זכרון ילדות מרוחק: אני נוסע עם אבא באוטובוס מבית קרובים בפתח-תקווה לבית אחותי בתל-אביב. הקרובים בפתח תקווה היו בעלי אחוזה גדולה, שכללה לול, גינת ירק וגם עזים. כשיצאנו מביתם נתנו לנו מתנות יקרות ערך באותם הימים: עשר ביצים, עגבניות, גזר, זיתים.
את כל אלה ארז אבא בזהירות רבה במזוודה. הוסיף גם בקבוק שמן וקילו סוכר שהשיג מאי שם וכיסה הכל בבגדים. הוא הזהיר אותי חזור והזהר שלא אגלה לאיש על האוצר שבמזוודתנו.
בכניסה לתל-אביב עצר האוטובוס במחסום של פקחי משרד האספקה והקיצוב. הפקחים, חמושים באקדחים, על זרועם סרט ירוק שעליו הכתובת פקח. כשראה אותם אבא הוא החוויר. הפקחים עברו בין הספסלים ושאלו: האם מישהו כאן מחזיק עופות? באוטובוס שררה דממה. רק מן הקצה חמד מישהו לצון והשמיע קריאת "קוקוריקו".
הפקחים הפכו לפתע רציניים והורו לכל הנוסעים לרדת מן האוטובוס. הכל נעמדו בשורה והפקחים עברו מאיש לאיש, בודקים בכליו ובבגדיו. הם טיפסו גם על גג האוטובוס, עליו הונחו המזוודות, וערכו חיפוש מדוקדק. עקבות החרדה נכרו על פניו של אבא, אך למרבית המזל המזוודה שלנו הייתה מונחת בתחתית ערימת המזוודות שעל הגג והפקחים לא טרחו לפתוח אותה. חזרנו לאוטובוס ואבן כבדה נגולה מעל לבנו. עברנו על החוק ויצאנו מזה בשלום.
כאלה היו ימי ה"צנע"
נזכרתי בסיפור זה כאשר בכל משבר כלכלי מדברים על כך שבשנת 2001 הגיע המשק הישראלי למצב הקשה ביותר מאז ימי הצנע בראשית שנות החמישים.
משק על הפנים
עם הקמת המדינה היה מצב המשק על הפנים. הייצור המקומי בחקלאות לא סיפק את מחצית צריכת המזון של האוכלוסייה. התעשייה (הפרימיטיבית), שפרחה במהלך מלחמת העולם השניה, הייתה מבוססת על לקוחות ושווקים שלא היו קיימים עוד. התשתית הפיסית, שהייתה עלובה למדי בתקופת המנדט, ניזוקה קשה במהלך מלחמת השחרור. מוצרי הייצוא של אז היו בעיקר פרי הדר ויהלומים מלוטשים. ענף נוסף היה שיניים תותבות. מנחם בגין אמר באחד מנאומיו: לך תשכנע את הגויים לשבור את השיניים אלו לאלו, כדי שיהיה ליהודים בארץ ישראל מה לאכול.
והאמת היא שלא היה כסף לאוכל. הכנסות הייצוא הגיעו בשנת 1949 ל-40 מיליון דולר וההוצאות הרקיעו שחקים. בראש ובראשונה על קליטת העולים, שהתחילו לזרום בהמוניהם. לאוכל לא נשאר הרבה. הוצאות קליטתו של כל עולה נאמדו ב-2000 עד 3000 דולר. בשנת 1949 הגיעו 230 אלף עולים והצאות המדינה הגיעו לכ-700 מיליון דולר. הגרעון הגיע ל-220 מיליון דולר. ב-1950 הגיע הגרעון ל-282 מיליון דולר.
האגדה ( שיש בה לפחות גרעין של אמת) מספרת שכאשר הגיעה לנמל חיפה ספינה עמוסה חיטה הודיע הקברניט כי לא יאפשר את הפריקה אלא אם נציג משרד האוצר יביא אישית את הכסף תמורת המטען. לא הייתה ברירה ומנכ"ל האוצר בא לנמל עם מזוודת דולרים. לאחר שאלו נמסרו לקברניט פרקו את החיטה ולמדינה הובטחה אספקת לחם לכמה שבועות.
"תקבולים ללא תמורה"
למרבית המזל לא הייתה המדינה תלויה אך ורק בהכנסותיה ממשקה העלוב. חלק גדול מן הגרעון כוסה במה שנקרא "יבוא הון", או "תקבולים ללא תמורה". המקור לתקבולים הללו היה בראש ובראשונה הלב הרחום של יהודי ארצות הברית, שתרמו למגבית היהודית בעין יפה וגם הילוו למדינה כספים באמצעות אגרות חוב (מפעל ה"בונד"). היו גם העברות הון פרטיות של עולים ושל מתנות מחו"ל לתושבי הארץ. במרוצת השנים תרמו לביסוס כלכלת המדינה הסכם השילומים (שנחתם ב-1952) והפיצויים האישיים לקרבנות השואה. היו גם מענקים ומלוות (לא גדולים) של ממשלת ארצות הברית, ושל הבנק העולמי. עד סוף שנות החמישים קיבלה ישראל בהעברות חד צדדיות כאלה 3.3 מיליארד דולר, סכום עתק במושגי אותם ימים. באותה תקופה התהלכה הבדיחה כי אפשר להרוויח הרבה אם יקנו את המדינה במחיר שהיא שווה וימכרו אותה במחיר שהיא עלתה.
אבל ב-1949 היה כאמור מצב המשק על הפנים. היה ברור שאם יפעלו כאן כוחות השוק ומחירים ייקבעו לפי היצע וביקוש אנשים ימותו מרעב ולא כתפארת המליצה. כך הוחלט על תכנית הצנע, שמטרתה הייתה לדאוג שיהיה מעט, אבל לכולם. דהיינו: לצמצם את הוצאות מטבע החוץ רק על הצריכה המינימלית ולחלק את המוצרים במחירים שאנשים יוכלו לעמוד בהם.
"דחקות של חלוצים"
כרגיל אצל יהודים היה ויכוח אפילו על שם התכנית. המשורר אורי צבי גרינברג, אז חבר כנסת, הציע לכנותה "דחקות של חלוצים", צורת חיים שהוא בחר לעצמו כל ימי חייו מרצונו. מי שהמציא את המושג שנתקבל היה המילונאי ראובן אלקלעי ( לימים בעל המילון אנגלי-עברי שזכה לפופולריות רבה). אלקלעי, שהיה מועסק בלשכת העיתונות המנדטורית, תרגם כך את המונח הבריטי AUSTERITY, תכנית הצנע שהונהגה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא בחר בתרגום זה לאחר שורה של הצעות ולאחר שהתייעץ עם המשורר אברהם שלונסקי (הצעות אחרות היו: יושר, ישרות, ענווה, קפידה).
צימצום ופיקוח
עיקרה של תכנית הצנע היה: צמצום הצריכה למינימום והטלת פיקוח חמור על המחירים של מצרכי מזון, הלבשה והנעלה.
הממשלה הייתה הספק העיקרי של כל המוצרים. היא ייבאה את הסחורה על חשבונה אחסנה אותה והחליטה מה למכור למי ובאילו מחירים. בתחומים מסוימים הפכה הממשלה גם ליצרן. היא נטלה את הבעלות על הקמח והגרעינים, סיפקה את הקמח הטחון ישירות לאופים וכפתה עליהם לחם אחיד שצורתו עגולה, הוא "הלחם השחור". [ובינינו, הלחם הזה היה טעים וכנראה גם בריא יותר מלחמי הבוטיק של ימינו]
סל קיצוב לאזרח
כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה נקבע סל קיצוב לכל אזרח. כל אדם קיבל פנקס תלושים (שנקראו "נקודות") באמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר, קמח, שמן, שוקולד, בשר וכו'.
החלוקה נקבעה מלמעלה: 8 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה, 100 גרם גבינה קשה (מלוחה. לא גבינה צהובה שנחשבה מעדן מלכים שרק עשירים יכלו להשיגו), חצי קילו דגים קטנים. נשים הרות קיבלו רבע עוף. ילדים קיבלו חפיסת שוקולד אחת בחודש. הממשלה קבעה גם כמה קלוריות מספיקות לכל אדם (2600) ומה נחשב למוצר חיוני ומה מותרות. כל הסל הזה עלה כשש לירות – סכום שהיה בהישג ידו של כל שכיר.
זוגות שהתחתנו קיבלו נקודות לרכישת סדינים וציפות. יולדות קיבלו נקודות ל-10 חיתולים, שמיכה ושמלה לתינוק. להלבשה הוקצבו 85 נקודות שהספיקו למכנסי חאקי קצרים, שתי כותנות חאקי, שתי גופיות ושני זוגות גרביים ופיג'מה. ("אינך חייב פיג'מה פלאנל אתה יכול להסתפק בכותנה" – הכריז שר האספקה והקיצוב בכנסת לעבר חבר הכנסת חיים לנדאו, [אביו של השר עוזי לנדאו].
שיטת החלוקה
אחרי שנקבע תקציב מזונות "רציונלי וצנוע" צריך היה לקבוע את הדרך בה יגיע התפריט הזה לציבור. כל יבואן היה חייב לקבל רישיון על כל מוצר שייבא ולמכור את הסחורה רק לסוחרים שיקבע לו משרד האספקה והקיצוב. כל סיטונאי היה קשור בקמעונאים מסוימים וכל קמעונאי היה קשור בצרכנים שנרשמו אצלו. כלומר: לא יכולת לרכוש את המעט שניתן היה לרכוש אלא במכולת שהיית רשום בה.
לא בכל יום היו בחנויות המוצרים המבוקשים. וכשאלה הגיעו היו משתרכים תורים ארוכים. מדי פעם התפרסמו מודעות בעיתונים בנוסח: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גרם לנפש המחיר 55 מיל הקילו התלוש – דף ג, מספר 28".
למחרת היום פורסמה מודעה דומה על עגבניות והאנשים (ובעיקר הנשים) מצאו עצמן עוסקות בהתרוצצות יומיומית מחנות לחנות.
מנגנון פיקוח ושוק שחור
כדי לממש את התכנית הזו היה צורך במנגנון פיקוח אדיר. מנגנון זה הפך עד מהרה לתמנון רב זרועות ששלט בכל תחומי החיים כמעט וניהל את חיי האזרח.
בראש מערכת הפיקוח והחלוקה עמד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שהיה אולי (שלא באשמתו) השר השנוא ביותר במדינה. בפנים חמוצות של אדם הסובל מכיב קיבה הסביר לציבור את היתרונות של המוצרים הזולים שהממשלה ייבאה כמו אבקת ביצים, דגי "פילה" מצחינים, תחליפי קפה (עולש ציקוריה).
כלכלה כזו הביאה באורח טבעי להתפתחות שוק שחור. כי היו אנשים שהיה להם כסף (ולא יכלו לרכוש בו מאומה בדרך חוקית) והיו יצרנים ויבואנים ומבריחים שרצו את הכסף הזה וסרבו למכור במחיר שבפיקוח. השלטון ראה בשוק השחור סכנה לאומית ויצא במסע הסברה נגד הספסרים וקרא להעניש אותם בכל חומר הדין. מדי יום ביומו היו אמצעי התקשורת (העיתונים והרדיו היחיד) מפרסמים שמותיהם של עבריינים שנעצרו ופסקי דין חמורים שהוטלו עליהם. הפקחים לא נרתעו אף מלערוך חיפושים בבתים ולבדוק במקררים (מקררי עץ בהם נשמרה הטמפרטורה הנמוכה באמצעות גוש קרח). חרדתו של אבי באותה נסיעה מפתח-תקווה נבעה מכך שיום קודם לכן שמע ברדיו שאחיו, בעל חנות מכולת בצפת, נעצר כחשוד במכירת מוצרים בשוק השחור. וכשהגענו לבית אחותי דאג להסתיר את המוצרים שהבאנו שלא יתגלו על ידי פקח כלשהו.
תרנגולות במרפסות
הכלכלה הזו גם גרמה לפתרונות מאולתרים של אזרחים בעלי יוזמה. היו שגידלו תרנגולות על מרפסות הבתים בעיר. היו שהקימו גינות בחצרות במקום שהדבר היה אפשרי. דרך קלה יותר הייתה למצוא איזו חתיכת פרוטקציה שתאפשר לך להשיג מזונות ומוצרים כיד המלך. היו כמובן מיוחסים שקיבלו הקצבה מוגדלת. רשמית היה מדובר באנשים הזקוקים לתוספת מזון בשל "עבודה קשה" – סוללי כבישים, פועלי מתכת, סבלים. עם עובדי העבודה הקשה נמנו גם עובדי חברת החשמל (איך לא), רופאים ואחיות וגם עיתונאים שהיו זקוקים כנראה לחיזוק שרירי האצבעות בהן כתבו בעטים, שגם הם היו אז יקרי המציאות.
חבילות מחוץ לארץ
היו גם שקיבלו חבילות מזון מקרובים בחוץ לארץ. אני זוכר שהוריי היו מקבלים אחת לחודש חבילה של חברת הסעד CARE מאיזו דודה אמריקנית. החבילה כללה מעדנים שלא מן העולם הזה: נקניקים, שוקולד, קופסאות בשר, סרדינים מעולים, קקאו ממותק, נס קפה.
בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי הצנע השיג את יעדו: אספקת מזון ומוצרים חיוניים לכלל האוכלוסייה והפניית משאבים לקליטת עליה, ביטחון ובניית תשתיות. אך הצנע עורר גם זעם עצום כי הוא יצר תופעות קשות של פרוטקציה ואפליה. המקורבים לצלחת יכלו לאכול ולהתלבש טוב יותר מן היתר. מי שמחפש את שורשי רגשות הקיפוח של ישראל השנייה יכול למצוא אותם בתקופת הצנע.
הצנע גם אפשר למפלגת השלטון מפא"י להשתלט על חלק גדול מן המשק למשך שנות דור. הכלכלה הזו – שדמתה יותר לכלכלה הסובייטית מאשר לכל משק במדינה מערבית – הטביעה את חותמה על ישראל לשנים רבות. שרידי אותה כלכלה ואותן שיטות של ביורוקרטיה החונקת כל יוזמה ניתן לזהות גם בימינו.
הצנע בוטל סופית באמצע שנות החמישים בעקבות השיפור שחל במצב הכלכלי. מדינת ישראל אכלה מפרותיו של הצנע עוד שנים רבות אך גם שילמה את מחיר הבאושים של פרות אלה.
ראה