יוסף יפידי כיום (צילום: זאב גלילי)
יליד תימן, נחטף בגיל 10 ואולץ להתאסלם * שלושים שנה חי כ" ערבי בצאתי ויהודי באוהלי" * שמר על יהדותו מכוח התפילות שידע על פה ומצוות ששמר * התגייס לצבא תימן ושרת ביחידת משמר הנשיא * נדד בכל מדינות ערב ממכה ועד בגדד * הגיע לישראל וחזר לבני משפחתו ועמו * 35 שנה לאחר בואו, החליט לגלות את סוד חייו בספר שהוציא לאור
יוסף יפידי מוכר לי כשכן שפגשתי מדי פעם באקראי במרכז הקניות השכונתי. הוא הרשים אותי תמיד בלבושו המוקפד, לבוש של תלמיד חכם שלא נמצא רבב על בגדו. דיבר תמיד בנועם ובמאור פנים, כשהוא חורז בדבריו פתגמי חז" ל כמרגליות. על פי הדרת פניו, נימוסיו ולשונו שיערתי שהוא מכהן כרב של אחת השכונות.
בימים אלה הוציא יפידי לאור ספר (" עברי אנכי" ) שהוא מסמך יחיד במינו. בלעתי את הספר בשקיקה בערב אחד ולמחרת התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש עמו.
הוא הזמין אותי לדירתו וקיבלני בסבר פנים. פגישתנו התקיימה בחדרו המוקף ספרי קודש ואלה דבריו, בהשלמות מספרו:
שער הספר
עיירה שכולה יהודים
" נולדתי לפני כשבעים שנה בעיירה קטנה בתימן, ביר אל-דרב, שכולה יהודים. אחד עשר ילדים ילדה אמי גוצנה, אך היא קברה תשעה מהם ונותרנו בחיים רק אני ואחי מנחם, המבוגר ממני ב-13 שנים לערך.
" אבי מארי, רבי חיים בן אברהם, היה תלמיד חכם הבקיא בתורה ודבק במצוות, שוחט ומשורר. הוא היה גם איש מעשה, מומחה בחייטות וסוחר.
" בגיל שלוש הכניסו אותי הורי ל" מדרש" בו למדתי כארבע שנים. זו היתה כל השכלתי התורנית, גירסא דינקותא שהיתה לימים הכוח שהאיר את אפלת חיי. הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות.
" הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות". ( איור אילוסטרציה מתוך הספר, נחשון עמרם)
שורת אסונות
בתקופה קצרה נתרגשו על יוסף יפידי בן ה-10 שורה של אסונות. אביו ודודו נפטרו. אמו נישאה לאדם שסרב להחזיק את הילד, ולאחר זמן התגרשה ונעלמה. יוסף התגורר עם אחיו הבוגר ועם רעייתו. האח התחבט בבעיות פרנסה והירבה להכות את הילד. כשהיכה אותו פעם בבית הכנסת גמלה בלבו ההחלטה לברוח מן הבית.
" הלכתי במישור השומם כל אותו היום כמעט בלא לנוח. רגלי נפצעו וחשתי את הרעב מחלחל בבטני ואת היובש בפי. בצר לי קראתי אל האחד והיחיד: "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי".
" הגעתי לכפר ערבי בו נפטר אבי ופגשתי את בן השייך שזכר אותי מתקופה בה שהתה משפחתנו בכפר לצרכי פרנסה. בן השייך אמר לי בחלקת לשון: "לאן תמשיך בשעת לילה זו? בוא לביתנו, תלון הערב ותמשיך בבוקר".
" האמנתי לו והלכתי לישון בביתו. בבוקר קמתי, נטלתי ידיים, התפללתי ורציתי ללכת. ביקשתי לעלות על קברו של אבא ואחר כך להמשיך לדודיי. אך הוא פיתה אותי להישאר. הוא אמר כי מנהג המקום הוא שכל אורח נשאר שלושה ימים בלי לדבר ורק אחר כך הולך לדרכו"
החטיפה
" אחר כך אמר: בוא נלך לבקר את השייך. הרגשתי שמשהו לא בסדר. הבעתי התנגדות ואז הוא לקח אותי בכוח. בבית השייך נעלו אותי בחדר, גזזו את פאותי ואמרו לי: עכשיו אתה מוסלמי. הם לא הבינו שאמונה היא בלב וגזיזת הפאות לא הופכת אותי למוסלמי.
" תקופה ארוכה ניסיתי להתנגד. בכיתי וצעקתי אך איש לא שמע את קולי. הם החזיקו אותי בכוח ושמרו עלי יומם ולילה.
באחד הימים חלמתי חלום ובו אדם חסר פנים שאמר לי: "יוסף יוסף היה חכם. הם באו אליך במרמה ואף אתה בוא אליהם במרמה. עשה כמעשיהם והצלת את נשמתך" .
" עשיתי עצמי כאילו קיבלתי עלי את האסלם, הרדמתי את ערנות שוביי והמתנתי להזדמנות להיפטר מהם ומעונשם" .
הבריחה
" ההזדמנות באה לידי בעת שנערכה חתונה בכפר. הכל היו עסוקים בהכנות ואיש לא שם לב אליי. ברחתי מן הכפר באישון לילה כשאני יחף ורק בגדיי הבלים לגופי. לא נטלתי עמי כסף, חפצים או מזון. האמנתי כי ה" יהיה בעזרי" .
המשך סיפורו של יוסף יפידי הוא סיפור ארוך של סבל ויסורים ונדודים מכפר לכפר. כדי לקיים עצמו אכל שאריות מזון שזרקו לו אנשים טובים, אסף נדבות ועסק בעבודות מזדמנות. כל העת הטרידה את מוחו השאלה כיצד למצוא דרך בטוחה לחזור אל חיק העם היהודי.
במהלך נדודיו הגיע לעיר החוף חדידה. הוא נבלע בקהל מקבצי הנדבות של העיר ישן על שפת הים והמתין לנס. הנס הראשון בשורה של ניסים שארעו לו, בא בדמותו של " ערבי בעל עיניים טובות" , סוחר בדים, בעל חנות גדולה שנטל אותו תחת חסותו. ציווה לרחוץ את גופו המזוהם מאבק הדרכים, הלביש אותו בגדים נאים ואף נתן לו עבודה בשכר הוגן.
יפידי: כמשגיח כשרות בישראל(באדיבות יוסף יפידי)
המסע לאתיופיה
מפנה ממשי בחייו של יוסף יפידי חל רק משהחליט לעזוב את העיר ואת המדינה. כששמע על אפשרות לצאת באוניה לאתיופיה החל לפעול בכיוון זה. בתושייתו מצא אנשים שסייעו לו בהשגת ויזה. כשעלה על האניה, סיפר, " תרועת הצופר נשמעה לי כקול השופר הגדול שהיה תוקע בו אבי בראש השנה" .
בשכונה היהודית באסמרה נקלע לחנותו של יהודי זקן, אברהם שמו. יוסף החליט לגלות לו את סודו. " עברי אני ושמי יוסף. כיוסף הצדיק בשעתו גם אני נטרפתי בידי חייתו אדם" .
אברהם הזקן אימץ את יוסף כאילו היה בנו. קנה לו סנדלים ומכנסיים – פרטי לבוש שזו לו הפעם הראשונה בחייו ללבוש. הסכים לקבל אותו לעבודה בחנותו וללמד אותו את מלאכת החייטות.
" כוס אושרי מלאה על גדותיה" כתב יוסף יפידי בספרו. מדי בוקר היה קם ולאחר תפילת שחרית וארוחת הבוקר היה יוצא לחנות ועובד בה עד שעות הערב, בחריצות ובנאמנות כהוקרה לאיש שאימץ אותו. לפי עצת האיש לא חשף את סוד יהדותו מחשש שיתנכלו לו.
הופעת ה" אמריקנים"
ואז התחולל ארוע ששינה את חייו לכיוון חדש לחלוטין. שני יהודים אמריקנים הגיעו לאסמרה " הם היו שני בחורים צעירים, גבוהים ונאים בלבוש אירופי" . הם פנו ליפידי בבקשה מוזרה: שיחזור לתימן ויסייע בחיפושים אחר בן משפחתם שנעלם לדבריהם בצנעא או בסביבתה. בתמורה הבטיחו לממן את הוצאות שובו לתימן ואף להשיג לו דרכון אמריקני שיאפשר לו לעלות לארץ ישראל.
יפידי היסס ורב העיר (אליו פנו " האמריקנים" ) שיכנע אותו להיענות. על חששותיו הוא מספר: " באותה שעה חשתי כיצחק אבינו בשעה שנטלו אביו אל הר המוריה כדי לעקדו" . הוא הציג תנאי אחד להסכמתו לחזור לתימן. אם יתברר כי בני משפחתו עדיין נמצאים שם ועומדים לצאת לארץ ישראל הוא יצטרף אליהם.
יפידי חזר לכפר הולדתו, עבר מבית לבית ומצא " בתים ריקים חסרי רוח חיים" . בדרך עבר ליד ה" מדרש" בו ספג תורה בילדותו ומצא כי הוא משמש משכן לחמור ורצפתו מכוסה גללים. בית משפחתו היה הרוס ומנותץ.
יוסף הבין כי לא נותרה לו ברירה אלא לעמוד בהתחייבותו ל" אמריקנים" , ולהישאר בתימן עד שימצא את האמריקני האבוד ויקבל את הדרכון האמריקני המיוחל.
בשובו לצנעא כבר לא מצא את האמריקנים אך מצא שם שותף שלהם שתחילה הציג עצמו כמצרי אמריקני ואחר כך אמר שהוא יהודי ששמו ציון. הוא סיפק ליפידי סכומי כסף מספיקים כדי שיתלבש בהידור רב ויקנה מוצרי סידקית, בשמים, אצעדות ובשמים כדי שיתחזה כרוכל העובר מכפר לכפר. לפני צאתו מצנעא למסע החיפושים אחר האמריקני הנעדר סיכם עם ציון כי ייפגשו שוב בתוך חודש בצנעא.
לאחר חודש חזר יפידי לצנעא והנה אין מצרי ואין דרכון אמריקני." חשתי כציפור לכודה בפח יקוש וכחיה בכלוב" . בצר לו נשא יפידי תפילה הלקוחה ממזמור תהלים הנאמר על ידי יהודי תימן בתפילת מנחה " ה" קראתיך חושה לי האזינה לקולי בקוראי לך" .
משמאל: כמוסלמי בצנעא
מימין: בקהיר בדרך לתימן
רצח היהודי
הוא החליט להתיישב בכפר שעב, לשכור בית ולעבוד במקצוע החייטות. בכפר זה נותר יהודי אחרון לפליטה, סלמן אלמשריקי, שמו. בין יפידי לבין היהודי נקשרו יחסי רעות ואהבה וכמעט גילה לו את סודו. באחד הימים נרצח האיש בידי בני עוולה והיתה זו תזכורת ליפידי על הגורל הצפוי לו אם תתגלה זהותו. " בשעת הקבורה" מספר יפידי, " אמרתי בלבי השכבה וקדיש ביחיד והתאבלתי עליו ביני לבין עצמי" .
יפידי חשש שבמוקדם או במאוחר תתגלה זהותו האמיתית. בהכירו את שכניו המוסלמים ראה בדמיונו שמובילים אותו אל עמוד העריפה " כבול בידי וברגלי כשההמון מריע בקול ובשמחה לאיד" .
בדרך לסעודיה
לאחר כמה גלגולים הגיע לעיר צעדה, עיר ספר קרובה לסעודיה. כאן התגורר במשך שנתיים. לאחר שצבר מעט כסף, עלה בדעתו רעיון חדש איך להיחלץ מתימן ולהגיע לישראל. הוא חיפש דרך להיות עולה רגל מוסלמי למכה שבסעודיה. כניסה לסעודיה חייבה השגת אישור מעבר ועדים המעידים על האיש, מוצאו, הוריו ומשפחתו. ידיד ערבי הבטיח להשיג לו אישור כזה ואף לגייס עדים מדומים, בעזרת שוחד כמובן.
כשגילה יפידי את תכניתו לידיד יהודי, שידע את זהותו האמיתית, הזהיר אותו: אם יגלו מי אתה לא תוכל להימלט מכריתת ראש. יפידי החליט לקחת על עצמו את הסיכון ובתוך זמן קצר הצטרף לקבוצה של עולי רגל שיצאה לסעודיה.
עולה רגל במכה
מן הפח אל הפחת
מיד עם הכניסה לשטח סעודיה נתברר ליפידי שיצא מן הפח אל הפחת. הוא היסס אם להשתתף בעבודה זרה של עליה לרגל למכה ונאחז בפסיקת הרמב" ם שהאיסלם איננו עבודה זרה. מה עוד שאילו לא היה ממשיך לעבר מכה עם עולי הרגל עמם בא היה מעורר חשד ומסכן את חייו. הוא רכש את הבגדים הלבנים המיוחדים של עולי הרגל – בגדים שאסור שיהיה בהם תפר אחד – ונהר בתוך ים של מאמינים, כשני מיליון איש, לעבר האבן הקדושה. ותוך שהוא מתפלל את התפילות המוסלמיות ביקש לעצמו מפלט בליבו במזמור כד בתהלים:" למנצח מזמור לדוד, יענך ה" ביום צרה"
חמישה חודשים שהה בסעודיה, מסתובב ברחובות ככלב, רעב ללחם, מותש מן החום הכבד ביום והקור העז בלילה. בלית ברירה חזר לתימן.
המהפכה התימנית
שבע שנים התגלגל יפידי מעיירה לעיירה ומכפר לכפר . בשנת 1962 נרצח מלך תימן אחמד חמיד, וקציני צבא הקימו את " הרפובליקה הערבית התימנית" בראשות עבדאללה אל סלאל. בנו של המלך שנרצח ברח לצפון תימן יחד עם צבא נאמניו וכך החלה מלחמת תימן בין המלוכנים (שנתמכו על ידי בריטניה וסעודיה ) לבין הרפובליקה שנתמכה על ידי מצרים וברית המועצות.
נוכח אי הוודאות לגבי עתיד המדינה והסכנה היומיומית החליט יפידי שהדרך הטובה ביותר להציל את עצמו וגם למצוא פרנסה תהיה להתגייס לצבא של הרפובליקה.
יוסף יפידי על רקע ספרייתו התורנית בישראל. (צילום: זאב גלילי).
הגיוס לצבא תימן
הוא התגייס בנובמבר 1962 ולאחר טירונות של שבוע נבחר ליחידת המשמר הנשיאותי. לאחר שבוע נקרא לגנרל, סגן הנשיא והאיש מספר שניים ברפובליקה. הוא נשאל אם הוא יודע קרוא וכתוב וכשהשיב בחיוב התמנה לתפקיד אחראי על הזיווד של המחלקה, הציוד האספקה והנשק.
כעבור שישה חודשים הועלה בדרגה וסגן הנשיא מינה את יפידי לעוזרו האישי. יפידי מתאר את תקופת השרות הצבאי כתקופה של פריחה אישית. הוא למד הרבה, הכיר אנשים רבים מכל הדרגות, זכה במשכורת נאה ובדיור ומזון חינם.
" חוויתי חוויות רבות" , הוא מספר, " הרבה סודות שמעתי ואני ממשיך לשמרם בליבי גם היום בגלל שבועת הסודיות שנשבעתי" .
אך היו גם חוויות קשות. יפידי היה עד לשני מקרים בהם התעללו קשות בחיילים מצרים על עבירות משמעת קלות.
לאחר שרות של שלוש שנים,ב-1 באפריל 1965, השתחרר יפידי מן הצבא.
יפידי בתקופת שרותו בצבא תימן בתפקיד עוזר סגן הנשיא.
בחזרה לסעודיה
לאחר השחרור החליט יפידי לחזור לסעודיה, בניסיון להמשיך ולחפש את האמריקני האלמוני. הוא הגיע לסעודיה דרך האזורים ההרריים שבצפון תימן ששלטו בהם המלוכנים, מתנגדי הרפובליקה התימנית. הפעם קיבל אישור כניסה מאנשי המלך.
בשלב זה מספר יפידי " התחלתי לחשוד שסיפורם של שני האמריקנים על בן משפתם אינו מדוייק" .
במאבק על חייו
מכאן ואילך סיפורו של יפידי הוא סיפור של מאבק על חייו והישרדותו. השנים הרבות בהן נדד ממקום למקום, שנות הרעב והמצוקה, המתח הנפשי והסבלגרמו לערעור בריאותו. הוא סבל מעיוורן לילה ולקה כמה פעמים בדלקת ריאות קשה. הסיכוי למצוא מרפא למחלותיו בתנאים של סעודיה ותימן היו קלושים. ברוב תושייה הצליח לקשור קשרים, לפתח ידידויות ולמצוא מקורות מחיה שאפשרו לו מדי פעם לצבור את הסכומים הדרושים לנסיעותיו ולמימון הטיפול הרפואי.
הדרך היחידה לקבל טיפול ברמה סבירה היתה לנסוע ללבנון. אך בהעדר דרכון לא יכול היה לעשות זאת אלא מסעודיה באמצעות תעודת המעבר. מאותן סיבות נאלץ לחזור שוב לסעודיה ולתימן וכשחלה שוב עשה אותה דרך בכיוון ללבנון. בסך הכל אושפז בבתי חולים כמה וכמה פעמים חודשים ארוכים.
באחד מביקוריו בלבנון הצליח להנפיק שם דרכון תימני. דרכון זה פתח בפניו את הדרך להגיע למדינה ממנה אפשר לטוס לישראל. אך הוא חזר שוב לתימן כשנודע לו שלפי החוק שם מגיע לו סכום ניכר כפיצויי פרישה על תקופת שרותו בצבא.
הפעם ניסה לצאת דרך עדן לבריטניה, אך מיהר להימלט משם לאחר שבאורח מקרי פגש בבנו של השייך שחטף אותו בילדותו. בינתיים פג תוקף דרכונו והוא חשש שאם ינסה לחדשו תתגלה זהותו. הוא כיתת רגליו משגרירות לשגרירות עד שקיבל אשרת כניסה לעיראק.
בעיראק שהה שלושה ימים ומשם עבר ללבנון בנסיעה באוטובוס דרך ירדן. שוב נזקק לטיפול רפואי ושוב אזלה הפרוטה מכיסו ונאלץ לעבוד ולחזר על הפתחים.
השיבה לישראל
באחד הימים שמע ברדיו על ההתנקשות בקונסול ישראל באיסטנבול. עד לאותו רגע לא ידע בכלל שלישראל קשרים דיפלומטיים עם מדינה מוסלמית.
הוא הצליח לחדש את תוקף דרכונו התימני בלבנון ובאמצעותו יצא לטורקיה. ב-24 בספטמבר 1971, כשלושים שנה לאחר שנחטף, התייצב בקונסוליה הישראלית באיסטנבול והכריז " עברי אנוכי" . תחילה לא האמינו לו כי מראהו היה, לפי עדותו, " ספק פרסי, ספק הודי, ספק פקיסטני" . כדי לוודא את יהדותו הוא עבר בחינה יסודית אצל הרב הראשי של איסטנבול. לאחר שזה אישר את זהותו קיבל תעודת עולה והגיע לישראל. כאן מצא את אמו ואחיו, דודים ודודות ורבים מבני כפר הולדתו שאת שמות כולם זכר.
יפידי מסיים את ספרו: " הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ואין לי אלא לברך מדי יום ביומו להקדוש ברוך הוא על שהצילני מכל צרה וצוקה ומכל מצוקותי הצילני. ברוך הוא וברוך שמו" .
באיסטנבול על סף החופש
את ספרו של יפידי ניתן להשיג