‫היגיון בשיגעון‬

Es ist mein Recht zu leben, oder aber zu sterben, indem ich diejenigen, die vernichten, vernichte, und nicht wieder als weinendes Kind in einem Güterwaggon fahre

hin in die Leere der Welt, während ich meinen Kopf auf dem Schoss einer Mutter berge, die in der frischen Luft des Wotans Landes spurlos verschwindet

Später in dem Gedicht äußert Yaoz-Kest etwas, das nach einer bewusst gemachten Feststellung im Sinn der “Samson Option” klingt

Und während so das helle Licht des Landes Israel in mein Haus eintritt, stelle ich das Radio ein, und es ist schwer, die Predigten der Ayatollahs des Iran zu überhören und die Worte des angesehenen iranischen Ministers, der mit seinen zwei Händen die Landkarte Israels zeigt, um dann zu sagen: “Es ist so klein… innerhalb von sechs oder sieben Tagen kann es von der Landkarte ausradiert werden”, ist das nicht ein Wort in Ihrer Sprache – “ausradieren”. Und hier bin ich und höre die Predigten der Imame in den Moscheen des Landes Israel und in den arabischen Ländern, wie sie verkünden “ausradieren!”, aber sie beziehen sich immer auf mich und nicht auf Sie, Gunther Grass.

Und dennoch, es gibt ein Recht, das allein uns Juden vorbehalten ist (falls irgendein menschliches Wesen auf der Erde dieses Recht hat): falls wir zerstört werden, diese müde und übersättigte Welt mit uns aus dieser Existenz heraus zu nehmen, zusammen mit ihren wundersamen Bibliotheken und ans Herz gehenden Melodien – einfach so, nachdem wir ins Grab sinken, während der Boden noch radioaktive Strahlen in alle vier Winde verbreitet

Wirklich – wir haben das Recht! Und es ist auch meins!

Denn es ist das Recht der israelischen Nation zuletzt die Tür zur Welt hinter sich zu schließen, nachdem sie diesen Platz verlassen hat (nicht aus eigenem freien Willen!), und wir haben das Recht zu sagen, den Preis hat die 3000 Jahre alte Furcht bezahlt: “Wenn ihr uns noch einmal vom Angesicht der Erde fort zwingt, in die Tiefen der Erde hinunter – dann möge die Erde der Nichtigkeit entgegen schlingern.”

Die Samson Option – Israels Feinde mit wegzunehmen, und möglicherweise der ganzen Welt irreparablen Schaden zuzufügen – machte unter israelischen Strategen einschließlich Ariel Sharon die Runde, als eine allerletzte Möglichkeit für den Fall, dass Israel vor der Auslöschung stehen würde

כתובת האתר הגרמני

http://aro1.com/israelisches-brief-gedicht-an-grass

המקור העברי ותרגום אנגלי

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16586

‫THE RIGHT TO EXIST‬

‫zeev‬ — Sun, 15 Apr 2012 20:14:15 +0000

זהו תרגום אנגלי לשירו של איתמר יעוז קסט שנכתב בתשובה לגינטר גראס

ITAMAR YAOZ-KEST

THE RIGHT TO EXIST

Open letter-poem to the writer Gunther Grass

"Israel's nuclear power endangers fragile world peace."

.Quote from the press by Gunther Grass:

Danger

I want to be a danger to the world.

And if the world is planning to destroy me – let not a stem of grass remain on the face of the earth after my destruction! Let not one speck of a blade of "Grass" for the pipe of Mr. Gunther Grass be left on the face of the earth, the world to which I pose a danger

That is my right!

It is my right to live or to die while all who rise up to eradicate me are being destroyed. It is my right to never again be carted off in a freight train destined for the great vacuum of the earth – a sobbing-child with head nestled in the bosom of my mother. She disappears into the ashen air rising from the land of Votan

And in that very hour, was soldier G.G on duty with the armed train-guard troops?

My heart persists and asks: where did the soldier Gunther Grass travel then, when I was a ten year old child trapped in a death-train?

Actually, it's all the same to me, and you are a very honorable author, daily breathing in the clean, fresh air, imbued with the odor of Jewish ashes, in your old-new Germany.

That air which I breathed only once, seized and taken to your elusive land of beautiful rivers. So I have forbidden the two soles of my feet to touch again the land of your fathers

And perhaps I still awaken from time to time in my house, even in this seventh decade of my years. I reach out my hand to the bed next to mine, to my wife's bed, reassured that life continues as it should

In the mornings, the powerful daylight of Eretz Israel fills my home. I turn on my TV and I turn on the radio, I watch and listen, as if possessed by the devil, to the sermons of Iran's Ayatullolahs and to the arrogance of an Iranian Minister, displaying in his two hands a map of Land of Israel and its dimensions. He says "It is so small that in six to seven days it is possible to wipe it off the map," or as you would say, "Ausradieren – To banish and to wipe out!" And I hear the sermons of the Mosque preachers in Israel and in the Arab lands calling out, "Ausradieren! – To banish and to wipe out!"

But why is their intention always directed towards myself, the Jew, and never towards you – Mr. Gunther Grass!

Nevertheless, there is a right belonging only to the Jews. This is the right to take with us as we are being annihilated this satiated world, grand libraries and spiritually uplifting music and all – into the nothingness, to share our ruin and our descent into the grave. Then radioactive rays will poison the four directions of the sky for all the inhabitants of earth.

Yes, we have the right!/ and this is also my right!/ the right of the people of Israel to close shut the creaking gates of the world/ upon its final descent from the stage of history/with the power of the final weapon/ and we have the right to declare/ at the price of the great fear born of three thousand years/ "If you force us again to descend from the face of the earth to its depths/,the entire globe will be turned back into nothingness."

For is not the right to live a two way street? For you and for me/or/not for you if not for me!

Mr. Gunther Grass, esteemed author! The tin drums of the universe are thundering!

Oh, how I played with tin drums when I was an innocent child in my mother and father's house.

But the drum stayed with those who took over the houses of our childhood. Still, its sound resounds in our ears night and day.

And this is the reason that we returned to Eretz Israel, tens of years ago, or hundreds of years ago, out of longing for the Land of our fathers devotion, the Land where our fathers and mothers also suffered persecution and fear. And the Land was waiting for us in the bosom of time.

For the truth is that it was not the promise of quiet and peace that called to us, that pulsated under our skin, but the desire to live to the maximum as our true selves, just as you are permitted to live your true self, honorable writer and poet.

Yes, I envy you: why is your right to live unchallenged and absolute! Why is my right to live defined as an echo and a silence!

And it is I who is a danger to the world?

And it is I – the eternal dangerous man – who also asks you this:

If it has been decreed that I must be wiped off the face of the earth to serve only as fertilizer for the rebirth of new grass, what is the reason and measure of justice that

you and your sons and the sons of your sons will continue to play with certainty among the fragrant grass, gazing up at the healing sun in the center of the horizon, while it is we the Jewish People whose existence will eternally suffer uncertainty and doubt?

Translated by: Shira Twersky-Cassel

המקור העברי

בתשובה לשיר שפרסם הסופר הגרמני גינטר גראס, איש הוואפן ס.ס. , בו אמר כי "לישראלים יש כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי" פירסם המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול ברגן בלזן, את תשובתו המובאת כאן.

איתמר יעוז-קסט [צילום:זאב גלילי

איתמר יעוֹז-קֶסְט

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני

סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס
עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא
אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,
וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת
נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל
בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת ,(לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,
אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה",אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים
אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,
אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,
מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?

==================================================================

הנה השיר המקומם של המשורר הגרמני בתרגום עברי:

גינטר גראס
מה שחייב להאמר

מדוע אני שותק ומסתיר זמן רב מדי
את אשר יתורגל במשחקי מלחמה שבסופם כולנו, השורדים
נהיה לכל היותר הערת שוליים.

נתבעת זכות המכה הראשונה
אשר יכולה להשמיד את העם האירני
המשועבד על ידי מרחיב פה ומובל לחג יובל מאורגן
כי קיים חשד שבשטחם נבנית פצצה.

עם זאת, מדוע אני נמנע מלהזכיר את שם המדינה האחרת
אשר בה במשך שנים, אם כי בסתר, הולכת וגדלה יכולת גרעינית
אבל ללא בקרה מאחר ולא מבוצע שום פיקוח?

ההסתרה העולמית של עובדות אלה
אשר גם שתיקתי להם משועבדת
רואה אני כשקרים מרשיעים
וכוח – העונש מובטח מייד כאשר מתעלמים ממנו
פסק הדין "אנטישמיות" מוכר.

כעת, בכל זאת, ארצי
אשר התמודדה עם פשעיה היא שאינם בני השוואה
הודיעה על בסיס מסחרי טהור, גם אם בשפתיים זריזות
קראה לזה פיצויים, שצוללת נוספת תסופק לישראל
אשר יחודה במוכנות לראש נפץ הורס כל
כאשר קיומה של פצצת אטום יחידה איננה מוכח
אבל כאשר יש רצון להפגין אימה
אני אומר את אשר יש להגיד

מדוע שתקתי עד כה?
כיוון שמוצאי הפגוע על ידי כתם שאין למחקו
מנע ממדינת ישראל, לה אני קשור ורוצה להמשיך להיות קשור,
מלקבל עובדה זאת כאמת מוצהרת.

מדוע אני אומר רק עתה
רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי
שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

כי יש להגיד את אשר כבר מחר יכול להיות מאוחר מדי
וכיוון שכגרמנים כבדי אשמה דיים,
יכולים אנו להיות הספקים של פשע שניתן לחזות מראש
ושיתוף הפעולה שלנו איננו ניתן לכפרה על ידי התירוצים הרגילים

ואכן אינני שותק יותר
כי עייף אני מצביעות המערב
נוסף לכך יש לקוות שהדבר ישחרר רבים אחרים משתיקה
וזה ימריץ את יוזמי הסיכון לוותר על האלימות
כמו כן לעמוד על כך שפיקוח קבוע על היכולת הגרעינית הישראלית
ועל האתרים הגרעיניים האירניים
על ידי סוכנות בינלאומית יוסכם על ידי ממשלות שני הצדדים

רק בדרך זאת כולנו, ישראלים ופלסטינאים, יותר מכך – כל העמים
אשר באיזור זה, מוכה שגעון, חיים בצפיפות זה ליד זה כאוייבים,
וגם אנחנו יכולים לקבל עזרה.

הערה

ה"שיר" מנוסח בצורה מאוד מתוחכמת. המטרה הפוליטית ברורה – לפרק את ישראל מיכולת ההתגוננות שלה מול סכנות השמדה.

יש בו תשובה מראש לטענות על אנטישמיות יחד עם מחוות צבועות של דאגה והכרה באשמה גרמנית המוסבת לחובה לפעול נגד סכנת השמדה – הפעם מצד ישראל…"

[ ותודה לקורא מאיה אבי מור שהעבירה לי את תרגום השיר]

==================================================================

והעיר טהרן צהלה ושמחה

אם היה צורך כלשהו כדי להבין את משמעות השיר שפרסם גינטר גראס היא ניתנה על ידי האייתולות מטהרן.

סגן שר התרבות של איראן ג'וואד שאמאקדרי שיבח את גראס במכתב פומבי בו נאמר: "אמירת האמת בצורה זו עשויה לעורר את המצפון המושתק והרדום של המערב. סופרים מסוגלים במו ידם למנוע טרגדיות אנושיות באופן שצבאות אינם יכולים".

וגם הניאו נאצים מרוצים

גם מפלגת הימין הניאו נאצית בגרמניה NPD שיבחה את גראס על דבריו.

באתר של הניאו נאצים נאמר: "גראס ניפץ את הטאבו כאשר העביר ביקורת על המדיניות התוקפנית של מדינת היהודים.

וולפגאנג גרקה, חבר הפרלמנט ממפלגת השמאל הקיצוני, "די לינקה", אמר כי "גראס צודק".

וגראס בשלו

בראיון לעיתון הגרמני "זידדויטש צייטונג" אמר גראס כי לא כיוון את ביקורתו נגד ישראל כולה אלא נגד הממשלה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו.

בתקופה הארוכה בה הסתיר גראס את העובדה שבצעירותו היה חבר בוואפן ס.ס. והתחפש ל"גרמניה אחרת" הוא הרבה להציג את העם הגרמני כקורבן, למשטר הנאצי שסבל לא פחות מעמים אחרים.

.מי היו הוואפן ס.ס.

האס אס הוקם כיחידת שומרי ראש של אדולף היטלר. אנשי האס. אס. נבחרו על פי העקרונות של טוהר הגזע ועל פי נאמנות ללא תנאי לפיהרר ולמפלגה הנאצית.
הזרוע הצבאית של האס אס, וואפן אס אס, התפתחה להיות צבא גרמני שני, בנוסף לוורמאכט, הצבא הגרמני. לוואפן אס אס יצאו מוניטין של לוחמים פאנאטיים ואכזריים מאד; יחידות וואפן אס אס סייעו בחיסול ההתנגדות היהודית במרד גטו וורשה באפריל 1943 ורצחו שבויי מלחמה אמריקניים במחנה ליד העיר מלמדי במהלך קרב הארדנים ב-1944.
האס אס נבדל מהצבא הגרמני, מהמפלגה הנאצית וממנגנון הפקידות הרשמי על ידי דרגות, תגים ומדים ייחודיים לארגון.

סמל הוואפן ס.ס.

גינטר גראס ויקישיתוף

וראה גם

תשובת איתמר יעוז קסט למוחמד דרוויש

לאיים על אירן במכת מנע גרעינית

‫"אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ"‬

‫zeev‬ — Sat, 07 Apr 2012 21:31:09 +0000

תרגום השיר לאנגלית ולגרמנית ונוסח שירו של גראס

איתמר יעוז-קסט [צילום:זאב גלילי

איתמר יעוֹז-קֶסְט

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני

סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס
עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא
אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,
וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת
נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל
בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת ,(לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,
אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה",אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים
אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,
אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,
מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?

==================================================================

הנה השיר המקומם של המשורר הגרמני:

גינטר גראס
מה שחייב להאמר

מדוע אני אומר רק עתה
רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי
שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

הערה

ה"שיר" מנוסח בצורה מאוד מתוחכמת. המטרה הפוליטית ברורה – לפרק את ישראל מיכולת ההתגוננות שלה מול סכנות השמדה.

[ ותודה לקורא מאיה אבי מור שהעבירה לי את תרגום השיר]

==================================================================

והעיר טהרן צהלה ושמחה

אם היה צורך כלשהו כדי להבין את משמעות השיר שפרסם גינטר גראס היא ניתנה על ידי האייתולות מטהרן.

וגם הניאו נאצים מרוצים

גם מפלגת הימין הניאו נאצית בגרמניה NPD שיבחה את גראס על דבריו.

באתר של הניאו נאצים נאמר: "גראס ניפץ את הטאבו כאשר העביר ביקורת על המדיניות התוקפנית של מדינת היהודים.

וולפגאנג גרקה, חבר הפרלמנט ממפלגת השמאל הקיצוני, "די לינקה", אמר כי "גראס צודק".

וגראס בשלו

.מי היו הוואפן ס.ס.

סמל הוואפן ס.ס.

גינטר גראס ויקישיתוף

וראה גם

תשובת איתמר יעוז קסט למוחמד דרוויש

לאיים על אירן במכת מנע גרעינית

תגובה שנשלחה בדוא"ל

מיה ברטל

מצטטת את דבריו של אייל שחל, ילד בן עשר וחצי, חברי לפייסבוק.

הוא כתב בצורה הקצרה ביותר והטובה ביותר מה שאני חושבת ומרגישה.

"רשע מה הוא אומר? – 'מה האנטישמיות הזו לכם. עוד תחריבו את איראן ברשעותכם'. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל [מכלל האנושות] כפר בעיקר. (גבולות השפיות וההגינות שבין אדם לאדם ובין עם לעם כנראה מוגבלים אצלו עד מאוד). ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאת אבי-סבי מגרמניה, גינטר גראס. לו – ולא לך. אילו היית שם כיהודי, הר גראס, ולא כחבר אס.אס., אתה – בטוח לא היית נגאל'".

גינטר גראס, איש מכוער מבחוץ ומבפנים, מעז בחוצפתו לקרוא לעצמו "ניצול". יש לי בחילה מהאיש הזה שזקנתו מביישת את נעוריו. מי הוא בכלל. יבחוש בן שלולית.

מיה ברטל

==================================================================

מאת דורית לנץ:‏

וואו!! שני קולות מן העבר!

אני הגעתי לאתר ברגע זה, כאשר שלחו לי קישור לשירו של איתמר יעוז – מחנכי הדגול מתיכון ה. המורה הכי לא סטנדרטי שהיה אי פעם. ואז גיליתי את גלילי . גם אני זוכרת אותך מ"ידיעות" בשנים שהייתי סתם סטודנטית שהקלידה חדשות בבוקר ואחר כך עבדה עם להב וורדי. כמה נעים לגלות ששניכם כותבים במלוא המרץ.
אני רחוקה – כנראה – מרחק רב מהדעות המובעות ומובאות כאן – אבל מענין לי לקרוא אותן. ואם התגובה מגיעה גם למשורר – שלא בטוח שיזכור מי אני – אז הנה הזדמנות להודות על שנים מיוחדות.

================================================================.

אינג' דוד אהרני, מורה דרך

כמי שנולד בשנת הלידה של גינטר גראס בעיר שנקראה אז "העיר החופשיתדנציג" בה גדלתי עד 1934 כאשר עלינו ארצה הורים וארבעה בנים .

כבן הצעיר למשפחה זו שהאבא ושנים מהבנים עשו נצורות שאיני יכול לפרט כאן, האח השלישי היה אייק אהרונוביץ רב החובל של יציאת אירופה תש"ז (אקסודוס) בין עשרים ושתים, עם 4,500 ניצולי שואה, ובן עשרים ושלוש רב חובל של אחד הפאנים, על הפאן השני גד הילב, שניהם בני עשרים ושלוש עם 17,000 ניצולי שואה. הפאנים הפליגו, למרות אייום טרומן, שנלחץ על-ידי הבריטים, על בן-גוריון, למנוע הפלגת האוניות. אני הייתי באירופה ב-1947 ואחרי תש"ח בגבעתי הפלגתי על אחד הפאנים שהפכנו מאונית מעפילים (8,000 איש) לאוניית עולים (2,000 איש ).

בהתחשב עם כל מה שנאמר, אני מרשה לעצמי לומר למר יעוז קסט, שאנו כבר מזמן לא אנשים של " תמות נפשי עם פלישתים".

יודפת, גמלא, מצדה, ומצדה של חיפה 1942 (תוכנית ד') הם כבר לא השפה שלנו.

יעוז קסט – את כוחנו לא יקחו בגזירת מחלפות ראשינו, אותנו לא ייאשו בניקור עינינו, אנו לא נעמוד בין שני עמודי בנין.

אנו עם של נצח ישראל לא ישקר.

‫הבורות של ד"ר יאיר לפיד והצעתו לבטל את בחינות הבגרות‬

‫zeev‬ — Thu, 15 Mar 2012 22:21:21 +0000

הדוקטורנט יאיר לפיד ממשיך להשמיע אמרי שפר * האחרונה שבהן: אם יהיה שר החינוך יבטל את כל בחינות הבגרות פרט לאנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא * הסטיריקאי ב. מיכאל חשף שלפיד חסר תעודת הבגרות מטיף להבנת הנקרא אבל לא שולט כל כך בהבנת הנכתב * **מגלה בורות בתולדות האמנות, בהיסטוריה וביהדות * וזו ההזדמנות לספר משהו על פיקו דלה מירנדולה**

אם אומר כי מיכאל בריזון, הידוע יותר בשם העט ב. מיכאל, איננו כוס התה שלי זה יהיה שיא האנדרסטייטמנט. הסטיריקאי והפובליציסט ב. מיכאל מכה שנים בשבט לשונו כל מה שנודף ממנו ריח של "התנחלות" ו"כיבוש". הוא אף חזה [במאמר ליום העצמאות בשנת 2004 ] את חורבנה של המדינה כתוצאה משליטת ישראל ביהודה שומרון ועזה.

למרבית הצער של חובבי ציון, בתוך ומחוץ לקו הירוק, הנבואה הזו לא התגשמה.

אבל באחרונה ממש התאהבתי בב. מיכאל שקרע לגזרים את יאיר לפיד. בשנינות שבעבר הפעיל רק נגד הימין, הוא חשף גילויי בורות בטוריו של לפיד בכל תחום כמעט.

ב. מיכאל בתיק תקשורת [תמונת מסך

בהופעה בתכנית תיק תקשורת בערוץ 2 סיפר ב.מיכאל כי נבר מעת בכתבי ההגות המעמיקים שמפרסם לפיד בטור שלו בידיעות אחרונות. הוא מצא שם כי לפיד מכליל את קופרניקוס, האסטרונום הפולני בן המאה ה-16 , בין חכמי יוון העתיקה; העביר את האמן ג'קומטי בן המאה ה-20 לרנסאנס; ואפילו את חד גדיא אינו מכיר [ארבע אבות במקום ארבע אמהות].

יאיר לפיד ויקישיתוף

זו ההזדמנות להביא כאן מאמר שכתבתי בשנת 1997 על פיקו דלה מירנדולה. הקשר יובהר בסוף.

איך הפך מלומד נוצרי מתקופת הרנסנס לנושא דגל החילוניות

בוויכוח שהתקיים בטלוויזיה ערב תשעה באב סביב הסוגייה של חינוך לערכים, שמעתי את המשפט הבא: אתם הדתיים רוצים שאנו נדע דף מהתלמוד ומאשימים אותנו בבורות. אני הייתי רוצה לראות אתכם הדתיים קוראים את פיקו דלה מירנדולה.

פיקו דלה מירנדולה? אני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהצהיר כי אם נעמוד ברחוב דיזנגוף או במשולש הירושלמי ונשאל עוברים ושבים, מיהו פיקו דלה מירנדולה, לא נמצא עשרה אנשים שהשם הזה אומר להם משהו.

מיהו פיקו דלה מירנדולה

האיש שנבחר לשאת את דגל החילוניות הישראלית, הוא אישיות חשובה בהיסטוריה של הפילוסופיה. אך חשיבותו נובעת בעיקר בשל מעמדו בעולם הנוצרי ודווקא בהקשר היהודי.

אני מוצא באנציקלופדיה העברית [כן, יש דבר כזה, לא רק הויקיפדיה] כי ג'ובני פיקו דלה מירנדולה היה פילוסוף ומלומד איטלקי מן הבולטים בתקופת הרנסאנס. הוא חי במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה באיטליה, למד עברית מפי מורים יהודים, שאחד מהם תרגם למענו כתבים מן הקבלה. הוא השתמש בתלמודו היהודי כדי לבסס את הדת הנוצרית, באמצעות תיזות שנלקחו מן הקבלה היהודית.

פיקו דלה מירנדולה ויקיפדיה אנגלית

ככל הידוע לי יש בעברית בסך הכל שני ספרונים על ושל דלה מירנדולה: 'שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית' ו'מקובל נוצרי קורא בתורה'. שני הספרונים הראשונים, פרי עטו של ההיסטוריון וחוקר הקבלה חיים וירשובסקי, שניהם מחזיקים כמאה עמודים, יצאו בהוצאת 'מוסד ביאליק' במהדורה מצומצמת. [מאז נכתב המאמר פורסם ספר נוסף מפרי עטו "נאום על כבוד האדם"].

אם מישהו מבין הדתיים יחליט לחזור בשאלה הוא יתקשה מאוד למצוא את כתבי דלה מירנדולה (אלא אם יעדיף לקרוא אותם במקור הלטיני). ואם ימצא את הספרים הוא לא ימצא שם בדיוק את האור החילוני.

עגלה מלאה ועגלה ריקה

הסיפור המשעשע של המטיף החילוני המציע לדתיים לקרוא את כתבי פיקו דלה מירנדולה, יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של הוויכוח המתנהל בין דתיים לחילוניים.

העמדה הדתית בוויכוח זה נוסחה בחריפות על ידי ה'חזון איש', אברהם ישעיהו קרליץ. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בשנת 1952, המשיל ה'חזון איש' את יחסי דתיים וחילוניים לסיפור התלמודי על שתי עגלות הנעות האחת מול השנייה בדרך צרה. במקרה כזה צריכה העגלה הריקה לפנות את דרכה לעגלה הטעונה, אמר החזון איש. דהיינו: אתה בן-גוריון, המבקש ממני להסכים לעמדותיה של המדינה היהודית החילונית, הואל נא לפנות דרך לעגלה המלאה יותר, היהדות.

הסיפור הזה מעלה את חמתם של חילוניים. טענתם העיקרית היא: אנחנו איננו עגלה ריקה. חילוניות יהודית אינה רק היעדר ידע ביהדות. אנחנו נושאים בשורה חברתית- הומניזם, תרבות, צדק. אנחנו מייצגים נאורות אנושית. התרבות הכלל אנושית, אשר אנחנו סיגלנו לעצמנו, אינה נופלת ואף עולה על עולם התרבות היהודי. בעמדה זו מחזיקים אישים רציניים, שאינם חשודים בשנאה ליהדות ולעולם ההלכה. הם מאמינים בכל ליבם שהמהפכה הציונית הולידה טיפוס חדש של אדם יהודי.

האם יש יהדות חילונית

השאלה אם יש בנמצא יהדות חילונית על דרך החיוב, היא שאלה מטעה. השאלה האמיתית היא: האם יכולים יהודים לסגל לעצמם את אוצרות התרבות המערבית ולהישאר יהודים. לשאלה זו ניתנה תשובה היסטורית: בהחלט כן, אם כי במחיר כבד. האמנסיפציה, שפוצצה את גבולות הגטו בשלהי המאה השמונה-עשרה, הביאה לנהירה אדירה של יהודים אל ההשכלה הכללית. הם הציפו את האוניברסיטאות והגיעו שם לשיעורים שמעל ומעבר לחלקם באוכלוסייה הכללית.

כזה גם היה שיעורם בקרב חתני פרס נובל. תהליך זה הביא לגל התבוללות שקרע חלקים גדולים של העם. במקביל הוא הביא לתנועת התחייה הלאומית, לציונות ולהקמת מדינת ישראל. הציונות החילונית ניסתה משך שנים להעלים את הכוח המשיחי שעמד מאחורי התנועה הציונית, גם אם זו לבשה לבוש חילוני לחלוטין. במיפקד של אנשי העלייה השנייה שנערך על ידי ארכיון העבודה באמצע שנות השלושים, נתברר כי כמחצית הנשאלים למדו בחדר ובישיבה, 11 אחוז קיבלו השכלה יהודית מסורתית בבית, והיתר לא השיבו. בדיקה אחרת העלתה כי 90 אחוז גדלו בבתים דתיים, מהם היו בחורי ישיבה או בני תורה סתם. כ-20 אחוז מן ההורים היו כלי קודש (הנתונים לקוחים מתוך 'העלייה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת', מאת דוד כנעני).

מכופרים לעמי ארצות

המפגש של יוצאי ישיבות עם התרבות המערבית הוליד טיפוס אדם יחיד במינו. השילוב של ידע והרגלי הלימוד שנקנו בישיבה עם החשיפה לתרבות המערבית ולדיסציפלינות המדעיות שלה, הניב ענקי רוח כמו ביאליק, ברנר, זלמן שז"ר, יצחק בן-צבי, בן-ציון דינור, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ועוד רבים. רוב ענקי רוח אלה הפכו חילוניים אך לא כולם (ישעיהו לייבוביץ', ברוך קורצווייל ועוד). אך הדור הזה חלף מן העולם ואין לו המשך.

הרב יואל בן-נון אמר פעם כי החילוניות היהודית דומה לפרד. יש בה עוצמה שלא היתה ליהדות הדתית אך אין לה צאצאים. זהו הרקע להתבטאויות הנשמעות מפי ותיקי תנועת העבודה: רצינו לגדל דור של כופרים וגידלנו דור של עמי ארצות [התבטאות המיוחסת לברל כצנלסון, שלא הצלחתי למצוא את מקורה].. זהו הרקע לנסיונות הרבים הנעשים באחרונה "לחזור לארון הספרים היהודי", המקיף חוגים חילוניים רבים. ההכרה המתגבשת אצל רבים היא, כי לא יכול אדם להיות בן התרבות הכללית בלי שהוא קונה לעצמו קודם את התרבות שלו. פיקו דלה מירנדולה לא יוכל לעזור כאן.

קישור לראיון של ב. מיכאל בתכנית

http://www.youtube.com/watch?v=yb3aZilf-gg&feature=player_embedded

ראה גם

מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

גרשום שלום על משיחיות

חנוכה מחג דתי לחג לאומי

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

כמה הערות אישיות לשנת 2012

אני חייב להודות כי אילו הייתי כותב היום את המאמר שלמעלה וכן את המאמרים שבקישורים הם היו נכתבים אחרת.

לא חזרתי בשאלה ולא הפכתי חילוני. אך למדתי דברים חדשים וגם המציאות השתנתה.

1. במציאות של ימינו העגלה הדתית לא כל כך מלאה והעגלה החילונית אינה כל כך ריקה.

2. הבעתי כמה פעמים את דעתי החיובית על אחינו החרדים. הושפעתי מספרו של הרב אליהו דסלר, המשגיח של פוניבז', "מכתב מאליהו", בו הסביר את ההחלטה לרפא ככל האפשר את פצעי השואה בתחום התורני ובתחום הדמוגרפי.

3. אפשר לומר שהמשימה הזו כבר הושלמה. התורה לא נשכחה מישראל והנוסחה של חברת לומדים שהריבוי הטבעי בה גבוה במיוחד מיצתה עצמה.

4. במציאות הנוכחית אנו חוזרים למאבק ההיסטורי בין החילוניות לבין האורתודוקסיה המחייבת הבהרה מחדש של הגבולות. האורתודוקסיה [כפי שנהג לומר מורי וחברי פרופסור יוחנן סילמן ז"ל] היא הרפורמה הגדולה בהיסטוריה היהודית. האורתודוקסיה בנוסחת "חדש אסור מן התורה" של החת"ם סופר היא נוסחה הגוזרת על היהדות קיפאון ממית ומנוגדת ניגוד גמור לדרכם של גדולי ישראל ושל התפתחות ההלכה בכל הדורות.

5. גם אמירתו של ישעיהו ליבוביץ' שהיהדות מבחינה אמפירית לא התגלמה בהיסטוריה אלא בקיום תורה ומצוות טעונה עיון מחודש בדורנו.

6. עמדתי הנוכחית התגבשה בשנה האחרונה בה אני עוסק בחקר צפת במאה ה-19 בחיפוש שורשי משפחתי השתולים ב"עיר המקובלים" מ-1820. צפת – בגלל ניתוקה מן הזרמים המרכזיים בעולם היהודי והכללי — מהווה מעבדה המוכיחה לאיזה חידלון עלול היה העם היהודי להגיע לולא המהפכה החילונית-השכלתית-ציונית [וגם משיחית]. דבריו של הרב קוק בנושא מקבלים בעיני אור חדש.

7. ולסיכום: בימים אלה הופיע ספר חשוב המאיר את הנושא של חילוניות מול דתיות באור חדש.. הספר הוא "שניים יחדיו" מאת משה מאיר. כותרת המשנה של הספר "פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" מרמזת על תוכנו. משה מאיר מתאר טיפוס "דתי חילוני" שהמקורות המכוננים את חייו הם מצד אחד מקורות היהדות לגוניהם ומן הצד השני המקורות החילוניים הכוללים את הפילוסופיה , הספרות והאמנות. לטעמי, הספר הוא בעיקר מורה נבוכים לדתי ["שהציקוהו פשטי תורה" כדברי הרמב"ם } העומד מול העולם החילוני. בעקיפין יוצר הספר גם גשר בין שני העולמות.

שער הספר שניים יחדיו

‫פתאום קם אדם בבוקר מן המחשב ומתחיל ללכת על שולחן‬

‫zeev‬ — Mon, 12 Mar 2012 15:41:56 +0000

בני,טל, נולד עם לפטופ ביד ודיבר דיגיטאלית. * הוא גם למד שנים רבות אמנויות לחימה. * הצרוף של השניים הוליד את המאמר הזה על "שולחן הליכון" שפורסם בבלוג שלו * אני מביא כאן את תמציתו לבני הדור שעדיין זוכרים שפעם כתבו בעט על נייר ועשו חישובים בסרגל לוגריתמים * הרעיון אולי יעזור להם קצת בכאבי הגב וישפר את מצב בריאותם * ומה הדרך לא להגיע להליכון ישישים

-מאת טל גלילי -

הפוסט הזה מיועד לאנשים שיושבים יותר משעה ביום מול המחשב, ומרגישים שזה לא מוסיף בריאות לגוף שלהם.

הרעיון שאני מציג בפוסט הזה הוא שלא מוכרחים לשבת ליד המחשב ולשלם את המחיר הבריאותי של הישיבה הזו. אפשר גם אחרת. לבנות שולחן הליכון.

כך אני עובד על שולחן ההליכון שבניתי

מה קורה לנו כשאנחנו לא זזים

בעידן הטלוויזיה, והאינטרנט (הפייסבוק, הצ'טים וכל השאר), התמכרנו לצג המחשב שלנו. וככל שאנחנו מתבגרים, ההשפעות של ההתמכרות הזו הופכת קשה יותר.

כאבים. אנחנו מתחילים להרגיש כאבים בכל אברי הגוף (הצוואר הכתפיים, הגב התחתון, מפרקי הירך, הברכיים).

הנשימה שלנו נהיית שטוחה יותר (מתי בפעם האחרונה לקחת נשימה עמוקה?)

כושר. כשאנו מנסים לצאת להליכה ארוכה, אנחנו מגלים שאנו זקוקים למנוחות ישיבה הרבה יותר מאשר בעבר.

הפתרון הכושל: "התעמלות"

ההשפעות החיוביות של פעילות גופנית ידועות לכולנו. פעילות גופנית שומרת על מסת שרירים, צפיפות העצם, תנועתיות במפרקים, הקטנת סיכון לשלל מחלות [ בעיקר מחלות לב וכלי הדם], חיזוק המערכת החיסונית ושיפור מצב הרוח.

ולמרות כל זאת, רובנו לא מתעמלים. אנחנו מרגישים רע עם עצמנו על שאיננו מתעמלים. ועדיין, רוב הסיכויים שלא נתחיל. וגם ואם התחלנו, בואו נהיה כנים: זה לא מספיק. ללכת כמה פעמים בשבוע למכון כושר או לשיעור צ'י קונג (המורה שלי, אמיר ניסן – מומלץ ביותר) – זה פשוט לא מספיק. אפילו לעשות אימון יומי של חצי שעה, כנראה לא מספיק.

למה אני אומר שזה לא מספיק? כי את יתר שעות היום אתם מעבירים בישיבה. לא סתם ישיבה, ישיבה בתנוחה אחת, כמעט בלי תנועה, ולרוב מול מסך מחשב.

אפשר להתווכח עד כמה זה לא בריא (ולהתחיל לראות איזה מחקרים נעשו בנושא). אבל אני לא חושב שמישהו יערער על ההנחה שזה לא בריא.

כולם מסכימים שזה לא בריא אך רואים בכך גזרה משמיים. כמו מזג האוויר, אפשר לדבר עליו, לא לשנות אותו.

הפתרון: פרפטום מובילה

היסטורית משמעות המושג הזה הוא "מכונה היפותטית שתבצע עבודה יעילה מבלי לצרוך אנרגיה חיצונית ללא הפסק" [ויקיפדיה}.
מכונה כזו עומדת בניגוד לחוקי הפיסיקה ואיני מתיימר להיות הממציא שלה.

אבל בתחום האנושי מצאתי פתרון. לא תנועה מתמדת ללא תוספת אנרגיה אלא להפך תנועה הצורכת את האנרגיה האצורה בגופנו במידה הנכונה.

הפתרון ה"אמיתי" שאני מציע הוא שבמהלך היום, כל יום, אנחנו נפעיל את הגוף. הפעילות יכולה להיות מתונה, רגועה, אבל שתהיה כל יום.

כדי להגיע לפיתרון כזה אנחנו צריכים לבצע שינוי משמעותי באורח החיים הנוכחי שלנו. שינוי אשר יגזול מאיתנו זמן שאנחנו מקדישים לדברים באמת חשובים (כמו לקרוא על האיום האיראני, או על צדק חברתי, או לראות סרטוני יוטיוב של חתולים חמודים המנגנים על פסנתר).

עד לכאן אתם איתי? עכשיו הרשו לי לגלות לכם משהו חדש…

שולחן-הליכון: פתרון "מוזר" אבל עובד

כאשר ניהלתי שיחה על הנושא עם בן-דודי, ינון לרנר (מעסה רפואי, מהטובים שהכרתי ), הוא השיב לי כך: "טל, הפתרון האמיתי הוא שיהיה לך שולחן הליכון. אבל אתה לא תעשה את זה, כי רוב האנשים לא עושים את זה – כי זה נראה להם מוזר".

כבר ספרתי לכם פעם כי אשתי (אוהבת הגאגא, לא ליידי גאגא) אמרה לי ביום השני לאחר שהכרנו "אתה אדם מאד אותנטי טל", ואנשים אותנטים מנסים דברים מוזרים.
אז עכשיו בואו אספר לכם מה זה שולחן הליכון, ונחשוב על זה יחד.

שולחן-הליכון: מה זה בעצם?

"שולחן-הליכון" הוא שולחן עבודה המוצב מעל מסלול-הליכה ( הליכון- מכשיר כושר ביתי ).

אדם אשר משתמש בשולחן-הליכון הולך באיטיות על מסלול-ההליכה בעודו ממשיך לבצע את פעילויות העבודה הרגילות שלו.
המטרה של שולחן-ההליכון היא לשלב תנועה ואימון עדין לתוך יום העבודה אשר הוא לרוב נייח.

בהליכה איטית, אנשים מסוגלים לרוב לבצע פעילויות שולחניות רגילות כגון הקלדה, כתיבה, שימוש בעכבר ושיחות טלפון.

אני מודה בכך שאני אדם אותנטי אך אני לא פלגיאט. הרעיון המצוין הזה אינו שלי והועלה על ידי אנשים חכמים עוד ב-1966.

מי שרוצה לקרוא פרטים על תולדות הרעיון ומימושו מתבקש להיכנס לבלוג שלי. תמצאו שם שפע של הפניות לאתרים, לסירטוני יו-טיוב למאמרי הדרכה וגם למאמרים בעברית.

האם שולחן הליכון עוזר להורדת משקל ?

בכמה פרסומים מצאתי שהתמדה בעבודה על שולחן הליכון תביא להורדת משקל של כ- 100 קלוריות ליום. אין צורך בהליכה כל היום. לאנשים בעלי עודף משקל, הצפי הוא להורדת משקל של 20-30 קילו בשנה, אם הם ימירו שעתיים עד שלוש שעות ביום של ישיבה לשעות הליכה. מדובר על הליכה מתונה ורגועה.

מצאתי באינטרנט יוזמות של שולחן הליכון להליכה מהירה. לדעתי זו טעות. המטרה איננה לשרוף קלוריות במהירות. המטרה היא (לדעתי הצנועה) ללכת כמה שיותר שעות, כמה שיותר ימים, כמה שיותר שנים.

האם עבודה על הליכון יעילה?

יש עדויות שפעילות במצב של עמידה זהה לחלוטין לפעילות בזמן ישיבה. פעילות בזמן הליכה פוגמת בקצב ההקלדה וביעילות השימוש בעכבר (אבל רק במעט). במחקר אחד מצאתי ירידה של כ- 16% במהירות ההקלדה כאשר הולכים (ללא ירידה במידת הדיוק של ההקלדה).

מניסיוני נראה לי שיעילות העבודה תלויה במיקוםהשולחן ביחס לידיים. באופן שבו אני משתמש בשולחן-הליכון, לא מצאתי שום הבדל ביעילות העבודה שלי. ולהפך: אני יותר עירני בזכות הפעילות הגופנית.

איך בונים שולחן כזה?

דבר ראשון צריך הליכון. רבים קונים הליכון בחנות ותוך שנה הוא הופך לקולב. אפשר כנראה להשיג הליכונים יד-שניה במחיר סביר (בין 500 ל- 2500 ש"ח, אני משער).

קחו בחשבון שאחד מכאבי הראש העיקריים ברכישת השולחן-הליכון הוא בהכנסתו שלו לדירה, תוודאו מראש שאתם יודעים איך לפרק את ההליכון. לאחר פרוקו תוכלו להכניס אותו דרך דלת הכניסה שלכם אל תוך הבית.

אחרי שיש לכם הליכון, אתם צריכים לראות איך אתם מארגנים סביבו שולחן עבודה.

הגובה של השולחן צריך להיות ממש טיפה (כמה סנטימטרים) יותר נמוך מהמרפקים שלכם (כאשר אתם על המסלול). זה הגובה האידיאלי (לדעתי) כדי להציב את המקלדת והעכבר.

הגובה של השולחן הוא קריטי. בשביל להקליד, המקלדת יכולה להיות נמוכה מהמרפקים, ולא תהיה בעיה. לעומת זאת, בשביל להשתמש בעכבר באופן יעיל – הדרך היחידה (שאני מצאתי) היא שמפרק היד יישען על השולחן. אם היד שלי "מרחפת" מעל השולחן, אין שום דרך לשמור על יציבות העכבר בזמן השימוש (במקרה כזה, יעילות העבודה עם העכבר תיפגע באופן משמעותי).

המסך צריך להיות בגובה העיניים. זה אומר שצריך להגביה את המסך ( התמונה שלמעלה צולמה לפני שהצבתי כמה ספרים מתחת למסך כדי להגביה אותו).

קניתי אצל נגר קרש וביקשתי ממנו לחתוך את הקרש ל-4 חלקים. את החלקים חיברתי באמצעות זוויות מתכת בצורת L, בכל אחת מ- 4 הפינות. התוצאה היא מלבן חלול, מאד יציב, שעליו אני מניח את המקלדת, העכבר והמסך. את המלבן הזה הנחתי על גבי ידיות המתכת של מכשיר ההליכון שלי ושוב חיזקתי בזוויות מתכת.

המחיר של כלל האביזרים עומד על כמה מאות שקלים.

וזהו, יש לי שולחן הליכון

המלצות (ומגבלות) לשימוש בשולחן-הליכון

יש פה סוגיות טכניות ופיזיות. נתחיל בפיזיות.

הפיתוי הוא שמרגע שיש שולחן הליכון להתחיל ללכת עליו כל הזמן – זו טעות. עדיף לארגן סביבת עבודה שתכלול עבודה בישיבה ועבודה על ההליכון ולהשתמש בהם לסרוגין.

ביום הראשון, לא הצלחתי לעשות יותר מרבע שעה על שולחן ההליכון לפני שהגוף שלי התחיל לכאוב והייתי מוכרח לשבת.

הדרגתיות היא המפתח, תחשבו שכך תעבדו בדרך זו לאורך ימים. לכן, תעלו את העומס בהדרגה.

רצוי לבצע מעקב אחר כמה זמן אתם משתמשים בשולחן הליכון. הפתרון הכי פשוט שמצאתי בשביל זה הוא לפתוח גוגל-גליון-נתונים (google spreadsheet), ושם להשתמש במקשי הקיצור ctrl+; כדי אוטומאטית למלא תא בתאריך של היום, ולהשתמש במקש הקיצור ctrl+SHIFT+; כדי אוטומאטית למלא תא בשעה הנוכחית. בדרך זו יהיה לכם גיליון נתונים עם תאריך, שעת התחלה, שעת סיום.

אם אתם מתכננים ללכת על המכשיר יותר מכמה דקות, זה יכול להיות רעיון טוב ללבוש נעלי הליכה טובים על המכשיר (זה שומר על הבירכיים מזעזועים).

אם יש לכם בעיית שיווי משקל (מה שעשוי לקרות אצל אנשים מבוגרים), ייתכן והפתרון הזה לא בשבילכם.

טיפים לצורת השימוש

המעבר בין סביבת העבודה בהליכה וזו שבישיבה צריך להיות. פתרון אחד הוא לוודא שיש לכם מקלדת ועכבר ניידים (שתוכלו בקלות להזיז אותם מהסביבה הנייחת, לסביבה ההולכת).

רצוי שיהיו לכם שני מסכים מחוברים לאותו מחשב, כדי שלא תצטרכו להזיז את המסך כל פעם שאתם עוברים בין סביבת עבודה אחת לשניה. אני, לדוגמא, משתמש בלפטופ בשביל העבודה בישיבה, ובעבודת ההליכה שלי הלפטופ מחובר למסך מחשב נוסף (ואז כל מה שאני צריך לעשות זה להזיז את העכבר והמקלדת למסלול ההליכה, ואני יכול ללכת).

אם יש לכם מחשב שולחני, אז בזמנו (2008, וואו) כתבתי פוסט על כיצד לחבר שני מסכים לאותו מחשב, הוא עדיין די רלוונטי.

לקרר את המנוע

שימוש בהליכון-חשמלי לצורך הליכה איטית עלול להעמיס מאד על המכשיר (גם בגלל האיטיות, וגם בגלל משך השימוש]. המנוע של המכשיר יכול להתחמם בקלות, ולעבוד פחות טוב (עד שהוא בקושי עובד בכלל). הפתרון הוא להקפיד להשתמש בספרי-סיליקון כדי שהגומיה של ההליכון תהיה "משומנת" היטב, ותנוע בקלות (ההמלצה היא לרסס לפחות פעם בשבועיים, וייתכן ותצטרכו יותר). אפשר גם להעלות את המהירות של המכשיר, מה שמקל עליו במעט. במקרים קיצוניים אפשר גם לבקש מטכנאי שיתקין איוורור נוסף במכשיר, ומדי פעם לנקות את האבק מעל למנוע (על שני הפתרונות האחרונים רק קראתי/שמעתי, ועוד לא ניסיתי). אם שום דבר לא עובדבשלב מסוים תצטרכו הליכון אחר…

קישורים

שולחן הליכון - המאמר המקורי בבלוג של טל (כולל עוד קישורים, וסרטונים)
מאמר מהאתר של גלובס על הנושא
מאמר מהארץ אשר מסכם מחקרים המסבירים עד כמה ישיבה רעה לנו.

סרטון על הנושה ביו טיוב

http://www.youtube.com/watch?v=9DllRmd9jyc

כמה הערות למי שאינם מיטיבי לכת

טל הוא בן הזקונים שלי. אין צורך במחשב-על כדי לחשב את גילי. מצבי הפיסי מצויין אך נראה לי שהפיתרון של טל לישיבה ממושכת מול מחשב אינה אידיאלית לבני גילי.

אין לי בעיות המונעות ממני ללכת על הליכון. בשנתיים האחרונות צעדתי על הליכון [במכון כושר] פעמיים בשבוע במהירות של 4.5 ק"מ לשעה. חשבתי שבכך אני פותר את בעיותיי, אך זה לא קרה. הצעידה על הליכון אולי חיזקה את המערכת האירובית שלי ואת שריריי. אך לא דחתה את המועד בו אזדקק להליכון לא ספורטיבי.

מה יעשה אדם לא צעיר המרבה לשבת מול המחשב [אצלי זה לפחות 10 שעות ביום קצר]?

נראה לי שהפיתרון האידאלי הוא תרגילי פלדנקרייז. תרגיל מלא של שעה פעם אחת ביום ותרגילים קצרים אחת לשעה של ישיבה מול מחשב. תחפשו בגוגל ותמצאו שפע של מדריכים וקלטות הדרכה.

על פלדנקרייז תוכלו לקרוא במאמרי "הקשר בין יפי הנמר וכאב הגב שלך"

http://www.zeevgalili.com/2007/08/459

קראו גם את הקישורים למאמר זה המרחיבים את היריעה.

זאב גלילי

‫התלבטויותיו של חרדי שפוי בשאלת הדרת נשים‬

‫zeev‬ — Sun, 19 Feb 2012 22:59:03 +0000

ד"ר רמי ריינר, בוגר ישיבת "קול תורה" בה שימש אביו כר"מ * הוא מסביר את הרקע ההיסטורי של ההדרה וסבור שההלכה הפסידה בכך שהדירה נשים מן השיח הלמדני * הוא מצביע על נשים שהיו תלמידות חכמים במהלך ההיסטוריה ותולה תקוות במהפכה המתחוללת בלימודי נשים ובהכשרת נשים להסמכה רבנית * מול ההלכה הרואה באשה גורם החטאה בתחום המיני הואמצביע כיצד החברה המודרנית הפכה את האשה לאובייקט מיני המשמש מכשיר שיווק

-מאת ד"ר רמי ריינר -

אני היסטוריון של ההלכה העוסק ביום יום שלו בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. וכאן אני מוזמן לעסוק בהווה המתרחש, זה הצועק, הבועט והכואב במקום בו אני חי כאן ועכשיו. הכיפה [השחורה] שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב להלכה היהודית.

אולם מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. הקשיים האישיים שלי [בקיום ההלכה] מתנקזים בשני נושאים עיקריים: • יחסה של ההלכה אל הנכרים, אלה שלא באו בברית • יחס ההלכה אל הנשים שאמנם באו בברית בין העם ואלוקיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה.

פרשת ישראל שחק והצלת גוי בשבת

אפתח בשאלת היחס אל הנכרי וממנה ללמוד דבר. בשלהי חורף תשכ"ו, 1966 יצא ד"ר ישראל שחק, מן המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית בידיעה מרעישה לעיתונות. הוא סיפר שבעודו מהלך בבוקר שבת בשכונת רחביה בירושלים ראה אדם כהה עור שהתעלף ברחוב. שחק ביקש להזמין אמבולנס. הוא דפק באחת הדלתות וביקש להשתמש בטלפון הקווי כדי להזעיק אמבולנס. כשסיפר את הסיבה לבקשתו, הודיעו בעל הדירה, כך לדברי שחק, שמכיוון שהלה אינו יהודי הרי שאין הוא יכול לחלל שבת עבורו ועל כן אין הוא יכול לאפשר שמוש בטלפון בשבת. הארץ געשה מקצה ועד קצה. לבסוף התברר שהסיפור לא התרחש מעולם. פרופסור שחק הודה בכך אך טען כי גם אם הסיפור לא התרחש הרי זה מה שההלכה היהודית מורה למקיימיה לעשות. דהיינו: אין לחלל שבת כדי להציל אדם שאינו יהודי.

פסק ההלכה של הרב אונטרמן

העניין הציבורי בפרשה ובספיחיה לא דעך ובערב הפסח של אותה שנה פרסם הרב הראשי דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן. מאמר הלכתי מקיף בנושא. במאמרו הוכיח הרב אונטרמן שישראל שחק לא רק שבדה את הסיפור מלבו אלא שגם הבנתו בפסיקת הלכה לוקה בחסר.

הרב איסר יהודה אונטרמן [ ויקיפדיה על בסס שימוש הוגן

כמה ימים לאחר מכן הירצה פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל בפורום של פרופסורים שומרי מצוות מן האוניברסיטה העברית. פרופסור רוזנטאל, מאבות המחקר התלמודי המודרני ורב קיבוצי הקיבוץ הדתי אמר בין היתר: "עיקר חשיבותם של דברי הרב הראשי [שהרב פסק] … בפומבי ובמפורש ובלא סייג שראוי לו לאדם מישראל, וקל וחומר לרופא יהודי, להציל את חייו של מי שאינו בן ברית בשבת ואפילו במקום איסור דאורייתא וטעמו ונימוקיו בהשקפתו. ללמד שהכל תלוי בדעה, ואפילו הוראת הלכה על פי השולחן ערוך… וחייב אדם תלמיד חכמים להכריע תחילה את דעתו לגבי 'תורת האדם', קודם לתלמודו בהלכות שבת. משום שהכרעת ההלכה תלויה כאן בדעה זו ולא להיפך. … זה כלל גדול שאין שום מנוס מוסרי ואינטלקטואלי ממנו. ואפילו ימצא לו סתירה גלויה וחד משמעית כביכול בספרי הקודש המקודשים, לא יכול לנוח ולשקוט עד שיידע לגלות במטמוניות ההלכה, העשירה והמגוונות את האסמכתא המוסמכת שתשים שלום בין דעתו לבין תלמודו … זוהי דרכה של חכמת ההלכה, וזה הוא שבחה. כך היה תמיד, וכך תמיד יהיה דרכם של חכמים בתלמודם".

עד כאן דבריו של פרופסור רוזנטאל.

מעיין מים חיים

כאדם שאינו מוכן לוותר על עולמו ההלכתי מחד, ומאידך גם אינו מוכן לוותר על תפיסתו ההומניסטית, אני רואה בטקסט זה ומשמעו מעיין מים חיים. ודומה שעתה, לאחר שהוצג, ברצוני לעבור לשאלת היום, שאלת מעמד הנשים בשדה הלכתי.

הרקע ההיסטורי להדרת נשים

אומר את הדברים בגילוי לב ובכאב. יש בהלכה גורמים העלולים להביא ואף הביאו להדרת נשים לאורך הדורות. אחד הבולטים שבהם לדעתי הוא הלימוד והדעת. קריאת ר' יוחנן בן זכאי מאספייסנוס ערב חורבנה של ירושלים 'תן לי את יבנה וחכמיה' התממשה במלואה. דת ישראל הפכה מדת פולחנית, כהנית ונבואית לדת למדנית. עד כדי כך שמשה, האיש, עליו נאמר במקרא שלא קם עוד נביא כמוהו, הפך להיות משה רבנו, דהיינו הרב, המלומד, החכם. המעבר מן הכהונה והנבואה אל הלמדנות והידע הבטיח בתוכו הבטחה גדולה. הלמדנות אינה מותנית באופן ישיר בקשרי משפחה וביחסנות. אדם אינו נולד להיות מלומד, והפיכתו לכזה קשורה בו ובמאמציו. אלא שמראשית מהפך זה הופלו בו נשים. כאשר הגדירו חז"ל את חובת למוד תורה והוראתה הם מיהרו לקבוע שאין אדם חייב ללמד את בתו תורה, וחכמים אחרים אף הפליגו וקבעו שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות.

נשים שגברו על ההדרה

אמת, לאורך ההיסטוריה נצנצו נשים שיכלו להדרה זו. כאלו היו ברוריה אשתו של התנא ר' מאיר; בתו של ר' שמואל בן עלי ראש הישיבה בבגדד במאה השתים עשרה שעליה מספר בהתפעלות בנימין מטודלה ואני מצטט: "ואין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת לבחורים דרך חלון אחד והיא סגורה בבנין והתלמידים בחוץ למטה אין רואים אותה". סוף ציטוט כזו הייתה ככל הנראה גם חנה רחל וורברמעכר הידועה יותר בכינוי 'הבתולה מלודמיר' ועל נשים בודדות ומוכרות אלו ניתן היה להוסיף עוד מספר שמות. אבל לאורך 1800 ויותר שנות למדנות יהודית לא נזקק להרבה יותר מאצבעות שתי ידיים כדי לספור נשים שכוחן היה בלמדנותן ובידיעת התורה שלהן.

קבר הבתולה מלודמיר [צילום באדיבות הרב גן קגן

המהפכה של לימודי הנשים

מהפכה בעניין זה חלה בארבעים השנים האחרונות. פרופ' אליס שלוי, מנהלת בית הספר התיכון החרדי דתי לבנות פלך בירושלים, הנהיגה לימוד תלמוד לכלל התלמידות, ברמה שלא נודעה קודם לכן בשום בית ספר דתי לבנות בארץ. שנות השמונים והשנים שלאחר מכן מאופיינות בפתיחת ישיבות לנשים בארץ, בעיקר באיזור ירושלים, גוש עציון וניו-יורק. ישיבות אלו חוללו מהפכה של ממש בכמה תחומים.

נשים לומדות בחברותא במדרשה ויקישיתוף

• פתרון בעיות הלכתיות. משפחות דתיות אורטודוקסיות נדרשות מדי פעם לפתור בעיות הלכתיות. במקרים רבים הבעיה נפתרת באמצעות עיון בספרות ההלכתית וזאת על ידי אחד מבני הבית המיומן בפיצוח החומר הרלוונטי. בעבר היו הגברים ורק הגברים בעלי היכולת והנגישות לספרות זו. המהפכה הלמדנית הנשית, הביאה לכך שבמשפחות אורטודוקסיות רבות אין היום עדיפות לגבר בוגר הישיבה. ומכאן למשמעות השניה.

• טהרת המשפחה. זו אחת השאלות ההלכתיות הרגישות ביותר בחיי המשפחה היהודית. בני זוג אינם רשאים על פי ההלכה הנוהגת לקיים יחסים מיניים ביניהם ואף לא להתקרב קרבה פיזית של חיבה בתקופת המחזור.

הגדרת מועד סיום המחזור ומועד תחילתו של השבוע שבסופו הינה שאלה מסובכת במציאות ההלכתית. מה גם ששאלה זו קשורה לעתים גם לאפשרות הפוריות של בני הזוג. עד השנים האחרונות שאלה זו הייתה בתחום סמכותם של חכמים. זה היה מצב בלתי טבעי, שבלשון המעטה ניתן להגדירו כמביך.

הסמכה רבנית לנשים

קומתה השניה של המהפכה הלמדנית הנשית היא הכשרתן של נשים בעלות הסמכה רבנית. דבר זה הפך אותן לכתובת האולטימיטבית לשאלות בתחום טהרת המשפחה. זו מהפכה שלדעתי היא רק בתחילתה. השיח בתחום הלכתי זה השתנה מאז כניסתן של נשים והוא הולך ומשתנה בימים אלו ממש. כאדם שמחד עוסק בחקר ההיסטוריה של ההלכה ומאידך מחוייב להלכה המקובלת ברצוני לומר שאני מצפה ציפייה של ממש לכך שעוד ועוד נשים תכנסנה לתוך שדה ההלכה. שתפסוקנה בדיני שבת, כשרות, שכנים וכל שדה הלכתי אחר.

נזקי הדרת נשים מהשיח ההילכתי

הדרת נשים מן השיח הלמדני גרמה לכך שכל היצירות הגדולות והאוטורטטיביות של מסורת ההלכה היהודית נכתבו בידי גברים. נשים היו מודרות מן השיח ועל כן גם לא יצרו בו. מטבעם של דברים שיח הלכתי גברי זה דן גם במקומן של נשים, בחובותיהן ההלכתיות, ביחס הגברים אליהן וכמובן ביחס הרצוי של גברים אליהן. ראיית האשה כיצור מיני אמירות כמו 'קול באישה ערווה' 'שיער באישה ערווה' 'שוק באישה ערווה'. או הנחיות מן הסוג הקורא לאדם שלא להרבות שיחה עם האישה, שלא ללכת אחרי אישה ועוד הם החדות באמירות אלו.

הצד השווה שבהן הוא שהן רואות באישה בראש ובראשונה יצור מיני, מפתה מעצם טבעו, שלא לומר פתייני. בשיח הגברים החז"לי, ובאין נשים שתרסנה (מלשון ריסון) את השיח הפנים גברי הזה הפכה כל אישה מגיל שלש ויום אחד(!) ועד לקשישות מופלגת להיות אובייקט ולעתים קרובות אובייקט מיני. אין בכוונתי לטעון שזו האישה העולה מספרות חז"ל. במכלול ספרות חז"ל נשים הן חכמות, אם לא בחכמת התורה אזי בחכמת החיים, נשים הן ראשי משפחות. הגבר נדרש לכבד את האישה כאדם ועוד ועוד.

האשה כמעוררת חטא

אולם ההכרה באשה גם כדמות העלולה להכשיל את הגבר בחטאים מן התחום המיני, אם במחשבה ואם במעשה, עולה שוב ושוב. כאדם וכגבר המוקיר ספרות חז"ל ואף חי את חייו לאורה, אמירות אלו קשות לי מאוד. נשים הן עבורי בראש ובראשונה בנות אדם, וגם חברות, ידידות, עמיתות, מורות ותלמידות. אמירות מעין אלו וצורת חשיבה שכזו מבזות את הגבר שבי. שכביכול אינו מסוגל לראות באישה ובנשים אלא אובייקט מיני שממנו יש להיזהר כדי שאוכל לעבוד כראוי את האל אותו אני חפץ לעבוד. מנין ההמולה הנוכחית בילדותי למדתי בתלמוד תורה. בצעירותי, בגיל העשרה, למדתי בישיבה חרדית שבה לא למדו דבר מלבד התלמוד והספרות הנלווית אליו. בכל השנים הללו אני לא זוכר משהו הדומה להיסטריה הנוכחית ביחס לנשים.

לאחר שנים בישיבה התגייסתי לצה"ל כתלמיד בישיבת הסדר. הופעות שירה של חיילות היו גם אז ואיני זוכר איזו המולה בעניין כפי שהיא היום.. כחייל עברתי למיטב זכרוני מן הטירונות ועד שחרורי חמש פלוגות טנקים שונות. כולן היו מורכבות מאנשי ישיבות ההסדר. בכל הפלוגות הללו היו פקידות פלוגתיות. תופעה שהיום לא קיימת כלל ביחידות אורגניות של תלמידי ההסדר. ופקידות אלו לא היו חיילות דתיות.

חיילת קרבית. צילום: דובר צה"ל

ההמצאה של אוטובוס "מהדרין"

ומן האישי אל הציבורי. אוטובוסי מהדרין מופרדים הם המצאה בת עשור או שני עשורים לכל היותר. הם לא היו קיימים לפני עשרים שנה. כאשר גבר או אישה רצו לנסוע מירושלים לבני ברק במונית שרות יכול או יכולה היו לגשת בירושלים לתחנת המוניות שברח' שטראוס, להיכנס למונית שבה יכולים היו לשבת ליד מי שחפצו לשבת לידה או לידו ולא היה אדם שיפצה פיו. גבר או אישה שחפצו לשבת ליד בני מינם ולא היה מקום כזה בנמצא אזי נהג המונית ושאר הנוסעים היו מנסים להתארגן מחדש כדי להתחשב ברצון הנוסע או הנוסעת. אבל גם שם בעולם החרדי של שנות השבעים והשמונים הפרדה טוטלית מן הסוג שהולך ונפוץ היום פשוט לא הייתה. הרפורמה של "בנות טליבאן" ונקודה אחרונה בסדרה זו. 'נשות טליבאן' אותן נשים בחברה החרדית המלבישות עצמן בדרך שבה לא ניתן לזהות את מבנה גופן כלל ועיקר, פשוט לא היו. תופעה זו כבר אינה בת עשור, היא בת שנתיים, שלש או חמש, בקיצור רפורמה של ממש בהוויה ובהתנהגות הדתית בכלל. מהפכה ומהפכה נגדית השאלה שאותה ראוי לשאול היא: מה קרה פה? מה השתנה בחברה הדתית שלצד המהפכה הלמדנית הנשית, שאותה תיארתי קודם, באה גם מהפכה בכוון נגדי. מהפכה בה 'מועצמת' האישה כאובייקט מיני, הן בעיני הגברים שבסביבתה והן בעיני עצמה. לשאלות מסוג זה יכולות לעלות כהצעות תשובות הרבה וברצוני להציע אחת אפשרית המדברת אל ליבי לא רק כחוקר אלא גם כאדם, כגבר וכשומר מצוות.

המיניות הנוכחת במציאות המודרנת

השיח שבתוכו אנו חיים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט הוא שיח בו המיניות מובלטת ונוכחת בכל פינה ובכל זמן. דף הבית של אתרי חדשות כוואללה או Ynet. שלטי החוצות המלווים אותנו בדרכנו לעבודה והמנסים למכור לנו מוצרים ממכונית ועד עתון. והשלטים מלווים בתמונה של צעירה, לרוב אנורקטית, וכמעט תמיד בתנוחה בעלת משמעות מינית פתיינית. משהגענו בשלום למקום עבודתנו אנו נכנסים למרחב מוגן יחסית בו אנו נמצאים, גברים כנשים יחדיו, עסוקים בענייננו ובמטלות עבודתנו, כמורים, תלמידות, מרצות, עובדי תחזוקה, סטודנטים וכו' וכו'. שוב לא ניתן שלא לזהות נשים הבוחרות להופיע בהופעה שמכל הפנים האנושיות המורכבות שלהן בחרו להדגיש את הצד המיני והאירוטי שבהן. הופעה האומרת, לפני שאני מי שאני, דע לך שחשוב לי להדגיש לך את מיניותי. בין מיניות אינטימית לארוטיקה פומבית איני בא כאן לשפוט מערכות ערכים אלא לטעון דבר פשוט אחד. מסורת ישראל ומסורת ההלכה היהודית ראו בחיוב את המיניות אולם נתנו לה מרחב פנים זוגי. הם הכירו במיניות ובזכות לה כזכות וכחובה בתוך מסגרת משפחתית במרחבים ובזמנים האפשריים לה. מן הצד השני ראו באירוטיקה שאינה מתקיימת במסגרת זו סוג של חטא. השיח ללא מילים שמתנהל בין אנשים באמצעות אורח חייהם, דרכי לבושם יוצר דיסוננס מובנה בין חלקים שונים בחברה בה אנו חיים. אדם חרדי או דתי שעבורו קשר עם אישה מחוץ לנישואין הוא חטא בל יכופר, אינו יכול להיות שותף לשיח בו מיניות נמצאת לעתים קרובות בחזית הקשר הבין אישי. מכאן קצרה הדרך לזהות כל אישה בת שלוש כבת מאה, לבושה מכף רגל ועד ראש כאובייקט מיני, שסכנתה מרובה מתועלתה.

עמודי טלגרף כנשים

בספרו "חבלים" מספר הסופר חיים באר, על ראש ישיבה באחת מישיבות תנועת המוסר שפעלה במזרח אירופה שכאשר הגיעו למוסדו תלמידים צעירים חדשים, נעל אותם בבית המדרש למשך תקופה ארוכה. זאת, כדי שעיניהם לא תשזופנה דמויות נשים. לאחר מספר שנים החליט להוציאם לטיול ברחובותיה של העיירה. אלא שבתקופת ההסגר החינוכית הזו הונחו עמודי טלגרף ברחובותיה. משראו זאת הנערים פצחו בצווחות נוראיות 'ווייבערס, וויבערס'. לאמור: נשים, נשים!! וברחו בבהלה בחזרה אל בית המדרש המוגן והטוב.

רבם מיהר לשוב אחריהם ותוך שהוא דומע כינסם ואמר להם: חמש שנים נעלתי אתכם כדי שכל אישה תראה בעיניכם כעמוד טלגרף והנה עתה כל עמוד טלגרף נראה בעיניכם כאישה. ומשם ואז לכאן ולעכשיו: בחברה שבה כל מטבח מיוצג על ידי דוגמנית חטובה וכל מכונית נמכרת בחסות קימוריה של חברתה הטובה ממנה לא נופתע כאשר נמצא מי שבתודעתם, כל אישה אינה בראש ובראשונה אדם אלא אובייקט, אובייקט מיני. דומני ששיח החרשים הזועק הזה תורם אף הוא את חלקו לנושא בו אנו עוסקים היום – הדרת נשים. ==================================================================

מאמר זה מבוסס על הרצאה שנשא ד"ר ריינר בכנס בנושא 'אי שיוויון והדרת נשים במרחב הציבורי – מבט אקדמי ואישי'. ומתפרסם כאן באדיבותו. ד"ר רמי ריינר {51} הוא מרצה בכיר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. למד בישיבת "קול תורה" בו שימש אביו כר"מ. עשה את כל המסלול מישיבה הקטנה ועד לאחר השעור של ר' שלמה זלמן אויערבך. התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר בהר עציון ושרת בשיריון. לאחר שחרורו לימד כר"מ בישיבת נוה שמואל באפרת ובמקביל למד לתואר ראשון בספרות ובתלמוד. תואר שני ושלישי עשה באוניברסיטה העברית בהדרכתו של פרופסור תא-שמע. לימד תלמוד במסגרות רבות, היה חבר במכון ללימודים מתקדמים של מכון הרטמן. עבודת הדוקטור שלה עוסקת במשנתו של רבנו תם. בשנה האחרונה הוציא לאור את ספר המצבות של וירצבורג מן המאות היב-יג. וכן את ספר הזכרון לתא-שמע.

ד"ר רמי ריינר

ראה גם

סיפורו המופלא של גר הצדק שהיה דודו של גנראל נאצי

‫היגיון בשיגעון‬

‫כל מה שרצית לדעת על הנכבה – כל הקישורים לכל המאמרים‬

‫החוק לאיסור אכילת חומוס‬

‫אנו מכריזים בזאת‬

קישורים למאמרים על תקומת העם היהודי בארצו

‫יום זיכרון לשואה ולגבורה‬

מאמרים על השואה שפורסמו באתר זה משך השנים

פרוטוקול ישיבת הממשלה על לכידת הצורר אדולף אייכמן

‫אתר גרמני פרסם את שירו של איתמר יעוז קסט‬

Der israelische Dichter Itamar Yaoz-Kest, ein Überlebender des Holocaust, hat einen offenen Brief geschrieben, ein “Brief-Gedicht”, als Erwiderung auf das Gedicht mit dem der Deutsche Günter Grass den Staat Israel anklagt, “den bereits zerbrechlichen Weltfrieden zu gefährden“

Das Brief-Gedicht beginnt wie folgt

‫THE RIGHT TO EXIST‬

זהו תרגום אנגלי לשירו של איתמר יעוז קסט שנכתב בתשובה לגינטר גראס

המקור העברי

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני סַכָּנָה, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

גינטר גראס מה שחייב להאמר

מדוע אני אומר רק עתה רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

והעיר טהרן צהלה ושמחה

‫"אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ"‬

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני סַכָּנָה, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

גינטר גראס מה שחייב להאמר

מדוע אני אומר רק עתה רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

והעיר טהרן צהלה ושמחה

מיה ברטל

‫הבורות של ד"ר יאיר לפיד והצעתו לבטל את בחינות הבגרות‬

איך הפך מלומד נוצרי מתקופת הרנסנס לנושא דגל החילוניות

כמה הערות אישיות לשנת 2012

‫פתאום קם אדם בבוקר מן המחשב ומתחיל ללכת על שולחן‬

כמה הערות למי שאינם מיטיבי לכת

‫התלבטויותיו של חרדי שפוי בשאלת הדרת נשים‬

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני

סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

גינטר גראס
מה שחייב להאמר

מדוע אני אומר רק עתה
רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי
שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני

סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

גינטר גראס
מה שחייב להאמר

מדוע אני אומר רק עתה
רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי
שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?