הצליח לחדור לנישמת היצירה של הנגיד ולמילים של יונתן והפך אותם לתפילה. צביקה פיק. (צילום מיכל ורדי כהנא ויקיפדיה)
כציפור לילה המאחרת בנשף אני נוהג להאזין בשעות הקטנות למה שנקרא "ערוצי הקודש". לעתים קרובות אני נהנה למשמע אוזניי – דברי תורה המעניקים ממד של עומק למציאות חיינו, משקל נגד לפטפטת הבלתי נסבלת של אמצעי התקשורת.
אך לעתים, קרובות מדי, אני מתמלא בושה למשמע אוזניי בחלק מן הערוצים הללו. הטפה פרימטיבית שכל קשר בינה לבין דברי תורה הוא מקרי. אמונות תפלות ועצות שהן על גבול עבודה זרה.
כזה היה קטע ששמעתי משיחת ייעוץ כזו. השואלת ספרה ליועץ כי היא אוהבת להאזין לפזמונים לועזיים, ושאלה אם הדבר מותר. היועץ הזהיר שהדבר אסור בתכלית האיסור. נגינה לועזית היא ממש טומאה שיש בה כדי לקלקל את השומע. וגם לפגוע בסיכויי השידוך.
ומה בדבר שירים עבריים? שאלה המאזינה. והיועץ השיב כי הדבר גרוע עוד יותר. כי משתמשים בלשון הקודש להחדרת מחשבות פסולות. וכדי להמחיש עד כמה פסולים השירים העבריים ציטט בלגלוג: מה זה למשל השיר הזה "מת אב ומת אלול"?
היועץ התכוון לשירו של נתן יונתן שהולחן והושר בידי צביקה פיק. אחד השירים היפים ביותר ברפרטואר השירה הישראלית.
האם ידע היועץ ששיר זה הוא עיבוד לאחד משירי ר' שמואל הנגיד שבו נאמר בין היתר:
"מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עמם
באו ימי הקור והתירוש
אדם וקולו בכלי דמם
לכן ידידי סב אלי רעים
כל איש ואיש יעש אשר זמם"
לכאורה צריך ר' שמואל הנגיד להיות פסול בעיני "ערוצי הקודש" כמו אחרון הפזמונאים הישראליים. כי הרי הנגיד כתב שירי מלחמה, ושירי יין, ושירי שעשועים ושירי שנינה ורחמנא לצלן אפילו שירי אהבה. לכאורה חילוני גמור הפסול מלבוא בקהל.
אבל מה לעשות ור' שמואל הנגיד היה אדם מופלא, ששילב באישיותו את הספרא והסיפא.
שמואל הלוי בן יוסף המכונה "הנגיד" (1056-993) היה תלמיד חכם בתורה ובחכמת הגויים. מומחה בלשון העברית ובדקדוקה, מומחה בלשון הערבית, בשירתה ובדקדוקה ומגדולי המומחים למדעים של זמנו.
אגדה (המובאת על ידי הראב"ד) מספרת כי הנגיד החל דרכו כרוכל שמכר מרכולתו סמוך לביתו של סופר המלך ונתבקש לנסח למענו מכתבים. כשנתגלה כישרונו נתמנה ליועצו של חבוס מלך גרנדה ומשך שלושים שנה ניהל את מדיניות החוץ והפנים של ממלכת גרנדה. הוא גם יצא בראש צבאות המלך למלחמות ואת חוויותיו במלחמות העלה בשירים ששלח לבנו משדה הקרב. הנגיד שלט היטב בכל מכמני הלשון העברית לדורותיה – לשון מקרא, לשון חכמים ולשון ימי הביניים. לאלו נוספה ידיעתו בלשון הערבית וכושר היצירה שלו בהמצאת תצורות לשון חדשניות. כל אלה תרמו לכך שהוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים בספרד.
על איכות שירתו ניתן ללמוד מדברים שכתב עליו המשורר ר' משה אבן עזרא, שהוא מעין המבקר הראשון לשירת ישראל, בספרו "שירת ישראל": "שיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות מרובי גוונים, חזקים בתכנם, יפים בבנייתם, מקוריים ברעיונותיהם ובהירים במליצותיהם".
בצד היותו משורר ולשונאי ואיש ספר ואיש מינהל ולוחם היה הנגיד גם גדול בתורה. הוא כתב פרוש לתלמוד, ראשון מסוגו. חיבורו "הלכתא גברתא" (שנותרו ממנו רק שרידים) שימש את גדולי ההלכה בספרד ובפרובאנס. כתב גם ספר המפרש את המקרא וחוקר את לשונו. הוא קשר קשרי איגרות עם רב האי גאון בפומפדיתא; עם רב חושיאל ורב נסים בקירואן ; עם רב חזקיה שהיה ראש ישיבה וראש גולה בבבל. בכולם תמך.
ואולי ישכנע את היועץ מערוצי הקודש דברים שכתב הראב"ד על הנגיד: "כל בני תורה… היה מהנה מנכסיו, וקנה הרבה ספרים והרבה מכתבי הקודש והמשנה והתלמוד… וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אמנותו, בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שזכרנו, היה מוציא עליהם ממונו… ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה והרביץ תורה הרבה".
תרומתו של צביקה פיק ליצירה היא מדהימה. פיק הוא מוסיקאי בחסד וגם מבצע מצוין. הוא הצליח בלחן שלו לחדור לנשמת היצירה של הנגיד ולטקסט של יונתן , חדירה שהפכה את השיר המופלא הזה למעין תפילה.
פרוש לשיר
מת אב ומת אלול של שמואל הנגיד הוא שיר יין, סוגה שהיתה נפוצה מאד בשירה העברית בספרד.
שירי יין הם שירים המתארים את משתאות היין שנערכו, בדרך כלל, בגן, בין ערוגות הפרחים בתקופת האביב, או בין כותלי הבית בתקופת הסתיו והחורף. שיר יין טיפוסי כולל על פי רוב את ההזמנה למשתה, תיאור מנעמיו, הסגולות המופלאות של היין במראהו ובהשפעתו.
ברבים משירי היין קורא המשורר לידיד לבוא ולהצטרף אל המשתה, לשכוח את היגון ולמצות את הנאות החיים. המוטו שעמד מאחורי שירת היין היה: 'אכול ושתו כי מחר נמות'.
פירושי מילים
נאסף תשרי – מת, (כמו נאסף אל אבותיו).
תירוש – יין.
דמם – הפך להיות שקט (דומם).
אדם – הפך להיות אדום.
יעש – יעשה.
זמם – תכנן, ביקש לעשות.
נושא השיר
בשיר זה קורא המשורר לידידו לבוא ולהצטרף אל ה"רעים" המסובים למשתה. משתה הנערך בימות החורף, בין כותלי הבית, ליד האש הבוערת, ובו טועמים את היין החדש שזה עתה האדים כראוי וחדל לתסוס ולהשמיע קול. השיר כתוב בנימה קלילה ועליזה – סגנון המתברר כאירוני לאור הפתיחה הכבדה אפופת סממני המוות.
בית א'
"מת אב ומת אלול, ומת חומם. / גם נאסף תשרי ומת עמם"
השיר פותח במשפט רציני היוצר רושם של אבלות. מן המילים הראשונות: "מת אב" ניתן לחשוב שמדובר במוות של אבא אמיתי, אך ההמשך מבהיר שמדובר רק ב"מותם" של חודשי השנה, כלומר, מותו של הקיץ. השימוש במילה "נאסף" מציינת את "מותו" של חודש תשרי שנאסף אל אבותיו, אך גם רומזת לחג האסיף (סוכות) החל בחודש זה.
בית ב'
"באו ימי הקור והתירוש / אדם, וקולו בכלי דמם"
תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. גם בבית זה נמשכת העמדת הפנים העצובה – יש בו אסוציאציה למוות: ימי הקור רומזים על תקופה שבה הטבע גווע, התירוש האדום מרמז על דם, והכלי שדמם (שתק) מרמז למוות.
קריאת המשך השיר מבהירה לנו שהמשורר דווקא מכריז מלחמה על המוות ודבק בחיים, וכי אין מדובר בשיר תוגה, אלא להיפך, בשיר שיש בו נימה של הומור ועליזות.
בית ג'
"לכן ידידי, סוג אלי רעים – / כל איש ואיש יעש אשר זמם!"
בבית זה קורא המשורר בקריאה גלויה אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה כלל לא מרוסנת, אשר בה יעשה כל אחד כרצונו.
השיבוץ המופיע בבית זה לקוח ממגילת איכה ("עשה את אשר זמם" איכה ב', י"ז) ולמרות שבית זה מדבר בגלוי על המשתה, השיבוץ מציב שוב ברקע את הקינה והמוות המדומים.
לשיר בתים נוספים ויפים לא פחות הרוצה לקרוא בהם ימצא בקישור הבא, שעל פיו הוכן הפרוש שלמעלה.
http://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%93/%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%91_%D7%95%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C
השיר בביצוע צביקה פיק
