאובייקט מיני, הן בעיני הגברים שבסביבתה והן בעיני עצמה. לשאלות מסוג זה יכולות לעלות כהצעות תשובות הרבה וברצוני להציע אחת אפשרית המדברת אל ליבי לא רק כחוקר אלא גם כאדם, כגבר וכשומר מצוות.

המיניות הנוכחת במציאות המודרנת

השיח שבתוכו אנו חיים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט הוא שיח בו המיניות מובלטת ונוכחת בכל פינה ובכל זמן. דף הבית של אתרי חדשות כוואללה או Ynet. שלטי החוצות המלווים אותנו בדרכנו לעבודה והמנסים למכור לנו מוצרים ממכונית ועד עתון. והשלטים מלווים בתמונה של צעירה, לרוב אנורקטית, וכמעט תמיד בתנוחה בעלת משמעות מינית פתיינית. משהגענו בשלום למקום עבודתנו אנו נכנסים למרחב מוגן יחסית בו אנו נמצאים, גברים כנשים יחדיו, עסוקים בענייננו ובמטלות עבודתנו, כמורים, תלמידות, מרצות, עובדי תחזוקה, סטודנטים וכו' וכו'. שוב לא ניתן שלא לזהות נשים הבוחרות להופיע בהופעה שמכל הפנים האנושיות המורכבות שלהן בחרו להדגיש את הצד המיני והאירוטי שבהן. הופעה האומרת, לפני שאני מי שאני, דע לך שחשוב לי להדגיש לך את מיניותי. בין מיניות אינטימית לארוטיקה פומבית איני בא כאן לשפוט מערכות ערכים אלא לטעון דבר פשוט אחד. מסורת ישראל ומסורת ההלכה היהודית ראו בחיוב את המיניות אולם נתנו לה מרחב פנים זוגי. הם הכירו במיניות ובזכות לה כזכות וכחובה בתוך מסגרת משפחתית במרחבים ובזמנים האפשריים לה. מן הצד השני ראו באירוטיקה שאינה מתקיימת במסגרת זו סוג של חטא. השיח ללא מילים שמתנהל בין אנשים באמצעות אורח חייהם, דרכי לבושם יוצר דיסוננס מובנה בין חלקים שונים בחברה בה אנו חיים. אדם חרדי או דתי שעבורו קשר עם אישה מחוץ לנישואין הוא חטא בל יכופר, אינו יכול להיות שותף לשיח בו מיניות נמצאת לעתים קרובות בחזית הקשר הבין אישי. מכאן קצרה הדרך לזהות כל אישה בת שלוש כבת מאה, לבושה מכף רגל ועד ראש כאובייקט מיני, שסכנתה מרובה מתועלתה.

עמודי טלגרף כנשים

בספרו "חבלים" מספר הסופר חיים באר, על ראש ישיבה באחת מישיבות תנועת המוסר שפעלה במזרח אירופה שכאשר הגיעו למוסדו תלמידים צעירים חדשים, נעל אותם בבית המדרש למשך תקופה ארוכה. זאת, כדי שעיניהם לא תשזופנה דמויות נשים. לאחר מספר שנים החליט להוציאם לטיול ברחובותיה של העיירה. אלא שבתקופת ההסגר החינוכית הזו הונחו עמודי טלגרף ברחובותיה. משראו זאת הנערים פצחו בצווחות נוראיות 'ווייבערס, וויבערס'. לאמור: נשים, נשים!! וברחו בבהלה בחזרה אל בית המדרש המוגן והטוב.

רבם מיהר לשוב אחריהם ותוך שהוא דומע כינסם ואמר להם: חמש שנים נעלתי אתכם כדי שכל אישה תראה בעיניכם כעמוד טלגרף והנה עתה כל עמוד טלגרף נראה בעיניכם כאישה. ומשם ואז לכאן ולעכשיו: בחברה שבה כל מטבח מיוצג על ידי דוגמנית חטובה וכל מכונית נמכרת בחסות קימוריה של חברתה הטובה ממנה לא נופתע כאשר נמצא מי שבתודעתם, כל אישה אינה בראש ובראשונה אדם אלא אובייקט, אובייקט מיני. דומני ששיח החרשים הזועק הזה תורם אף הוא את חלקו לנושא בו אנו עוסקים היום – הדרת נשים. ==================================================================

מאמר זה מבוסס על הרצאה שנשא ד"ר ריינר בכנס בנושא 'אי שיוויון והדרת נשים במרחב הציבורי – מבט אקדמי ואישי'. ומתפרסם כאן באדיבותו. ד"ר רמי ריינר {51} הוא מרצה בכיר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. למד בישיבת "קול תורה" בו שימש אביו כר"מ. עשה את כל המסלול מישיבה הקטנה ועד לאחר השעור של ר' שלמה זלמן אויערבך. התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר בהר עציון ושרת בשיריון. לאחר שחרורו לימד כר"מ בישיבת נוה שמואל באפרת ובמקביל למד לתואר ראשון בספרות ובתלמוד. תואר שני ושלישי עשה באוניברסיטה העברית בהדרכתו של פרופסור תא-שמע. לימד תלמוד במסגרות רבות, היה חבר במכון ללימודים מתקדמים של מכון הרטמן. עבודת הדוקטור שלה עוסקת במשנתו של רבנו תם. בשנה האחרונה הוציא לאור את ספר המצבות של וירצבורג מן המאות היב-יג.  וכן את ספר הזכרון לתא-שמע.

ד"ר רמי ריינר

ראה גם

סיפורו המופלא של גר הצדק שהיה דודו של גנראל נאצי

ישראל הראל ידידי עושה עבודת קודש. הוא מנצל בכישרון רב את הפינה הקטנה שמקציב לו עיתון "הארץ", כדי לנטרל מעט את הרעל הפוסט ציוני והפוסט יהודי הנוטף מרבים מעמודי העיתון הזה.

הטור של הראל חשוב במיוחד דווקא בעידן בו העיתונות הכתובה הולכת ומאבדת מכוחה. מעריב, ידיעות וישראל היום מתחרים זה בזה בצהובנותם. "הארץ" לעומתם – בגלל איכותו הבסיסית בכל התחומים שאינם קשורים לאג'נדה הפוליטית שלו – הולך והופך לבמה החשובה ביותר בשיח הציבורי בישראל.

לכן מאכזב מאמרו האחרון של ישראל הראל ["הכבוד האבוד של המסייעת"] שדן בנושא בו דנתי במאמרי הקודם כאן בענין פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת כתבת הדיבה של אילנה דיין על סרן ר'.

ישראל הראל, כדרכו, מנתח בתמציתיות את המעשה של אילנה דיין. היא הציגה את חיילי צה"ל כרוצחים בדם קר וגם כחוגגים על דמה של ילדה קטנה. זאת, על ידי מונטאז' טלוויזיוני של תמונות שצולמו בתקופות שונות.

אפשר להבין את ישראל הראל, שנמנע מלבקר את הדרך בה סיקור "הארץ" את פסק הדין של בית המשפט העליון [אותו כינה "זובור" לשופט המתנחל נועם סולברג]

אבל אי אפשר להבין את העובדה שאת עיקר חיצי ביקורתו היפנה כלפי אילנה דיין. מה שעשתה אילנה דיין עושים כמעט כל אמצעי התקשורת, בעצימות כזו או אחרת. הנימוק שלה שהוא מביא ["רצינו להראות עד לאן הסיטואציה הזאת מובילה"] היא הגורם המניע של הרבה ידיעות, כתבות ומשדרים. בבחירת הנושאים, בצורת הצגתם ובניואנסים שמדגישים.

במקרה האמור לא אילנה דיין היא הנושא אלא בית המשפט העליון. קודש הקודשים של השמאל הישראלי.

המוטו שמביא הראל למאמרו הוא מצויין. "תדע מעתה כל אם עבריה שהוצאת דיבה על בנה החייל בשעה שהוא מגן על המדינה היא נורמה מוסרית ועיתונאית מותרת באישור בית המשפט".

העיקר במשפט הזה הוא "באישור בית המשפט".

אך מה שיש להראל לומר הוא שאילנה דיין איבדה את אמון הציבור.

את אמון הציבור איבדה התקשורת כבר מזמן ולא רק בגלל אילנה. מאידך, לבית המשפט העליון מייחס הראל כי "הכו בסנוורים".

כשהאמת היא שגם השופטים כמו אילנה דיין רצו בפסק דינם להראות עד להיכן הסיטואציה הזו מובילה.

ראה

http://www.zeevgalili.com/2012/02/16301

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, פסק קנס כבד, בהיותו שופט מחוזי, על אילנה דיין ועל חברת טלעד על שידור כתבה שייחסה לקצין צה"ל רצח ילדה פלסטינית * בית המשפט העליון הפך את פסק הדין על פניו וקבע הלכה משפטית חדשה "אמת לשעתה אינה דיבה" * האם יש קשר בין פסיקת העליון לעובדה שהשופט סולברג הוא "מתנחל" שהתנגדו למינויו? *"הארץ" מרמז שיש קשר וקובע כי פסק הדין הוא "זובור" שעשו שופטי העליון לנשיאם

את הכינוי "זובור" – להחלטה שקיבל בית המשפט העליון בפרשת התביעה של סרן ר' נגד אילנה דיין – נתן "הארץ", העיתון לאנשים חושבים.

בתוך עמי אני יושב והביטוי "זובור" מוכר לי. הן מתקופת שרותי הצבאי והן משיחות בית קפה הנערכות באווירה לא מכופתרת.

אך הופעת הביטוי בעיתון רציני כמו "הארץ", העלתה בי את המחשבה שלא ייתכן שהעיתון ישתמש בביטוי שמילון אבן שושן הישן והטוב היה מכנה "המוני".

חשבתי לעצמי אולי יש כאן חידוש לשוני-משפטי שאינו מוכר לי, או אולי זהו ביטוי של לשון גבוהה מן המקורות. פתחתי איפה את אבן שושן, אך המלה לא נמצאה בו. גם במילון "רב מלים" של שויקה, שאינו נרתע מלכלול באוצרו מילות רחוב, לא נמצא זכר לביטוי.

"]

אילנה דיין [צילום זאב גלילי

ה"זובור" מקורו וגלגוליו

גם במילון הסלננג לעברית מדוברת על שני חלקיו [של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה] לא מצאתי את הביטוי. הואיל ואין להניח שהעדר הביטוי נבע מן האיסטניסיות של בן אמוץ, אני מניח שהביטוי לא היה קיים במשמעותו הנוכחית בתקופה בה נכתב המילון [ 1973 ו-1982] .

הביטוי מופיע, לראשונה ככל הידוע לי, ב"לכסיקון: הסלנג העברי והצבאי משנת 1993 , שמגדיר כך את המלה: "סלנג צבאי שפיכת תערובת של מיני זבל וטינופת על חייל כעונש או כטקס קבלה".

והדוגמא שמביא הלכסיקון: " המסכן הזה מעבירים אותו יחידה כל שני וחמישי ובכל מקום הוא זוכה לזובור".

אם לכך התכוונו מחברי הידיעה ב"הארץ" הרי הם אמרו שטקס קבלת הפנים שנעשה לשופט נועם סולברג עם כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, היה משהו הדומה להטחת זבל וטינופת.

בטרם נדון בסיבה ל"זובור" הזה נמצא לעיתון אולי מעט כף זכות. בשימוש האזרחי משמש הביטוי – כך על פי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל – במשמעות עדינה יותר. הגדרת המונח במילון זה היא " התעללות". כלומר שופטי בית המשפט העליון רק התעללו בנשיאם החדש אבל לא זרקו עליו ממש זבל.

המילון מוסיף גם את מקור הביטוי שהוא מן השפה הערבית שמשמעותו אבר המין הזכרי.

הידיעה על ה"זובור" בעמוד הראשון של הארץ

מיהו "שמוק אקדמי"

אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" עושה שימוש באבר המין הזכרי בדיון ציבורי. בפעם הקודמת הזכורה לי נעשה הדבר במדור לספרות על ידי יצחק לאור שכתב: " אלמלא ידענו איך נהפך [פרופסור גרשום] שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה…".

כאן נעשה הדבר בלשון היידית [שנקלטה לעברית ואפילו לאמריקנית].

אבל אם "הארץ החליט לעבור לשימוש במילים ערביות שחדרו לשפה העברית הרי עומד לרשותו ארסנל שלם.

הם יכולים לכתוב ששופטי בית המשפט העליון עשו "סיפתח" לצ'ילבה עם כניסתו לתפקיד. וכי מצפים לו עוד דאווינים ושה"מלעון" הזה לא יחשוב שהוא "אבדאי" או "ג'אבר" ושיידע שבעיניהם הוא סתם "ג'חש" ו"מנחוס". הם יוכלו גם להגיד שזה בסך הכל "כטיאר" שהימין הכניס לבית המשפט העליון למרות גילו המופלג.

העיקר שהם ירגישו סבבה.

על מה השמחה

העליצות שבה קידם "הארץ" את החלטת בית המשפט העליון בהחלט מובנת. כי להחלטה הזו יש, מעבר ל"זובור", משמעות מרחיקת לכת מבחינת הדמוקרטיה הישראלית ומעמד התקשורת בה.
סיפור המעשה ידוע ונלעס לעייפה. אזכיר אותו כאן רק בקצרה.

בשנת 2004 נורתה ילדה פלסטינית בת 13 בסמוך למוצב צה"ל ליד רפיח.

מפקד הפלוגה, שאיישה את המוצב, סרן ר', הואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק ובשיבוש הליכי משפט. מן התחקיר ניתן היה להסיק כי הקצין לא הסתפק ביריה על תלמידה שהייתה כאילו בדרכה לבית הספר, אלא ביצע גם "וידוא הריגה".

הריגת ילדה פלסטינית היא אייטם מצויין לטלוויזיה הישראלית. זה לא סתם צלף פלסטיני המכוון את הרובה לגולגלתו של תינוקת בחברון.

בנובמבר 2004, עוד בטרם הוכרע סופית דינו של הקצין, שידרה אילנה דיין בתכנית "עובדה" תחקיר על הפרשה. מן התחקיר ניתן היה להבין שסרן ר' הוא בחזקת רוצח של ילדה תמימה.

זיכוי ותביעת דיבה

לאחר שורה של דיונים משפטיים זוכה סרן ר' מכל אשמה.

הוא הגיש כנגד דיין ונגד זכיינית השידור "טלעד" תביעות על הוצאת דיבה. בתביעתו טען כי הקטעים ששודרו בתוכנית היו ערוכים בצורה מגמתית ולא הוגנת, ולעתים אף מטעה, במטרה להוכיח את אשמתו.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים היה אז נעם סולברג, שמונה באחרונה לבית המשפט העליון. הוא קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע מתוך רשלנות ושלא בזדון.

הוא הטיל עליהם לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ש"ח,וכן החזר הוצאות משפט בסך 80,000 ₪.

עוד חייב השופט סולברג את הנתבעים להקריא את עיקרי הכרעת הדין בתוכנית והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע.

הערעור לעליון והחלטתו

הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וגזר הדין לבית המשפט העליון. ואכן, השופטים אליעזר ריבלין עוזי פוגלמן ויצחק עמית קבעו בהכרעתם מונח משפטי חסר תקדים "אמת לשעתה אינה דיבה".
מה פרוש מונח זה ? אם אני אומר לחברי כי הוא גנב וכולם מסכימים עמי ואף מוגשת נגדו תביעה והוא יוצא זכאי בדין גם אני אזכה להנחה הזו של "אמת בשעתה" ? [אני מודה לד"ר ישראל בר ניר שהפנה תשומת לבי לנקודה זו]

והרחיק לכת השופט פוגלמן שכתב בפסק הדין כי היחסים שבין עיתונאי לבין הציבור הטילו על דיין "חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי".

במלים אחרות: הזכות המיוחדת הזו של "אמת בשעתה" היא לא רק זכות אלא חובה של העתונאי לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי". ולא חשוב לכאורה אם מה שנחשב "אמת בשעתה" מתבררת כשקר גדול.

רישיון להרוג לרשות הרביעית

המשמעות המעשית של פסק הדין ההזוי הזה של בית המשפט העליון היא "רשיון להרוג". חכמינו אמרו כי "כמו שהחרב ממית כן לשון הרע ממית" (מדרש משלי).

הרישיון הזה לא ניתן לכל אדם אלא לעיתונאים.

אך המשמעות של הפסיקה מרחיקת לכת יותר מן החשבונות האישיים של שופטים עם עמיתם והשקפת עולמם על הפקרות התקשורת.

המשמעות העיקרית היא שפסק הדין הזה מימש וחיזק מציאות הידועה מכבר. במדינת ישראל יש ארבע רשויות – השופטת, המחוקקת, המבצעת, והמפרסמת.

אך בניגוד לעקרונות מונטסקיה אין הפרדה בין הרשויות. הרשות העליונה והקובעת היא הרשות השופטת. היא מחוקקת [לקחה לעצמה סמכות לאשר או לבטל חוקים של הכנסת] היא גם המבצעת [למשל: איפה תעבור גדר ההפרדה]. היא גם הרשות ההופכת את בתקשורת, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לדוברמן אימתני, הרשאי לקרוע לגזרים כל מי שלא מוצא חן בעיני הרשות העליונה.

מיזם חדש של גוגל סורק מיליוני ספרים * סריקה זו נותנת תשובה ניצחת לשאלה אם וממתי קיים עם פלסטיני * בחמישה מיליון ספרים לא מופיע המושג "פלסטיני" או "עם פלסטיני" לפני שנות העשרים של המאה העשרים * מה שהוליד את "האומה הפלסטינית" אומרים היסטוריונים פוסט מודרניים אלה רציחות * ומדוע ניוט גינגריץ' וגולדה צודקים שאין עם פלסטיני

להמהפכה התרבותית שחולל האינטרנט מאז הקמתו נוסף באחרונה מכשיר מדהים: סריקת מיליוני ספרים.

התוכנה החדשה של גוגל נגישה כמו כל אתר בעולם. אתה יכול לחפש כל מלה המופיעה בכל אחד מהספרים הסרוקים ובתוך שניות תקבל תשובה.

במסגרת המיזם נסרקה כמות שלא תאמן של ספרים מהמאות השבע עשרה שמונה עשרה ועד ימינו. כל אחד מן הספרים הללו
ניתן לקרוא במלואו.

ספרים בני ימינו, שיש עליהם זכויות יוצרים, לא ניתן לקרוא אבל ניתנים לסריקה ולקבל עליהם מידע ביבליוגרפי מלא, כולל הקטע בו מופיעה המלה שמחפשים.

הסריקה נעשית בחצי תריסר שפות, ביניהן עברית.

החשיבות התרבותית של האפשרות להגיע באמצעות המחשב הביתי למיליוני ספרים נדירים אינה צריכה הסבר. אך למיזם החדש יש חשיבות רבה למחקרים היסטוריים, ספרותיים, לשוניים, חברתיים ועוד. אפשר להגיע לא רק לכל מלה אלא לצייר גרפים של תדירות הופעתה.

מתי נתגלה "העם הפלסטיני"
כזה הוא הגרף הבא שבו חפשתי את המלה PALESTINIANS

גרף העם הפלסטיני - מי מכיר מי יודע לפני 1920

הגרף הזה מוכיח שמשנת 1800 עד 1920 אין זכר לעם פלסטיני  בחמישה מיליון ספרים.  

כך בספרים בשפה האנגלית ותוצאה דומה מתקבלת גם בחצי תריסר שפות אחרות, כולל עברית.

כלומר: המושג "פלסטיני" [או בעברית של אז "פלשתינאים] הופיע רק עם ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בתקופה זו התייחס המושג לפלשתינאים כמו אבי, אחיו ואחיותיו, ילידי הארץ, שקיבלו אזרחות פלשתינאית עם הכיבוש הבריטי,. כמו גם פלשתינאים נוצרים, דרוזים וערבים.

כך נולדה הבדותה

לפני כמה שנים יזמה הרשות הפלסטינית תרגום לערבית של הספר "פלסטינאים – עם בהיווצרו" מאת ברוך קימרלינג ושמואל מגדל.

מה הביא את הפלסטינים לתרגם ספר של שני מחברים פוסט-ציונים?

היסטוריונים רציניים שחקרו את תולדות "העם הפלסטיני" לא נאלצו להמתין לתוכנה של גוגל כדי להגיע למסקנה מתי הומצא העם הזה.

אחד החשובים בהם הוא פרופסור יהושע פורת, מחשובי המזרחנים. פורת תיאר זאת בספרו "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית: 1929-1918".

בשנות ה-30 הוציא הוועד הערבי העליון בול ועליו הכתובת "פלסטיין לערבים". גם הם לא שמעו על פלסטינים

החלק השני של הספר, "ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929" מראה שהפלסטינים בעצמם לא הכריעו אם הם ערבים או פלסטינים. אם הם היו צריכים את מדינות ערב הכריזו על עצמם כערבים ואם לא אז היו פלסטינים. לכן קרא לספריו "התנועה הערבית הפלסטינית" ולא "הערבית" או "הפלסטינית" בנפרד. שני ספריו של פורת מבוססים מחקר בארכיון הבריטי, בגנזך המדינה ובארכיונים ערביים.

מספרו של פורת עולה כי ערביי ארץ ישראל הפכו ל"פלסטינים" בתקופה די מאוחרת – בראשית שנות העשרים – בעיקר כתוצאה של ההתיישבות הציונית.

יהושוע פורת צילום צחי לרנר ויקיפדיה

ה"תגלית" של קימרלינג

לא כך חושב ברוך קימרלינג. לפי ספרו, העם הפלסטיני כבר היה קיים בשנת 1834 – השנה בה התחולל כאילו מרד פלסטיני נגד השלטון המצרי של מוחמד עלי.

שאלתי את פרופסור פורת [זה היה בסמוך לפרסום הספר במהדורה העברית בשנת 2004] כיצד זה נעלמו בספרו מאה שנים ראשונות של ישות פלסטינית.
"זה מגוחך" – אמר לי פרופסור פורת – "להציג אותו מרד – שהיה מרד פלחים נגד השלטון המצרי המדכא – כמרד לאומי. עובדה היא שאחרי הסתלקות השלטון המצרי בא השלטון העות'מני ושוב אין מרד לאומי. ומכאן קופץ קימרלינג למרד הערבי של 1936. ומה קרה במאה השנים הללו ללאומיות הפלסטינית?" – שואל פרופסור פורת.

"בכלל אינני יודע", הוסיף פורת, "איך יכול אדם שככל הידוע לי אינו שולט בשפה הערבית לכתוב ספר בנושא כזה. מעניין שאפילו היסטוריונים ערבים לא טענו את הטענה שלו לגבי מרד 1834. זה לא ספר מדעי אלא ספר תעמולתי המשרת את הפלסטינים".

ואכן, אלה הקוראים לעצמם היום "פלסטינים" ניסו במהלך מאבקם נגד הציונות להוכיח כי הם צאצאי הכנענים, העמקלים, החיתים, האמורים ועוד. {משום מה לא ייחסו עצמם לגירגשים].

נדרשתי לספרו הנשכח של קימרלינג [שהלך לעולמו בשנת 2007] ולשאלת "האומה הפלסטינית", בעקבות מסמך שנתקלתי בו במסגרת מחקר שאני עורך לכתיבת ספר תולדות משפחתי.

עליית סבה של סבתי

הסבא של סבתי, שמואל שיינקער שמו, הגיע עם אביו לצפת מן העיר סאמבור [שבגליציה, סמוך לפולין] בשנת 1820. הוא היה אז כבן 15.

צפת של 1820 לא הייתה עיר מסבירת פנים לבאים בשעריה. מאז ראשית המאה אמנם גדלה אוכלוסיית היהודית של העיר מכ-300 לכ-2000 נפש. אך ב-1823 ירד מספר התושבים ל-1500 – תוצאה של מגפה שהפילה מאות חללים ובריחה של תושבים לירושלים.

עד שנת "המרד הפלסטיני", 1834, ידעה צפת עליות ומורדות. את מקום הנספים במגפות מלאו עולים שנהרו אליה ומספר התושבים היהודים עלה לכ-3000. [החוקרים חלוקים בדעתם וייתכן שהמספרים גדולים יותר]. העולים שנהרו לצפת באו מרוסיה, פולין, פורטוגל, ספרד, אוסטריה וממדינות צפון אפריקה.
הנהירה לצפת, שנבעה בעיקר ממניעים דתיים, קיבלה דחיפה תודות לשיפור יחסי במצב הביטחוני של היהודים בתקופת הכיבוש המצרי. [1831-1841]. גם משטר ה"קפיטולציות" ,שבמסגרתו לקחו מעצמות אירופיות את היהודים תחת חסותם, סייע לתחושת הביטחון.

תהליך השגשוג היחסי של צפת בא אל קיצו עם פרוץ המרד של הפלחים. הסיבה למרד הייתה התנגדות הכפריים הערבים לחובת הגיוס לצבא של השליט המצרי איברהים פאשא.

על מה שעוללו הפלחים המורדים ליהודים מספר ר' מנחם מנדל מקאמיניץ [העדות מופיעה בספרו של אברהם יערי "זכרונות ארץ ישראל" חלק א' עמ' 148].

התנפלות הפלחים על יהודי צפת

ר' מנחם מנדל עלה לארץ ישראל בחודש אלול 1833 והתיישב בצפת. על הפוגרן הגדול שהיה שלב ראשון בגיבוש ה"פלסטינים" הוא כותב:

"…ביום א' שמונה ימים בחודש סיוון, [15 ביוני 1834] באו שוללים יושבי כפרים ונתחברו עם יושבי הערים, ובידם כלי מלחמה ומגן וצינה ורומח, ונפלו על כל היהודים ופשטו את בגדיהם מאנשים ונשים, וגרשום ערומים מן העיר, ויבוזו כל רכושם, והכרים קרעו והשליכו הנוצות לחוץ…

"והעם הנשאר עונו למשכב, אחד זכרים ואחד נקבות. וקרעו כל ספרי תורה וטלית ותפילין שלהם, ונשארה העיר שמה ושאיה… עד שעלו בתוכם נחשים ועקרבים ונמרים. והיה כן עד שלשים ושלשה ימים. כן עשו בעיר צפת וכן עשו בשאר עיירות…

"… וכאשר עשו כן בחצר שהייתי בו ופשטו בגדינו, ראינו שרוצים גם כן להרוג אותנו בקנה משרפה [רובה], אז ברחנו אל בית המדרש דפרושים. והיה שם הרב ר' ישראל, בעל המחבר ספר ״תקלין חדתין״, ועוד יהודים רבים מלאים פצע וחבורה, והתפללנו,. גם היינו מתריעים בשופר על צרה הזאת, והנה צווחה ברחובותינו — ״אויה איך שודדנו״ — וגרשום ערומים החוצה, והעם הנותר עינו במשכב, הן זכרים והן נקבות…

עד כאן דברי מנחם מענדיל מקאמיניץ בספרו "קורות העתים".

33 ימים נמשכו מעשי הביזה, האונס הפציעות והרציחות. בתי היהודים נבזזו והוחרבו. המקומות הקדושים הושחתו.מהתפילין עשו הפורעים רצועות לשקים ולסוסיהם.מהטליתות אבנטים ומהקלף של ספרי התורה עשו נעליים. באחד מבתי הכנסת נאנסו נשים יהודיות על קרעי ספרי תורה. בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס, הספרים שנמצאו בו הושחתו, ציוד הדפוס נהרס ואותיות העופרת היקרות הותכו ליצירת כדורים לרובים. ניסיונות התגוננות סוכלו באכזריות – באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר נורו שני מגייו וכל הנשים בתוכו נאנסו.

בגלל בידודה של העיר, ריחוקה ממרכזי השלטון, חלף יותר מחודש עד שהגיעו כוחות צבא והכריעו את המורדים.

"אין דבר כזה עם פלסטיני"

באחרונה הכריז, ניוט גינגריץ' – המועמד המוביל מטעם הרפובליקנים לנשיאות ארצות הברית – כי הוא שולל את הלגיטימיות של הפלסטינאים כעם, ובכך הוא פוסל את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

ניוט גינגריץ' ויקישיתוף צילום Gage Skidmore

להגנתם של הפלסטינים יצאו כמובן היסטוריונים פוסטמודרניים בישראל. אחד מהם הופיע בתכניתם של לונדון וקירשנבוים. הוא לא התבסס על התיאוריה המופרכת של קימרלינג, אלא שינה את ההגדרה מה זה עם. הוא רק שינה את ההגדרה של הלאומיות.עם לדבריו זו כל קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כעם.

ומה בדבר תרבות, לשון, ספרות והיסטוריה?

זה לא חשוב.

מאז הופיעו אלה שקוראים לעצמם אומה פלסטינית על בימת ההיסטוריה הם חיפשו נואשות היסטוריה רבת שנים וקשר ממשי לארץ.
בתזכיר שהגישו מדינות ערב לחבר הלאומים בשנת 1922 נאמר כי האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל מורכבת "מצאצאי האנשים היושבים בה משחר ההיסטוריה. בתוספת האלמנטים האמורי, החיתי, הפיניקי, הפלישתי ואחרים". [משום מה לא ייחסו עצמם לגירגשים].

הפלסטינים כצאצאי הכנענים - תמונת מסך מן הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית

הרצח כאמצעי לגיבוש "עם"

מהו בכל זאת הדבר המגבש את קבוצת האנשים שהיגרו לארץ בתקופות שונות [רובם אחרי העליה הציונית] והופך אותם ל"עם".

קימרלינג משיב על כך במילים הבאות: "שלוש התקוממויות הגדירו את ההיסטוריה המודרנית של ערביי פלסטין".

ההתקוממויות הן הפוגרום שערכו הפלחים ב-1834; ה"מרד" בשנים 1936-1939 איתיפאדה הראשונה שפרצה ב-.1987 .

מחברי הספר שכחו או לא הספיקו לציין את הגיבושונים של האומה הפלסטינית בין לבין – במאורעות 1921 ו-1929 ופיגועי הטרור באינתיפאדת אל אקצה, טרור המתאבדי ויתר ההתגבשויות הנמשכים עד ימים אלה.

במילים אחרות: פתאום קם ערבי בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח.

כך התגבש העם הפלסטיני - מפת הרוגי הטרור

קישורים

התוכנה של גוגל הסורקת מיליוני ספרים

http://ngrams.googlelabs.com

 הסבר על שימושי התוכנה באתר TED

 http://www.ted.com/talks/what_we_learned_from_5_million_books.html

 עזמי בשארה" "אין עם פלסטיני"

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

 הגירת פועלים מצרים לארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/2009/08/5929

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן

 http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 דמוגרפיה וגאוגרפיה של ארץ ישראל

 http://www.zeevgalili.com/2009/02/1390

 המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/2004/10/325

החוק לא ירתיע את ענקי התקשורת, לא ישנה את חוסר האיזון בה, אבל יפגע אנושות בכלי תקשורת חלשים ובימין עצמו * לא תהיה הגנה ממשית לפגיעות באזרח הקטן וינחית מכת מוות על העיתונות החופשית המתגבשת בבלוגוספירה

– מאת: אמנון לורד -

התיקון הדרקוני לחוק לשון הרע הוא סימן למוות מוחי של הימין. כלי התקשורת המזוהים עם הימין יהיו הראשונים להיפגע ממנו.

לא פעם אני מתלוצץ עם חבריי, ליד מיטת חוליו של הימין, ובתור רופאים מתחזים אנחנו מאבחנים שהימין סובל ממחלה חשוכת מרפא שקוראים לה מוות מוחי.

השבוע חשבתי לרגע שזאת לא בדיחה. בתחילת השבוע נודע על סגירתו של כתב-העת שהוציא מרכז שלם, "תכלת", ועבר בקריאה ראשונה החוק לשיפוץ חוק לשון הרע המקורי.

"הקנס על הריגה נמוך יותר"

החוק הדרקוני החדש, שיזמו ח"כים מקדימה ודחפו ח"כים מהליכוד ובראשם יריב לוין, מקפיץ את הסכום שניתן לתבוע על הוצאת דיבה ל-600 אלף שקל, ללא הוכחת נזק. איך אמר ח"כ אורי אורבך: הקנס על הריגה נמוך יותר.

ח"כ יריב לוין (ויקיפדיה)

עם סגירתו של "תכלת" נעלם מהנוף כתב-העת האיכותי האחרון שנותר לאגף השמרני האינטלקטואלי בישראל. "נתיב" נסגר כבר לפני כשנתיים. נשאר רק "האומה", שמתמקד יותר במורשת של התנועה הלאומית הליברלית בציונות.

התקשורת כבעיה של הדמוקרטיה

אני סבור שהתקשורת בישראל, כפי שהיא היום, היא אחת הבעיות הקשות של הדמוקרטיה בישראל. לא הפתרון לבעיות הדמוקרטיה.
אבל החוק עלול לפגוע בחופש המחשבה ובחופש הביטוי. הוא יוסיף עוד נטל לסנדלי הפלדה של העיתונאים.

אלה מגיעים מלכתחילה למעוזי תקשורת שהפכו ב-15 השנים האחרונות למתחמים כבושים. תנועת "כיבוש מתחמי התקשורת" הצליחה בעשורים האחרונים יותר מדי. זה הזמן להקמת התנועה לשחרור התקשורת מהצבת השמאלנית-טייקונית, המגהצת את הכותבים בקווים ישרים – לשמאל שור.

רוטוויילר ולא כלב שמירה

כלי התקשורת הממוסדים והחזקים יידעו להתמודד עם החוק הדרקוני החדש. מי שעתידים לסבול יהיו כלי תקשורת קטנים יותר, שיהפכו למתחמים בלתי מוגנים. העיתון "מקור ראשון", למשל. מילאתי בפועל את תפקיד העורך הראשי במשך יותר מחמש שנים. גם היום, בתפקידי כעורך בכיר, אני מוצא עצמי בחזית מתקפות האיומים והתביעות בנושא לשון הרע.

יש כאלה שמתגאים בכך שמעולם לא נגררו לבית-המשפט לבירור תביעת לשון הרע. אני לא שייך למאושרים האלה. הייתי גם הייתי במרחץ הטורקי הזה. גיליתי שאיני זוכה לקורטוב של סולידאריות מצד עמיתי למקצוע בכלי התקשורת האחרים. אולי משום שאני נוהג כבר שנים למתוח ביקורת קטלנית על "התקשורת" בישראל. בעבר גם תיארתי אותה כרוטוויילר הנועץ שיניו בעורק הראשי של הדמוקרטיה בישראל. הוא בוודאי לא כלב השמירה שלה.

"הסבר פניך לטייקון"

אך כדי שבכל זאת יקרו בעיתונות דברים טובים, חייב להיות איזה פתח תקווה לאפשרות שחופש המחשבה יפרוץ וישגשג. פתח תקווה שיהיה אפילו בגדר פירצה הקוראת לגנב. הכותבים החופשיים הם לעתים כמו פיראטים פראיים. מהם תצא תורת חופש המחשבה. הסופר הארגנטיני הגדול ארנסטו סבאטו גרס פעם שסופר גדול הוא כמו אורח בלתי קרוא המתפרץ עם סכין נוטפת דם בידו למשתה של מרקיזים מאופרים. אפשר לומר זאת גם על עיתונאי טוב.

הניסיון האחרון שלי בתחום איומי התביעות בלשון הרע לימד אותי חד-משמעית שהתביעות נועדו להטיל מורא, שלא לומר אימה, על הכותבים. לא בכדי אימץ בזמנו אורי אבנרי את הסיסמה "ללא מורא, ללא משוא פנים" לשבועונו "העולם הזה". נראה שבעקבות החוק החדש שעבר ביום שני השבוע בקריאה ראשונה, אפשר יהיה להחליף את הסיסמה לתקשורת הישראלית: "הסבר פניך לכוחני, למצליח, לבעל ההון ולביטחוניסט הוותיק".

"]

ללא מורא? ללא משוא פנים? אורי אבנרי [ויקישיתוף

תביעת דיבה על הבעת דעה

ההתנסות האחרונה שלי בתחום הייתה לפני כחודשיים. בתחילת השנה אכן היה מצב בציבוריות הישראלית של הסתה גוברת נגד ראש הממשלה נתניהו, תוך שימוש בביטויים קיצוניים מצד אישי ציבור ידועים.

כתבתי אז, ערב אירועי הנכבה בחודש מאי השנה, שאותם אישים מייצרים אווירת הסתה שיכולה גם להזכיר את האווירה שהייתה לפני רצח רבין. קיבלתי כמובן מכתב מעורך-דין כבד שאם לא אתנצל על דברי, תוגש נגדי תביעת דיבה מטעם "מרשי". נימקתי במכתב חוזר מדוע אני חושב כפי שאני חושב, ומדוע איני צריך להתנצל על הדברים שאני חושב ורוצה להביע בכתב.

המאיימים נסוגו מזירת בית-המשפט ועברו לבית-הדין של מועצת העיתונות, שם הייתי צריך להתעמת עם אחד הטוענים נגדי.

איני שולל את ההליך באמצעות מועצת העיתונות, שיש בו מידה של הגינות. אבל גם כאן הייתה לי תחושה מאוד כבדה ולא נעימה שמועצת העיתונות עומדת לשירות אישים חזקים המבקשים להרתיע עיתונאי. במקרה זה, כותב שורות אלה.

על רצח משלמים פחות. אורי אורבך

משפט שנמשך שלוש שנים

והיו מקרים אחרים שכעורך העיתון נגררתי במשך תקופות ארוכות לבית-המשפט כדי לעמוד על המלה של "מקור ראשון" ולא להתפתות לנסיגה הקלה של ההתנצלות. לכאורה, עניין פעוט. תתנצל ותגמור את הסיפור. גם תחסוך לבעלים של העיתון כסף. אבל עיתון, עוד יותר מהערוצים האלקטרוניים הדיגיטאליים, נשען על הצטברות ההון העצמי שלו בתחום היושרה, האמינות, האשראי שניתן לו מצד הקוראים.

אתה צריך לבנות את זה כדי שהקורא ייתן אמון בעיתון ובכותביו ככאלה שהמידע שהם מביאים מבוסס, ולא פחות חשוב: כדי שהדעות והפרשנויות שמתפרסמות בעיתון ישאו מטען של אמינות וביסוס. האמינות של העיתון היא גם בתחום ההנמקות והניתוח – אולי יותר מאשר בתחום התחקירני.

כך מצאתי עצמי נגרר במשך כשלוש שנים בהליך משפטי מול מי שהיה שר בכיר בממשלת שרון והתלונן כי משפט מסוים שנכתב במאמר דעה בעיתון [על ידי עורך דין ידוע] היה בו כדי להוציא את דיבתו רעה בציבור. מדובר היה בסוגיית המינויים הידועה של ראש הממשלה שרון בזמנו, ואותו שר היה ספץ ידוע בתחום.

ברור לי שהאיש לא היה מרהיב עוז להגיש תביעת לשון הרע בנושא כזה, נגד אחד העיתונים המרכזיים והחזקים. הוא עשה זאת כדי לגזור קופון משפטי, להשיג לעצמו איזו אמירת בית-משפט שיהיה בה משום טיהור שמו – וזאת על גבו של עיתון כמו "מקור ראשון", שאינו שמורה מוגנת בעולם הממסדים והאוליגרכיה המקומית.

וזה מה שמחזיר אותי לדיאגנוזת המוות המוחי של הימין. גם זה מתוך ניסיוני ב"מקור ראשון", שאינו ידוע בשמאליותו. צפו לכך שפוליטיקאים חזקים מהימין יהיו הראשונים לנצל את החוק בגרסתו הדרקונית החדשה – נגד "מקור ראשון" ונגד עיתונים וערוצי תקשורת אחרים המזוהים עם הימין.

אמנון לורד הוא עורך בכיר ב"מקור ראשון" ובעל טור בעיתון.

המאמר פורסם גם ב"העין השביעית" ומובא כאן באדיבותו של המחבר.
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/221111_Brain_death_of_the_Right.aspx

הסכנה הגדולה לעיתונות הבלוגוספירה

– זאב גלילי -

אני מסכים עם כל דבריו של חברי אמנון לורד, אך אני רואה לנכון להוסיף כמה הבטים לנושא.

1. התקשורת הרוויחה את החוק הזה ב[אי} יושר בהתנהגותה בשני תחומים: פגיעה בחלשים וחד צדדיות בתחום הפוליטי.

2. כמי שעסק רוב ימיו בתפקידים מרכזיים בתקשורת איני מוציא עצמי מן הכלל, לפחות בתחום הפגיעה בחלשים. בתקופת כהונתי בתפקיד הכי מרכזי ב"ידיעות אחרונות" פרסם העיתון בעמוד הראשון ידיעה עם תמונה של אדם שבית דין כפה עליו גט בשל ריח רע הנודף מפיו. פרסום זה היה מעשה של שפיכות דמים ואני בוש באחריותי לפרסומו. החוק החדש לא יגן על אדם כזה.

3. בשנים בהם עבדתי ב"ידיעות" הקפיד העורך דב יודקובסקי על רמה גבוהה של אמינות ואתיקה. והעיתון גם לא נרתע מתביעות דיבה מצד גופים גדולים וחזקים. זכורה לי פרשה של תביעה שהוגשה נגד העיתונאי-התחקירן מוטי גילת סביב שחיתות בפרשת בניה של מוסד ציבורי גדול. המשפט נמשך שנים. העיתון ומוטי גילת זכו,אך יודקובסקי התבדח אז כי בהוצאות המשפט ניתן היה לבנות את המוסד הציבורי הזה ואולי אף גדול ממנו.

4. כפי שכותב אמנון לורד העיתונים הגדולים וגם רשתות הטלוויזיה המוחזקים בידי בעלי הון יוכלו להתמודד עם כל תביעה. הם יוכלו לצפצף על אנשים חלשים ולהשקיע כל מה שצריך כדי להתמודד עם גופים חזקים.

5. הנזקים העיקריים ייגרמו לא רק ל"מקור ראשון" – הקול הבודד של הציבור הלאומי בתקשורת – אלא בעיקר למה שהולך ומתפתח כאלטרנטיבה חופשית לעיתונות הממסדית- הבלוגוספירה.

6. בארצות הברית כבר הפכו הבלוגים הגדולים לבעלי כוח משיכה ומקורות אינפורמציה שאינם נופלים מאלה של העיתונים המסורתיים הגדולים. בישראל העיתונות האינטרנטית החופשית נמצאת בשלב של התפתחות. שום בלוגר קטן לא יוכל לעמוד מול תביעה של מי שרואה עצמו נפגע לפי חוק לשון הרע.

7. החוק החדש מתעלם מן המציאות הקיימת במערכת המשפטית בישראל. מציאות זו הופכת כל נתבע למפסיד גם אם זכה בדין. תביעה, גם לפי החוקים הקיימים, בסדר גודל של נאמר 30 אלף שקל, גורמת היום לנתבע הוצאות הגנה בסדר גודל שבו השמים הם הגבול. זהו מסע יסורים מפרך של כתבי הגנה, תצהירים, שאלונים, גישורים הופעות בבית משפט, הבאת עדים וכו'. וגם אם זכית ואפילו פסקו לך שכר טרחת עורך דין תישאר מפסיד גם בכספך וגם בבריאותך.

8. החוק החדש יעודד תעשייה שלמה של תובעים מקצועיים. יש בארץ שפע עורכי דין מובטלים, שמוכנים להגיש תביעה תמורת אחוזים במקרה של זכיה. כך התובע לא מסתכן לרוב במאומה. הגדלת סכומי הפיצוי תגדיל את התיאבון ובתי המשפט, הקורסים כבר היום תחת נטל תביעות של מה בכך, יוצפו באלפי תביעות חדשות.

9. ולבסוף הערה אחת לגבי החד צדדיות של התקשורת בתחום הפוליטי. כבר כתבתי לא פעם שאין לדעתי "מאפיה שמאלנית" בתקשורת. וכי התופעה של מה שקוראים השמאלנות של התקשורת היא תופעה תרבותית וסוציו אקונומית. החוק החדש לא ישנה אותה. אי אפשר יהיה לתבוע מראיין שבוחר את מרואייניו בצורה כזו שתוצאות הדיון יוכתבו מראש. אי אפשר ליהיה לתבוע אותו על טון דיבורו או על הרמת גבה המרמזת על השקפותיו.

איני יודע אם החוק החדש מבטא מוות מוחי של הימין הוא מוכיח שוב שיש לו ידיים שמאליות.

קישורים

ראיון עם אמנון לורד

http://www.zeevgalili.com/archives/4545

התקשורת כאשמה באונס

http://www.zeevgalili.com/archives/11820

איך נולד הביטוי מרוקאי סכין

http://www.zeevgalili.com/archives/10153

פרשת ענת קם והתקשורת

http://www.zeevgalili.com/archives/8419

מלכוד הסיאוב בתקשורת

http://www.zeevgalili.com/archives/8266

מוטי גילת חושף

http://www.zeevgalili.com/archives/8173

פרשת שיקלגרובר

http://www.zeevgalili.com/archives/6172

איך הפכה התקשורת כוח להשחית

http://www.zeevgalili.com/archives/6114

סנקציות חריפות ככל שיהיו לא יעצרו את המרוץ האיראני לפצצה * היעד המרכזי של איראן הוא שליטה על המזרח התיכון * ארצות הברית וישראל הן המכשול ליעד הזה * אין לארה"ב ולישראל אופציה אחרת אלא פעולה צבאית  מהירה ובלתי מידתית בחריפותה

– מאת יורם אטינגר -

ההנחה שסנקציות חמורות יותר ימנעו מאיראן יכולות גרעיניות, יגבילו את יכולותיה רק למטרות שלום, או יביאו להפלת משטר האייתולות, מתעלמות מהמציאות.

הנחה זו וההשערה שהרתעה הדדית תאפשר דו-קיום עם איראן גרעינית מתעלמות מן הניסיון ההיסטורי. גם ההנחה שמחיר

פעולת-מנע צבאית הוא מופקע, מהווה  ניצחון האשליות על המציאות.

אחמדיניג'אד ויקישיתוף אנגלית

הניסיון עם צפון קוריאה

הסנקציות שהטילו ארה"ב והאו"מ על צפון קוריאה, החל בשנת 1950, לא מנעו את פיונגיאנג מלהפוך לכוח גרעיני. הסנקציות לא בלמו פיתוח תשתיות מרשימות של גרעין ונשק להשמדה המונית בצפון קוריאה והפצתו.

הסנקציות לא הפילו את משטר קים ג'ונג-איל ולא החלישו את מאמציו לכיבוש דרום קוריאה. הם לא מנעו ממנו לייצא תשתיות טרור – לאיראן, מצרים, סוריה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.

הסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה יצרו תחושה מזויפת של הצלחה, הקלו על התחמקות מפעולה נחרצת יותר נגד צפון קוריאה. לכן סללו את הדרך להתגרענותה.

סנקציות אינן מרתיעות משטרי דיכוי

סנקציות הביאו לנפילת המשטר הלבן שחי חיי נוחות מערביים בדרום אפריקה. אך סנקציות  אינן מביאות, בדרך כלל, לנפילה או לשינוי מהותי של מדיניות משטרי דיכוי בעולם השלישי: צפון קוריאה, עיראק, קובה ואפילו בורמה [ עליה מוטלות סנקציות מ-]1990.

כור גרעיני אירני ויקיפדיה אנגלית

סנקציות שהטיל על אירן – ו ארה"ב (מאז 1995) ומועצת הביטחון (מאז 2006) – אינן מניבות פרי זה 16 שנים.

מטרת הסנקציות היא לבלום את תכנית הגרעין של טהראן ואת תמיכת איראן בטרור האסלאמי. התקווה היתה  שהן תקדמנה פעילות דמוקרטית במדינת האייתולות. אף אחת ממטרות אלה לא הושגה.

חקיקות של הקונגרס האמריקאי החריפו את הסנקציות ואת צעדי העונשין נגד מדינות וחברות המפרות את הסנקציות.  אבל הן לא מנעו  הפרה שיטתית וסיטונאית מופגנת של הסנקציות על ידי  רוסיה, סין, תורכיה, הודו, פקיסטן, מלזיה, יפן, דרום אפריקה, ונצואלה וחלק ממדינות אירופה.

חייבים להשתחרר מהאשליות

הינתקות מאשליות וחזרה לעולם המציאות הם תנאי בל-יעבור למניעת התגרענות איראן. איראן גרעינית תהיה סכנה ברורה ומיידית לארה"ב (בראש ובראשונה), לנאט"ו, לסעודיה, לעיראק וכמובן לישראל  ולשפיות העולם כולו.

קטיעת תהליך הגרעין האיראני חייב להיות יעד ראשון במעלה במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב.

מטרותיה של איראן

המגה-יעד של איראן, מאז המאה השביעית, הוא לשלוט במפרץ הפרסי, כבסיס לשליטה במזרח התיכון. למטרה זו אין קשר לעניין הפלסטיני, או לקיום ישראל. המגה-מכשול בדרכה של איראן למימוש המגה-יעד היא נוכחות ארה"ב (במיוחד) ונאט"ו במפרץ הפרסי ובאוקיאנוס ההודי. איראן רואה בפיתוח מגה-יכולת (גרעינית) כדרך להתגבר על המגה-מכשול.

לומר: לדחוק את ארה"ב מהמפרץ ומהאוקיינוס ההודי. זאת, על ידי פעילות נגד מטרות אמריקניות באזור ובארה"ב עצמה, תוך הסתייעות במוצבים קדמיים באמריקה הלטינית.

המגה-יכולת תאפשר לאיראן להשתלט על עיראק – יריבתה המרכזית במאבק על המפרץ – על סעודיה ומדינות המפרץ, המהוות מקור למשאבים החיוניים למימון השאיפות המגלומניות של טהראן.

טיל בליסטי טרידאנט המשוגר מצוללת אמריקנית ויקישיתוף

מלחמת קודש כמצב קבוע

הנחישות לקידום היעד האסטרטגי של איראן מקבלת רוח גבית מהלהט האסלאמי השולט בטהראן. הם רואים במלחמת הקודש (ג'יהאד) את מצב היחסים הקבוע בין מוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים. הסכמי שלום והפסקת-אש הם זמניים.

איראן הפגינה את נכונותה האכזרית לקדם את המגה-יעד בכל מחיר, כאשר איבדה 500,000 איש במלחמת 1980-1988 מול עיראק, כולל 100,000 ילדים שנשלחו לפנות שדות מוקשים. איראן שואבת עידוד מהנסיגה המתוכננת של ארה"ב מעיראק, ורואה בכך המשך של דפוס הנסיגה האמריקני מלבנון (1958 ו-1983), מוייטנאם, מקמבודיה ומלאוס (1973) ומסומליה (1993).

עננת איום גרעיני מעל ארה"ב ומעל ישראל תחסוך מאיראן את הצורך לשגר ראשי חץ גרעיניים. איום זה, די בו כדי להיות כוח סחטני שיביא טלטלה כלכלית, חברתית, מוראלית וביטחונית בארה"ב ובישראל.

לכן, אסור להמתין להימצאותו של אקדח גרעיני מעשן בידי איראן, אלא למנוע מהאקדח הגרעיני להגיע ליד האיראנית.

כותרת הסאנדיי טיימס - גילויי ואנונו על כוחה הגרעיני של ישראל

לכן, אין לארה"ב ולישראל את אופציות ההרתעה, התגמול או הדו-קיום עם האיום הגרעיני. קיימת רק אופציה של פעולה צבאית (אווירית, ימית או קרקעית), בלתי מידתית בחריפותה, מוגבלת בהיקף הכוחות ומהירה. מחיר פעולת המנע מתגמד לעומת מחיר ההימנעות מפעולת מנע.

האתגר הגרעיני האיראני מהווה מבחן מנהיגות עילאי. האם ישראל וארה"ב יפעלו על פי עקרונות ושיקולים מציאותיים ארוכי-טווח" או יפעלו ברפיון, חשש, ושיקולי נוחיות קצרי-טווח.

אם כך ינהגו הם יסללו  את הדרך לכניעת הדמוקרטיות המערביות למשטרים אסלאמיים פורעי-חוק.

=============================================================================

יורם אטינגר כיהן כציר לענייני הקונגרס (בדרגת שגריר) בשגרירות ישראל בוושינגטון, היה קונסול כללי בטקסס, שימש כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים והקים וניהל מחלקה לחקר המזרח התיכון.

הוא חבר ב"צוות האמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפים" (צמ"ד), המתעד טעויות חמורות של ה"לשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה" ושל גורמים ישראלים המתבססים על הלמ"ס הפלסטינית.

יורם אטינגר

יורם אטינגר מקבל תגובות והערות

ב- Twitter: @YoramEttinger

ראה גם

לאיים במכת מנע גרעינית כדי למנוע שואה

http://www.zeevgalili.com/?p=210

השד האיראני לא נורא כל כך

http://www.zeevgalili.com/?p=14400

אחמדניג'אד מדכא מיליוני ערבים באיראן

http://www.zeevgalili.com/?p=488

כיצד רואים האיראנים את ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=339

יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"

www.TheEttingerReport.

                                                      – מאת אלי תבור -

שלושים שנה אחרי שנס מהארץ מאימת הדין ומנושיו, חזר העיתונאי לשעבר יוסי ינאי לככב בכותרות. לא באמצעי התקשורת הישראליים אלא בארצות הברית. שם עוררה הפרשה גל פרסומים בעיתונות המודפסת, בעיתוני אינטרנט וביו טיוב.

יוסי (ג'וזף) ינאי, 67 , הורשע לפני חמישה חודשים בבית המשפט הפדראלי בברוקלין במדינת ניו יורק בעבירות חמורות: הברחת צעירות מאירופה ומדרום אמריקה לארה"ב, והפיכתן לשפחות מין.

עתה הוא ממתין לגזר דינו. העונש המכסימאלי על העברות שהורשע בהן הוא 80 שנות מאסר.

 

יוסי ינאי מככב בכותרת עיתון אינטרנט אחד מרבים

 

שפחות מין בהזמנה

יוסי ינאי ירד מהארץ בשנת 1981. התחתן והתגרש כמה פעמים, עשה עסקים שונים ביניהם הוצאת עיתון לישראלים. עם מות אמו בשנת 2000 , זכה [עם אחותו] בירושה – בית ההורים שנמכר בכמה מיליוני דולרים.

בכסף זה רכש בית מידות בתוך חורשה מבודדת בעיירה פאונד רידג', במחוז וסטצ'שסטר, שבמדינת ניו יורק.

לפי כתב האישום: "ינאי היה מעורב, בין השנים 2003-2009, בתחבולה, תוך שימוש בשקרים, איומים, הפחדה ומניפולציה, על מנת להשפיע על נשים צעירות, בגילאים 18-25 להגיע מחו"ל לארה"ב כדי שיוכל להתעלל בהן מינית".

הגיעו לארה"ב כאו-פר

החוק האמריקני מאפשר למשפחה עם ילדים להזמין מטפלת צעירה [או-פר) מחו''ל לילדיה. גיל המטפלת מוגבל ל-18 עד 25 ומוענקת לה אשרה מיוחדת, המאפשרת שהות של שנתיים בארה''ב.

החוק מחייב את מעסיקיה לשלם לה שכר של 200 דולר לחודש לפחות, להאכילה, ולאפשר את לימודיה בקולג', או בלימודי אנגלית.

לפי כתב האישום נהג יוסי לפנות לצעירות שהציעו באינטרנט את שרותיהן כאו-פר. הוא התחזה לאשה, יוהנה, והציע להן להגיע לארה''ב באשרת תייר. לאחר שיגיעו – כך הבטיח למועמדות – יעבדו אצלו כמזכירות וכמסייעות לעבודת הבית, וילוו אותו בנסיעות ברחבי ארה''ב.

היו צעירות שנענו להצעה והגיעו בדרך זו לביתו של ינאי. על-פי עדויותיהן של 12 צעירות נטל ינאי את דרכוניהן, אסר עליהן לצאת מהבית בלעדיו, להתקשר בטלפון או באמצעות האינטרנט. הוא הטיל עליהן עבודות בית ומזכירות והשתמש בהן כאובייקטים מיניים.

כך נתגלה מעשה הפשע

יוסי ינאי נעצר לראשונה בחודש מאי 2009. אחת הנערות, הונגריה בת 21, שהיתה כלואה בביתו הצליחה לברוח. היא סיפרה כי היא ועוד צעירה ברזילאית כלואות בביתו של ינאי והוא מתעלל בהן מינית.

ינאי הובא לבית משפט ושוחרר בערבות עצמית של 100 אלף דולר. מעצרו עורר הדים במחוז וסטצ'סטר, שכן הוא התפרסם כ''סופר''. היצירה הספרותית שלו הייתה מדריך בינלאומי לשפים ומסעדות.

עיתונאים וצלמים צבאו על ביתו של ינאי לאחר שחרורו בערבות. הוא הזמין אותם באדיבות להיכנס לביתו רחב הידיים. הציג בפניהם בחיוך מקסים את כלבו, סיידי, ערך להם סיור בסלון המרווח, המרוהט ברהיטי עור יקרים והציג בפניהם תצוגה של שושנות מים הצפות בבריכת הנוי שבחצר ביתו.

התערבות ה-FDA

באוגוסט 2010 נעצר שוב, הפעם על-ידי סוכנים פדראליים. מסתבר כי ינאי נהג להגיע לנמל התעופה קנדי בניו-יורק, כדי לקבל את פני הצעירות שפיתה. כיוון שנמל התעופה קנדי הוא איזור פדראלי, ניתן היה להעביר את משפטו לבית משפט פדראלי בברוקלין.

שינוי זה היה גורלי לינאי. בבית משפט מדינתי היה צפוי לו עונש מרבי של שבע שנות מאסר. בבית משפט פדראלי הוא צפוי - לאחר שהורשע כבר על-ידי חבר מושבעים בכל ההאשמות - למאסר של עד 80 שנה. ובנוסף גם החרמת ביתו.

כשהגיעו הסוכנים הפדראלים לביתו הוא ביקש רשות להיכנס לחדר האמבטיה. בלע כדורי "ואליום'' ותרופות אחרות ונראה כאילו לקה בהתקף-לב והוחש לבית-חולים. כעבור כמה ימים הובא לבית המשפט בברוקלין. לשופט אמר: "מעולם לא שגיתי שגיאה גדולה כזו בחיי... אני רוצה לצאת זכאי ולהתחיל את חיי מחדש''. הוא שוחרר בערבות עצמית של חצי מיליון דולר ועיקול הוטל על ביתו.

בשלושה ביוני השנה החליט חבר המושבעים בבית המשפט הפדראלי להרשיעו. ינאי לא התייצב בבית המשפט. יום לפני הקראת הכרעת הדין הוא בלע שוב כמות גדולה של כדורים ואושפז בבית חולים. פסק הדין הוקרא לו בטלפון.

ינאי שכר את שירותיו של משרד פרקליטים יוקרתי וידוע. בכתב ההגנה נאמר כי הוא בסך הכל "אשמאי זקן'' (Dirty Old Man) שהבהיר לצעירות לפני בואן לארה''ב למה בדיוק הוא מצפה מהן ולכן לא עבר כל עבירה.

סרט אנימציה על הפרש אחד מרבים ביו טיוב

בן בית במסדרונות השלטון

לא הייתי נדרש לסיפור פלילי של עיתונאי ישראלי לשעבר לולא הרקע האישי והמשפחתי שלו, מלמד משהו על התקשורת הישראלית ועל משפחות האצולה של ישראל בתקופת הראשית של המדינה.

בשנות ה-60' וה-70' של המאה שעברה הוא היה אחד המפורסמים בעיתונאי ישראל.

היה בן בית בכנסת ובמסדרונות השלטון, שם היו לו מהלכים וקשרים אישיים. החל במשכן נשיאי ישראל דרך שרי הממשלה ועד לאחרון סדרני הכנסת.

קשרים אלה יצר במהלך עבודתו העיתונאית ככתב עיתון צה"ל "במחנה" וככתב הפרלמנטרי של השבועון "העולם הזה'' [ולאחר מכן עורך המשנה וראש המערכת של שבועון זה].
לקשריו הענפים בצמרת המדינה הגיע לא מעט בזכות הייחוס המשפחתי שלו.

בן לאצולה הישראלית

הוא בנו של יעקב (יאן) ינאי, שהיה מפקד שירות הקשר של ההגנה בשנות ה-40', שלישו של ראש המטה הארצי של ההגנה (הרמ"א), משה סנה, ולאחר מכן קצין הקשר הראשי הראשון של צה"ל בדרגת אלוף-משנה.

ב-1949, הוא דחה את הצעת הרמטכ"ל ייגאל ידין למנותו לאלוף. הוא פרש מצה"ל והתמנה לסמנכ"ל משרד הביטחון, כששר הביטחון היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

  

 

 

 

 

 

שורה התחתונה במרכז משמאל לימין - הרמטכל ייגאל ידין, גלילה ינאי, ובעלה יעקב{יאן} ינאי, קצין קשר ראשי

 

לאחר כשנתיים בתפקיד זה, כשספיר – לימים שר האוצר בממשלות ישראל במשך יותר מעשור – התמנה למנכ"ל משרד האוצר, הוא לקח עימו את יעקב ינאי ומינה אותו לסגנו.

קבוצת "נערי בן גוריון"

חשוב יותר מתפקידיו הרשמיים היה מעמדו של יאן כאחד מקבוצת "נערי בן-גוריון". אלה היו הצעירים אותם טיפח ראש הממשלה עוד בתקופת המדינה שבדרך והועידם להיות עוזריו ויורשיו.

חבורה סגורה זו של צעירי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהנהיגה את המדינה עד למהפך 1977) כללה את משה דיין, יגאל ידין, שמעון פרס, טדי קולק, אבא אבן, אהוד אבריאל, מאיר (ממי) דה-שליט, וגם את יעקב ינאי.

יאן היה חברם בנפש של משה דיין, טדי קולק ואהוד אבריאל. הוא בנה את ביתו בשכונת צהלה [שהוקמה ב-1952 כ''שיכון'' לקציני צה''ל ואנשי ביטחון בכירים] בצמוד לביתו של משה דיין. כמעט מדי שבוע, כפי שמעיד טדי קולק בספרו האוטוביוגרפי, נהגו יעקב ינאי ואשתו גלילה (גלה) לצאת לראות סרט קולנוע בחברת משה ורות דיין.

המשך הקריירה של יעקב ינאי כללה שליחות לארצות הברית ובשובו – מנהל המחלקה לשיפור נוף הארץ ושימור אתרים היסטוריים. ב-1966 הפכה מחלקה זו לרשות הגנים הלאומיים ויעקב ינאי מונה למנכ"לה ולמנכ"ל החברה לתערוכות וירידים. הוא נשא בתפקיד זה גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.

יעקב ינאי נפטר בשנת 1996. טדי קולק, שספד לו באזכרה, סיפר: "משה דיין אמר לי פעם – 'היה לי רק חבר אחד בחיים וזה היה יאן'
זאת הייתה באותם ימים ה"אצולה" של ישראל שבתוכה גדל יוסי ינאי.

כנופיית בני הטובים מצהלה

ינאי נולד ב-1944 כבן טובים מפונק, הבטוח שבזכות ייחוסו מגיע לו הכל. למד בבית הספר "תיכון חדש" היוקרתי בתל-אביב
והשתייך ל"כנופיית צהלה". זו היתה קבוצה של בני טובים מהשכונה המיוחסת, שנהגה לגנוב מכוניות, להתפרע ולהשתולל.

העיתונאי איתן הבר, שפירסם ראשון בהרחבה את מעללי הכנופיה ב"ידיעות אחרונות" מגלה היום, כי מי שמסר לו את הסיפור היה לא אחר מאשר חבר ה"כנופיה" יוסי ינאי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רחוב המצביאים בצהלה ויקישיתוףצילום איתן טל

 

כתב-חייל יחיד ב"במחנה"

כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל היה ברור שהוא מסתדר במקום טוב. הוא הוצב לתפקיד כתב שבועון צה"ל "במחנה". השנה הייתה שנת 1962. "במחנה" היה באותם ימים השבועון הנפוץ במדינה (80 אלף עותקים). יצחק לבני, שמונה שנה קודם לכן לעורכו, הפך אותו מעיתון צבאי לשבועון אזרחי כללי. הוא גייס את מיטב העיתונאים שעבדו בעיתוני ישראל, כדי שיכתבו בשבועון.

הכתב-החייל היחיד בעיתון באותה תקופה היה יוסי ינאי. הוא סיקר את אירועי צה"ל, ראיין את מפקדיו, כתב תחקירים בנושאים בטחוניים. שמו של הכתב בן ה-18 התנוסס לצד שמות טובי העיתונאים במדינה.

מקסים, מוכשר אבל בעייתי

על מעלותתיו ומגרעותיו של אותו חייל-כתב אומר היום עורך "במחנה" יצחק לבני: " הייתה לו מצד אחד אישיות מקסימה, אבל מצד שני היו לנו הרבה בעיות איתו. הוא היה בחור עם סוג של יופי וחן וקסם אישי, אבל עם זאת היה בלתי אמין. היה קשה לסמוך עליו.. מצד שני הוא היה עיתונאי טוב, ידע לכתוב ולהשיג סקופים. אבל היו הרבה כתבות שהוא דפק אותנו.

הסתבכויות כספיות וניסיון התאבדות

ב"העולם הזה" במדור "רחל המרחלת" בגיליון 1406, מחודש ספטמבר 1964 פורסם הסיפור הבא [בקיצורים]:.
.

הצעיר, המתקרב עתה לגיל 20, הוא נער חמודות במלוא מובן המילה. הוא גבה קומה, יפה תואר, משכיל ובעל אישיות מקסימה המחבבת אותו במהירות על כל מכריו.

שירותו [בעיתון "במחנה"] כמעט ולא הפריע לו להמשיך את חיי המותרות שלו, כמו בתקופה שלפני גיוסו. הוא הסתובב בארץ עם רכב צמוד, הזמין נערות לארוחות במסעדות היקרות ביותר והיה אורח קבוע בכל מועדוני הלילה בכל חלקי הארץ.

כדי לנהל אורח חיים כזה יש צורך בכסף רב. לא אחת תמהו ידידיו מאין לכתב במדים סכומי כסף כה גדולים. כמה מידידיו הטובים ביותר החלו לחשוד שמשהו לא בסדר באישיותו של הצעיר המקסים, כשגילו שהוא 'שוכח' להחזיר הלוואות שנתנו לו בתום-לב.

…הוא הסתבך באיזה עניין כספי. הוגשה נגדו קובלנה והוא הועמד למשפט. לא עמדו לו ייחוסו ופקחותו. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר. זו הייתה מהלומת מוות עבור הצעיר, שחשב כי כל המדינה שייכת לו. הוא נטל גלולות רעל ובלע אותן. למזלו, הצליחו להצילו בעוד מועד מהתאבדות.

שמו של ינאי לא הוזכר בכתבה אך מי שהכיר אותו זיהה את הדברים כמתייחסים אליו.

עבודתו ב"העולם הזה"

הכרתי את יוסי ינאי מקרוב בתקופת עבודתנו המשותפת ב"העולם הזה". גם אני, כאחרים, נשביתי בקסמיו. אני הייתי באותן שנים ראש מערכת השבועון ובין השנים 1979-1976 גם עורכו.

יוסי היה עיתונאי חרוץ, שהביא ידיעות וכתבות לרוב. הייתה רק בעיה אחתן: אי אפשר היה לדעת אם הן אמיתיות או בדויות.

כמעט בכל ישיבה של המערכת היו צצות ועולות ביקורות נגד כמה מהידיעות והכתבות של ינאי. "אבל מה שכתבת זה לא נכון", היו טוענים נגדו, "זה הכל בלוף". או "פרסמת ראיון עם מי שלא דיברת איתו בכלל…"
יוסי היה שולף את אחד מחיוכי הקסם שלו ומשיב: "מרגע שזה הודפס בעיתון זה נכון!". ואורי אבנרי השלים עם תשובה זו.

"נצר לבת אצילים רוסית"

ליוסי ינאי היה לכאורה "ייחוס" גדול עוד יותר מאשר לחבריו בני ה"גנרלים" משכונת צהלה. הוא היה בטוח שבעורקיו זורם דם כחול ממש. שכן, הוא היה נכדה של בת אצילים אמיתית.

נושא זה ריתק אותי מאד והקדשתי זמן רב לחקור את עברה של משפחתו.

סבתו מצד אמו הייתה ז'ניה יכנאי (יכנוביץ'), ששמה המקורי היה הלנה שוואלוב, בת למשפחת נסיכים רוסית. היא נשאה את התואר 'נסיכה', אחד מתוארי האצולה הבכירים ביותר ברוסיה הצארית, העובר בירושה מדור לדור.

רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, שהכירה אותה אישית כשהייתה באה להתארח בבית שכניה, יעקב וגלה ינאי, מספרת: "היא סיפרה לי שהיא בתו של אחד היועצים המשפטיים בחצר הצאר ניקולאי השני. אחד מאחיה, לדבריה, היה תת-אדמירל בצי הרוסי הקיסרי".

תרצה יניב, נכדתה של הנסיכה, סיפרה: "סבתי ז'ניה סיפרה לנו שהיא גדלה בארמון שבו בכל בוקר הייתה המשרתת באה, פותחת את הווילונות ומביאה לה ארוחת בוקר למיטה, כמו שרואים בסרטים. היא הייתה רגילה למנהגים אציליים אלה עד יום מותה. כשהייתה צריכה ללכת להצגה ולא היו לה נעליים בצבע שיתאים לשמלה המפוארת שתפרה לעצמה, היא הייתה לוקחת צבע קירות וצובעת בו נעליים".

איך הגיעה נסיכה רוסית למשפחת ינאי?

וזה סיפור המעשה כפי שעבר במשפחה וגם הגיע לעיתונות ולספרות.

בוגר ישיבה מתאהב בנסיכה

ראשיתו בסיפורו של צעיר יהודי, יעקב מאיר יכנוביץ', שנולד ב-1881 בעיירה קרבניץ, בפלך מינסק שברוסיה הלבנה. הוריו ואבות אבותיו היו חוכרי טחנות קמח, באחד היערות. עד גיל 14 למד בחדר ואחר-כך במקביל בשני בתי ספר – רוסי אזרחי ובית-ספר עברי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעקב מאיר יכנוביץ' יכנאי

 

אחר-כך למד בערים שונות – ארבע שנים בישיבות ושנתיים לימודים אקסטרניים בשפה הרוסית. היה מורה לשפה העברית מטעם "חברת מפיצי השכלה" בבתי ספר בליטא, ברוסיה ובאסטוניה.

במסגרת נדודיו פגש את "הנסיכה הלנה" והשניים התאהבו. ברוסיה הצארית רומן בין יהודי לנוצריה (שלא לדבר על נשואים) היה כרוך בעונש מוות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנסיכה הלנה

 

הם נמלטו לאסטוניה, שם ילדה הלנה את בנם הראשון, אלכסנדר. מאיר יכנוביץ' רצה לנסוע לאמריקה. אבל דווקא הלנה העדיפה לנסוע ל"ארץ הקודש".

הצי הרוסי בעקבות הנסיכה

הם הגיעו באוניה לחיפה בשנת 1909. יכנוביץ' קיבל משרת מורה בבית הספר "אליאנס" בעיר. כעבור כמה חודשים עגנה אוניית מלחמה רוסית בנמל חיפה. השמועה מתפשטת שהצאר נקולאי השני שלח את הצי הרוסי כדי להחזיר את הנסיכה הלנה לחיק משפחתה ברוסיה.

יעקב והלנה נמלטו עם בנם לחווה החקלאית סג'רה בגליל התחתון, שהייתה הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ישראל.

בתקופת עליה שניה הפכה החווה למרכז חשוב עבור פועלי הגליל. רבים מחלוצי העליה השניה קיבלו במקום הכשרה חקלאית, בהם דוד בן גוריון.

הלנה לא התגיירה ולא באה בברית נישואין עם יעקב. אבל היא שינתה את שמה מהלנה לז'ניה. יעקב עיברת את שם משפחתו מיכנוביץ ליכנאי. קיבל משרת מורה בבית הספר בסג'רה, וכעבור שנה התמנה למנהל בית הספר.

"הנסיכה הקווקזית" מסג'רה

ב-1913 ערך ההיסטוריון ד"ר יוסף קלוזנר – שהיה אז מנהל בית המדרש למורים עבריים באודסה – מסע בארץ-ישראל. הוא הגיע גם לסג'רה ופגש את המורה יכנאי ואת אשתו הנסיכה. הוא התפעל מהלנה-ז'ניה ("חציה עברית וחציה נכרית") ופירסם כתבה בעיתון העברי שבעריכתו היוצא לאור ברוסיה.

שבה עבד ולמד בן גוריון לאחר עלותו ארצה"]שה עבד ושמר בן גוריון לאחר עלותו ארצה"]

מרכז ההדרכה באילניה [סג'רה

הסיפור על "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה התפרסם גם בספר רשמי המסע שפרסם קלוזנר על מסעו בארץ-ישראל, "עם וארץ קמים לתחייה".

עימות עם הרב קוק

סיפורה של "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הכה גלים בכל העולם היהודי. הוא גם הסעיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב של "יפו והמושבות". ב"מסע הרבנים" המפורסם, שערכו הרב קוק עם עוד 20 רבנים, ביישובים שהוקמו על-ידי אנשי העליות הראשונות. הם הגיעו גם לסג'רה. בפגישה עם אנשי סג'רה התעמת הרב קוק עם המורה יכנאי.

הרב קוק: "ראיתי ב'השילוח' כי אחד המורים בסג'רה נשא אשה נכריה ובנם נמול בלי פריעה. אם התגייר במילה ללא פריעה, אין גיורו גיור. לא יהיה כדבר הזה בישראל…".

המורה יכנאי : " דעתנו היא, שיש לקחת מהתורה העתיקה רק החלק המתאים לחיינו החדשים. ועד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי והוא מתפרנס מכספי חלוקה!".

העימות עשה כנפיים בכל הארץ ואגדת "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הפכה לאחת מאגדות הגליל.

הנסיכה שלא היתה

ביקשתי לתהות מהו הרקע להתאהבותה של הלנה-ז'ניה שוולוב-יכנאי – בת אצולה פרובוסלאבית בקיסרות הצארית – דווקא בצעיר יהודי מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה.
מה הביא אותה לזנוח את ארמונות משפחתה ואת חיי המותרות שלה, ולגלות לחיי דלות ועבודה קשה במושבה גלילית נידחת.

התקשרתי עם ארגונים של צאצאי משפחות אצולה רוסיות בארה"ב ובקנדה, קראתי ספרים רבים על תקופת הצאר ניקולאי השני וחצרו. איתרתי פרופסור גרוזיני, גנאלוג (חוקר אילנות יוחסין) רצו קוטסישווילי שמו, וביקשתי לברר פרטים על משפחת הנסיכים לבית שוואלוב.

דימטרי פרוקופייב, כתב "קול ישראל" במוסקבה גם הוא סייע לי.

מכל החקירה הזו נתברר שאין בנמצא שום משפטן בשם ולדימיר שוואלוב. ברשימות קציני הצי הקיסרי מתקופת ניקולאי השני אין אף אדמירל, תת-אדמירל או קצין צי גבוה אחר הנושא את השם שוואלוב. גם ארגוני בני האצולה הרוסית בארה"ב ובקנדה לא הצליחו לאתר עבורי משפחת נסיכים רוסית בשם שוואלוב מתקופת ניקולאי השני, אחרון הצארים.

אין בנמצא בכתובים כל עדות על נסיכים לבית שוואלוב בגרוזיה, או בכל מקום אחר ברוסיה.

למרבית ההפתעה ואולי הצער גיליתי כי האגדה היפה הזו היא בחזקת אגדה ולא אמת היסטורית.

אז איך שרה דורית ראובני בשיר "האיש מהבקעה", שכתב חיים חפר: "האגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן…"

 

===============================================================

אלי תבור עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.

אלי תבור

הרעש הגדול בשנת 1837 הרס את העיר וגרם למותם של יותר ממחצית תושביה *  תוך פחות מ-40 שנה השתקמה העיר ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה * חוקרת תולדות צפת מפריכה את הסטריאוטיפ של "הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה" * הצפתים הסתובבו בדרכים והחזיקו בנשק * מנהיגות "ילידית" שיצאה מן הממסד הרבני הקימה "משמר אזרחי" הרבה לפני שהוקם "השומר" ויזמה התיישבות חקלאית * צפת שלא שמעתם עליה * דברים שנאמרו בכנס על עיר המקובלים 

                                             - מאת רבקה אמבון -

ביום חורף צפתי קר, באחד בינואר 1837, כד בטבת תקצ"ז, יום ראשון בשעה 5 אחה"צ רעדה האדמה בגליל כולו. זהו הרעש הגדול, שעל פי הערכות מומחים היה כנראה בסביבות 7 בסולם ריכטר.

רעידת האדמה פגעה קשות בגליל ובעיקר בצפת. הרובע היהודי, הבנוי על המדרון המערבי של הר צפת, היה הנפגע העיקרי.

 

                                    צפת 1895

 לפי דו"ח של השלטונות התורכיים ניספו ברעש כ-1500 ואולי יותר מתוך 2158 מיהודי צפת. כלומר: -למעלה ממחצית האוכלוסייה הספרדית והאשכנזית-חסידית נמחקה.

האירוע הזה היה שיא באסונות וצרות שעברו על הקהילה במהלך שנות ה-30 של המאה התשע-עשרה. מרידות, מגיפות, אסונות טבע.

הריכוז היהודי הגדל בארץ שהתדלדל

אסון הרעש נחת על צפת בתקופה בה הייתה הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ. רבים מן העולים לארץ באותה תקופה העדיפו אותה על ירושלים.

בתום העשור הרביעי של המאה ה-19 נותרה צפת מוכה ומדולדלת. אם לא די בקורבנות הרבים שגבו הרעש והמגפות הרי שקהילת הפרושים [שבלשון ימינו נקראים הליטאים] עזבו את העיר ועברו לירושלים. הם ראו באסונות עונש על כך שהעדיפו לעלות לצפת במקום לירושלים.
דומה היה כי כתוצאה משרשרת הארועים לא תהיה תקומה לעיר.

ואכן, במחקר ההיסטורי כך פרשו את תוצאות האירועים, והחלו להתייחס אל צפת ואל אנשי הישוב הישן בה כאל סרח עודף של מה שמתרחש בירושלים.
אני מבקשת לתקן במידת מה את העוול הזה.

פריחה דמוגרפית וכלכלית

יש כנראה מידה רבה של אמת באימרה הצה"לית ש"מה שלא הורג מחשל'. ואכן, צפת עברה תהליך חישול כפי שמבטאים הנתונים הדמוגרפיים בטבלה הבאה:

הטבלה לקוחה מתוך: נחום קרלינסקי, 'החברה החסידית של צפת במחצית השנייה של המאה הי"ט כחברת מהגרים: היבטים דמוגרפיים וגיבוש חברתי', עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים 1999, עמ' 152.

ואלה עיקרי הנתונים שבטבלה ומשמעותם:

1. צפת איבדה אמנם את הבכורה לירושלים אבל עדיין נותרה הריכוז היהודי השני בגודלו בארץ.
2. מהפך עדתי – האשכנזים הופכים לרוב ותופסים את ההגמוניה.
3. רוב מוחלט של חסידים. המרכז החסידי העיקרי בארץ.
4. במחצית השניה של המאה רוב יהודי בצפת.

מה הם הכוחות שאפשרו לבני העיר לקום מן הקרשים?
קיימת כמובן הציפיה המשיחית (המשיח אמור להגיע מן הגליל) ככוח מניע חשוב ועוד נסיבות.

צמיחת מנהיגות "ילידית"

אבל יש דווקא מאפיין אחר שלא שמו אליו לב. אני מבקשת לטעון שבצפת, ובגליל בכלל, צמחה בקרב בני הישוב הישן קבוצה של אנשים בעלי תודעה ילידית חזקה. אנשים המחוברים למרחב הארץ-ישראלי ולתושביו, שהנהיגה את הקהילה ונתנה לה את צביונה המיוחד.

חשוב לציין במיוחד את הסיפור האשכנזי. גם משום שהם היוו את רוב הקהילה, אבל בעיקר משום שהסטריאוטיפ של "איש הישוב הישן, הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה", דבק בעיקר באשכנזים.

דוברי ערבית ויידיש ומחזיקים בנשק

ספרות הנוסעים והמבקרים בצפת במאה התשע-עשרה מלאה תיאורים שאינם מתיישבים עם הסטריאוטיפ הזה. יהודי צפת מתוארים כעזי לב, מסתובבים ללא פחד בדרכים, מחזיקים בנשק ויודעים להשתמש בו. דוברים ערבית וגם היידיש שלהם, היידיש הפלסתינאית, מתובלת בהרבה מילים ערביות. גרים בעיר ללא חומה שנהוג בה משמר אזרחי, הרבה לפני קום ארגון "השומר".

פעמים רבות מופיעים התיאורים הללו תוך הדגשה על כך שאנשי צפת כה שונים מאנשי ירושלים. אבל כל זה לא שינה את הדימוי הסטריאוטיפי.

יוזמות להתיישבות חקלאית

כאשר המחקר נתקל שוב ושוב בניסיונות של בני צפת לרכוש אדמה ולהתיישב עליה פטרו את העניין בטענה שזה רק לצורכי השקעה, כאילו יש משהו רע בזה. או מול התיישבות של הצפתיים בגיא אוני, לימים ראש פינה, מי מרום לימים יסוד המעלה, עין זיתים, בני יהודה טענו: אלה בני הישוב הישן המורדים בממסד הרבני.

בדיקת זהותם של המתיישבים מגלה, שחלק ניכר מהם באו מלב ליבו של הממסד הרבני: בנים, חתנים מחותנים. צריך רק לבדוק ולראות את חתימתם של ראשי הממונים בצפת על תמיכה ועזרה למתיישבים.

מפעלו של הרב שמואל הלר

דמות בולטת של "הטיפוס הצפתי הילידי", הוא הרב שמואל הלר, ניצול  מהאירוע הנורא של הרעש הגדול.

הרב הלר נלכד תחת הריסות בית הכנסת. רק למחרת הגיע למקום איש צפת אחר, הירש בר"ס, והצליח לחלץ אותו. הרב הלר איבד את אשתו ושלושת ילדיו ונותר נכה בידו האחת שרוסקה, אבל נותר בחיים והיה למנהיג הקהילה במשך למעלה מ-40 שנה.

הוא כיהן כאב בית דין וראש הממונים על כספי החלוקה. חתימתו ודברי תמיכה שלו מתנוססים על מסמכים רבים הקשורים בהתיישבות בגיא אוני היא ראש פינה. חתנו האחד היה בין רוכשי האדמה בעין זיתים ואחר כך בבני יהודה שבגולן. חתנו האחר היה בין המטפלים ברכישה קרקעות לנטיעת אתרוגים, שהיו לענף חשוב בכלכלת כולל ורשה.

גבורה בעת מרד הפלאחים

 
המציל, הירש בר"ס, אמנם לא היה רב אבל היה בנו של אחד הממונים בצפת, מעורה בהליכותיה של הארץ. שלוש שנים קודם לרעש פעל בגבורה בעת מרד הפלאחים. מחופש לערבי הצליח להזעיק עזרה לעיר. הוא עצמו חתום על איגרת למונטיפיורי בבקשה לרכישת קרקע ומצאצאיו היו גם שותפים לניסיונות ההתיישבות.

אנשי צפת, שראו עצמם מתאימים להתיישבות כילידי הארץ, , נתקלו באטימות מול תחינותיהם לעזרה.

תחושת עלבון ותסכול

לא כאן המקום לנתח את הסיבות לכך. אבל אני רוצה לשתף את הקורא בביטוי מאוד חריף של תחושת התסכול והעלבון של בני הישוב הישן.

קבר קלר צילום נדב קלר

בואו עמי לבית הקברות הישן של ראש פינה, לקברו של אהרון ירמיהו קלר. יליד צפת, שהיה בין מתיישבי גיא אוני, שלא החזיקה מעמד. הוא לא ויתר ויחד עם עוד שתי משפחות נשאר בראש פינה לצד המתיישבים החדשים שהגיעו ממוינשט שברומניה. וכך נכתב על מצבתו:

אהרון ירמיהו בר' יוסףקלר
חלוץ ההתיישבות ומגואלי
אדמת המושבה לפני
בוא המתיישבים מרומניה.

נדמה לי שכתובת זו ממצה את הכל.

=================================================================================

רבקה אמבון, ילידת עג'מי יפו, גדלה בגבעתיים וחיה מזה למעלה מ-30 שנים בגליל העליון. אוצרת של מוזיאונים היסטוריים וחוקרת תולדות צפת.

רבקה אמבון

 
כאוצרת פעלה, בין השאר, במוזיאון בית-המאירי בצפת, מוזיאון המושבה בכפר-תבור, אוצרות בחומה בעכו ועוד. כיום משמשת אוצרת בבית דונה גרציה בטבריה.
כדוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב היא בשלבי סיום כתיבת מחקר על צפת במאה התשע-עשרה.
המאמר מבוסס על פי דברים שנאמרו בערב עיון על צפת, שנערך מטעם הבנק הבינלאומי הראשון בתל אביב. המאמר מתפרסם באדיבותה של גב' אמבון.

 

 

היום נכנעת ממשלת ישראל לטרור הפלסטיני.

היום משחררת ישראל למעלה מאלף רוצחים ורוצחות שידיהם שטופות בדם ילדינו .

זה היום בו על כל אזרח בעל מצפון להניף מעל ביתו דגל לבן. סמל לכניעה מבישה של ממשלה ועם שהחליטו להתאבד.

הנה תזכורת למה שעשו הרוצחים

גיא חבר הוא חייל צה"ל שנעדר מיחידתו ברמת הגולן ב-17 באוגוסט 1997. איש אינו יודע בוודאות מה עלה בגורלו.

אולי עבר בטעות את הגבול לסוריה ומחוזק שם בכלא?

אולי נחטף על ידי אנשי חיזבאללה או ארגון טרור אחר?

עד שלא יוכח אחרת ייתכן שגיא חבר נמצא במרתף חשוך בסוריה או בלבנון 14 שנים. כמעט פי שלושה יותר מגלעד שליט.

גיא חבר {ויקיפדיה על בסיס שימוש הוגן)

 

מדוע גלעד הוא "הבן של כולנו" וגיא חבר הוא רק הבן של המשפחה שלו?

מה צריך כדי להפוך חייל נעדר לסמל לאומי, שהכל מזדהים אתו?
אולי משרד טוב ליחסי ציבור? אולי תקציב ענק למסע פרסומת אדיר? אולי עיתונות המפעילה לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שזו מתאבדת בחוסר עשתונותיה?

כתרומה צנועה להזכרת חייל נשכח מובאים כאן עיקרי הפרשה כפי שפורסמו בויקיפדיה העברית. וגם כחומר למחשבה מהו תהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

גיא חבר נולד ב-30 במאי 1977ושרת בחיל התותחנים. הוא נעדר מ-17 באוגוסט 1997.

קודם להיעלמותו נראה בבסיס "רעם" ברמת הגולן, בו שירת, במדי צה"ל, מצויד בנשקו האישי – רובה סער מסוג גליל. חודש לפני ההיעלמות היה עצור ל-21 יום על כך שנרדם בשמירה.

שלוש שנים אבודות

במהלך שלוש השנים הראשונות להיעלמותו לא נחשב חבר כנעדר צה"ל. רק לאחר מאבק משפחתי וציבורי ממושך בצה"ל הוכרז כנעדר. לאחר שנים שבהן לא נמצאו עקבותיו, הועלתה השערה לפיה נלקח לסוריה והוא מוחזק שם. טענה אחרת הייתה כי התאבד בעקבות סכסוך עם מפקדו, שגרר את זימונו למשפט צבאי.

עדויות בודדות נאספו במהלך החודשים הראשונים להיעלמותו של גיא. עדת ראיה טענה שראתה את גיא בצומת קצביה ברמת הגולן. חקלאי שעיבד את אדמתו על הגבול הסורי טען כי ראה את גיא מסתובב באזור זה.

מאמצי החיפוש של המשפחה

משפחתו של גיא חבר הציעה פרס כספי של חצי מיליון ש"ח לכל מי שיספק מידע שיביא לפתרון תעלומת היעלמותו. משפחתו המשיכה להיאבק למען המשך החיפושים אחריו ונעזרה בין היתר באישים מפורסמים כגון מזכ"ל האו"ם קופי אנאן ויו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, שמעון מזרחי. בעקבות המאבק המשפחתי הודיע הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, בסיומה של שנת 2004 , שהחיפושים יחודשו בעזרת צה"ל והמשטרה.

החיפושים התרכזו באזור רמת הגולן, ועלתה אפשרות של קשר בין היעלמותו לבין מקרי היעלמות או מוות בלתי מפוענחים אחרים באזור. המשטרה הקימה חפ"ק וחידשה את החיפושים בתקווה לסיום הפרשה. מאז שנת 2005 מתמקדים החיפושים אחרי חבר בתהומות ובשבילי מוקשים שעדיין לא נסרקו.

האתר למען גיא חבר - תמונת מסך

 

חידת הכומתה האבודה

בשנת 2005 התגלה כי הכומתה של חבר נמצאת ביחידה לאיתור נעדרים. ייתכן שהיא נמצאה ימים ספורים לאחר היעדרותו, אך בשל סכסוך בין המשפחה לבין קצינה ביחידה הוסתרו הכומתה וכן מידע נוסף מפני המשפחה. לאור זאת עלו טענות בדבר שיבוש החקירה ורשלנות מצד צה"ל בניסיונות לאתר את חבר. רינה חבר, אימו של גיא, טוענת ש"עד היום צמרת אכ"א מסתירה את האמת מהמשפחה ורק ממכתב לרמטכ"ל מתברר היכן הייתה הכומתה.

הצעה למשא ומתן מסוריה

בשנת 2006 הודיע ארגון "לחופש נולד" כי יעניק פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור פרטים על גיא חבר.

ב-13 בפברואר 2007 הודיע ארגון סורי בשם "ועדות ההתנגדות לשחרור רמת הגולן" כי הוא מחזיק בחייל גיא חבר. גורם סורי טען ש"יש פה הזמנה למשא ומתן בלתי ישיר בעניין האסירים ואם זה יתפתח למשא ומתן, אז סוריה בוודאי לא תתנגד".

לא ניתן אישוש ממערכת הביטחון או מסוריה לטענה שהחייל אכן נמצא בשבי של ארגון זה.

אסד סרב לדבר

ב-18 באפריל 2008 נפגש ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, עם נשיא סוריה בשאר אל-אסד ומסר לו תמונה של גיא חבר. לפי עדויות שהגיעו למשפחת חבר, אמר אסד ש"על החייל ברמת הגולן לא מדברים".

במהלך חודש יולי נודע כי השר אביגדור ליברמן ביקש משר החוץ הרוסי שייסיע בבירור מידע אודות גיא אצל הנשיא אסד. בנוסף נודע כי ראש הממשלה החליט שימנה איש שירכז את מאמצי החיפוש בכל המישורים.

ב-21 בנובמבר 2009 נפגשה רינה חבר עם בכירים במערכת הביטחון הגרמנית, במטרה לקדם את המאמצים למציאת בנה. כמו כן נפגשה חבר עם נציגי הצלב האדום בגרמניה, וכן עם פקידים בכירים בצרפת, בתקווה שאלו יגלו מידע חדש שיביא למציאת בנה.

לא מחפשים בסוריה

בתחילת שנת 2010 חידש צה"ל את החיפושים לסרוגין והוקם צוות חקירה מחודש. ארגונים אזרחיים כדוגמת זק"א חידשו את החיפושים בתחילת ינואר של אותה שנה, בעקבות מציאת עצמות אדם באזור אודם , אך חידוש החיפושים לא הניב דבר בפתרון התעלומה. בהקשר חידושם של החיפושים המשיכה לטעון רינה חבר, שגיא נמצא בסוריה ובערוץ הזה צריכים להימשך החיפושים. גם במהלך אותה שנה ממשיך צה"ל למקד את החיפושים אחר גיא חבר בישראל בלבד ואינו מרחיב את החיפושים לסוריה.

במהלך שנת 2010 הגיעה למשפחה עדות, של גרמנייה שמתגוררת בישראל, לפיה היא זהתה את גיא חבר כמי שראיין אותה בעברית בכלא הסורי בו הוחזקה במשך 12 יום. העדה נחקרה גם במשטרה בישראל.

אתר למען גיא חבר