ארכיון הקטגוריה: תלמוד תורה

הכה ביהודים [החרדים] ותציל את המדינה

 

תוצאות הבחירות הולידו קואליציה מקיר אל קיר – מבנט ועד לפיד * קואליציית החרדה מן החרדים * לא הגרעין האיראני והנשק הכימי בסוריה * לא מחירי הדיור ורודנות הוועדים הגדולים * אפילו לא מחיר הקוטג' – רק היהודים השחורים האלה מאיימים על קיומנו * ואולי האנטישמים בכל זאת צודקים? * ומדוע הפכתי חסיד של שלי יחימוביץ'

אפשר להסביר את הקואליציה הזו כטקטיקה רגילה של תן וקח. שני השחקנים החדשים שנכנסו לזירה, בנט ולפיד, שהבטיחו פוליטיקה חדשה ונקייה נתגלו כאמנים של הפוליטיקה הישנה והמלוכלכת. אויב משותף שכולם שונאים משיג את המטרה.

מדובר כאן בתופעה חמורה יותר. היא ביטוי להסתה שיטתית של אישי ציבור, עיתונאים ואקדמאים משך שנים נגד היהודים החרדים. להסתה הזו יש מאפיינים ברורים של אנטישמיות.

החרדי כקוף

הנה ההוכחות:

להמשיך לקרוא

קבלת החומש היא מסירת הלפיד הבין-דורי, זאת ה"מסורת"

                                    – מאת דרור אידר –

זוגות זוגות טפפו הילדים פנימה, ולא ידענו מי מתרגש יותר – הם או הוריהם. ראש חודש סיוון, ימים מספר לפני חג השבועות הוא חג מתן תורה הוא חג הביכורים. והנה צאצאינו-ביכורינו משתתפים בטקס יהודי עתיק של קבלת החומש בכיתה א'.

צנצנת דבש זעירה שהביא בני לאחר מכן הביתה, "כי הדברים של התורה מתוקים בפה", אמר, ומייד התנגנו בראשי שורותיו של יהושע סובול ללחנו של שלמה בר על המנהג בכפר טודרא שבלב הרי האטלס (כמו בקהילות יהודיות רבות), להכניס לבית הכנסת את הילד שהגיע לגיל חמש "וכותבים על לוח של עץ […] את כל האותיות בדבש, ואומרים לו: חביבי, לקק! והייתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש".

זוגות זוגות נכנסו פנימה, אל בית הכנסת הקרוב לבית הספר, בטבעיות של ילדים, לקבל את החומש. הנה ילדה עם צמות בהירות מבחינה באביה ופורצת מן השורה לחבקו, וילד שחום, עגול פנים, שעיניו ממלאות את פניו, וילדה חמודה כהת שיער שלא הצליחה לעקוב אחר הנאמר, ואמה מגיחה מעזרת הנשים כל כמה דקות לכוונה ולהרגיעה, והילד שלי, היכן הוא? אה, הנה, יושב בשורה הראשונה וכשקרבתי לצלמו, לחש לי "אבא, אימא לא שמה לי כריך בתיק". זה בסדר, בני, יש לכם מסיבה לאחר מכן. והורים מכל הצבעים והעדות והסוגים, ואמא יפה אחת שבראשית השנה שערה נשר, ועתה צימח לשמחת בנה הדואג, שממש עכשיו מקבל תורה אל מול עיניה המלטפות. אצלנו בעיר אחת בישראל, כמו בערים אחרות בעולם היהודי.

להמשיך לקרוא

הרב שעמד בראש ישיבה בגרמניה הנאצית

445px-von_hindenburg

מפקד החזית היה הינדנבורג לימים נשיא גרמניה ששמר אמונים לרב

ENGLISH VERSION

http://www.zeevgalili.com/english/

הסיפור הזה נשמע כאגדה חסידית, אך הוא אמת לאמיתה. ראשיתו של הסיפור במלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני הסתער על קווי ההגנה של הרוסים במזרח ונהדף. לרוסים היה יתרון כמותי ומערכת ביצורים חזקה.

המערכה הוכרעה תודות למידע חיוני שהגיע לידי הגרמנים. מידע זה כלל תוכניות של מנהרות שהובילו לביצורים הרוסיים. את המידע מסר לגרמנים הרב אברהם יצחק קופערשטאק מוארשה.

להמשיך לקרוא

מהארי פוטר ל"בואי הרוח" של חיים סבתו

 

 יהודה מלצר על רקע ציור אביו המשורר  שמשון מלצר (צילום: זאב  גלילי)

בשבוע אחד ראו אור שני ספרים שהפכו רבי מכר עוד כשריח הדפוס נדף מהם * המו"ל של שני הספרים, ד"ר יהודה מלצר, הוכיח כי הוצאה קטנה יכולה למכור מאות אלפי ספרים בזכות איכותם * וכי אפשר לעשות כסף מהוצאת ספרים גם אם עובדים בעיקר למען הנשמה

לפני 11 שנים התקיימה בבית קפה באיזור שינקין הפגישה הראשונה בין ד"ר יהודה מלצר לבין הרב חיים סבתו. שני אנשים הרחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. מלצר היה אז בעל הוצאת ספרים קטנה, "ספרי עליית הגג", עם רקורד של איש שמאל לוחמני, ממקימי "יש גבול". מרצה פופולארי לפילוסופיה באוניברסיטה, מורה בתיכון שלימד תלמוד, עיתונאי (ב"חדשות"), מגיה במוסד ביאליק, מו"ל של הוצאה קטנה ויפהפיה ("אדם"), מרצה לעת מצוא.

חיים סבתו, היה אז בן 43, רב כמעט אלמוני בציבור הרחב, ממקימי ישיבת מעלה אדומים. לציבור המצומצם של קוראי "הצופה" היה סבתו מוכר בזכות סיפורים שפרסם לפרקים בעיתון. איש לא ניחש שמאחורי הסיפורים הללו מסתתר אחד הסופרים הגדולים של העת החדשה. גם סבתו עצמו לא חשב כך ורוב כתביו נותרו במגירה.
אחד מתלמידיו של סבתו, העביר למחלקת הספרים של "ידיעות אחרונות" קובץ של סיפוריו. כתב היד התגלגל שם חודשים רבים ואיש לא ידע איך להתייחס אליו. אנשי "ידיעות אחרונות" ביקשו ממלצר להציץ בכתב היד. מלצר, שבעיקרון אינו עוסק בהוצאה לאור של סופרים ישראליים, נענה באי רצון. אך כבר לאחר קריאת השורות הראשונות התרשם עמוקות מיפי השפה ולאחר קריאה מעמיקה כתב בשולי כתב היד: "יופי. יש לי עסק עם סופר".

מאותה פגישה בשינקין נולד ספרו הראשון של סבתו "אמת מארץ תצמח", ואחריו הספרים "תאום כוונות", "כעפעפי שחר", "אהבת תורה". ובימים אלה הופיע ספרו החדש של סבתו "בואי הרוח", המתאר את ילדותו כעולה חדש ממצרים בשכונה הירושלמית בית מזמיל. המהדורה הראשונה בת 5000 עותקים נמכרה בתוך כמה ימים וכבר מודפסת מהדורה שניה.

חוויה מכוננת

סיפר לי השבוע יהודה מלצר: "הפגישה הראשונה בינינו היתה מאד מרגשת. אמרתי לסבתו את דעתי על הספר כשאנו שותים תה ואז שאל אותי בתמימות: יש לך קשר למשורר שמשון מלצר? ואני השבתי לו שבמקרה שמשון מלצר הוא אבא שלי. הוא נאחז התרגשות רבה"
נתברר כי הפואמה הנפלאה שחיבר מלצר האב, "אשירה לרש"י", היתה אולי ארוע מכונן בסיפור חייו של סבתו. בהיותו ילד בן 7 נהג סבתו לבקר בבית דודו ג'אקו, הלוא הוא מיודענו פרופסור יעקב שוויקה, איש האשכולות שהקים את מפעל השו"ת של בר אילן ואת מילון רב מלים ועוסק עתה במחשוב הגניזה.

ג'אקו היה אז סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה. אך ידיו רב לו בעולם התורה ובספרות העברית. ז'אקו נטל על עצמו לחשוף את בן אחיו הקטן לעולם הספרות, וכשהיה בא אליו היה נוהג לפזר ספרים בבית במתכוון, וכך חשף את סבתו לבלזק ולמולייר לנתן אלתרמן ולאורי צבי.

על הפגישה בה נחשף ל"אשירה לרש"י" של שמשון מלצר מספר סבתו בספרו החדש "בואי הרוח".
"אל תדאג המשורר, אנחנו
שרים רש"י ופרדסו פורח לנו"
(מתוך ספרו החדש של חיים סבתו)

"… עליתי אל הדוד ג'אקו אחרי השיעור של הרב שפיצר במעברה. על השולחן ראיתי ספר בכריכה לבנה וכתוב
עליו באותיות יפות בצבע יין: אור זרוע. חשבתי, מיהו ישר-לב זה שקרא לספרו אור זרוע, מן הפסוק שסבא היה קורא בקול מחריד לבבות בליל יום הכיפורים לפני כל נדרי, כשבית הכנסת מלא עוטפי טליתות העונים אחריו 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.
"מזווית עינו ראה הדוד ג'אקו שאני קורא. פתח כאילו בדרך אגב בעמוד אחד ואני קורא 'אשירה לרש"י'. מיהו זה ששר לרש"י שלנו אני אומר בלבי ועיני נפגשות באותיות רש"י קטנות מעל לשיר ואני קורא:

'… אשירה לרש"י – לפי שזכרו מתעורר בלבי כילדות
כתכלת שמים בפרוס חג הפסח כירק בחג השבועות
כזהב השיבולת באב ואלול כאודם שלכת בסתו'

'…הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן דמיוני הפורח
האמנם האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?…
'… הוי שובה לפרוח הבוסתן הגדול להרנין את ילדי ישראל
הוי תן תנובתך הפרדס הנפלא למחיה לתפוצות ישראל'

ועל סיום פסימי זה של הפואימה, בה מביע המשורר את החשש שרש"י הולך ונשכח מילדי ישראל, משיב לו הילד- הסופר, הרב סבתו:

"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג".

חיים סבתו (צילום: זאב גלילי)

מעליית הגג לפנטהאוז

פגישתי הראשונה עם ד"ר יהודה מלצר, התקיימה לפני כחמש שנים. הוא התגורר אז בעליית גג קטנטנה, ממש ד' על ד'. כל כך קטנה היתה שנאלץ להפקיד בידי מישהו את הגמרות שהוריש לו אביו. מעליית הגג הזו ניהל את הוצאת הספרים הקטנה שלו, שבינתיים הפכה הוצאה גדולה. על גודל ההוצאה ניתן ללמוד מן הפנטהאוז הנאה בו הוא מתגורר, באחד הרחובות השקטים והנאים בצפון הישן של תל אביב. זהו בית המרחיב דעתו של אדם. בית נאה וכליו נאים וניכר שמאחוריו עומדת גם אשה נאה.

יש לי חיבה עמוקה ליהודה מלצר, אף שתהום מפרידה בין השקפותינו הפוליטיות. חיבתי אליו נובעת מהערצה לרוחב דעתו והשכלתו והערכה ליושר האינטלקטואלי שלו. שלא כאנשי שמאל רבים, המושכים בעורלתם היהודית והפכו לפוסט ציונים ופוסט יהודים, הוא נטוע היטב בתרבות ישראל ובספרות העברית ורואה במעשיו הגשמה ציונית. ולא במקום האחרון קיימת בינינו זיקה עמוקה בגעגוע לזכרו של יהושע דיאמנט הי"ד, שנפל על ירושלים והיה חברו לנשק של יהודה.

נפגשתי עם מלצר כדי לשמוע על הספר החדש של סבתו ועל מה שקרה מאז פגישתנו הראשונה.
המעוז החילוני לא התמוטט

בעשר השנים שחלפו מאז הופיע "אמת מארץ תצמח" כבר הפך סבתו לסופר רב מכר, שספריו נמכרים ברבבות. בלי יחסי ציבור, בלי פרסומת. סבתו לא מופיע אפילו בתכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה שרובן משודרות בשבתות.

בראשית הדרך סבר מלצר כי יצליח להחדיר את ספריו של סבתו לקהל הרחב של קוראי ספרות יפה. הוא אומר שחלק מן המוטיבציה שלו היה להביא לסוג של קשר בין העולם החילוני והדתי. ירון לונדון כתב עם הופעת ספרו הראשון של סבתו: "(הציונות הדתית) מאיימת עכשיו בהפקעת בלבדיותם של החילונים בתחום הסיפורת… עכשיו צומח דבר… בעקבותיו יבואו אחרים ויתחרו בסיפורת העכשווית. הבהולה, עניית הלשון, הנוירוטית. עוד מעוז חילוני מתמוטט").

עד כה לא התמוטט המעוז החילוני ומלצר מודה שהחדירה של סבתו לקהל החילוני (פרט לספר "תאום כוונות") לא התממשה.

השקעה בהנאת הלימוד

אמרתי שמלצר הפך להיות מו"ל גדול. הדבר אינו מתבטא כמותית. מספר הספרים שהוציאה "עליית הגג" מאז ראשיתה אינו מגיע אלא לחלק מכמות הספרים שמוציאה כל אחת מן ההוצאות הגדולות בשנה אחת. אך אם הוצאת ספרים נמדדת באיכות ספריה ותפוצתם דומה ש"עליית הגג" הגיעה לשיאים מדהימים.

ספרי פילוסופיה ומדע (כמעט כמו לווייתן, נפלאות התבונה, המוזיקה של המספרים הראשוניים ועוד) נמכרים כרגיל בין 10,000 ל-20,000 עותקים. החריגים הם ספריו של סיימון סינג (המשפט האחרון של פרמה, סודות ההצפנה, המפץ הגדול) והפילוסופים הגדולים של בריאן מגי, שבקצב של השנים האחרונות יגיעו ל-50,000 כל אחד. תורת המשחקים שיצא לאור מייד אחרי שפרופסור ישראל אומן זכה בפרס נובל (מלצר וצוותו עבדו עליו כשנתיים לפני כן, בעזרת פרופ' אריאל רובינשטיין ותלמידתו מיכל אילן), הוא חריג שבחריגים ויגיע כנראה ל-100,000.
טקסטים פילוסופים קלאסיים (אפלטון, דקארט, ג'ון סטיוארט מיל, הארט, תומאס קון, ועוד טקסטים שנמצאים בעריכה אחרונה לקראת יציאה לאור) מחזירים כולם את ההשקעה בהם ועתידים להימכר שנים רבות. חריג לכל אלו הוא "וידויים" של אוגוסטינוס, בתרגום פרופ' אביעד קליינברג, שהיה לרב מכר מייד עם יציאתו. רבי מכר אחרים הם "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, ספרי בוריס אקונין ועוד, וכמובן ספרי חיים סבתו הנפלאים. מכאן שהצלחתה של "ספרי עליית הגג" איננה רק בזכות ספרי הארי פוטר. את השקעתו העצומה כעורך, אומר מלצר, הוא מקבל בחזרה בעיקר בהנאת הלימוד.

סודו של מלצר
אני שואל את מלצר מה הסוד שלו שמכוחו הוא מוציא בשבוע אחד שני רבי מכר שונים כל כך, ומצליח למכור להמונים ספרי פילוסופיה ומדע פופולארי.
מלצר: "הסוד הגדול הוא לא לעשות הרבה. הוצאות הספרים הגדולות הולכות ליריד ספרים וזורקות שם רשת גדולה שלתוכה הם קונים את הזכויות של מאה או מאה וחמישים ספרים בתקווה שאחד מהם יהיה דג זהב.
"לי אישית זה לא מתאים. אם הייתי רוצה לעשות כסף הייתי מתמחה בנדל"ן. באתי לספרים לא מן המסחר אלא מן הספרים. שנים רבות, בצד עבודתי האקדמית, עבדתי כעוזר  מגיה לאחי, אביב, ששערך במוסד ביאליק. עם כל התרגומים הקלאסיים של שלמה דיקמן ואחרים. למדתי הרבה מאחי שלמד מאבא וכולנו למדנו מן האח הבכור. עשיתי הרבה עריכה עד שהקמתי את המפעל של עצמי. היתה לי גם הוצאה קטנה, "אדם", שעליה אמר אוהד זמורה ז"ל כי זו ההוצאה הכי יפה בארץ. עבדתי אז משרה וחצי באוניברסיטה ולא היה לי מושג בעסקים. אבל הפכנו את סול בלו וסמואל בקט לרבי מכר, הנמכרים עד היום. הוצאנו את "עם בוא הזיכרון" של שאול פרידלנדר, ומכרנו למעלה מ-30 אלף. הוצאתי ספר ילדים נפלא בשם "עץ הנדיב" שתרגמתי בעצמי ומכר כרבע מיליון . הוצאנו עוד ספרי ילדים למופת. ויש לזכור שאז לא היה לנו הכוח השיווקי של ידיעות אחרונות שיש לנו היום. הם לא שותפים אתי בהוצאה אלא בפרויקטים של כל ספר".

"איך קניתי את זכויות
הארי פוטר באלף דולר"

"אל הארי פוטר הגעתי אליו לגמרי במקרה. קראתי באיזו פינה נידחת ידיעה על גברת מוזרה שכותבת סידרת ספרים על ילד יתום שהפך להיות קוסם. הספר ראה אור באנגליה, אך בעולם לא שמעו עליו. מה שמשך את לבי היה שזהו ספר ילדים שגם מבוגרים קוראים ברכבת התחתית. אך עוטפים אותו בנייר עיתון כי הם מתביישים בכך שהם קוראים ספר ילדים.
"זה היה לפני 11 שנים. לא היה לי מחשב ולא היה אינטרנט. רק טלפון. נכנסתי לקדחת של פעילות ומשך 24 שעות הפכתי עולמות בחיפוש המו"ל של 'הארי פוטר'. כשהגעתי למשרדו נאמר לי שזכויות הספר הן בידיו של סוכן של הסופרת, כריסטופר ליטל, וכשהגעתי אליו הפנו אותי לנציגה שלו בישראל, שמשרדה ברחוב הירקון. צילצלתי אליה והיא אמרה כי לא שמעה כלל על הספר. לאחר ברור אמרה לי כי אותו כריסטופר ליטל אינו מוכר את זכויות הספר באמצעות סוכני משנה אלא במישרין. חזרתי אליו ובקשתי לרכוש את הזכויות. הצגתי עצמי כד"ר יהודה מלצר בעל הוצאת ספרים קטנה הקשורה בקשרי שיווק עם העיתון הגדול במדינה. הוא אמר שיחשוב בדבר ויחזור אלי תוך 24 שעות. ואכן הוא חזר בדיוק בזמן ואמר לי: בררתי אודותיך אצל ידיד, פרקליט ישראלי המתגורר בשדרות רוטשילד. הוא המליץ עליך בחום. על ידיעות אחרונות לא שמעתי אבל לך אני מוכן למכור את הזכויות. הוא ביקש אלף דולר. וזה כאילו מישהו מכר לי את הפנטהאוז הזה במאה שקל".

אין הגזמה בתאור זה של מלצר. עם פרסום הכרך השביעי של הארי פוטר השבוע מתקרבת מכירת הספר בארץ למיליון עותקים.
"לערוך עם פינצטה

עיון ברשימת הספרים שהוציאה "ספריי עליית הגג", מצביע על שורה של הצלחות מסחריות ואיכותיות. בחינה של הצלחות אלה מלמד שד"ר יהודה מלצר לא רק קורא ומכיר כל אחד מן הספרים שהוציא. חלק גדול מהם הוא גם עורך ומתרגם בעצמו ולפי דבריו "בקפדנות של פינצטה". מלצר הוא טיפוס די צנוע, אך הוא גאה בצדק בכישורי העריכה שלו ושל בני משפחתו שחלקמהם מסיעים לו (אביו המשורר הוריש כנראה לצאצאיו את כשרונותיו. זה בולט את אחיו בניו ובתו שהוא מכנה אותם "המשפחה התיבונית שלי" על שם משפחת התיבונים שהתפרסמה בתרגום הספרות הפילוסופית של ימי הביניים).

כנראה שעם הכישורים משחק גם המזל וזה מה שקרה עם הארי פוטר. הצלחה אחרת שהפכה את מלצר ממו"ל קטן למו"ל גדול הוא הספר "המשפט האחרון של פרמה". מלצר מספר כי קרא בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס כי נפתרה חידה מתמטית שהתחבטו בה 358 שנים. הוא הסיק מכך שבמוקדם או במאוחר ייצא ספר על הנושא. ואכן תוך זמן קצר ראו אור שני ספרים האחד באנגליה והשני בארצות הברית. מלצר הימר על הספר האנגלי וכאן שוב שיחק לו מזלו. נתברר כי הספר נכתב בידי הודי, סיימון סינג, עילוי שלא הגיע לגיל 40 בעל כושר כתיבה בלתי רגיל בנושאים של מדע פופולארי. בעקבותיו רכש זכויות של עוד כמה מספריו.

מפילוסופיה עד רפואה

החוש המיוחד של מלצר באיתור הצרכים של ציבור הקוראים הביא אותו להוציא מדריך לתרופות שעד כה נמכרו ממנו מאה אלף עותקים. ובעקבותיו הוציא שורה של ספרים בענייני רפואה. על בסיס ספרים אלה הקים אתר אינטרנט וגם האתר מתחיל להניב רווחים.

מלצר איננו מסתיר את העובדה שאת הוצאת הספרים הפילוסופיים הוא עושה למען הנשמה ורואה בכך גם מעשה ציוני שהספרים הללו יהיו בשפה העברית (ובעתיד גם באינטרנט).
סופו של עידן הספר

מלצר רואה באינטרנט מהפכה טכנולוגית ותרבותית שאינה נופלת בעוצמתה מהמצאת הדפוס של גוטנברג. "תסתכל על הנכדים שלך", הוא אומר, "ותבחן כמה שעות הם מבלים מול נייר וכמה מול מסך המחשב. והם עוד גדלו בבית שיש בו ספרים. אנו עומדים בפני מהפכה שתשפיע על הרגלי הקריאה הרגלי השיווק וגם על מבנה האוניברסיטאות.

"אני נואם בפני ילדיי ובפני חבורה שלמה של צעירים שעובדים בספריית עליית הגג (מומחה ליוונית מודרנית, מומחה ליוונית קלאסית, מומחה ללטינית, מומחה למדע וכו). אני אומר לכולם: כשאני אלך לבית אבות אני אצטער מאד אם יתברר שלא התכוננתם לעידן החדש. אתם חייבים להתכונן לקראת הדבר הזה שאם תרצו או לא תרצו הולך לרדת עלינו. כלומר דרכי הכתיבה הייצור והשיווק ישתנו באופן דרמטי".
(הערה: נושא זה של המהפך הדיגיטאלי בעולם הספר נדון בהרחבה בשיחתי עם ד"ר מלצר ולא הובא כאן מפאת קוצר היריעה. אחזור ואביא את דבריו החשובים שנאמרו בנושא בהזדמנות הקרובה).

ראה גם ראיון עם חיים סבתן

http://www.zeevgalili.com/?p=1045

==================================================================

 

אָשִׁירָה לְרַשִ"י את שמשון מלצר
אָשִׁירָה לְרַשִׁ"י, אָנכִי אָשִׁירָה בִּשְׁנַת תָּ"ו תָּ"ו קוּ"ף לְהֻלַּדְתּוֹ,
אָשִׁירָה בּשְׁמִי וּבְשֵׁם חֲבֵרַי – תַלְמִידֵי רַ' אַהֲרוֹן הַמְלַמֵּד,
וְשׁוּב לא הָיִינוּ עֲזוּבִים בְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית רְחַב-הַיָּדַיִם,…
אַתָה הוֹלַכְתָּנוּ מִפַּרְשָׁה לְפַרְשָׁה וְיִשַּרְתָּ הֲדוּרִים בְּדַרְכֵּנוּ.
לא זָזָה יָדְךָ הַטּוֹבָה מִיָּדֵנוּ בְלֶכְתֵּנוּ בְּעִקְבוֹת אֲבְרָהָם,
הִצְדַּקְתָּ אֶת אִמֵּנוּ שָרָה וְנַפְשָׁהּ הַיּוֹצֵאת עַל "כִּמְעַט" שֶׁל שָטָן,
הִשְׂנֵאתָ בְּנָהּ שֶׁל הָגָר הַמִצְרִית (בְּצֶדֶק, בּצֶדֶק הִשְׂנֵאתָ!)
וְהִטַּפְתָּ דִמְעוֹתֵינוּ לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק בְשָׁעָה שֶׁאָמַר עָקְדֵנִי.
בִּסְדוֹם הָרְשָׁעָה הִשְׁמַעְתָּנוּ צַעֲקָתָהּ שֶׁל אוֹתָה הָרִיבָה הָאַחַת
שֶׁהוֹצִיאָה מָזוֹן לֶעָנִי בְּכַדָהּ וַהֲרָגוּהָ מִיתָה מְשֻׁנָּה,
הִטְעַמְתָנוּ מִמֶּתֶק הַנְקָמָה בַּסְּדוֹמִית שֶׁבְּמֶלַח חָטְאָה וְלָקָתָה,
לִמַּדְתָּנו רִאשׁוֹן-רִאשׁוֹן מִשִׂיחָתָם הַיָפָה שֶׁל עַבְדֵי הָאָבוֹת
וְהִדְלַקְתָּ הַנֵר מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת בְּאָהֳלָן שֶׁל שָׂרָה וְרִבְקָה.
הִשְׁמַעְתָּנוּ מְרִיבַת אֲבָנִים לִמְרַאֲשוֹתָיו שֶׁל יַעֲקב אָבִינוּ הַבּוֹרֵחַ,
הוֹרַדְתָּ מַלְאָכִים לְלַוּוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ וְהִקְפַּצְתָּ לְנֶגְדּוֹ אֶת חָרָן,
וְקִפַּלְתָּ אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתַּחְתָּיו כְּדֵי לְהַבְטִיחָהּ לַבָּנִים.
וְאַתּה שֶׁהִכְנַסְתָּנוּ יַחְדָּו עִם יְהוּדָה לְתִגָר גָדוֹל עִם יוֹסֵף – …
צִמְצַמְתָּ עַצְמְךָ בְקֶרֶן-זָוִית בְּשָׁעָה שֶׁנִתְוַדַּע אֶל אֶחָיו
(רַק אַגּב הוֹדַעְתָּנוּ שֶאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת)…
וּבְלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים וְהַקָּרִים, עֵת בַּחוּץ קִשְׁקְשׁוּ זוֹגֵי הַמִזְחָלות, הוֹרַדְתָּנוּ בַּעֲגָלוֹת עִם יַעֲקב לְמִצְרַיִם, וְיוֹסֵף אָסַר אֶת מֶרְכַּבְתּו,
וְיַחַד רִמִּינוּ אֶת פַּרְעֹה, שׁאֵין אָנוּ בְקִיאִין אֶלָא בְּמִרְעֶה
וְרַק אֶרֶץ גּשֶן הִיא הַצְרִיכָה לָנוּ – שֶׁלא יַעֲשֶנוּ אַנְשֵי מִלְחַמְתּוֹ.
וּלְאוֹרָם שֶׁל נֵרוֹת הַפַּרָפִי"ן שֶׁהֶעֱלִינוּ עָלְתָה דְמוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, זָקֵן וְחָלוּשׁ וְתָשׁוּשׁ מִיִּסּוּרִין וּמִתְחַזֵק לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה,
וְהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי בְנוֹ הַשַׁלִיט (תַעֲלָה בְּעִדָנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ!)
וְהוּא מִצְטַדֵּק לְפָנָיו וּמַסְבּיר: וַאֲנִי בּבוֹאִי מִפַּדָּן…
שַׁרְנוּ כֻּלָּנוּ בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב:
"וַאֲנִי – וַאֲנִי יַעֲקֹב, בְּבוֹאִי – כְּשֶׁבָּאתִי, מִפַּדָּן – הִיא פַּדַּן-אֲרָם,
מֵתָה – נִפְטְרָה, עָלַי – בִּגְלָלִי, רָחֵל – רָחֵל אִמֶּךָ…
וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמֶךָ… וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי,
אֲבָל דַע לְךָ שֶׁעַל-פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם… כְּשֶׁיַּגְלֶה נְבוּזַרְאֲדָן…"
שַׁרְנוּ כֻּלָנוּ בְּחם, בִרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב –
מִלִּבּוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁאִמוֹ נִקְבְּרָה בַּשָׂדֶה בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,
מִלִּבּוֹ שֶׁל יַעֲקב שֶׁהָאֲהוּבָה וְהַנְעִימָה גַם בְּמוֹתָהּ מִמֶּנּוּ נִפְרָדָה.
מִלִּבָּהּ שֶׁל רָחֵל הַיּוֹצֵאת עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים,
מִלִּבָּם שֶׁל יִשׂרָאֵל שֶׁהֶגְלוּם שַׁבָּאִים כְּבוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
וּמִלִּבּוֹ, כִּבְיָכוֹל, הָעוֹנֶה לְרָחֵל: יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ…

וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁש וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית…
בְּקָרוֹב יַעֲבוֹר לַכִתָּה הַשְׁנִיּה וְיִלְמַד "סִפּוּרֵי-הַמִּקְרָא",…
אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַך אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻומָשׁ עִם רַשִׁ"י…

הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן-דִמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –
הַאֻמְנָם,הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָׁתַלְתָּ?…
יָשׁוּבוּ לִלְמוֹד בְּלֵילֵי-טֵבֵת אֲרֻכִּים, בִּבְקָרִים שֶׁל סִיוָן מַזְהִירִים,
יָשִׁירוּ יַחְדָו עוֹד בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵב?
הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשׂרָאֵל,
הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשׂרָאֵל!
(שירים ובלדות, שמשון מלצר, הוצאת דביר,תל אביב, תשי"ט)

 

יפנית חוקרת שירת הבקשות של יהודי חאלב

http://www.zeevgalili.com/?p=321

כל מה שרצית לדעת על השופט אליהו וינוגרד

book

הוריו של וינוגרד בשער ספר המשפחה שכתב

בספר שכתב על תולדות משפחתו מתגלה השופט כאדם רגיש, שחי במשפחה אוהבת ספוגת ערכים ומסורת * הוא נצר למשפחה של גדולי תורה * אבל אביו בחר בדרך המסחר והיה לו עסק סיטונאי למוצרי מזון במשותף עם ערבי ביפו, עד שנפצע קשה בפרעות * סיפורה של משפחה יהודית טובה

בעוד כמה שבועות תפסוק ועדת וינוגרד את פסק דינה. נקווה שהוועדה תשים קץ לכהונתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה הגרוע ביותר והמושחת ביותר שהיה לנו מאז קום המדינה.

מי הוא השופט וינוגרד שבידיו אולי להציל אותנו מן הצרה הקרויה אולמרט? מה הם השורשים מהם צמח?

באורח מקרי הגיעה אלי השמועה שהשופט כתב ספר על תולדות משפחתו ובו חשף את צפונות לבו. חפשתי את הספר בכל מקום אפשרי והעליתי חרס. נאמר לי שהספר נמסר רק לבני המשפחה ונאסר עליהם למסרו לידי זרים.

אבל יגעת מצאת תאמין, והספר הגיע לידי. הספר הודפס בפורמט אלבומי נדיר 42X30 סנטימטרים, והוא מכיל בעיקר את העץ המשפחתי של משפחת ישראל וינוגרד ושל רעייתו, חנה לבית גליק (הוריו של השופט אליהו וינוגרד). אך בין המידע הגניאולוגי והצילומים שזורים סיפורים השופכים אור על עולמו הרוחני והרגשי של השופט וינוגרד. הוא מתחיל בפגישה הראשונה בינו לבין רעייתו, אך חוזר לאחור אל האב, הסבא והסבא רבא שהטביעו חותמם על אורח חייו והשקפתו, ומכאן חשיבותו של הספר.

להלן כמה שביבים מן הספר, הכתוב בהרבה חמימות פיוטית, חכמה, אהבה והומור.

נשא את חניכתו

"חיינו רצופים במפגשים מקריים בלתי צפויים, המשנים את מהלך חיינו. כזה היה המפגש בין מדריך בתנועת נוער המזרחי בן 19 וחצי לבין חניכה שלו בת 14 וחצי. התאריך: יח באב התש"ו (אוגוסט 1946). המקום: רציף אוטובוסים בתחנה המרכזית בתל-אביב. השעה: 7 בבוקר. שרגא פלוטניצקי, אביה של החניכה יוכבד, ליווה אותה למקום מפגש של חניכים, לקראת יציאתם לסמינריון למדריכים, שאמור היה להתקיים בפרדס חנה. במקום המתין מרכז הסמינריון אליהו וינוגרד והאב מסר את בתו לידיו ולאחריותו. 53 שנים חלפו מאז. מאז אנחנו ביחד…" (הדברים נכתבו בשנת 2003).

מקור השם וינוגרד

"וינוגרד לא היה שם המשפחה מדורי דורות. אביו של סבי נקרא אהרון וינוגרד-ינצ'וק ואילו שם אביו היה שמואל ינצ'וק. על נסיבות החלפת השם היו סיפורים במשפחה, כאילו השם נרכש כדי להימנע מללכת לשרות בצבא הצאר".
משמעות השם וינוגרד הוא "ענבי הגפן" בשפה הרוסית ולכן קרא לחלק הספר המוקדש למשפחתו "ענבי הגפן" (החלק השני המוקדש למשפחת אשתו, פלוטניצקי, נקרא "אור הנר".

האב פנה למסחר

5 parents

"… אבי לא נמשך אל הרבנות אם כי לא פסק אף פעם מלהקדיש שעות ללימוד. הוא היה איש המעשה ולבו נמשך לעסקים… סיבה נוספת לעזיבת אבי את הישיבה היה מותו הפתאומי של סבי בהיות אבי כבן 14 והסבתא בת שבע נשארה עם ילדיה ללא מקורות פרנסה… עול הפרנסה ועזרה למשפחה נפל איפוא על שכם אבי.

"ב-1907 נשא אבי את אמי חנה… החליט לעסוק במסחר ופתח חנות במחנה יהודה בירושלים… עסקיו אלה לא צלחו בידו והחנות נסגרה… לאחר מכן יסד יחד עם בן דוד של אמא, קלמן ורשבסקי, ועם סוחר ערבי עשיר חאג' יוסף ואפה, בית מסחר סיטונאי למזון… בשנת 1912 עברו אבא ואמא עם משפחתם לתל אביב הקטנה לשכונת נוה שלום ואבא ניהל את סניף העסק שפתחו ב'סוק אל דיר ביפו'. עד מהרה היה אבא מגדולי היבואנים בסחר סוכר אורז קפה קמח ועוד.

"פעילותו הציבורית של אבא בתל אביב הקטנה היתה המשך ישיר לפעילות שלו עוד בירושלים. עם חבריו… היו משמחים בין השאר חתן וכלה בחופתם לאחר שארגנו את הכנסת כלה ברוח הימים ההם – איסוף כספים כדי לאפשר לזוג הצעיר להתחיל את חייהם המשותפים…"
השותף הערבי תמך
(עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה) "החנות ביפו נסגרה ורכושה נשדד. מצב המשפחה היה בכי רע והשותף הערבי של אבי חאג' יוסף ואפה תמך עד לעת מצוא…
"בחודש מאי (של שנת 1921 ) פתחו כנופיות של פורעים ערביים בפרעות על יהודי יפו, תוך ניסיונם להתקדם לעבר תל אביב… אביו היה בחנותו כאשר התפרצו הפורעים ובנבוט היכו על ראשו ידיו ועל חלקי גופו האחרים. אבי נפצע קשה ואיבד את הכרתו. פנחס (אחי) בן ה-13 היה באותו יום עם אבי בחנותו. הוא הסתובב ליד החנויות השכנות כאשר החלו הפרועות. שכן של ערבי בעל חנות סמוכה משך את אחי פנחס לתוך החנות והגיף את תריס החנות וכך הציל את חייו. רק לאחר ששככו הרוחו והמשטרה החזירה את הסדר על כנו הוציא אותו שכן ערבי את פנחס ומסרו לידי אנשי ה הגנה שהיו בגבול יפו תל-אביב… אבי שהיה מחוסר הכרה הושכב בגמנסיה הרצליה שהוסבה לבית חולים ארעי יחד עם יתר נפגעי המהומות של אותו יום… כאשר סעדה אמי את אבי בגמנסיה הרצליה היה אחי אהרון דוד בן 4 חודשים…"

שנת 1929 העביר אבי את עסקו מסוק אל דיר ביפו לרחוב הגשר בתל אביב.
הקשר הראשון עם החוק

"… אחי משה איבד אותי על ערימת חול. איך מאבדים ילד קטן? פשוט משאירים אותו לשחק, הולכים לשחק עם חברים וחוזרים הביתה בלעדיו. בסוף מצאו אותי על זרועותיו של אחד השוטרים בתחנת המשטרה. אז כנראה נוצר הקשר הראשון שלי עם החוק".

כשהיה בן ארבע רצה להיות שופט

השופט בילדותו

השופט בילדותו

"בן דודנו ישעיהו וינוגרד סיפר לי שכשהייתי ילד כבן 4 או 5 הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל ואמרתי לו 'שופט מספרים'. למה מסרים? כי תמיד אהבתי חשבון. המספרים קסמו לי עוד בהיותי בגן. אני נזכר באבא כשאני יושב על ברכיו הוא היה מצביע על מקום כלשהו על השולחן כאן יש חמש כאן יש 8 כאן יש 9 כמה יש ביחד. ואני הייתי פותר את החידה בלי היסוס. זה אולי מסביר למה דבקתי במספרים. אם יש צורך בהוכחה בכתב הרי תעודת הגן שלי מציינת כי אני יודע חשבון לכיתות א' ב'. זה מסביר את עניין המספרים. למה דיברתי אז על שיפוט אינני יודע"
"משוגע לספרים"

מי שמכיר אותי יודע שהייתי משוגע לספרים. האוסף הראשון שלי היו ספרים. הייתי מטפוח אותם מיישר את דפיהם סופר אותם. כמובן שידעתי את תכנם בעל פה. הכרתי כל ספר בבית קראתי את כולם אף כי רבים לא הבנתי. משה (אחי) לעומת זאת לא כל כך התלהב מקריאה, אך כאיש עסקים מבטן ומלידה הציע לי שנעשה ספרייה. בחותמות של 'המדפיס העברי' החתמנו על הספרים חותמת עם שם הספרייה 'מכבי' ומשה היה מביא חברים שלו להחליף ספרים בספרייה תמורת תשלום כמובן. מיל או שני מיל לחודש. אני הייתי הספרן. אוצר הספרים היה פחות מזה של הספריה העירונית 'שערי ציון'. ואפילו פחות מספריית אכסלרוד שבה היו כולם נוהגים להחליף ספרים. אם בכל זאת העדיפו לבוא לספרית 'מכבי' היה זה משום שאכסלרוד היה נוהג לבחון את הקוראים כשהיו באים להחליף את הספר על תוכנו של הספר וכמובן שהילדים לא אהבו את זה . בספרייה שלנו לא היו בחינות. הספרייה היתה ספרייה מודרנית עם טלפון. משה ואני קיימנו קשר טלפוני בינינו באמצעות שתי קופסאות פח שחוט שפגט מחובר ביניהם וכשאנו משוחחים בינינו מקצה החדר עד קצהו."

שנות העיצוב

sister

על חייו בבית אחותו נחמה: "בסיימי את בית הספר העממי נפטר יצחק (בעל אחותו והאחות נותרה לבד בביתה בירושלים עם בתה מלכה בת ה-5). הוחלט כי אני אעבור לירושלים לגור עמך ומאז במשך שנים היית לי אם ואחות. כשצחקתי צחקת עמי וכשבכיתי ליטפת את ראשי. כבן הייתי לך. דאגת לכל מחסורי. בחוליי סעדת אותי ובלימודיי היית שותפה. ביתך היה לא רק ביתי אלא ביתם של חבריי לספסל הלימודים… כולנו היינו משפחה אחת. בשדות שליד ביתך היינו הולכים ואוספים פרחים וצמחים ופרפרים וחיפושיות ומה לא. היה לנו גן ירק ויחד עבדנו בגינה. היית לי נחמה אם ואחות. היו אלה חמש שנים שבהן עוצבה דמותי כנער. באתי לירושלים כילד קטן ונפחד ויצאתי ממנה בוגר, מורה עם מגבעת וארשת רצינית. זכורים לי ערבי שבת והקידוש והמסורת של בית אבא. והמאכלים של אמא שרק את ידעת להכינם. כי את היית לי אם ואחות".

מלחמת השחרור

"מלחמת השחרור היתה בעיצומה וירושלים היתה במצור. רבים מבני ירושלים יזכרו את אבא כמי שהציל אותם ואת טפם מחרפת רעב. אותם ימים היו לו ימים של התרוממות רוח. על אף מחלתו מילאה אותו מטרה אחת בלבד – להחיש מזון לעיר הנצורה וסחורות שונות בכמויות גודלות בשביל בני ירושלים הועמסו על משאיות. הוא התרוצץ כל הימים ההם להשיג את המצרכים ובאיזו התרוממות רוח היה דופק בידיו את הארגזים וקושר את השקים עם מנות המזון לעצורים. כשהייתה כל שיירה יוצאת לדרכה ועליה שקים ותיבות המצרכים הייתה זו השעה הגדולה ביותר בחייו כשתפילה חרישית בפיו שהשיירה תצליח לשבור את המצור ותביא את פריסת השלום ופרוסת הלחם לירושלים. ביום כה בטבת ה' תש"ט 1949 גברה על אבא מחלתו והוא נפטר.

פסק הדין בין הרופא לבין העיוור והחרש

השופט וינוגרד העריץ מאד את אביו ומתאר אותו בהרבה אהבה, אך גם בלא מעט הומור. הוא מספר סיפור של אבא על פסק דין שניתן במחלוקת.
וכך הוא מספר: "לכל סיפור שנשמע מפיו (של אבא) היה גם מוסר השכל. היתה בו נקודת אור שתשמש מגדלור ומורה דרך בחיים.

"הנה אחד הסיפורים שהיה חביב עליו ושהרבה לספרו. היו לאב שתי בנות. אחת נאה אך פיה מלא קללה ונאצה כל היום. והשניה מכוערת אך דרכיה היו נאים ומדברה נעים לאוזן שומעת. השיא האב את בנותיו. את הבת היפה לחרש ואת המכוערת לעיוור. חיו הזוגות את חייהם בשלום. החרש לא שמע את אשתו והעיוור לא ראה את שלו. והנה בא רופא מפורסם לעיר וריפא את החתנים ממומיהם. אך אהה העיוור החל לראות את כעור אשתו וחשכו עיניו. והחרש החל לשמוע את גערות אשתו ותצילינה אוזניו. סרבו השניים לשלם לרופא את שכרו. תבעם הרופא לדין. טענו השניים כי הרופא לא הקל להם כי אם הכביד שבעתיים. נראו טענותיהם בעיני הדיין שכן התנה עמם הרופא שהוא יקל עליהם את חייהם הקשים. מוטב אמר הרופא אין לי אלא להשיב את המצב לקדמותו. העיוור שוב יחשכו עיניו והחרש שוב יחדל לשמוע. לזאת לא הסכימו השניים בשום אופן. פסק הדיין: אם הנכם מרוצים ממצב זה אליו הביא אתכם, עליכם לשלם את שכרו. ומוסר השכל: נאמר "על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם בעל כרחו נולד אדם ובעל כרחו הוא חי את חייו למה עליו ליתן דין וחשבון? אלא שלמרות שעל כרחו הוא נולד וחי הנו מרוצה ממצב זה ואין הוא רוצה למות ומשום כך חייב הוא ליתן דין וחשבון על מעשיו".

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

אבא ביום הכיפורים

"ביום הכיפורים היה מתעטף בלבן וממהר עם שחר לבית הכנסת. מן הבוקר ועד הערב עמד על רגליו והתפלל. לרגע לא ישב והתפילה שנשמעה מפיו הרעידה נימים רבות בלב שומע. ה'חזקה' שלו היתה 'פתיחת נעילה'. לפני תחילת 'נעילה' היה עובר לפני ארון הקודש פותחו ומתפלל לידו את התפילה האחרונה של יום הכיפורים, תפילת החתימה הטובה. זוכר אני בהיותו אחרי ניתוח ומצבו אנוש מאד ותקווה קלושה לחייו בא אליו שמש בית הכנסת ואמר לו: 'רב ישראל, חייב אתה להיות בריא במהרה. פתיחת הנעילה היא חזקה שלך ואיני מוסרה לאיש זולתך'. ואמנם באותו יום כיפורים עמד אבא בריא ושלם לפני ארון הקודש והתפלל… מאז נפטר אבא עמד ארון הקודש מיותם ותפילת הנעילה בבית הכנסת נשמעה לנו פגומה…

"מאז מותו נוהגים אנו לעלות בערב יום הכיפורים על קבר אבא לקחת את ברכתו לשנה הבאה עלינו לטובה. מנהגו של אבא היה מאז ומתמיד לברכנו בערב יום הכיפורים. כל אחד מילדיו – הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ניגשו אליו והוא בירכם ברכת אב. דמעות זלגו ובכי עצור נשמע מדי פעם את ברכנו עומדים היינו כולנו בחדר. הוא שם את ידו על ראש כל אחד מילדיו ובמחזורו הירוק קרא את הברכה אשר ברך ישראל את בניו "ברכנו אבינו כולנו כאחד".

הסבא ראש ישיבה

"סבי הרב פנחס מרדכי וינוגרד היה ראש ישיבה במקום מגוריו בליטא…בשנת 1890 נטל סבי את אשתו וארבעת ילדיו עלה עמם והתיישב בירושלים העתיקה… כשהגיע סבא לירושלים היתה משאת נפשו ללמוד וללמד בארץ הקודש, אך בשל היכרותו הטובה את קהילות ישראל בארץ מוצאו, נענה להפצרותיו של ראש ישיבת "תורת חיים" ויצא שוב לגולה הפעם כשד"ר (שלוחא דרבנן) בשביל הישיבה בירושלים".

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

למרות עיסוקיו בעניני ציבור הוציא הסבא בשנת 1898 לאור את הספר "תולדות אהרון" על מסכת אבות. וינוגרד מספר כי בעת ביקורו בארצות הברית מצא עותק של הספר בספריית הקונגרס שרכשה את הספר, כנראה בשנה בה ראה אור.
דמותו של הסבא

"…גודל צדקותו וחסידותו פרשת מעשיו הטובים ושקידתו בתורה הקדושה יומם ולילה. הוא מעולם לא מילא שחוק פיו ובחתונת בניו (היה רגיל לומר) וגילו ברעדה. ובהיות מצבו החומרי נמוך מאד, הוא משך בכל כוחו עול חייו הקשה להתפרנס מיגיע כפיו במסחר מזיגת יין וי"ש לא חדל לדאוג אף רגע בתורת החינוך אשר נתן לבניו להרחיב שיכלם ולעורר רגשותיהם, דעותיהם ומידותיהם והשפיע עליהם ממעלותיו המצויינות ותכונת נפשו הטהורה?
גדולי תורה שבמשפחה

"…בית סבא וסבא רבא היו ספוגים בלימוד תורה וביראת שמים והחינוך שהעניקו ההורים לילדיהם כוון לכך שילדיהם יהיו תלמידי חכמים חובשי בית המדרש ועוסקים ברבנות בלימוד תורה ובהוראת תורה. ואכן יצאו מתוכם גדולי תורה.

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

בדור אבי, הרב שמואל חיים וינוגרד, שהיה רב גדול בקובנא דליטא והרב הגאון ישעיהו זאב וינוגרד אח אבי שהיה ראש ישיבה בירושלים… על גדולתו בתורה העידו גדולי הדור ולא לי להעריכו. הוא היה חריף ובקיא בתורה ובראש אחת הישיבות החשובות בירושלים ישיבת 'עץ חיים' הרביץ תורה לאלפי תלמידים. הוא היה גם איש שיחה על כל דבר ועניין. היה מצוי בענייני דיומא והיתה לו גישה מציאותית וסלחנית גם כלפי מי שלא הקפידו כל כך בענייני הלכה… חיבה מיוחדת נטה לאבי וכינה אותו 'זבולון', התומך בתלמידי חכמים, הלוא הם יששכר על פי הפסוק 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך'.

הסתמאים בשיטת דוד הלבני בחקר התלמוד

באחד הימים ביקר פרופסור דוד הלבני בשיכון בבלי בתל-אביב. הוא קרא את השלטים של שמות הרחובות ומצא שיש בשכונה היפה הזו רחוב התנאים ורחוב האמוראים, רחוב התוספתא ורחוב הירושלמי. אמר אז הלבני: אילו היה לי כסף הייתי דואג שאחד הרחובות ייקרא רחוב הסתמאים.

את הדברים הללו סיפר פרופסור אברהם גרוסמן בערב הוקרה לפרופסור הלבני בהגיעו לגבורות, שהתקיים בימים אלה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית.

דוד הלבני במסיבה שנערכה לו בהגיעו לגבורות

דוד הלבני במסיבה שנערכה לו בהגיעו לגבורות

פרופסור גרוסמן הוסיף כי פרופסור הלבני לא הצליח אמנם לקרוא רחוב על שם הסתמאים. אך במחקריו "בנה בית לתפארה, הנושא את שם סתמאים, והבית מצוי לא רק באחת משכונות תל-אביב אלא במרכזה של ספרות תורת ישראל וחקירתה".

סיפור פיקנטי זה מתייחס לאחד ההישגים הגדולים ביותר בחקר התלמוד והתהוותו. השג מהפכני, שפתח צוהר להבנה מחודשת של חלקים סתומים רבים שבספר היסוד של התרבות היהודית.

מי הם הסתמאים, שלא זכו עדיין שרחוב בתל אביב ייקרא על שמם?
הסביר פרופסור שטיינפלד:
התפיסה המקובלת בכל הדורות, וגם בין החוקרים בזמננו,
היא שהתלמוד נערך ונחתם על ידי רב אשי ורבינא בסוף המאה החמישית לספירה. בדומה למשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית.

לפי תפיסה זו חתימת הבבלי כללה לא רק את המשא והמתן ("שקלא וטריא") בין האמוראים עצמם, אלא גם את האמירות הסתמיות, שאינן מיוחסות לאומריהם, ודנות בתורתם של התנאים והאמוראים. אמירות אלה מהוות את רובו של התלמוד הבבלי. ולאלה נוספו התוספות הקלות מאוחר יותר על ידי הסבוראים.
החלוקה המקובלת של חטיבות התורה שבעל פה היתה איפוא: תנאים, אמוראים, סבוראים, ואחריהם הפרשנים: ראשונים ואחרונים.
כאן בא הלבני וגילה שבשרשרת הדורות מצויה חוליה נוספת שנעלמה מעינינו. בין האמוראים והסבוראים מצויה חוליית הסתמאים והם שקבעו את צורתו ואת אופיו של התלמוד הבבלי המצוי בידינו. משמעות גילוי זה היא מהפכנית.

לדעתו של הלבני, התלמוד הבבלי נחתם בשתי חתימות. חתימת תלמודם של האמוראים שנעשתה באמצע המאה השישית. וחתימת תלמודם של הסתמאים שנעשתה באמצע המאה השמינית. כלומר: התלמוד שבידינו מורכב משתי חטיבות המעורבות זו בזו. יתר על כן: החטיבה האמוראית הגיעה לידינו לא במישרין על ידי האמוראים אלא באמצעות הסתמאים, שהתבססו על מסורות שבעל פה שהגיעו לידיהם שנים רבות לאחר שנאמרו.

ולא רק שהסתמאים והאמוראים חיו בתקופות שונות, אף תוררתם היתה שונה. תורת האמוראים היא פסיקתית, כמו המשנה. הם מסרו לדורות רק את ההלכות הפסוקות ללא הנימוקים שהביאו אותם לפסוק כך.
לעומת זאת תורתם של הסתמאים היא בעיקרה שקלא וטריא. הם אמורים היו לשחזר את הטעמים והנימוקים של הלכות ושל המקורות התנאיים והאמוראים שלפניהם. ומכיוון שתקופת האמוראים כבר נחתמה, הסתמאים לא יכלו להוסיף את דבריהם לתלמודם של האמוראים וכדי שלא יטעו ויחשבו שאף תורתם היא משל האמוראים העדיפו לומר את דבריהם בסתם ולא נקובי שם.

כל מי שלמד אי פעם דף גמרא יכול להבין את המהפכניות שבגילוי זה, לא רק להתהוות התלמוד, אלא להבנת כל עמוד שבו.
נקודת המוצא של הלבני היא מציאותם של פרושים רבים בגמרא לדברי האמוראים, שהם דחוקים ביותר. דהיינו: פרושים שאינם הולמים את פשוטם של הממרות. קשה ליישב עובדה זו עם ההנחה המקובלת שהאמוראים מסרו גם את השקלא והטריא והפרושים שלפנינו. שהרי האמוראים היו בוודאי יודעים לפרש את דברי עצמם בדרך ההולמת אותם. מסתבר שהדחוקים בפרושי הסתמאים מקורם בכך שהמקורות האמוראיים לא הגיעו לידיהם בצורתם השלמה והמקורית.
עד כאן תמצית דבריו של פרופסור שטיינפלד.

בית ברחוב האמוראים בשיכון בבלי בתל-אביב. מדוע אין רחוב הסתמאים?

בית ברחוב האמוראים בשיכון בבלי בתל-אביב. מדוע אין רחוב הסתמאים?

יש לקוות שבין חברי ועדת השמות בעירית תל-אביב מצוי איזה תלמיד חכם, יודע ספר, שיפעל לקריאת רחוב על שם הסתמאים. ואם לא שמע עדיין על הסתמאים ילך ויקרא בספריו של הלבני ויעשה להצלת כבודנו וכבודם של אותם אלמונים, שתודות להם הגיע התלמוד לידינו.

ראה:

תלמוד תורה בצל המוות

דוד הלבני: המתמיד של וולוז'ין מול המתמיד של אושוויץ

אם יש אדם הראוי לתואר "המתמיד" בדורנו הוא פרופסור דוד הלבני, שבגיל תשע כבר ידע על פה 200 דפי תלמוד, עם רש"י ותוספות * באזכרה במלאות 73 שנים לפטירת ביאליק עשה הלבני את חשבון הנפש של "עיר ההרגה" מול משרפות אושוויץ ופיענח את החידה: מדוע הקדים ביאליק את רבא לאביי

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

אין צורך בהקדמה. אביא ללא כל תוספת ושינוי את הדברים שהקלטתי מפי פרופסור הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו:
"כשנתמשכלתי, כשהפכתי להיות משכיל, הייתי בן 18 . למדתי ביאליק ושלושה שירים שבו את לבי: המתמיד, אם יש את נפשך לדעת, ובעיר ההרגה.
" קראתי את בעיר ההרגה כניצול שואה. תמיד ניסתי להשוות את התיאור של ביאליק, למה שקרה בשואה. אני מוכרח לומר, כי ביאליק, אפילו עם הדמיון הגדול והחזק שלו, לא יכול היה לדמיין מה שבאמת קרה לאחר מכן.

"אני רוצה לחזור ל'המתמיד' שתמיד שבה את נפשי. חייו של המתמיד היו גם, במידה מסויימת, חיי. ישבתי בבית המדרש שנים ולמדתי קמתי מוקדם בבוקר, כשאף אחד לא היה ער עדיין. והיה אמביציה שלי כמו של המתמיד שפעם אחזור הביתה ואהיה נחשב לתלמיד חכם ולגאון הדור. אבל מה ששבה את לבי היה כמובן
הו הו אמר רבא
אוי אוי אמר אביי
"שמתי לב שביאליק שינה מן הסדר הרגיל בתלמוד. תשע פעמים הוא פותח ב"אמר רבא" ורק פעם או פעמיים הוא
פותח ב"אמר אביי". הוא מקדים את רבא לפני אביי.

"קרוב לאלפיים או יותר פעמים מוזכרים אביי ורבא יחד בתלמוד וכמעט תמיד אביי מוזכר מקודם. ולפעמים כשיש בגירסאות שלנו רבא מקודם אז המלמדים מקדימים את אביי לרבא, כדי שרבא לא יופיע לפני אביי.

"קשה לי לתאר שביאליק, שלמד בישיבה, לא ידע שמקדימים את אביי לרבא. אפילו ביידיש שלנו אם רצו לומר מישהו שהוא בקיא בתלמוד אמרו שיש לו ש"ס בבית אבל הוא לומד אביי ורבא. גם אחרי תקופת התלמוד אמרו: אם יש ויכוח בין אביי ורבא הלכה כבתראי (=כמו האחרון).

"ביאליק סטה מן הנוהג והקדים את רבא לפני אביי וזה לא מקרה. הוא גם מזכיר פעמיים 'תנו רבנן'. כאילו בדרך אגב. 'תנו רבנן' זה ביטוי המסמן את הספרות התנאית. הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי מסמן את ספרות האמוראים. את השקלא וטריא, את החידושים. את הקושיות והתרוצים.
"המתמיד הזדהה לא עם התנאים. הוא הזדהה עם האמוראים. עם אלה ששואלים שאלות, שמקשים קושיות. קשה לי לתאר שהוא לא הקדים בכוונה את רבא לפני אביי. כי המאבק של המתמיד, השאיפה של המתמיד היו יותר קרובים לרבא מאשר לאביי.
למה?
"כי יותר משלוש מאות פעם יש מחלוקת בין אביי ורבא ותמיד הלכה כרבא. רק בשישה מקומות הלכה כאביי.

"כשהייתי ילד היתה לי רחמנות על אביי. הוא מתרץ הלוך ושוב ובסופו של דבר הלכה כרבא. ביאליק בוודאי ידע שאביי היה קשיש מרבא. רבא נפטר בשנת 354 ואביי נפטר ב-339. הוא בוודאי ידע את זה. אבל המתמיד שזיהה את עצמו עם גיבורי התלמוד עם אלה שיושבים בבית המדרש הקר והשומם, הם קרובים לרבא. הם קרובים להלכה כרבא. לכן אני מציע הקדים ביאליק שלא כנוהג את רבא לפני אביי.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוךהספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוך הספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי.

העילוי שהמשיך ללמוד וללמד תורה במחנות

דוד הלבני (וייס) נולד לפני כ-79 שנים בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו.

עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו ונתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. כשהיה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד יכול היה להשיב מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת.
בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים.

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב אל המשרפות, ואת הלבני אל החיים. למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה שגם בו היתה סכנת מוות יומיומית אך הסיכויים לשרוד בו היו מרובים יותר.
הלימוד,אומר הלבני, היה לי לדרך חיים מילדותי. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה עם חבריולמחנה.
באחד הימים הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר… כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש). בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב".

אחרי המלחמה התגלגל הלבני לבית יתומים בארצות הברית. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר, אותו הכיר מילדותו, לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה, בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד.

הלבני מספר את סיפור חייו בספר "עלה לא נידף" שראה אור בעברית ב-1966. הוא זכה בפרס ביאליק בשנת 1985 על ספרו "מקורות ומסורות סדר מועד". את הרצאתו נשא באזכרה לביאליק שהתקיימה ביום הפטירה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. הפעם הוזמנו לאזכרה עשרה חתני פרס ביאליק שקראו משיריו באוזני קהל גדול שנקבץ סביב הקבר.

ביוגרפיה של הלבני ראה "מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד"

דרכו של הכומר נובוטקה הטורי אל היהדות

moshe-batory

ליטאי בנוסח הגר"א. משה הטורי

בלב שכונת שערי חסד בירושלים יושב, ספון בתוך ספריה עמוסת ספרים, תלמיד חכם ירושלמי * הוא נראה כאדמו" ר, מקדיש כל עיתותיו לתורה, רואה בעצמו " ליטאי" הנוהג לפי מנהגי הגר" א * לפני 20 שנה הוא עדיין עמד בראש קהילה נוצרית ביפאן * חיפושיו חושפים את שורשי הוויתנו היהודית

" נולדתי בשנת 1960 בנגויה, עיר של שני מיליון תושבים. נולדתי כפג והחמצן באינקובטור פגע בעצבי עיניי. נשארו לי רק 4 אחוזי ראיה בעין ימין.

" בגלל בעיות הראיה שלי שלחו אותי הוריי לבית ספר של המיסיון הנוצרי. הם הניחו ששם אזכה ליחס מיוחד. ההורים היו אמנם בודהיסטים, אבל אצל היפאנים אין משמעות לדת. בכל משפחה יכולים להיות בני דתות שונות. היפנים בכלל מתקשים לתפוס את האמונה באל יחיד ולכל יפני יש עשרה אלילים" .

להמשיך לקרוא

" אבא רכב 500 קילומטרים על אופניים בשבת והציל את חיינו"

lichtenstein-1

הרב אהרון ליכטנשטיין (צילום: באדיבות ישיבת הר עציון)

1. אבא רכב

2. שיטתו של הרב ליכטנשטיין בתלמוד תורה

3. ותודה שלא טסטתם אל על

4. פורום הפשלונרים

5. עולם  חדש עד יסוד נחריבה – (עבר לפוסט סמוך)

לפני 65 שנים הצליחו בני משפחתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, להיחלץ ברגע האחרון מצפורני הנאצים * רק בימים אלה נודע להם כי האיש שחתם את דינם לחיים הוא קונסול ארצות הברית במארסיי, חירם בינגהם* הוא נתן להם ויזות, בניגוד להוראות שקיבל, ובדרך זו הציל אלפי יהודים * ולמה הוא לא קיבל תואר חסיד אומות העולם

לפני כחמש שנים פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על חירם בינגהם, קונסול ארצות הברית במארסיי, שהציל אלפי יהודים מציפורני הנאצים.

הסיבה המיידית לפרסום הסיפור אז היתה העובדה שלאחר מאבק שנמשך כשישים שנה הצליחו בני משפחתו של בינגהם להביא את משרד החוץ האמריקני לתת לו רהביליטציה. היתה לי גם סיבה אישית לאותו פרסום. בין הילדים שניצלו, תודות לויזות שהוציא בינגהם (בניגוד להוראות שקיבל), היה יוסף שכטר, לעתיד הרב יוסף שכטר משיקאגו, שהוא הסב של נכדיי.

לפני שבועיים, במאמרי על האנטישמיות בארצות הברית, הזכרתי שוב את פרשת בינגהם, לרגל החלטת הדואר האמריקני להנפיק בול לזכרו.

הארכיון המשפחתי

בעקבות הפרסום הזה קיבלתי טלפון מרגש מהקוראת הדסה קליימן, אחותו של הרב אהרון ליכטנשטיין , ראש ישיבת אור עציון, ואלה דבריה (בקיצורים ובשינויי סדר):

עד פרסום הסיפור על בינגהם תלינו את נס הצלתנו בסיוע שקיבלנו משלושה גורמים: פקיד צרפתי גבוה, קרוב משפחה בארצות הברית וקרוב אחר שהיה בליסבון. כשפורסם הסיפור על בינגהם מיהרתי לבדוק את המסמכים שבארכיון המשפחתי (שהקמתי מאז יצאתי לפנסיה) ולהפתעתי גיליתי שעל הויזות שלנו חתום חירם בינגהם. עד כה לא ידענו כלל שהאיש שחתם על הויזות הוא האיש לו אנו חבים את חיינו.

2 - as a child before  escaping

. כילד בן 7 לפני הבריחה

הבריחה מפריז

כשפרצה המלחמה בשנת 1939 התגוררנו בפריז. היינו משפחה בת חמש נפשות: הוריי, יחיאל ובלומה ליכטנשטיין, אחותי הגדולה שושנה בת 8, אחי אהרון בן 6 ואני שהייתי בת 4. אבא החליט שכולנו נברח. היתה בעיה עם אחי, שחלה באיזו מחלה מדבקת והוכנס להסגר בבית חולים. אבא הוציא אותו משם ממש בכוח ולקח אותו עמנו. כמה חודשים לאחר מכן נפלה פריז.

הגענו לדרום צרפת, לאזור שהיה נתון לשלטון ממשלת הבובות של וישי. עוד לא ידעו אז הרבה על השואה המתקרבת, אך אבא הבין שעלינו למלט את נפשנו מאירופה. הוא תלה תקוות בשני גורמים. האחד היה פקיד גבוה במשרד החינוך הצרפתי, שמו בוהל (L Boehel). אבא סייע לאותו פקיד, בתרגום לעברית של מבחנים כתובים צרפתית, שנועדו לרשת בתי ספר של אליאנס בצפון אפריקה. אבא עשה את העבודה בהתנדבות משנת 1936 ועד 1940. הוא המשיך בכך גם לאחר שברחנו מפריז.

3 - the chotemet which saved out lives

החותמת של הויזה שהצילה חיים.

למארסיי באופניים

בוהל אמור היה להשיג לנו אזרחות צרפתית. ברוב תמימות חשבו אז כי אזרחות כזו תגן עלינו. מסיבה זו החליט אבא לצאת למארסיי, מרחק 500 קילומטר על אופניים. אבא לא היה טיפוס אתלטי, כולו רוח ולימוד. הנסיעה היתה בשבת וכל ימיו היה אבא גאה על אותו חילול שבת שנעשה להצלתנו.

אזרחות צרפתית אבא לא קיבל אבל ויזות כניסה לארצות הברית הוא קיבל. אבא ייחס את קבלת הויזות למאמצים שעשה אחיו, דוד מרדכי, שהתגורר בארצות הברית. האח הצליח למצוא קהילה יהודית בממפיס טנסי, שחבריה התחייבו שאם נבוא לארצות הברית לא נהיה לנטל על השלונות.

4 - the father

האב ד" ר יחיאל ליכטנשטיין. הוציא בכוח את בנו מבית חולים.

תקלה בספרד

את הויזות של בינגהם קיבלנו ב-10 באוקטובר 1940.

עכשיו נזקקנו לאישורי יציאה מצרפת. האישורים נתקבל רק לאחר כחודש וכאן לפי דעתי היתה ידו של בוהל..

בדצמבר 1940 יצאנו דרך מארסיי לספרד. בגבול ספרד היה כפשע בינינו לבין האפשרות שנחזור לתופת של אירופה. הואיל וההורים היו בעלי אזרחות פולנית ואנחנו הילדים ילידי צרפת ביקשו להחזיר אותנו למקום ממנו באנו. כאן התערב למעננו נציג הג"וינט באירופה, שישב בליסבון. זה היה יוסף שוורץ, שהיה במקרה קרוב משפחה שלנו. ב-8 בינואר 1941 הגענו לארצות הברית. זה היה ט בטבת, חזרנו לחיים והתחלנו חיים חדשים.

מטלז לפריז

" אבא, ד" ר יחיאל ליכטנשטיין, נולד בפולין אך גדל בגרמניה. הוא הקפיד על קלה כחמורה ועם זאת היה גם מעורה בתרבות העולם. בשנות השלושים עשה תואר דוקטור בשוויצריה בנושא השפעת התנ" ך על המחזאי הצרפתי בן המאה ה-17, ז"אן רסין.

5 mother bloma

האם, בלומה. כל ימיה ראתה עצמה כבת טלז.

" אמא, בלומה לבית שוורץ, נולדה וגדלה בטלז שבליטא והיתה גאה על כך כל ימי חייה. אביה היה מזכיר הישיבה המפורסמת של טלז והמשפחה גרה בחצר הישיבה. בשנת 1930 נסעה לבקר את אחיה, ששהה בישיבה שהוקמה במוטנרה שבשווייץ. אחיה, תלמיד ישיבת טלז, נשלח למונטרה כדי לשמש דוגמא לתלמידים חדשים. הוא חזר לטלז וניספה בשואה.

אמי הכירה את אבי בשווייץ, הם נישאו ועברו לפריז שם קיבל אבא משרת מורה.

עד כאן סיפורה של הדסה קליימן.

" העביר בי צמרמורת"

;משפחת חותני, הרב יוסף שכטר, מדהים. משפחת שכטר נמלטה מאוסטריה לצרפת ובני משפחה בארצות הברית הצליחו להשיג למענם אישור לויזה. אך בצרפת החזיקו אותם כבני ערובה ע ד למסירתם לידי הגרמנים. חתימתו של בינגהם הצילה את חייהם.

וכאן נסגר המעגל. חתני, ד" ר אלי שכטר, למד בישיבת הר עציון. כששמע על דרך ההצלה המופלאה של רבו, אמר:

6 shoshana the big sister

האחות הגדולה שושנה בגיל 8.

" הסיפור העביר בי צמרמורת. נזכרתי בהלכה שכבוד רבו קודם לכבוד אביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. חשבתי לעצמי לכמה כבוד ראוי הגוי הזה שהציל גם את הרב וגם את האב.

7 hadasa sister

האחות הקטנה הדסה בת 5

מה אומר " יד ושם"

עד היום לא הוכר חירם בינגהם כראוי לתואר " חסיד אומות העולם" . ד" ר מרדכי פלדיאל מנהל המדור לחסידי אומות העולם ביד ושם הסביר כי בינגהם אינו עומד בקריטריונים שנקבעו. מעשיו אמנם הצילו יהודים אך לא היו כרוכים בסיכון חייו.

8 chiram binghem

. חירם בינגהם בתקופת שרותו במארסיי.

דרכו של הרב ליכטנשטיין

" הכרעה חד משמעית: תלמוד תורה מסורתי"

לאחר שהגיעה משפחת ליכטנשטיין לארצות הברית התגוררה שנים אחדות בשיקאגו ואחר כך עברה לניו יורק. אהרון ליכטנשטיין למד תחילה בישיבת הרב חיים ברלין ובשנת 1951 עבר ל" ישיבה אוניברסיטה" , שם למד אצל מי שהפך להיות רבו המובהק, הרב יוסף דב סולובייצ"יק. ב-1960 נשא לאשה את הבת של רבו, טובה סולובייצ"יק.

בנוסף ללימודיו התורניים למד ספרות אנגלית באוניברסיטת הארווארד וב-1957 כתב דוקטוראט על הגותו של הנרי מור, תיאולוג אנגלי בן המאה ה-17. בשנות השישים שימש ראש כולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן ובמקביל לימד ספרות אנגלית בקולג" לבנות ליד ישיבה אוניברסיטה. בשנת 1971 עלה עם משפחתו לארץ ומאז הוא מכהן כראש ישיבת " הר עציון" באלון שבות.

על הגותו בתלמוד תורה כותב תלמידו, הרב חיים נבון: " המזיגה בין מורשת עולם הישיבות ובין השכלה מערבית רחבה אינה מביאה אצל הרב ליכטנשטיין לסינתיזה. הכרעתו היא חד משמעית לטובת תלמוד תורה מסורתי. אך גם בנושא זה מבצבץ מבין השיטין העושר התרבותי שניחן בו הרב ליכטנשטיין… תפיסותיו… מציבות בפנינו דוגמה מובהקת לעוצמה שיכולה להכיל השקפת עולם ישיבתית גם במאה העשרים ואחת" (" אקדמות" גיליון יז שבט תשס" ו)

============================================================



3. פורום הפשלונרים

ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם שוועדה של ארבעה טפשים לא תוליד אף רעיון חכם אחד. פורום ראשי הממשלה שהקים אהוד אולמרט, כדי לדון בבעיות אסטרטגיות, איננו מורכב מטפשים אלא מפשלונרים. (פשלן = כינוי לאדם שמרבה לפשל. פשלה = משגה או כישלון הגורמים ביזיון ובושה – מילון " רב מילים" )

על כאלה אפשר לומר שצרוף כזה מוליד תוצאה סינרגית. דהיינו: במשותף הם עלולים להגיע לתוצאה יותר גרועה מאשר כל אחד מהם היה מגיע אליה בנפרד.

ראשון הפשלונרים הוא אולמרט שבתקופה של כמה חודשים הספיק להקים ממשלת חמאס ולוותר על כל ארץ ישראל. על מדיניותו אפשר לומר כי העקרון המנחה אותה הוא לתת הרבה ולא לקבל כלום.

הפרטנרים של הפורום מתאימים לעומד בראשו. פרס נתן אוסלו וקיבל אינתיפאדה. ברק נתן לבנון וקיבל איראן בגבולנו הצפוני עם אלפי קטיושות דרוכות. נתניהו נתן אולי הכי מעט אבל גם הוא בנותנים.

בידיעה המיוחצנת שפורסמה בעקבות כינוס ראשון של הפורום נאמר כי המשתתפים " שמו את האגו בצד" . הצחקתם אותנו. מה יש בארבעה אלה מלבד אגו? אילו לפחות היו מצרפים לפורום את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון אפשר היה לומר שלפחות אחד המשתתפים שם את האגו בצד.

10 yishayaho to the people

===========================================================

4. ותודה שלא טסתם " אל על"

הנוסעים ב" אל על" מוצאים בימים אלה בגב המושב שלפניהם מגזין מטוסים הנושא את השם " אטמוספירה" . המגזינים מן הסוב הזה בדרך כלל משעממים, מלאי פרסומות וחסרי ערך עיתונאי ממשי. מעלעלים ומניחים בצד.

בגיליון של חודש מאי היה חידוש. " פרוייקט מיוחד: לכסיקון מושגים על ארצנו הקטנטונת" . הלכסיקון אמור לתת לקורא (לא ברור איזה – ישראלי חוזר? תייר קורא עברית? ותיק?) מושגים כלליים על ישראל. הוא כתוב בסגנון קליל, בלשון " כזה כאילו" , הבא לביטוי הן בבחירת המושגים והן בהגדרתם. יש כאן מושגים כמו " אחלה" " ווזווז" , " גבעת חלפון אינה עונה" . " זלזול" , " קרטושקעס" ועוד.

9 elal the menual

9. סיגנון " כזה כאילו" . החוברת " אטמוספירה" של " אל על" .

כמה מן המונחים כתובים בסגנון שאולי נחשב על ידי הכותב כהומור, אבל הם עלגים וחושפים את תפיסת עולמו. על היהודים למשל כותב המחבר " בגנום היהודי טבועה הנטייה להרגיש נבחר יותר מעמיתך הגוי. אותם גויים אף פעם לא אהבו את זה ובצדק" . בערך " מנדט" מבכה הכותב את אובדן המנדט הבריטי ואומר כי אילו נמשך יכולנו להיכנס עם דרכון אירופי לכל מקום. " ועכשיו לבני מזל בודדים יש דרכונים זרים. השאר מנסים להתחתן אתם" . על חג הפסח הוא כותב " פעם בשנה לשבוע עם שלם משתגע ומוותר על הלחם" . את הטראומות הלאומיות הוא מונה לפי סדר זה: רצח רבין, מלחמת יום כיפור והשואה.

סיגנון כאילו הומוריסטי, אפילו תפל, עוד אפשר היה לסבול. אך המחבר גם מגלה בורות, כשהוא עוסק למשל בלוח העברי ובהיסטוריה. וכך הוא כותב בערך ה" באייר. הציטטה מלאה ללא קיצור כולל הסוגריים של המחבר: " יום הכרזת המדינה. מי שיודע את התאריך הלועזי שיתקשר למערכת ויזכה בפרס. משעשע לראות איך אנשים שמנהלים את חייהם לגמרי על פי הלוח הלועזי יודעים רק את התאריך העברי הזה (זה היה ה-14 במאי אגב) . באותו יום חגיגי הצביעו מדינות העולם על הקמתה של מדינת ישראל בגבולות 48. כלומר, ללא השטחים, מזרח ירושלים רמת הגולן וחלק מהגליל והנגב. לתשומת לב המתרפקים" .

מילא שהאיש חושב שלא רק על שטחי ישע והגולן אלא גם על הגליל והנגב אנחנו מתרפקים יותר מדי. אבל האיש המתיימר לדעת תאריכים לועזיים לא יודע שעצרת או" ם לא החליטה על חלוקת הארץ ב-14 במאי 1948 אלא ב-29 בנובמבר 1947.

אי אפשר לבוא בטענות ל" אל על" . היא כבר איננה המוביל הלאומי והיא עסק פרטי, היכול לבחור את כותבי העיתון שלה. אבל מי אמר שצריך לטוס " אל על"

(ותודה לקורא עו" ד משה הס שהפנה את תשומת לבי).

===============================================================

5. עולם חדש עד יסוד נחריבה

הועבר לפוסט סמוך

=============================================

ראה המאמר על חירם בינגהם

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

"שניים מקרא ואחד תרגום"

ביטוי זה לקוח ממסכת ברכות (דף ח עמוד א), שם נאמר: " לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום" .

והרמב"ם מפרש בהלכות תפילה: " אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שנים מקרא ואחד תרגום"

ויש הדורשים על הפסוק " ואלה שמות" ראשי תיבות: "וחייב אדם לקרוא התורה שניים מקרא ואחד תרגום" (ספר כף החיים בעקבות הפרי מגדים).

במאמר שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות תחת הכותרת "אל תגידו בגת" , הבאתי שורה של מונחים הלקוחים מן הספר "רשימת ה-6000" של גדעון סאמט. בין היתר הבאתי את הביטוי "אחד מקרא ושניים תרגום" . בעת שהעתקתי את המונח הזה מן הספר לא הבחנתי בהיפוךהמילים לעומת המקור וקוראים רבים מיהרו להעמיד אותי על הטעות.

אבל אחד הקוראים, שמתוך ענווה ביקש לשמור על עילום שמו, הפנה את תשומת לבי לכך שהביטוי איננו שגוי, הוא כשר למהדרין ויש לו בסיס במקורות.

מסתבר שהאר"י ז" ל (האלוקי ר' יצחק לוריא, מגדולי המקובלים) השתמש במונח זה. חוקר הקבלה דוד תמר מספר כי לפני הקידוש של ערב שבת היה האר"י אומר "שבקריאת הפרשה אחד מקרא ושניים תרגום נפרדת הקליפה מן הקדושה" .

הביטוי נכנס ללשון הכתיבה באורח נדיר אמנם כביטוי לקשיים בתרגום או לטקסט קשה להבנה.

במילון רב מילים של שוויקה מצאתי גם את הביטוי "אחד מקרא ואחד תרגום" כביטוי ספרותי לקריאה, כתיבה או השמעה של טקסט – משפט בשפה אחת ומשפט בשפה אחרת.